מלאכת שלמה על חולין א

מלאכת שלמה · על חולין · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

בעה"י הרופא חולים ומתיר אסורים שבויים וגולין נתחיל גם מסכת חולין:

הכל שוחטין וכו':    רפ"ק דערכין מפרש דהני תרי הכל שוחטין דבפירקין חד לאתויי כותי וחד לאתויי משומד וכמו שפי' ר"ע ז"ל לקמן בסי' ב' אבל הכא בגמרא דילן דדוכתיה מעיקרא מפרש דהכל שוחטין תניין דקתני במתני' ר"ל הכל בשחיטה ואפי' עוף והכי משמע את הכל צריך לשחוט ואפי' עוף ואע"ג דלא כתיב ביה שחיטה בהדיא אבל רבא מסיק דתרי הכל שוחטין חד לאתויי כותי וחד לאתויי משומד כדמפרש בערכין וקאי אשוחטין ולא אנשחטין. וכתבו תוס' ז"ל הכל שוחטין כתוב בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו מפני שדעהן קלה ואין נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחלה כדמוכח בפ' כל הפסולין והא דלא קתני הכל שוחטין אחד אנשים ואחד נשים כדקתני בתמורה התם איצטריך למיתני כדמפרש בריש חמורה משום דכל הפרשה נאמרה בלשון זכר אבל הכא אין חדוש באשה יותר מבאיש ובפ' כל הפסולין גבי קדשים איצטריך למיתני נשים משום דבשאר עבודות נשים פסולות ואפילו כהנות. תוס' ז"ל. וכן כתב הר"ן ז"ל דבכל מידי אפילו דאורייתא נשים מהימני כיון שיודעות שיש שם איסור ידוע חוץ מבדיקת חמץ דאי לאו דהויא דאורייתא מדרבנן לא הוו מהימני דכיון שאין שם חמץ ידוע תולות להקל ואינם בודקות יפה יפה ע"כ:

חוץ מחרש שוטה וקטן וכו':    תוס' ריש פ"ק דחגיגה:

שמא יקלקלו את שחיטתן:    הגיה ה"ר יהוסף ז"ל בשחיטתם וכתב כן מצאתי ע"כ:

וכולן ששחטו וכו':    בפ' השוחט (חולין ד' ל"א) ותוס' פ' המביא תניין (גיטין ד' כ"ב) וביד פ' שני דהלכות שחיטה סי' י"ב ובפ"ד סי' ג' ד' ה' ו' ט' ובטור יו"ד סי' א'. ובגמרא מוקמינן למתני' כר' נתן דלא בעי כונה לשחיטה דהא חש"ו לחתיכה בעלמא מכווני ואין בהם דעת להתכוון לשחיטה וקתני וכולם דקאי נמי אחש"ו. ועיין במ"ש בשם הר"ן ז"ל בפ' שני דגיטין סי' ה': ובטור יו"ד סי' ג':

וכולן שֶׁשָׁחָטוּ:    היה נראה דגרסי' לה שֶשָחְטוּ החי"ת בקמ"ץ ומלעיל כדי להפריש בינו שהוא עבר לנְשַחֲטוּ הפסח. שהוא צווי ומלרע. אכן מצינו בכתובים גבי כיור בכי תשא וְרָחֲצוּ שהוא צווי ומלרע ובסוף פ' פקודי כתיב וְרָחֲצוּ מלרע והוא סיפור מה שעבר או מה שֶהוֶֹה וכן וגללו את האבן דבפ' ויצא שהראשון מתורגם ומגנדרין והשני מתורגם ויגנדרון וכמו שמפורש שם בפי' רש"י ז"ל ואע"פ ששניהם מלרע ובנקודות שוות ועיין עוד במ"ש ריש פ' שני דכלים במלת טהרו וכן מלת ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה דלקמן פרק שני סי' ג' וכן לקמן פ' ששי משנה ג' ובמקומות אחרות זולת אלו:

ואחרים רואין אותם שחיטתן כשרה:    ואיתה בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תקכ"ט ותק"ל:

שחיטת גברי נבלה:    ביד שם ס"פ שני ובפ"ד סי' י"א י"ב ובפ' שני דהלכות שאר אבות הטומאות סי' י' ובטור יו"ד סי' ב' ובגמרא דייק נבלה אין איסור הנאה לא ומתני' דלא כר' אליעזר דאמר לקמן בפ' שני דאפילו שחטה ישראל לצורך נכרי אסורה בהנאה שסתם מחשבת נכרי לע"ז. ותו דייקינן בגמרא שחיטת נכרי נבלה הא דמין לע"ז ותנינן להא דת"ר שחיטת מין לע"ז פתו פת כותי וכו' וש"מ דהלכתא כברייתא מדמסייע לה דוקיא דמתני':

השוחט בלילה וכו':    ביד פ"א דהלכות שחיטה סי' כ"ח כ"ט ובפ"ד סי' י' ובטור יו"ד סי' א' י"א:

השוחט בשבת וכו':    וס"ל לתנא דמתני' כר' יהודה דמדקאמר שחיטתו כשרה משמע ל"ש לו ול"ש לאחרים מותר במ"ש ובו ביום אפילו לאחרים אסור אפילו שבשוגג שחטה ועיין בהר"ן ז"ל. ואיתה בפ' אלו נערות (כתובות ד' ל"ד) ובפ' מרובה (בבא קמא ד' ע"א) ותוס' פ' הנזקין ד' נ"ג וכתוב בספר אחד שחבר בעל שארית יוסף כתב בשם הר"י קולין דסי' ק"ס וז"ל בקיצור השוחט בשבת וכו' אי דוקא באחרים רואין אותו אין כאן חדוש אלא דלא נימא גוי הוא פשיטא דלא חשיב כגוי דאע"פ שחטא ישראל הוא ועוד היה לו לרבי לקבוע בבא זו סמוך לשחיטת נכרי דקתני לעיל אם לא בא אלא להשמיענו דלא חשיב כשחיטת נכרי למה הפסיק בינתיים וקדם השוחט בלילה וכן הסומא אלא על כרחין לאשמועינן דההיא דהשוחט בשבת איירי אפי' היכא דאיכא למיחש דילמא לא שחיט שפיר כגון שאין אחרים רואין אותו דומיא דהשוחט בלילה והסומא דפשיטא דהוי רבותא טפי אע"ג דאיכא למיחש דילמא לא שחיט שפיר כיון שאינו רואה מחמת שהוא לילה ואין אבוקה כנגדו כדאיתא בגמרא ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל ודוקא בשוגג או אפילו במזיד כששחט בצנעא דאילו בפרהסיא ובמזיד הא קיימא לן דמשומד לחלל שבתות בפרהסיא שחיטתו פסולה אבל בתוס' ז"ל כתבו דאפילו במזיד ובפרהסיא שחיטתו הראשונה כשרה שאינו נעשה משומד אלא משחיטה הראשונה ואילך והביאו ראיה לזה וכו' ע"ש בתוס'. וגם שם סי' ק"ה במהר"י קולין ז"ל שהאריך לפ' לשונם ולפרש החילוק שיש בין דעת תוס' לדעת תוס' משנץ בהא:

משנה ב

השוחט במגל יד וכו':    פ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מ"א:)

בכל שוחטין:    פ' האיש מקדש (קידושין ד' נ"ו) וביד שם פ"א סי' י"ד י"ט כ"ב ובטור יו"ד סי' ו':

בצור ובקנה:    שהיו תלושים ולבסוף חברן וכו' כדפי' רעז"ל. אמר המלקט ומתני' רבי היא ומפיק ליה מקרא דכתיב ויקח את המאכלת דאין שחיטה אלא בתלוש ור' חייא פליג עליה ומכשר במחובר ואפילו לכתחלה דקרא זריזותיה דאברהם קמ"ל שחשש ונזהר שמא לא ימצא צור ואפילו מחובר והביא עמו מאכלת ורבי ס"ל דאי להכי בלבד אתא קרא ה"מ למיכתב ויכין את המאכלת:

והשנים:    כשהן שתים דבוקות ואפילו הן תלושות:

השוחט במגל קציר כדרך הולכתה:    כך מצאתי מונה:

ב"ש פוסלין וכו':    ר' יוחנן גמיר לה מרביה דה"פ דמתני' בש"א נבלה ומטמאה במשא אע"ג דלא קתני ג"ש מטמאים וב"ה מטהרין. בתוי"ט סד"ה בצור ובקנה. קנה שאינו גדל באגם כדלקמן. [הגה"ה פי' קנה הגדל באגם כיון שהוא תלוש ויבש וחד ואין קסמין נבדלין ממנו שלא ינקבו את הושט אבל שאר הקנים אין שוחטין בהם שדרכם להתפצל ולהבדיל קסמין מהן ומנקבין הושט ואפי' בדיעבד פסולין]:

משנה ג

השוחט מתוך הטבעת וכו':    ביד שם פ"א סי' ז' ובפ"ג סי' י"ב ובטור יו"ד סי' כ' ועיין במ"ש בשם הכל בו לקמן ס"פ הזרוע. ועוד כתב הכל בו שם סי' ק"ז פ"ג בשם הרב הברצלוני ז"ל דכל הנך מילי דהגרמה בבהמה אינון אבל בעוף ליכא למימר פיסול בהגרמה כלל וראיה מוכחת שאין בקנה שלו שפוי כובע ולא ליטעי ולימא שאותה פיקא של גרגרת קרינן שפוי כובע אלא כדפרישית לעיל ומביא ראיות מעומק הגמרא שאין נוהגת הגרמה בגרגרת של עוף הלכך כל צואר של עוף כשר לשחיטה ע"כ. ופי' רש"י ז"ל טבעת לאו היינו קנה מדקתני בברייתא בגמרא דטבעת הגדולה מקפת את כל הקנה ושאר טבעות אין מקיפין את כל הקנה אלא יש מהן מקיפות את רוב הקנה ויש פחות ש"מ קרום שבתוך הטבעת המכסה אותו מבפנים הוא דמקרי קנה ע"כ. עוד כתב אחר שפי' הפי' שהעתיק ר"ע ז"ל וז"ל ואית דמפרשי דבכל הטבעות חשיב הגרמה לרבנן ולר' יוסי דכיון שהתחיל לשחוט בתוך הטבעת צריך שיגמור כל השחיטה לתוכה לרבנן או רובה לר' יוסי ואינו כן דבהדיא תניא בתוספתא דאין חילוק מקום שחיטה בכל הקנה בין תוך הטבעת לאויר שבין טבעת לטבעת ופלוגתייהו בטבעת הגדולה לפי שאין מקום שחיטה למעלה הימנה דהכי תניא בתוספתא מצות שחיטה מן הטבעת ועד הריאה ומוגרמת פסולה כלומר משם ולמעלה ור"ח בן אנטיגנוס מכשיר שייר בה כחוט סמוך לראש מקיף את כולה כשרה ור' יוסי ב"ר יהודה אומר אם היה רובה מוקף כָלְבוָנָה כשרה ומדקתני מן הטבעת ועד הריאה ש"מ בטבעת גדולה שהיא ראשונה קאמר והא דקרי לה טבעת סתמא משום דאין בכל הקנה טבעת גמורה אלא היא שאין שאר הטבעות שלימות אלא רצועות בשר מהלכת לארכו של קנה ומחברת ראשי הטבעות ומדקתני סמוך לראש ש"מ דלא חייש אי נפיק מיניה ולמטה אלא ממנה ולמעלה משום דלאו מקום שחיטה הוא עכ"ל ז"ל. ופי' הר"ן ז"ל וס"ל לת"ק שאם התחיל למעלה ממקום שחיטה כל שהוא אפילו בקנה פסולה דבעינן רוב במקום שחיטה ומיהו מודה שאם שחט בתחלה רובה של טבעת ואח"כ הגרים כשרה דהא תנן ורובו של אחד כמוהו וכי קאמר על פני כולה למעוטי שאם התחיל להגרים פסולה ר' יוסי ב"ר יהודה אומר מלא החוט על פני רובה דאע"ג דהתחיל להגרים חוץ לטבעת גדולה כיון שסיים רוב השחיטה בטבעת כשרה והיינו דקאמר מלא החוט על פני רובה. כלומר דבמקום שישלים לרובה יכנס מלא החוט לתוך הטבעת ומ"מ כולהו מודו שאין מקום שחיטה למעלה מטבעת גדולה ולא קיימא לן כוותייהו אלא משפוי כובע ולמטה כשרה וכדאיתא בגמרא עכ"ל ז"ל:

משנה ד

השוחט:    מצינן למימר דוקא דיעבד ואפילו החזיר סימנים גזרה אטו לא החזיר ובקונטרס לא פי' כן. תוס' ז"ל. ובטור יו"ד סי' כ': בפי' ר"ע ז"ל לאו הכי גמירי לא הוי שבירת המפרקת מן השחיטה וכו' כצ"ל. עוד בפי' ר"ע ז"ל צריך להגיה והשוחט מן הצדדין דקתני רישא כשרה אפילו בדלא אהדר הסימנים משום דהא משתטי וכו'. עוד בפירושו ז"ל המולק מן העורף לאו עורף ממש וכו' אלא מול הרואה אח העורף. אמר המלקט כדקתני סיפא וכל העורף כשר למליקה ואי בעורף ממש מאי כל העורף והרי דבר מועט הוא והאי מול דקרא לאו עליו ממש הוא אלא בראייתו שהיה בלק רואה אותם וכי תימא עורף גופיה לא ידעינן היכא דנדע מול דידיה ת"ש כי פנו אלי עורף ולא פנים מכלל דעורף להדי פנים מדלא כתיב עורף ולא צואר דהיינו גרון ש"מ עורף דקרא לאו כנגד הגרון הוא אלא כנגד הפנים ומול הרואה את העורף הוי כנגד הגרון. וראיתי שמחק ה"ר יהוסף ז"ל השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה המולק מן הצואר מליקתו פסולה בכל הספרים ל"ג זה:

וכל הצואר כשר וכו':    ביד שם פ"א סי' ה'. עוד בפי' ר"ע ז"ל נלע"ד שצריך להגיה כך דהיינו אחורי הצואר מלק בצפרן וחתך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שהגיע לסימנים וכו' וכן הוא ג"כ בפי' רש"י ז"ל שמשם העתיק ר"ע ז"ל. וקרוב לזה הגיה הר"ס ז"ל:

נמצא כשר בשחיטה וכו':    ה"מ למתני טמא בנבלת בהמה טהור בנבלת עוף טהור טמא בנבלת עוף טהור טהור בנבלת בהמה טמאה אלא תנא ושייר ושייר נמי מילי טובא דמתנייא בתוספתא דחולין הרב רבינו שמשון ז"ל בפ' בתרא דמסכת זבים. וביד ס"פ ששי דהלכות מעשה הקרבנות ובגמרא איתא דלבני ר' חייא דאמרי מצות מליקה אף מחזיר סימנים פי' דאם החזיר סימנים ומלקן לבדן אף זו היא מצותה האי נמצא דתנא במתני' דלא איצטריך למתניי' דהא כבר אשמועינן ברישא דשחיטה מן הצואר ומליקה מן העורף ושאם שינה בזה ובזה פסול לדידהו אתא למעוטי מוליך ומביא דכשר בשחיטה ופסול במליקה ומשום האי רישא נקט לה ואיידי דתנא רישא תנא סיפא כשר במליקה פסול בשחיטה ור' ינאי למעוטי מחזיר סימנים דכשר בשחיטה ופסול במליקה אלא צריך לחתוך שדרה ומפרקת בצפרן קודם חתיכת הסימנים ואיידי דתנא כשר בשחיטה ופסול במליקה לאשמועינן דאם החזיר סימנים לאחורי העורף דמליקתו פסולה תנא נמי כשר במליקה ופסול בשחיטה:

משנה ה

בתורין:    לשון משנה רש"י ז"ל. פי' לפירושו דבמקרא תורים במ"ם ובלשון משנה תורין בנון. ובגמרא ת"ר תורין גדולים כשרים קטנים פסולין בני יונה קטנים כשרים גדולים פסולים נמצא כשר בתורין פסול בבני יונה כשר בבני יונה פסול בתורין וכתבו תוס' ז"ל דלא שייך למידק הכא בברייתא האי נמצא למעוטי מאי דהך ברייתא אמתני' קיימא לפרושי דתורין גדולים כשרין וכו' והדר מסיים נמצא כמו שאמרה משנתנו ע"כ. ובתו"כ פ' ויקרא פ"ח מאימתי תורין כשרין משיזהיבו ומאימתי בני יונה פסולין משיצהיבו ופי' ספר קרבן אהרן משיצהיבו מתחלת הציהוב וזה שבתחלה הם שחורין וכשיוצאים מכלל קטנות הם מצהיבין וכאשר יכנסו לגדלות הם מזהיבין פי' שכנפי יונה גדולים ואדומים ומזהיבין כזהב ע"כ. והוא פי' רש"י ז"ל הכא בגמרא וכאן בגמרא גרסי' תני יעקב קרחה מאימתי בני יונה פשרים משיעלעו דם ופי' אביי דהיינו מכי שמיט גדפא מיניה ואתי דמא. וכן הוא ביד פ"ג דהלכות איסורי מזבח סי' ב' ובפסקתא זוטרתי דף ג' גרסי' מפני מה תורין גדולים כשרים שכיון שאבד זוגו שוב אינו מזדווג לזוג אחר אבל היונה היא פותה אין לה לב לפיכך קטנים כשרים קורם שיזדווגו ע"כ:

משנה ו

כשר בפרה וכו':    פרק בתרא דכריתות ד' כ"ה:

כשר בכהנים פסול בלוים:    לוים פסולין בשנים פחות מבן שלשים ויותר מבן חמשים אבל מומין אינם פוסלין בלוים דכתיב זאת אשר ללוים זאת ללוים ואין אחרת ללוים ושנים אינם פוסלים בכהנים דכתיב אשר ללוים ולא אשר לכהנים דהא קרא כוליה יתירא דכולה פרשתא בלוים היא וה"ל למיכתב מבן חמש ועשרים וכו': בפי' ר"ע ז"ל ובשילה ובבית עולמים שלא היה שם משא בכתף ע"כ. אמר המלקט דהכי כתיב לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף:

טהור בכל הכלים טמא בכלי חרש:    דכלי חרש אוירו טמא אע"פ שלא נגע דכתיב אל תוכו וכתיב כל אשר בתוכו יטמא ויליף ג"ש תוכו האמור ליטמא עצמו מתוכו האמור לטמא אחרים דהיינו אוכלין שבתוכו מה תוכו האמור לטמא אע"פ שלא נגעה טומאה באוכל דהא כל אשר בתוכו משמע אפילו מלא חרדל שגוף כלי חרש הטמא אינו נוגע בו ר"ל בכולו אלא במה שסמוך לדפנות והאמצעיים מיטמאין מאוירו של הכלי ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שהרי אין כביצה בכל אחד ואין פחות מכביצה מטמא אוכלין ועוד דאין אוכל מטמא אוכל אף תוכו האמור ליטמא אע"פ שלא נגעה בו טומאה ואינו מיטמא מלבו דכתיב וכל כלי פתוח והאי פתוח קרא יתירא הוא דודאי כיון דכתיב אשר אין צמיד פתיל עליו דפתוח הוא אלא מדקפיד קרא אפתיחה ש"מ בכלי חרש קאי דאיזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו פי' שהרגילה תורה את הטומאה למהר לבא דרך פתחו אע"פ שלא נגעה בו הוי אומר זה כלי חרס דכתיב לה בגויה בדוכתא אחריתי אל תוכו וכי אין צמיד פתיל עליו הוא דטמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור ואע"פ שהוא באהל המת אלמא לא מיטמא מגבו ושאר כל הכלים אין מיטמאין מאוירן דכתיב גבי כלי חרס תוכו ובכל חד מינייהו ה"מ למיכתב תוך וכתב תוכו חד לגופיה פי' תוך האמור לטמא לגופיה אתא שיטמא הכלי כל שבאוירו ואע"פ שלא נגע וחד לג"ש דכתבי' לעיל וחד תוכו ולא תוך תוכו ואפילו כלי שטף מציל על האוכלין שהיו בתוכו אם היה הוא תוך אויר כלי חרס ואע"ג דהוא מקבל טומאה מגבו ואיכא למימר לא יחוץ בפני הטומאה עכ"ז מציל שהרי גם הוא לא נטמא וחוצץ ואי משום דנגע בחיצון חיצון ראשון הוא ואין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ואי משום דקאי באויר כלי חרש וכתיב כל אשר בתוכו יטמא ה"מ אוכלין ומשקין אבל כלים אין מיטמאין דתניא בפסחים יכול יהיו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרש ת"ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרש אבל אין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרש. וחד למידרש תוכו של זה ולא תוכו של שאר כלים שאין מיטמאין מאוירן וביד פ"א דהלכות טומאת מת סי' ה' ובפ"ח דהלכות כלים סי' ה' וברפי"ג: בפי' ר"ע ז"ל גולמי כלי מתכות טהורין. אמר המלקט וסתם לן תנא דלא כרבן גמליאל דמטמא להו בפ"ג דמסכת עדויות ובפי"ב דמסכת כלים:

החייב בשקדים המרים:    דהיינו קטנים וכו' כדפי' ר"ע ז"ל ור' ישמעאל ב"ר יוסי פליג בברייתא משום אביו דזה וזה קטנים פטורין בין מרים בין מתוקים ואמרי לה זה וזה לחיוב גדולים בין מרים בין מתוקים הואיל ויכול למתקן על ידי האור. ותוס' ז"ל פירשו זה וזה לפיטור פי' מרים בין גדולים בין קטנים גדולים מפני שמרים ביותר וקטנים מפני שלא נגמרו ואמרי לה זה וזה לחיוב גדולים מרים מפני שנגמרו קטנים מפני שטובים יותר ע"כ:

משנה ז

התמד עד שלא החמיץ:    ירושלמי פ' בתרא דמעשרות ודפ"ק דמעשר שני. ואיתה בתוס' פ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ו:)

והחמיץ:    ר"ל או נעשה חומץ ממש או נעשה יין. ובגמרא בעי מתני' מני לא ר' יהודה ולא רבנן דתנן בפ' בתרא דמסכת מעשרות המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור ר' יהודה מחייב מני אי רבנן אע"ג דהחמיץ ואי ר' יהודה אע"ג דלא החמיץ ומשני אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כשהחמיץ מחלוקת ואע"ג דמתני' דהמתמד סתמא קתני ומשמע בין החמיץ ובין לא החמיץ דוקא בהחמיץ פליגי התם ולרב נחמן לאו דוקא החמיץ אלא כיון שעתיד להחמיץ אע"פ שלא החמיץ כדמוכח בגמרא אבל בשלא החמיץ פי' שאינו עתיד להחמוץ ר' יהודה מודה דלאו פירא הוא ורבנן אשילו בשהחמיץ פליגי ומתני' דהכא ר' יהודה היא אבל בירושלמי שם ד' נ"ב מוקי לה ר' יוסי האמורא דהכא במתני' אפילו רבנן מודו בה דניקח בכסף מעשר דאפילו מי מלח ניקחין בכסף מעשר כדאיתא בפ' בכל מערבין דחזו לטבל בהם והוא שעירב בהן שמן ע"י הבלעה כדאיתא התם ודוקא גבי חיוב מעשרות לא מחייבי רבנן אלא ברמא תלתא ואשכח ד':

ופוסל את המקוה:    היינו מקוה חסר אבל שלם אינו נפסל בשום ענין רש"י ותוס' ז"ל. וביד פ"ז דהלכות מעשר שני סי' ו'. ומתני' דקתני עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר מוקי לה רבה בגמרא בששייר ממנו מעט ולא החמיץ אבל אם שייר ממנו וראה שהחמיץ אמרינן איגלאי מילתא למפרע דאם לא שתהו היה מחמיץ וקנה מעשר וכן כתב ג"כ הרמב"ם ז"ל שם לקחו עד שלא החמיץ והחמיץ קנה מעשר. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א לא גרס מלות ופוסל את המקוה ומלות ואינו פוסל את המקוה:

האחין השותפין:    תוס' פ' אלמנה נזונת (כתובות ד' צ"ט.) והרמב"ם ז"ל ס"ל דתרתי באבי נינהו האחין או השותפין וז"ל שני אחין קודם שיחלקו נכסי אביהם והשותפים בשעת השותפות אם נתנו שקל בשביל שניהם יחד מקבלין מהן ואינם חייבין בקולבון וחייבים במעשר בהמה וכשחולקין הנכסים יהיו לקוחות זה מזה והלוקח אינו חייב במעשר בהמה כמו שיתבאר בסוף בכורות והן חייבין בקולבון הואיל ואין שותפות ביניהן עכ"ל ז"ל: בסוף לשון ר"ע ז"ל ואע"ג דבבכור כתיב. אמר המלקט וכמו שכתב ר"ע ז"ל שם:

כל מקום שיש חליצה אין מיאון:    בגמרא אמרינן דזו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים יש מיאון במקום חליצה ומאן חכמים ר' יהודה דתניא עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות דברי ר"מ ר' יהודה אומר עד שירבה השחור וה"מ לאתויי מתני' דבא סימן אלא משום דמפורש בברייתא ר"מ:

יו"ט שחל להיות בע"ש תוקעים:    בס"פ ה' דהלכות שבת ואיתה בס"פ ואלו קשרים. ואית דגרסי כיצד יוים טוב שחל וכו':

תוקעין ולא מבדילין לאחר שבת מבדילין ולא תוקעין:    כך מ"מ וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. ובגמרא מפרש רב יהודה שהשנוי שמשנה כשתוקע ביו"ט שחל להיות בע"ש משאר ערבי שבתות היינו שתוקע ומריע מתוך תקיעה פי' שקודם שיסיים התקיעה הוא מריע בסופה ורב אשי אמר שתוקע ומריע בנשימה אחת ומ"מ מפסיק הוא בינתים: