משנה חולין א ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק א · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

  • השוחט מן הצדדין -- שחיטתו כשרה.
  • המולק מן הצדדין -- מליקתו פסולה.
  • השוחט מן העורף -- שחיטתו פסולה.
  • המולק מן העורף -- מליקתו כשרה.
  • השוחט מן הצואר -- שחיטתו כשרה.
  • המולק מן הצואר -- מליקתו פסולה,

שכל העורף כשר למליקה, וכל הצואר כשר לשחיטה.

נמצא, כשר בשחיטה, פסול במליקהכג. כשר במליקה, פסול בשחיטה.

נוסח הרמב"ם

השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה המולק מן הצדדין מליקתו פסולה השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשרה שכל העורף כשר למליקה וכל הצוואר כשר לשחיטה נמצא הכשר בשחיטה פסול במליקה והכשר במליקה פסול בשחיטה

פירוש הרמב"ם

השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה המולק כו': כשר בתורין פסול בבני יונה כשר בבני יונה כו': לפי שזכר סדר המליקה והשחיטה וזכר המחלוקת שבהם כשיש שם שחיטה אין שם מליקה וכשיש שם מליקה לא תהא שחיטה דבר על כל הדברים שנחלקו והנני מגיד לך עיקר כולן ואז תדע שהן חלוקין כמו שאמר עיקר המליקה והשחיטה שלא תהא מליקה אלא בעורף ולא תהא שחיטה אלא בצואר וכן בני יונה חייב שיהיו קטנים לפי שנאמר בני היונה אבל התורים חייב שיהיו גדולים שנאמר תורים ותחלת הציהוב הוא תחלת צבע הנוצה אם היה זה במין היונים כבר יצא מכלל הקטנות ולפיכך אינו מותר ואם היה במין התורים הרי הן לא הגיעו לכלל גדולים כדי שיקראו יונים ולפיכך אינן מותרות:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

השוחט מן הצדדים - צדי הצואר:

שחיטתו כשרה - ואפילו לכתחילה נמי כא. ואיידי דבעי למתני סיפא המולק מן הצדדים, תני נמי השוחט בדיעבד:

המולק מן הצדדים מליקתו פסולה - דבמליקה כתיב (ויקרא ה) ממול ערפו, דהיינו מאחוריו:

השוחט מן העורף שחיטתו פסולה - והני מילי שלא החזיר הסימנים אחורי העורף אלא חתך המפרקת עד שהגיע לסימנים, דקודם שהגיע לסימנים נטרפה בשבירת המפרקת. ואע"ג דבמליקה כשרה, התם הוא דכולה מתחלה ועד סוף הוי מן המליקה והוי כשאר שוחט שנוקב את הושט מעט מעט עד שגומר שחיטתו. אבל שחט מן העורף, כיון דשחיטה לאו הכי גמירי, לא הוי שבירת המפרקת מן השחיטה, ואיטרפה לה. והשוחט מן הצדדים דקתני רישא, אפילו בדלא אהדר הסימנים. דהא מישחטי סימנים שפיר קודם חתיכת המפרקת:

המולק מן העורף - לאו עורף ממש דהיינו מה שיש משפוי הקדקוד מאחוריו כל דבהדי פרצוף כב, דהא כתיב ממול ערפו, אלא מול הרואה את העורף דהיינו אחורי הצואר מלק בצפורן וחתך בשר ומפרקת עד שהגיע לסימנים. מליקתו כשרה. דזו היא מצות מליקתו לכתחלה. ואיידי דתנא השוחט מן העורף פסולה ואפילו בדיעבד, תנא נמי המולק בדיעבד:

השוחט מן הצואר - תחת הגרון קרי צואר. והוא דרך רוב השחיטות:

שכל העורף - כל מול הרואה את העורף:

פירוש תוספות יום טוב

השוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה. פירש הר"ב ואפילו לכתחילה ואיידי וכו'. וכן פירש"י. וכתב הר"ן ולא ידעתי מי הזקיקו לכך. דודאי משמע דמצות שחיטה לכתחלה באמצע צואר היא. דמן הצדדין איכא למיחש שמא תשבר מפרקת קודם שחיטת הסימנין. ותו כיון דשחיטה בסימנין היא כי שחיט מן הצדדין וחותך מן המפרקת איכא צער ב"ח. לפיכך נראין הדברים דדיעבד הוא דשחיטתו כשרה. אבל לכתחלה מצוה לשחוט מן אמצע הצואר. וכתב [צ"ל וכ"כ] הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שחיטה. וצריך השוחט שישחט באמצע הצואר. ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה. עכ"ל הר"ן. ומסיים הכ"מ ואף ע"ג דתנן השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה. התם על כרחך אית לן למימר דאגב דקתני המולק דיעבד קתני נמי השוחט. ע"כ. והא דעיקר שחיטה מן הצואר. ע' בפי' הר"ב רפ"ב:

המולק מן העורף. כתב הר"ב לאו עורף ממש. דהיינו כו'. כל דלהדי פרצוף כדכתיב (ירמיה ב') כי פנו אלי עורף ולא פנים. גמרא. ומ"ש הר"ב דזו היא מצות מליקתו. עי' עוד במשנה ד' פ"ו דזבחים:

[*נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה. מפרשינן בסוגיא דאתא למעוטי מחזיר סימנים לאחורי העורף דפסול במליקה. וכתב רש"י ואיידי דתנא כשר בשחיטה כו'. תני נמי כשר במליקה כו'. ואוקמתא אחריתי דלא כמסקנא. וכמ"ש ג"כ הרמב"ם בסוף פ"ו מהמ"ק]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כא) (על הברטנורא) והר"נ כתב, דמצות שחיטה לכתחילה באמצע צואר הוא. דמן הצדדים איכא למיחש שמא תשבר מפרקת קודם שחיטת הסימנין. ותו. כיון דשחיטה בסימנין היא, כי שחיט מן הצדדין וחותך מן המפרקת איכא צער בעלי חיים. לפיכך נראה, דדיעבד הוא דשחיטתו כשרה, אבל לכתחילה מצוה לשחוט מן אמצע הצואר. ועתוי"ט:

(כב) (על הברטנורא) כדכתיב כי פנו אלי עורף. ולא פנים. גמרא:

(כג) (על המשנה) פסול כו'. מפרש בגמרא דאתא למעוטי מחזיר סימנים לאחורי העורף, דפסול במליקה. וכתב רש"י ואיידי דתני [רישא] כשר בשחיטה כו', תני נמי [סיפא] כשר במליקה כו'. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

השוחט:    מצינן למימר דוקא דיעבד ואפילו החזיר סימנים גזרה אטו לא החזיר ובקונטרס לא פי' כן. תוס' ז"ל. ובטור יו"ד סי' כ': בפי' ר"ע ז"ל לאו הכי גמירי לא הוי שבירת המפרקת מן השחיטה וכו' כצ"ל. עוד בפי' ר"ע ז"ל צריך להגיה והשוחט מן הצדדין דקתני רישא כשרה אפילו בדלא אהדר הסימנים משום דהא משתטי וכו'. עוד בפירושו ז"ל המולק מן העורף לאו עורף ממש וכו' אלא מול הרואה אח העורף. אמר המלקט כדקתני סיפא וכל העורף כשר למליקה ואי בעורף ממש מאי כל העורף והרי דבר מועט הוא והאי מול דקרא לאו עליו ממש הוא אלא בראייתו שהיה בלק רואה אותם וכי תימא עורף גופיה לא ידעינן היכא דנדע מול דידיה ת"ש כי פנו אלי עורף ולא פנים מכלל דעורף להדי פנים מדלא כתיב עורף ולא צואר דהיינו גרון ש"מ עורף דקרא לאו כנגד הגרון הוא אלא כנגד הפנים ומול הרואה את העורף הוי כנגד הגרון. וראיתי שמחק ה"ר יהוסף ז"ל השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה המולק מן הצואר מליקתו פסולה בכל הספרים ל"ג זה:

וכל הצואר כשר וכו':    ביד שם פ"א סי' ה'. עוד בפי' ר"ע ז"ל נלע"ד שצריך להגיה כך דהיינו אחורי הצואר מלק בצפרן וחתך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שהגיע לסימנים וכו' וכן הוא ג"כ בפי' רש"י ז"ל שמשם העתיק ר"ע ז"ל. וקרוב לזה הגיה הר"ס ז"ל:

נמצא כשר בשחיטה וכו':    ה"מ למתני טמא בנבלת בהמה טהור בנבלת עוף טהור טמא בנבלת עוף טהור טהור בנבלת בהמה טמאה אלא תנא ושייר ושייר נמי מילי טובא דמתנייא בתוספתא דחולין הרב רבינו שמשון ז"ל בפ' בתרא דמסכת זבים. וביד ס"פ ששי דהלכות מעשה הקרבנות ובגמרא איתא דלבני ר' חייא דאמרי מצות מליקה אף מחזיר סימנים פי' דאם החזיר סימנים ומלקן לבדן אף זו היא מצותה האי נמצא דתנא במתני' דלא איצטריך למתניי' דהא כבר אשמועינן ברישא דשחיטה מן הצואר ומליקה מן העורף ושאם שינה בזה ובזה פסול לדידהו אתא למעוטי מוליך ומביא דכשר בשחיטה ופסול במליקה ומשום האי רישא נקט לה ואיידי דתנא רישא תנא סיפא כשר במליקה פסול בשחיטה ור' ינאי למעוטי מחזיר סימנים דכשר בשחיטה ופסול במליקה אלא צריך לחתוך שדרה ומפרקת בצפרן קודם חתיכת הסימנים ואיידי דתנא כשר בשחיטה ופסול במליקה לאשמועינן דאם החזיר סימנים לאחורי העורף דמליקתו פסולה תנא נמי כשר במליקה ופסול בשחיטה:


פירושים נוספים