משנה חולין א ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק א · משנה ז | >>
התמד, עד שלא החמיץ, אינו ניקח בכסף מעשר, ופוסל את המקוה. משהחמיץ, ניקח בכסף מעשר, ואינו פוסל את המקוה.
האחין השותפין -- כשחייבין בקלבון, פטורין ממעשר בהמה. כשחייבין במעשר בהמה -- פטורים מן הקלבון.
כל מקום שיש מכר, אין קנס. וכל מקום שיש קנס, אין מכר.
כל מקום שיש מיאון, אין חליצה. וכל מקום שיש חליצה, אין מיאון.
כל מקום שיש תקיעה, אין הבדלה. וכל מקום שיש הבדלה, אין תקיעה.
יום טוב שחל להיות בערב שבת, תוקעין ולא מבדילין. במוצאי שבת, מבדילין ולא תוקעין.
כיצד מבדילין? המבדיל בין קדש לקדש. רבי דוסא אומר, בין קדש חמור לקדש הקל.
הַתֶּמֶד,
- עַד שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ,
- אֵינוֹ נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר,
- וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה;
- מִשֶּׁהֶחֱמִיץ,
- נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר,
- וְאֵינוֹ פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה.
- עַד שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ,
- הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין,
- כְּשֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן,
- פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה;
- כְּשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה,
- פְּטוּרִים מִן הַקָּלְבּוֹן.
- כְּשֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן,
- כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר, אֵין קְנָס;
- וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס, אֵין מֶכֶר.
- כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֵאוּן, אֵין חֲלִיצָה;
- וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲלִיצָה, אֵין מֵאוּן.
- כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תְּקִיעָה, אֵין הַבְדָּלָה;
- וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַבְדָּלָה, אֵין תְּקִיעָה.
- יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת,
- תּוֹקְעִין וְלֹא מַבְדִּילִין;
- בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת,
- מַבְדִּילִין וְלֹא תּוֹקְעִין.
- כֵּיצַד מַבְדִּילִין?
- הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ;
- רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר:
- בֵּין קֹדֶשׁ חָמוּר לַקֹּדֶשׁ הַקַּל:
התמד -
- עד שלא החמיץ - אינו נלקח בכסף מעשר, ופוסל את המקוה,
- משהחמיץ - נלקח בכסף מעשר, ואינו פוסל את המקוה.
- האחים, והשותפים -
- שחייבין בקולבון - פטורין ממעשר בהמה,
- ושחייבין במעשר בהמה - פטורין מן הקולבון.
- כל מקום שיש מכר - אין קנס,
- וכל מקום שיש קנס - אין מכר.
- כל מקום שיש מיאון - אין חליצה,
- כל מקום שיש חליצה - אין מיאון.
- כל מקום שיש תקיעה - אין הבדלה,
- וכל מקום שיש הבדלה - אין תקיעה.
- כיצד? יום טוב שחל להיות -
- ערב שבת - תוקעין, ולא מבדילין,
- לאחר שבת - מבדילין, ולא תוקעין.
- כיצד מבדילין? - בין קודש לקודש.
- רבי יוסי אומר: בין קודש החמור, לקודש הקל.
לפעמים נותנים מים על שמרי היין ועל זגי הענבים, ומרככין ומצבעים אותן המים והם צבועים אבל אין בהם טעם יין, ואותן הוא הנקרא תמד. וכשיתקיים שם זמן ארוך לפעמים הוא מחמיץ. ולפיכך קודם שיהיה חומץ הרי הוא חשוב כמים ועל כן אין לוקחים אותו ממעות מעשר שני, לפי שהכל נלקח ממעות מעשר שני חוץ מן המים ומן המלח, וכבר נתבאר זה במקומו. ולפיכך גם כן יפסול את המקוה בשלושת לוגין לפי שהם מים שאובים, כמו שזכרנו בתחילת עדיות וכמו שיתבאר במסכת מקואות. וכשהחמיץ היה מאכל כשאר המאכלים והמשקין, ואז לוקחים אותו בכסף מעשר, ולא יפסול את המקוה בשלושת לוגין אלא בשינוי מראה כמו שיתבאר במקומו.
וקלבון - הוא חצי מעה כסף שנותנים על השקל, ואז מקבלים אותו על שני בני אדם, לפי שכל אחד חייב במחצית השקל ואלו החצאין הן נמכרים במהרה יותר מהשקלים עצמן מפני העניין הזה.
ולפיכך שני אחים קודם שיחלקו נכסי אביהם, והשותפים בשעת השותפות, אם נתנו שקל בשביל שניהן יחד מקבלים מהן ואינן חייבים בקלבון, וחייבין במעשר בהמה. וכשחולקים הנכסים יהיו לקוחות זה מזה, והלוקח אינו חייב במעשר בהמה כמו שיתבאר בסוף בכורות, והן חייבין בקלבון הואיל ואין שותפות ביניהן. וכבר זכרנו פירוש ההלכה הזאת בתחילת שקלים.
וביארנו פעמים שהנקבה נקראת קטנה עד שתביא שתי שערות על מנת שתהא בת שתים עשרה שנה ויום אחד, וכשמביאה שתי שערות והגיעה לשנים האלה נקראת נערה עד ששה חדשים, ואחר כך בוגרת. ורבי (יהודה) [מאיר] אומר, שהבא על הקטנה אינו חייב קנס, אבל הבא על הנערה חייב קנס. וחכמים אומרים, אחת קטנה ואחת נערה יש להן קנס. והכל מודים שהקטנה יש לה מכר והנערה אין לה מכר ואין אביה יכול למוכרה. ולפיכך מה שאמרו כל מקום שיש מכר אין קנס וכו' הוא דעת רבי מאיר, ואינה הלכה כמו שביארנו בשלישי מכתובות. וכבר שמעת ממני פעמים רבות שפסק ההלכה הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות, ואינה חולצת עד שתביא שתי שערות. והנה נתבאר ההפרש שיש בין שני העניינים.
ונתבאר בסוף סוכה, שכל ערב שבת היו תוקעים במקדש שלש תקיעות להבדיל בין קודש לחול, ואין עושין כן במוצאי שבת שאין שם צד לעשות זה. והבדלה על הכוס אינה חיוב מיום טוב לשבת לפי שלא יצאנו מקודש לחול. וביאור העניין שהתקיעות הם הערה על הכנסת הקודש, וההבדלה הוא הערה על יציאת הקודש.
ואין הלכה כרבי יוסי:
התמד עד שלא החמיץ - עד השתא איירי בתרתי מילי ודבר הנוהג בזה אינו נוהג בזה, והשתא איירי בחדא מלתא ובזמן שדבר זה נוהג בה אין דבר זה נוהג בה:
תמד - מים שנותנים על החרצנים והזגים וכשמחמיץ ותוסס נעשה יין, או על השמרים וקולטים אותן המים טעם היין. ובזמן שנתן שלשה חלקים מים והוציא ארבעה, לכולי עלמא יין מעליא הוא כח. והכא מיירי כגון שלא הוציא אלא כמו שנתן, או פחות או מעט יותר:
עד שלא החמיץ - מים בעלמא הוא ואינו נקח בכסף מעשר. דיין הוזכר בקיחת כסף מעשר (דברים יד) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו', מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע:
ופוסל את המקוה - דשלשה לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה אם נפל לתוכו קודם המשכת ארבעים סאה, ויין אינו פוסל את המקוה אלא בשינוי מראה:
משהחמיץ - חשוב יין. ונוהג בו קיחת מעשר, ואין נוהג בו פסול מקוה:
האחין השותפין - האחין שהן שותפין בירושתן:
