משנה חולין ב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ב · משנה א | >>
השוחט אחד בעוף, ושנים בבהמה -- שחיטתו כשרה. ורובו של אחדג, כמוהו.
רבי יהודה אומר, עד שישחוט את הורידין.
חצי ה אחד בעוף, ואחד וחצי בבהמה -- שחיטתו פסולה.
רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה -- שחיטתו כשרה.
הַשּׁוֹחֵט אֶחָד בָּעוֹף, וּשְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה,
- שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה;
- וְרֻבּוֹ שֶׁל אֶחָד, כָּמוֹהוּ.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- עַד שֶׁיִּשְׁחֹט אֶת הַוְּרִידִין.
- חֲצִי אֶחָד בָּעוֹף,
- וְאֶחָד וָחֵצִי בַּבְּהֵמָה,
- שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.
- וְאֶחָד וָחֵצִי בַּבְּהֵמָה,
- רֹב אֶחָד בָּעוֹף,
- וְרֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה,
- שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
- וְרֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה,
השוחט אחד בעוף, ושנים בבהמה - שחיטתו כשרה.
- ורובו של אחד - כמוהו.
- רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין.
- חצי אחד בעוף, ואחד וחצי בבהמה - שחיטתו פסולה.
- רוב אחד בעוף, ורוב שנים בבהמה - שחיטתו כשרה.
מה שאמר השוחט שהוא מורה על דיעבד, אינו מורה אלא על מה שאמר אחד בעוף, לפי שלכתחילה חייב שיתכוין לשחוט השני סימנים לגמרי ואפילו בעוף.
וורידין - הם שני גידים דופקים בצואר על שני צידי קנה הריאה.
ומה ששנה לומר רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, אף על פי שכבר אמר ורובו של אחד כמוהו, לפי שדבריו היו בשחיטת חולין, ומה שאמר שנית הוא בשחיטת קדשים.
ואין הלכה כרבי יהודה:
השוחט אחד בעוף - משום דלכתחלה מיבעי לשחוט שני סימנין אפילו בעוף א, תנא השוחט, דמשמע דאחד בעוף דיעבד אין לכתחלה לא. אבל שנים בבהמה לכתחלה הוי, דעד כמה לשחוט וליזול. אי נמי, משום דבעי למתני רובו של אחד כמוהו דדוקא דיעבד, דלכתחלה צריך שיתכוין לשחוט כל הסימן כולו. ואחד בעוף נפקא לן דכשר, מקרא דכתיב (ויקרא יא) זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים, הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, לחייבו בשני סימנין אי אפשר שכבר הוקש לדגים ב, לפטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה, הא כיצד, הכשרו בסימן אחד. ושחיטה מן הצואר ובשני סימנים. וחמשה דברים הפוסלים את השחיטה, שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור, כולהו גמרא גמירי לה. דתניא, וזבחת כאשר צויתיך, מלמד שנצטוה משה בעל פה על הלכות שחיטה, על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה ד:
עד שישחוט את הוורידים - כמין חוטין שעל שני צדי הקנה. ואעוף בלבד קאי רבי יהודה, כדי להוציא את דמו, הואיל וצולהו כולו כאחד. ושחיטה דקאמר רבי יהודה. לאו דוקא, אלא שינקב הוורידין בשעת שחיטה קודם שיקרוש הדם דתו לא נפיק על ידי מליחה. ואין הלכה כרבי יהודה:
רוב אחד בעוף כו' - ואע"ג דתנן ברישא רובו של אחד כמוהו, הדר תנא הכא רוב אחד בעוף וכו', חד בחולין וחד בקדשים. דאי אשמעינן בחולין הוה אמינא חולין הוא דסגי ליה ברובא משום דלאו לדם הוא צריך, אבל קדשים דלדם הוא צריך לא תסגי ליה ברובא, קמשמע לן:
השוחט אחד בעוף. כתב הר"ב משום דלכתחלה מיבעי ליה לשחוט שני סימנין. אפילו בעוף וכו' דלכתחלה אצרכוהו רבנן תרווייהו משום הרחקה לעבירה דלמא לא אתי למיעבד רובא דחד. רש"י:
אחד בעוף. כתב הר"ב דכתיב זאת תורת הבהמה כו'. שכבר הוקש לדגים דלאו בני שחיטה כלל נינהו כדמסקינן בגמ' משום דכתיב' אסיפה דידהו במקום שחיטה דאחריני. כדכתיב (במדבר י"א) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם. ומדשני קרא בדיבוריה וכתב בהו אסיפה ש"מ דוקא הוא:
ורובו של אחד כמוהו. רובו של כל אחד ואחד. רש"י. וכתב הר"ב ושחיטה מן הצואר כו'. שהייה דרסה כו'. מפורשים לקמן. והגרמה פרק דלעיל משנה ג'. ומ"ש הר"ב דתניא וזבחת כאשר צויתיך (דברים י"ב) מלמד שנצטוה משה בעל פה כו' פירש"י לאו מקרא יליף. אלא כלומר על הלכות שחיטה נצטוה. והתוספות כתבו די"מ בגימטריא דכאשר. אל"ף אחד בעוף. שי"ן שנים בבהמה. רי"ש רובו של אחד כמוהו. ר"ת דכאשר למפרע. ע"כ. ולאו דאיצטריך הך ברייתא לרובו ככולו. דלדרשה דזאת תורת הבהמה והעוף נמי רובו ככולו. כמ"ש הר"ן בריש מתניתין. דמדאורייתא בכל מקום רובו ככולו אלא זו רבי שנאה וההיא דלעיל בר קפרא שנאה. והר"ב מייתי להך דרבי נמי. משום הלכות שחיטה. וגם הרי"ף כתב לשתיהן:
חצי אחד בעוף. ה"ה חצי כל אחד ואגב רוב אחד נקט חצי אחד. ומרישא נמי שמיע ליה דדוקא רוב בעינן. ולא נקטיה אלא [אגב] דבעי למתני אחד וחצי בבהמה. אע"ג דהוו טפי מרוב השנים בין הכל. שחיטה פסולה. תוס':
(א) (על הברטנורא) דלכתחלה אצרכוהו רבנן תרוייהו משום הרחקה לעבירה דלמא לא אתי למעבד רובא דחד. רש"י:
(ב) (על הברטנורא) דלאו בני שחיטה כלל נינהו, משום דכתיב אסיפה דידהו כמקום שחיטה דאחרינא, כדכתיב הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם, ומדשני קרא בדבוריה וכתב בהוא אסיפה, ש"מ דוקא הוא. גמרא:
(ג) (על המשנה) של אחד. רובו של כל אחד ואחד. רש"י:
(ד) (על הברטנורא) לאו מקרא יליף. אלא כלומר על הלכות שחיטה נצטווה רש"י. והתוס' כתבו דיש מפרשים בגימטריא דכאשר, א' אחד בעוף, ש' שנים בבהמה, ר' רובו של אחד כמוהו, ראשי תיבות דכאשר למפרע. ועתוי"ט:
(ה) (על המשנה) חצי אחד כו'. ה"ה חצי כל אחד ואחד. ומרישא נמי שמיע ליה דדוקא רוב בעינן. ולא נקטיה אלא אגב דבעי למתני אחד וחצי בבהמה, אע"ג דהוו טפי מרוב השנים בין הכל, שחיטה פסולה. תוס':
בפי' ר"ע ז"ל דתניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד וכו'. אמר המלקט עי' בתוי"ט בשם התוס'. ובכל בו ריש סי' ק"ז [כתב] כאשר נוטריקון כשר אחד שנים רוב ע"כ. ובגמרא אמר רב נחמן אחד בעוף דקתני מתני' או ושט או קנה דאחד קתני אחד כל דהו ורב אדא בר אהבה אמר ושט ולא קנה ומאי אחד מיוחד שחיות הבהמה תלוי בו דהא בנקב משהו מיטרפא ואילו קנה עד דמיפסק רובא ומסיק רבא דאחד דקאמר או האי או האי:
ורובו של אחד וכו': פ' אמר להם הממונה (יומא דף ל"ב) ובפ"ק דמכלתין די י"ט. והכריח הר"ן ז"ל דרוב הוי אפילו כחוט השערה יותר מן החצי:
ר' יהודה אומר ער שישחוט את הורידין: מסתברא דלר' יהודה חתיכת ורידין בשעת שחיטה מעכבת אפילו בדיעבד דהא מתני' בדיעבד קתני ור' יהודה עלה קאי לומר דאפילו בדיעבד חתיכת ורידין מעכבת וה"נ מוכח בגמרא דתניא וכו' הר"ן ז"ל:
חצי אחד בעוף: עי' תוי"ט בשם תוס' ז"ל וכן פי' הר"ן ז"ל. בסוף פי' ר"ע ז"ל אבל קדשים (קלים) דלדם הוא צריך לא תיסגי ליה ברובא. אמר המלקט ואי אשמועינן קדשים משום דלדם הוא צריך אבל חולין דלאו לדם הוא צריך אימא בפלגא סגי ליה קמ"ל ורישא איירי בחולין וסיפא בקדשים מדקתני רישא גבי עוף השוחט ואי בקדשים המולק מיבעי ליה אבל בסיפא אע"ג דקתני שחיטתו כשרה משום דסליק מבהמה הוא דתני שחיטתו כשרה ועוד רישא בחולין מדקתני אחד בעוף ואי בקדשים האיכא עולת העוף דבעיא שני סימנין אבל בסיפא אע"ג דקתני רוב אחד מצינן לפרושי רוב אחד אם הוא חטאת ורוב כל אחד ואחד אם הוא עולת העוף ועוד רישא בחולין מדפליגי רבנן אר' יהודה ברישא דלא בעינן חתיכת ורידין בשעת שחיטה ואי בקדשים אמאי פליגי הוא עצמו לדם הוא צריך ועוד סיפא בקדשים מדתנן בסמוך השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה לשון דיעבד כמו שאכתוב בסמוך. ואף ר"ש בן לקיש ס"ל דרישא בחולין וסיפא בקדשים דאמר רשב"ל מאחר ששנינו רובו של אחד כמוהו למה שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה לפי ששנינו בפ"ג דיומא הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו יכול לא מירק יהא פסול מדרבנן לכך הוצרך לשנות כאן משנה יתירה ללמד דאפילו קדשים סגי להו ברוב שנים אלא דמצוה למרק משום דם וביד פ"א דהלכות שחיטה סי' ט' י' ובטור יו"ד סי' כ"א כ"ב:
יכין
שחיטתו כשרה: ולכתחילה צריך לשחוט ב' הסימנים גם בעוף:
ורובו של אחד כמוהו: וצריך שיהיה רוב הנראה לעינים. מיהו במקום הפסד סגי אפילו ברוב במדידה. ולכתחילה צריך שישחוט כל הסי' לשנים [י"ד כ"א]:
עד שישחוט את הוורידין: הן גידי דם שמונחין על המפרקת. ואעוף לחוד קאי. שלפעמים צולהו כולו כאחד לפיכך אפילו דעתו לנתחו. חיישינן דממלך. ושישחוט דקאמר לאו דוקא. אלא ר"ל שינקוב לכל הפחות ב' וורידים בשעת שחיטה או בשעה שמפרכס מדעדיין אז הדם חם. דאתר כך כשיקרוש. לא נפק גם ע"י מליחה. ויאסר כשיצלנו. וקיי"ל כר"י [דלא כר"ב]. מיהו אם לא ניקבן ומלחן כך. יש מחמירין לקלוף הבשר סביב הוורידין. אבל בצלאו. אסור הבשר סביבן כדי נטילה. דהיינו כעובי אצבע [ולר"ן חולין [דרצ"ד א']. כל כדי נטילה הוא רק מעט עב יותר מקליפה. וכן משמע מרש"י פסחים [ע"ה ב'] ד"ה יטול את מקומו]. אמנם בהסיר הוורידין או חתך הראש קודם מליחה או קודם צלייה. לכ"ע הכל שרי [כ"ב א']:
חצי אחד בעוף: ה"ה חצי כל א':
שחיטתו כשרה: אע"ג דכבר תנא הכי ברישא. תירץ בש"ס [דכ"ט א'] דרישא בחולין דאף דאין צריך לדם אפ"ה צריך רוב. וסיפא קמ"ל אף דבקדשים דצריך לדם לזרקה אפ"ה סגי ברובו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת