משנה חולין א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק א · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הכל שוחטין ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן, שמא יקלקלו בשחיטתן. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן, שחיטתן כשרה.

שחיטת נכרי -- נבלה ומטמאה במשא.

השוחט בלילה, וכן הסומא ששחט -- שחיטתו כשרה.

השוחט בשבת, וביום הכפורים, אף על פי שמתחייב בנפשוי, שחיטתו כשרה.


נוסח הרמב"ם

[עריכה]

הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחירש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן וכלם ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתם כשרה שחיטת הנוכרי נבילה ומטמא במשא השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה השוחט בשבת וביום הכיפורים אף על פי שהוא מתחייב בנפשו שחיטתו כשרה.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן כו': שחיטת עובד כוכבים נבלה ומטמאה במשא: השוחט בלילה וכן הסומא ששחט כשרה: השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב כו': ההלכה הזאת נתקשה פירושה על חכמי הגמרא לפי שיש בה ספקות הרבה והוא כי מה שאמר הכל שוחטין מורה על שמותר לכל לשחוט לכתחלה ומה שאמר שחיטתו כשרה מורה ששחיטתן מותרת אם עברו ושחטו אבל לכתחלה לא ומה שאמר גם כן וכולן ששחטו אינו שב על חרש שוטה וקטן בלבד לפי שאילו היתה זאת כוונתו היה לו לומר ואם שחטו ואחרים רואין אותן ואינו שב על מי שנאמר בהם בתחלת הדבור הכל שוחטין ועל חרש שוטה וקטן וזה ג"כ מאשר יקשה לפי שאלו שנאמר בהם שהן שוחטין לכתחלה אינם צריכין אחרים רואין אותן ותירוץ הקושיות האלו כפי מה שנתאמת בגמרא הוא כמו שאבאר עכשיו בקצרה וזה שהשוחט צריך שיהא יודע הדינים שמפסידים השחיטה והן חמשה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור ועוד יתבארו כולן במקומות מהמסכתא הזאת וצריך עם כל זה להיות מומחה במלאכת השחיטה ומהיר בה כגון ששחט פעמים רבות לפני חכמים ולכשידע *) [סיבות] המפסידות השחיטה אם שמא יארעו בה ואם יהיה מומחה הרי שוחט לכתחלה ומה שנאמר במשנה הזאת הכל שוחטין אם היו יודעין ומומחין אבל אם לא היו מומחין ועברו ושחטו בודקין אותן ושואלים אותן הדינים המפסידין השחיטה אם נמצאו יודעין שחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן לפי שאם עברו ושחטו שחיטתן פסולה ואפילו שאלו אותן ונמצאו יודעין מפסידין השחיטה לפי שאנו אומרים שמא קלקלו בשחיטתן ר"ל יפסידו השחיטה ואפילו הן יודעין מפני שאינן שלמים בדעתן. וכולן ששחטו ר"ל שאין מומחין וכן חרש שוטה וקטן שחיטתן כשרה אם היו אחרים רואין אותן וכל זה אם לא נמצא השוחט שאינו מומחה בשחיטה לשאול אותו אם יודע מפסידי השחיטה אם לאו אבל אם מצינו אותו על שאילתו אנו סומכין לא על אחרים שראו אותו: ודע שסבת היות שחיטת עובד כוכבים נבילה ואפילו היה חכם ואפי' ישראל עומד על גביו מפני שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים ואשר הביאנו שלא נאמר עליה אסורה בהנאה כמו תקרובת עבודת כוכבים כפי מה שבארנו במסכת ע"ז לפי שהעובדי עבודת כוכבים נחלקים לב' חלקים האחד מהן היודעין לעשות אותה ר"ל להביט אל המזלות הצומחין לצורך מלאכתם להוריד הרוחניות בהן ושאר אותן שטויות שמטנפין השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא וזאת עבודת כוכבים ממש והחלק השני הן שעובדין לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד וכן הם רוב עובדי כוכבים והחלק הזה האחרון עליו אמרו חכמים הענין בלשון הזה עובדי כוכבים שבחוצה לארץ לאו עובדי כוכבים הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם ועל אלו אמר שחיטתן מטמא במשא בלבד ואינו אסור בהנאה: ומה שאמר ומטמאה במשא ואע"פ שהוא ידוע שכל נבלה מטמא במשא לפי שאפילו לרבי יהודה בן בתירא שאומר תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באהל אומר בשחיטת עובדי כוכבים שהיא במשא בלבד מטמא: ומה שאמר השוחט בלילה רצה לומר באפילה של לילה אבל לאור הנר מותר לשחוט לכתחלה: ודע ששחיטת נשים ועבדים מותר לכתחילה אם הם יודעין ומומחין כמו שזכרנו וכבר נתבאר זה בשלישי מזבחים באמרם השחיטה כשירה בזרים בנשים ובעבדים. ואמר השוחט בשבת אם היה שוגג ולפיכך שחיטתו כשרה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשירה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה ואם שחט אח"כ שחיטה שנייה הוא שיהיה אסור. דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הושט והגרגרת. ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעת שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול ודע שזה ששחט בשבת בשוגג שאמרו עליו שמותר באכילה אינו נאכל עד מוצאי שבת אבל השוחט לחולה בשבת מותר לאכול ממנו חי בשבת אבל מן המבושל לחולה בשבת אינו מותר לבריא לאכול ממנו אלא למוצאי שבת כמו שנתבאר בשביעית:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

הכל שוחטין - בגמרא פריך, הכל שוחטים לכתחלה, ושחיטתן כשירה דיעבד. דמרישא משמע דהאי דמרבינן מהכל שוחטין לכתחלה א, ובסיפא משמע דכי מרבינן מהכל, דיעבד מרבינן ליה אבל לכתחלה לא אתרבי. והא ליכא למימר כולה מתניתין לכתחלה וחדא קתני, דכיון דתנא הכל שוחטין פשיטא דכשרה. ובמסקנא מפרשא מתניתין בגמרא הכי, הכל שוחטין, כל המומחים היודעים הלכות שחיטה ב שוחטין, ואע"פ שאין מוחזקין, שלא שחטו לפנינו שלשה פעמים לראות אם יש בהן כח שלא יתעלפו ג בשחיטה ויבואו לידי שהיה. במה דברים אמורים דחשיבי מומחים, בזמן שאלו המוסרים לו לשחוט יודעים ומכירים בו שיודע הלכות שחיטה, אבל אם אין יודעים בו אם יודע הלכות שחיטה, לא ישחוט. ואם שחט, בודקין אותו, ואם יודע הלכות שחיטה שחיטתו כשרה:

חושן מחרש שוטה וקטן - דאפילו דיעבד ויודעים הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתן. דתמיד הן מוחזקין לקלקל, שאין בהן דעת:

וכולן ששחטו - מדלא קתני ואם שחטו, אלא וכולן ששחטו, משמע דלאו אחרש שוטה וקטן גרידא קאי ד אלא אך אשאין יודעים בו אם יודע הלכות שחיטה דרישא קאי, דבודקין אותו. ואי ליתיה קמן דלבדקיה, ושחט ואחרים רואין אותו, שחיטתו כשרה. ולית הלכתא כי האי מתניתין. אלא אף על גב דאין אחרים רואין אותו וליתיה קמן דלבדקיה שחיטתו כשרה, דרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן, ואף לכתחלה שוחטין אע"פ שאין אחרים רואין אותן:

שחיטת נכרי - אפילו כהלכתה וישראל עומד על גביו ה, נבלה. אבל אינה אסורה בהנאה ו, דדוקא שחיטת מין האדוק לעבודה זרה ז אסורה בהנאה, דסתם מחשבת מין לעבודה זרה, אבל נכרי האמור כאן הוא מאותן שמעשה אבותיהן בידיהן:

ומטמאה במשא - כדכתיב (ויקרא יא) והנושא את נבלתה וגו', ואעפ"י שלא נגע. ולא היה צריך למתני, דכיון דנבילה היא בידוע שנבילה מטמאה במשא, אלא לומר לך, זו מטמאה במשא בלבד, ויש לך אחרת שמטמאה אפילו באוהל, ואי זו, זו תקרובת עבודר זרה:

השוחט בלילה וכן הסומא - תנא שוחט בלילה דומיא דסומא, מה סומא באפילה אף השוחט בלילה באפילה, ובהאי הוא דתנא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא, אבל כשאבוקה כנגדו אפילו לכתחלה שוחטים בלילה:

השוחט בשבת - אע"פ שאם היה מזיד ח היה מתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה. ומיהו אסורה באכילה ליומה, דלהכי תני בשבת וביום הכפורים, לאקושי שבת ליום הכיפורים, מה יום הכיפורים אסורה באכילה כל אותו היום משום עינוי, אף שבת אסורה באכילה כל אותו היום. ולמוצאי שבת מותרת בין לו בין לאחרים. והשוחט לחולה בשבת דבהתירא קא שחט. מותר לבריא לאכול ט ממנו באותו שבת בשר חי, אבל לא מבושל, שמא ירבה בשבילו:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

משנה חולין, הקדמה

כשהשלים ענין זבחי קדשים ומה שנלוה אליהם. דבר על ענין שחיטת שאר הזבחים על סדר הכתוב שהרי אחר שאמר (דברים י"ב) והיה המקום אשר יבחר ה' שמה תביאו וגו' אמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר. והביא אחר מנחות חולין. הרמב"ם:

הכל שוחטין. הא דלא קתני הכל שוחטים אחד אנשים ואחד נשים כדקתני בתמורה. [רפ"ק]. התם איצטריך למתני כדפי' בריש תמורה משום דכל הפרשה כולה נאמרה בלשון זכר. אבל הכא אין חדוש באשה יותר מבאיש. וברפ"ג דזבחים [דף ל"א] גבי קדשים איצטריך למתני נשים. משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפילו כהנות. תוספות:

הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. כתב הר"ב בגמרא פריך כו' דמרישא משמע דהאי דמרבינן מהכל שוחטים לכתחלה וכ"כ רש"י. דודאי דלא אתא לאשמועינן אלא אמאי דמרבינן דבמי דפשיטא לן ששוחט מאי אתא למימרא קרא כתיב וזבחת. והלכות שחיטה שכתב הר"ב. הנהו דכתב ברפ"ב דהלכתא גמירא להו. ומ"ש הר"ב שלא יתעלפו פירש"י לשון עייפות וחלישות הלב שאין יכול לראות מכת חרב וסכין אפילו בבהמה כמו ותתעלפנה הבתולות (עמוס ח') ע"כ:

חוץ מחש"ו. פי' הר"ב דאפילו דיעבד וכו' דתמיד הן מוחזקים לקלקל עיין במשנה ג' [פ"ו] ובגמרא [דף י"ב] דייק שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה [*פירשו התוס' בשם ר"ת [בדף ב' ד"ה שמא יקלקלו] דאין מוסרין להן חולין לכתחילה] לשחוט אפי' כדי להשליך לכלבים דילמא אתי למיכל שיטעו להכשיר שחיטתן מתוך שיראו שמוסרין להן. כדפטר לקמן שחיטתן מכסוי דילמא אתי למימר שחיטה מעלייתא היא ובאין אחרים רואין עסקינן ע"כ:

וכלן ששחטו. כתב הר"ב דלאו אחש"ו גרידא קאי. ומיהו אדידהו נמי קאי דדוקא בדיעבד מכשירין שחיטתן. אבל לכתחלה אין מוסרים להם לשחוט אפילו באחרים עומדים על גבן. דכיון שהן מועדין לקלקל חוששין שמא ישהו. או שמא ידרסו מעט. ולאו אדעתייהו דהני אחרים. שרואין אותן. הר"ן:

שחיטת נכרי נבלה. כתב הר"ב אפי' כהלכתה וישראל עומד על גביו. וכפירש"י. ומסיים הר"ן שאין שחיטה אלא בישראל אבל נכרי כיון דלאו בתורת שחיטה הוא כששחטה הויא לה כמתה מאליה. ע"כ. וכיוצא בזה כתב בית יוסף סימן ב' בשם ר"י. משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו. ע"כ. ובכ"מ ספ"ב מהלכות אבה"ט. כתב הא דר"י בשם התוספתא דתניא בה וזבחת ואכלת ולא שזבח הנכרי לא שזבח הקוף. ע"כ. ועיין במשנה ג' פרק ב'. והרמב"ם כתב בפ"ד מה"ש. שנאמר (שמות ל"ד) וקרא לך ואכלת מזבחו. מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור. ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה. וגדר גדול גדרו בדבר. שאפילו נכרי שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבילה ע"כ [ואעפ"י שהרא"ש כתב עליו שאינם דברים של טעם הנה בספרי ספר מעדני מלך כתבתי בפירקין סימן ה' דהכי דייק מקרא דכתיב וזבחו לאלהים אחרים וקרא לך ואכלת מזבחו. ואי איתא דלא אתי אלא להזהיר שלא יאכל ממה שזבח בתוך ביתו לא היה צריך לכתוב מזבחו. אלא ואכלת עמו. דהא רישא דקרא ה"ק וזבחו לאלהים אחרים אלא להכי מהדר וקאמר ואכלת מזבחו לומר שכל זבחו שהוא זובח אפי' שלא בתוך ביתו אסור] ומ"ש הר"ב אבל אינה אסורה בהנאה. כלומר כתקרובת ע"ז דאסורה בהנאה. כדתנן במ"ג פ"ב דע"ז. ומ"ש הר"ב דדיקא שחיטת מין האדוק לע"ז. וזה לשון הרמב"ם לפי שעובדי ע"ז נחלקים לב' חלקים. האחד מהן היודעין לעשות אותה. ר"ל להביט אל המזלות הצומחים לצורך מלאכתם ולהוריד הרוחניות בהן ושאר אותן שטויות שמטנפים השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא כו'. והחלק השני הן העובדין לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד. וכן הם רוב עובדי ע"ז. והחלק הזה האחרון עליו אמרו חכמים ז"ל בלשון הזה. נכרים שבח"ל לאו עובדי ע"ז הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם. ע"כ:

ומטמאה במשא. כתב הר"ב ולא היה צריך למתני כו'. אלא לומר לך וכו'. ויש לך אחרת שמטמאה אפילו באוהל ואיזו זו תקרובת ע"ז וכר' יהודה בן בתירא דתניא ר' יהודה בן בתירא אומר מנין לתקרובת ע"ז שהיא מטמאה באהל. שנאמר (תהלים ק"ו) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל. אף תקרובת ע"ז מטמאה באהל. ומשום דאשכחן תרי סתמי דסתמי כר"י בן בתירא בפ"ב דע"ז מ"ג ובפ"ג משנה ח' מש"ה פירשו הר"ב והרמב"ם כהאי לישנא. ולא כאיכא דאמרי בגמרא. ויש לך אחרת שהיא כזו שמטמאה במשא. [ואינה מטמאה באהל] ואיזו זו תקרובת ע"ז. ודלא כר"י בן בתירא. ועיין מ"ש שם בפ"ג דע"ז:

השוחט בשבת וביוה"כ. אעפ"י שמתחייב בנפשו. פי' הר"ב. אע"פ שאם היה מזיד כו'. גמרא. דאילו במזיד לא יאכל עולמית כדאשכחן במבשל בשבת במזיד. כדתנן במשנה ג' פ"ב דתרומות. וע"ש. ובפירוש הר"ב שם דלאחרים מותר למוצאי שבת. וכך פסק הרמב"ם פ"ו מהלכות שבת והטור א"ח סימן שי"ח ולכאורה אף בשחיטה דינא הכי. ומ"מ מתני' לא מתוקמא במזיד דשחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ול"ש לאחרים כדאמרינן בגמרא דמש"ה לא מוקמינן. כר"י הסנדלר. וכי תימא אמאי כשר לאחרים הא הוי מחלל שבת. ופי' הר"ב במתני' דלקמן דשחיטתו פסולה. כבר כתבו התוס' בריש הסוגיא אדבעינן לאוקמא מתניתין אפילו במזיד. די"ל דלקמן בפרהסיא. והכא בצנעה. ועי"ל דמשום פעם אחד לא חשיב מומר. וכן משמע בפ"ב [דף ל"ט] וכו'. ע"כ. אלא דא"ה ה"ל להרמב"ם והטור לכתוב כך בחבוריהם דשחיטה בשבת במזיד שרי למוצאי שבת לאחרים. ומדלא כתבו כך משמע דפסולה לגמרי. וכך כתב בית יוסף טור י"ד סימן י"א דלהרמב"ם והטור משמע דפסולה. והיינו לגמרי. וז"ל הרמב"ם בפירושו. ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה. הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה. אלא אחר גמר שחיטה. ואם שחט אח"כ שחיטה שנייה הוא שיהיה אסור. דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת. ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור שחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול. ע"כ. ומ"ש הר"ב והשוחט לחולה כו'. ואפילו חלה היום דאנן קי"ל כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור. אלא דדחייה בידים. או מוקצה מחמת חסרון כיס. הרא"ש. ועיין מ"ש במ"ד פכ"ד דשבת. ומ"ש הר"ב מותר לבריא לאכול כו' גמרא מ"ט כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה אדעתא דחולה קא שחיט פירש"י וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא. דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה. ע"כ:

מתחייב בנפשו. בשבת סקילה. וביום הכפורים כרת. הר"ן:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על הברטנורא) דודאי לא אתא לאשמועינן אלא אמאי דמרבינן. דבמי דפשיטא לן ששוחט, מאי אתי למימרא, קרא כתיב וזבחת:

(ב) (על הברטנורא) הנהו דכתב בריש פרק ב' דהלכתא גמירי להו:

(ג) (על הברטנורא) לשון עייפות וחלשות הלב, שאין יכול, לראות מכת חרב וסכין אפילו בבהמה. כמו ותתעלפנה הבתולות:

(ד) (על הברטנורא) ומיהו אדידהו נמי קאי דדוקא בדיעבד מכשירין שחיטתן. אבל לכתחלה לא אפילו באחרים עומדים על גביהם. הר"ם. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) רש"י ומסיים הר"ן, שאין שחיטה אלא בישראל. אבל נכרי כיון דלאו בתורת שחיטה הוא כששחטה הויא לה כמתה מאליה. הר"נ. ובב"י בשם ר"י, משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו. ועתוי"ט:

(ו) (על הברטנורא) כלומר כתקרובת ע"ז דאסורה בהנאה, כדתנן במ"ג פ"ב דעבודה זרה.

(ז) (על הברטנורא) וז"ל הר"מ, לפי שעובדי ע"ז חלוקים לב' חלקים, האחד מהן היודעין לעשות אותה, ר"ל להביט אל המזלות הצומחים לצורך מלאכתם, ולהוריד הרוחניות בהן ושאר אותן שטויות המטנפים השכל כו'. והחלק הב', הן העובדים לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד. וכן הם רוכ עובדי ע"ז. והחלק הזה האחרון עליו אמרו חכמים ז"ל בלשון הזה, נכרים שבחוץ לארץ לאו עובדי ע"ז אלא מעשה אבותיהם בידיהם. הר"מ:

(ח) (על הברטנורא) דאילו במזיד, לא יאכל עולמית. כדאשכהן במבשל בשבת במזיד. במ"ג פ"ב דתרומות. ובפירוש הר"ב שם דלאחרים מותר למוצאי שבת. וכ"כ הר"מ והטור. ולכאורה בשחיטה נמי דינא הכי. ומ"מ מתניתין לא מתוקמא במזיד, דשחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ולא שנא לאחרים כו'. וכי תימא אמאי כשר לאחרים הא הוי מחלל שכת דפירש הר"ב במשנה דלקמן דשחיטתו פסולה. י"ל דלקמן מיירי בפרהסיא והכא בצנעא. ועי"ל דמשום פעם אתת לא חשיב מומר. תום'. אבל בהר"מ והטור משמע דבמזיד אסור אף לאחרים. ועתוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) גמרא, מ"ט, כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה, אדעתא דחולה קא שחט. פירש"י, וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא, דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה:

(י) (על המשנה) בנפשו. בשבת סקילה. וביום הכיפורים כרת. הר"נ:


פירושים נוספים