כשחייבים בקלבון פטורין ממעשר בהמה - האחין שחלקו ולבסוף נשתתפו, חייבים בקלבון, וכשמביאין שקליהן מביאין שני חצאי שקלים ונותנים שני קלבונות כט. והקלבון הוא לשון הכרע, שחייבין להכריע שקליהן. ואם נתנו בין שניהם שקל שלם נותנים שני קלבונות, שהיה להן לשקול לחצאין. ופטורים ממעשר בהמה מכל הנולדים להם כל ימי שותפות, שהשותפות פטור ממעשר בהמה, כדאיתא בבכורות בפרק בתרא [דף נ"ז], יהיה לך, ולא של שותפות. והתם מוקים ליה להאי קרא במעשר, ואע"ג דבבכור כתיב:
וכשחייבין במעשר בהמה - כגון אם לא חלקו מעולם חייבין במעשר בהמה, לעשר כל הנולדים להם כל ימי שותפותם. דאמר התם, יכול אפילו קנו בתפוסת הבית, תלמוד לומר יהיה, מכל מקום:
ופטורין מן הקלבון - לגמרי. ששוקלין בין שניהם שקל שלם. שממון אביהם בחזקתו עומד. והאב השוקל על בניו או על אחד מבני עירו ופוטר בשלו, פטור מן הקלבון, דתנן בשקלים [פ"א] השוקל בשביל העני או בשביל שכנו או בשביל בן עירו פטור, ובניו נמי אין מצות שקליהם עליו והוו להו כשכנו ובן עירו:
כל מקום שיש מכר - שאדם יכול למכור את בתו. דהיינו כשהיא קטנה:
אין קנס - אם נאנסה או נתפתתה אין לאביה חמשים כסף. דנערה כתיב, (דברים כב) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף:
וכל מקום שיש קנס - דהיינו כשהיא נערה:
אין מכר - שאין אדם מוכר את בתו לאחר שהביאה סימני נערות. ומתניתין ר' מאיר היא, דאמר קטנה מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות יש לה מכר ואין לה קנס. משתביא שתי שערות עד שתבגר יש לה קנס ואין לה מכר. אבל חכמים אומרים, קטנה מבת שלש שנים ויום אחד עד שתביא שתי שערות. יש לה מכר ויש לה קנס. והלכה כחכמים. ונמצא שהבת מיום שנולדה עד שתראה לביאה יש לה מכר ואין לה קנס. ומשתראה לביאה עד שתביא סימנין, יש לה מכר ויש לה קנס. ומשתביא סימנין עד שתבגר, יש לה קנס ואין לה מכר. ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים:
כל מקום שיש מיאון - יתומה שהשיאוה אמה ואחיה ואפילו לדעתה, יכולה למאן ויוצאה בלא גט, עד שתביא סימנין. וכל ימי קטנותה אינה ראויה לחליצה אם יבמה היא, דאיש כתיב בפרשה (שם כה) ואם לא יחפוץ האיש, ומקשינן אשה לאיש. ומשנראית לחליצה אינה יכולה למאן:
כל מקום שיש תקיעה - בערבי שבתות וימים טובים תוקעים שלש תקיעות להבטיל את העם ממלאכה ובין השמשות תוקע ומריע ותוקע ושובת:
אין הבדלה - לא על הכוס ולא בתפלה. שאין הבדלה אלא במוצאי שבתות וימים טובים:
יום טוב שחל להיות בערב שבת תוקעים - אע"פ שגם היום יום טוב היה ואין בו מלאכה, תוקעין להבטיל ממלאכת אוכל נפש: ולא מבדילין, מפני שהנכנס חמור מן היוצא:
חל להיות במוצאי שבת מבדילין - לפי שהיוצא חמור מן הנכנס. ותקיעה אין כאן:
כיצד מבדילין - בין שבת ליום טוב כשחל יום טוב להיות במוצאי שבת:
רבי דוסא אומר בין קודש חמור - ואין הלכה כר' דוסא דלא מזלזלינן ביום טוב לקרותו קודש הקל:
התמד. כתב הר"ב מים שנותנים על החרצנים כו'. ובזמן שנתן ג' חלקים מים והוציא ד' לכ"ע יין מעליא הוא. כלומר דבפרק בתרא דמעשרות משנה ו' תנן המתמד ונתן מים [במדה ומצא] כדי מדתו פטור ורבי יהודה מחייב [מצא] יותר על כדי מדתו מוציא עליו כו'. ומפרש לה הר"ב התם. והוא דרמא תלתא ואשכח ד'. ושם פסק דאין הלכה כרבי יהודה ולפי זה אי מתניתין דהכא כרבנן צריך לומר דפלוגתייהו התם בלא החמיץ וכאוקימתא דרבי אלעזר הכא בגמרא. אבל בפ"ק [משנה ג'] דמעשר שני דתנן נמי כי הכא. ופי' הר"ב משהחמיץ לקח כו'. והוא דרמא תלתא ואשכח ארבע היינו כאוקימתא דרבה בר אבוה דמוקי פלוגתייהו בשהחמיץ ופטרי רבנן אלא א"כ דרמא תלתא ואשכח ד'. וא"ת הא אמר רבה בר אבוה ומתניתין רבי יהודה וכלומר דמיירי דלא אשכח ד'. והא מצי מוקים לה כרבנן וברמא תלתא ואשכח ד'. כדכתב שם הר"ב. ומש"ה כתבו התוס' דס"ל לרבה בר אבוה דבהכי לכ"ע חייב. אפילו בלא החמיץ. נ"ל שהר"ב [שם] סובר דכיון דמוקמינן לפלוגתייהו בהחמיץ מסתמא סיפא דיתר בכדי מדתו נמי דוקא בהחמיץ אלא שרבה בר אבוה רוצה לאוקמא מתניתין בתמד סתמא דלא משכח רביעית יתר על כדי מדתו דהא סתמא קתני. ואה"נ שאם נרצה לדחוק ולמוקים מתניתין ברמא תלתא ואשכח ד' דאתיא כרבנן. והרמב"ם פ"ז מהלכות מעשר שני. כתב כשיטת הר"ב דהכא:
אינו נקח בכסף מעשר. כתב הר"ב דיין הוזכר כו' מה הפרט מפורש פרי מפרי כו' ועמ"ש בפ"ק דמעשר שני משנה ג':
ופוסל את המקוה. כתב הר"ב ויין אינו פוסל אלא בשינוי מראה. עי' פרק ז' דמקואות [במשנה ד']:
האחין השותפין כו'. ובספ"ק דשקלים גירסת הספר והשותפים ושם פירשתי בס"ד:
בקלבון. פי' הר"ב ב' קלבונות וכפרש"י. ועוד פירשו כן בפרק בתרא דבכורות. ותימה דלא נקטי כת"ק דר"מ פ"ק דשקלים משנה ו'. דלא מחייבי אלא בקלבון אחד. וכמה הוא הקלבון פליגי נמי התם בסוף הפרק. ומ"ש הר"ב קלבון הוא לשון הכרע. עי' מ"ש שם משנה ו':
כל מקום שיש מכר אין קנס כו'. שנויה כבר במתני' ח' פ"ג דכתובות. ושם מפורש בס"ד:
כל מקום שיש מיאון כו'. עי' רפי"ג דיבמות:
כל מקום שיש תקיעה כו'. כתב הר"ב בע"ש ויו"ט תוקעים ג' תקיעות להבטיל את העם ממלאכה כו'. כדתנן בפרק בתרא דסוכה משנה ה'. ושם מפורש:
(כח) (על הברטנורא) כלומר דבפ"ה דמעשרות מ"ו תנן המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור ור"י מחייב. מצא יותר על כדי מדתו מוציא עליו כו'. ומפרש הר"ב התם והוא דרמי תלתא ואשכח ארבעה. וצ"ל דפלוגתייהו בשלא החמיץ. ועתוי"ט:
(כט) (על הברטנורא) וכן פירש רש"י ותימה, דלא נקטי כת"ק דר"מ פ"ק דשקלים מ"ו דלא מחייב אלא בקלבון אחד:
התמד עד שלא החמיץ: ירושלמי פ' בתרא דמעשרות ודפ"ק דמעשר שני. ואיתה בתוס' פ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ו:)
והחמיץ: ר"ל או נעשה חומץ ממש או נעשה יין. ובגמרא בעי מתני' מני לא ר' יהודה ולא רבנן דתנן בפ' בתרא דמסכת מעשרות המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור ר' יהודה מחייב מני אי רבנן אע"ג דהחמיץ ואי ר' יהודה אע"ג דלא החמיץ ומשני אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כשהחמיץ מחלוקת ואע"ג דמתני' דהמתמד סתמא קתני ומשמע בין החמיץ ובין לא החמיץ דוקא בהחמיץ פליגי התם ולרב נחמן לאו דוקא החמיץ אלא כיון שעתיד להחמיץ אע"פ שלא החמיץ כדמוכח בגמרא אבל בשלא החמיץ פי' שאינו עתיד להחמוץ ר' יהודה מודה דלאו פירא הוא ורבנן אשילו בשהחמיץ פליגי ומתני' דהכא ר' יהודה היא אבל בירושלמי שם ד' נ"ב מוקי לה ר' יוסי האמורא דהכא במתני' אפילו רבנן מודו בה דניקח בכסף מעשר דאפילו מי מלח ניקחין בכסף מעשר כדאיתא בפ' בכל מערבין דחזו לטבל בהם והוא שעירב בהן שמן ע"י הבלעה כדאיתא התם ודוקא גבי חיוב מעשרות לא מחייבי רבנן אלא ברמא תלתא ואשכח ד':
ופוסל את המקוה: היינו מקוה חסר אבל שלם אינו נפסל בשום ענין רש"י ותוס' ז"ל. וביד פ"ז דהלכות מעשר שני סי' ו'. ומתני' דקתני עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר מוקי לה רבה בגמרא בששייר ממנו מעט ולא החמיץ אבל אם שייר ממנו וראה שהחמיץ אמרינן איגלאי מילתא למפרע דאם לא שתהו היה מחמיץ וקנה מעשר וכן כתב ג"כ הרמב"ם ז"ל שם לקחו עד שלא החמיץ והחמיץ קנה מעשר. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א לא גרס מלות ופוסל את המקוה ומלות ואינו פוסל את המקוה:
האחין השותפין: תוס' פ' אלמנה נזונת (כתובות ד' צ"ט.) והרמב"ם ז"ל ס"ל דתרתי באבי נינהו האחין או השותפין וז"ל שני אחין קודם שיחלקו נכסי אביהם והשותפים בשעת השותפות אם נתנו שקל בשביל שניהם יחד מקבלין מהן ואינם חייבין בקולבון וחייבים במעשר בהמה וכשחולקין הנכסים יהיו לקוחות זה מזה והלוקח אינו חייב במעשר בהמה כמו שיתבאר בסוף בכורות והן חייבין בקולבון הואיל ואין שותפות ביניהן עכ"ל ז"ל: בסוף לשון ר"ע ז"ל ואע"ג דבבכור כתיב. אמר המלקט וכמו שכתב ר"ע ז"ל שם:
כל מקום שיש חליצה אין מיאון: בגמרא אמרינן דזו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים יש מיאון במקום חליצה ומאן חכמים ר' יהודה דתניא עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות דברי ר"מ ר' יהודה אומר עד שירבה השחור וה"מ לאתויי מתני' דבא סימן אלא משום דמפורש בברייתא ר"מ:
יו"ט שחל להיות בע"ש תוקעים: בס"פ ה' דהלכות שבת ואיתה בס"פ ואלו קשרים. ואית דגרסי כיצד יוים טוב שחל וכו':
תוקעין ולא מבדילין לאחר שבת מבדילין ולא תוקעין: כך מ"מ וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. ובגמרא מפרש רב יהודה שהשנוי שמשנה כשתוקע ביו"ט שחל להיות בע"ש משאר ערבי שבתות היינו שתוקע ומריע מתוך תקיעה פי' שקודם שיסיים התקיעה הוא מריע בסופה ורב אשי אמר שתוקע ומריע בנשימה אחת ומ"מ מפסיק הוא בינתים:
יכין
התמד: היא מים שנותנין ע"ג חרצנים וזגין או ע"ג שמרי יין. וכשמתחיל להיות תוסס. קולט טעמן ונעשה כיין. ובזמן שנתן ג' מדות מים. והוציא ד'. יין מעליא הוה. אפילו לא החמיץ. דהו"ל כיין מזוג. אבל הכא מיירי בשלא הוציא רק מעט יותר ממה שנתן. ולא ד' שלימות:
אינו ניקח בכסף מעשר: דאז מיא בעלמא הוא. ואינו רשאי ללקחו במעות מעשר בירושלים. מדצריך לקח בו רק דבר שהוא פרי מפרי וגדולו מהארץ:
ופוסל את המקוה: דהו"ל כשאר מים שאובין. שכשנפלו מהן ג' לוגין למקוה שאין בה מ' סאה. פסולה:
ניקח בכסף מעשר: דכיין חשוב:
ואינו פוסל את המקוה: אם לא נשתנה מראית מי המקוה עי"ז:
האחין השותפין: שהן שותפין בירושתן:
כשחייבין בקלבון: קָאלִיבֻּוס בלשון יווני הוא אַזשִיאָ בל"א. ועי'. ספ"א דשקלים:
פטורין ממעשר בהמה: דהיינו כשחלקו ואחר כך נשתתפו. והוה להו כשאר שותפין. וחייבין כל א' ליתן קלבון כששוקלין חצי שקליהן. אפילו כששוקלין שניהן יחד שקל שלם. אבל אז פטורין ממעשר בהמה בכל הנולדים להן בשותפתן. שהשותפין פטורים ממעשר בהמה:
פטורים מן הקלבון: דהיינו כשלא חלקו הירושה כלל. חייבים במעשר בהמה מכל הנולדים להם בשותפתן. דמדהו"ל תפוסת הבית קיים. הו"ל כאילו אביהן עדיין חי. דכששוקל עבורם פטור מקלבון. ומה"ט נמי חייבין במעשר בהמה:
כל מקום שיש מכר אין קנס: שאדם יכול למכור בתו כשהיא קטנה. אבל קטנה שנאנסה או נתפתת. אין הבועל משלם הנ' כסף קנס שכתבה תורה גבי נערה:
אין מכר: דנערה יש לאביה קנס. ואין אביה יכול למכרה עוד. מיהו זו דברי ר"מ. אבל חכמים אומרים דמשנולדה עד שתהיה בת ג' שנים ויום א' נמכרת. אבל אין לה קנס מדאינה ראויה לביאה עוד. ומבת ג' עד שתביא ב' שערות אחר שתהיה בת י"ב שנה. יש לה מכר וקנס. ומשהביאה ב' שערות אז עד ו' חדשים אחר כך יש לה קנס ואינה נמכרת. ואחר כך נעשת בוגרת ואין לה קנס ואינה נמכרת [ועפ"ג דכתובות מ"ח]:
אין חליצה: יתומה קטנה שהשיאוה אמה או אחיה אפילו לדעתה. יכולה למאן עד שתביא ב' שערות ויוצאת בלי גט. וקודם שתביא ב' שערות אינה ראוייה לחליצה:
וכל מקום שיש חליצה: דהיינו משהביאה ב' שערות אין מאון: מאז אינה יכולה עוד למאן [וערפי"ג דיבמות]:
כל מקום שיש תקיעה: דכשהיו ישראל בישובן. כל סמוך לשבת תוקעין ג' תקיעות במקום גבוה. כדי שישמעו העם ויפסקו ממלאכתן. וביה"ש תוקע ומריע ותוקע ושובת [כא"ח רנ"ו ועי' סוכה פ"ה מ"ה]:
אין הבדלה: אין מבדילין לא בתפלה ולא על הכוס. ובמתניתין לקמן מפרש היכא משכח"ל כה"ג:
תוקעין: כדי להבטיל העם גם ממלאכת אוכל נפש. ואע"ג דתקיעה בי"ט שבות דרבנן הוא [ועי' רמג"א תקצ"ו סק"ב]. אפ"ה העשה דרבנן להבטיל העם ממלאכה. דוחה הל"ת דרבנן דתקיעה:
ולא מבדילין: מפני שקדושת יום הנכנס חמור מהיוצא:
מבדילין ולא תוקעין: שהיוצא חמור מהנכנס. ומה"ט נמי מבדילין:
כיצד מבדילין: בין שבת ליו"ט כשחל יו"ט במוצאי שבת:
בין קדש חמור לקדש הקל: וקיי"ל כת"ק דלא מזלזלינן כל כך ביו"ט לקרותו בהברכה קודש קל [א"ח תצ"א]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת