עיקר תוי"ט על חולין ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה חולין ב: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) דלכתחלה אצרכוהו רבנן תרוייהו משום הרחקה לעבירה דלמא לא אתי למעבד רובא דחד. רש"י:

(ב) (על הברטנורא) דלאו בני שחיטה כלל נינהו, משום דכתיב אסיפה דידהו כמקום שחיטה דאחרינא, כדכתיב הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם, ומדשני קרא בדבוריה וכתב בהוא אסיפה, ש"מ דוקא הוא. גמרא:

(ג) (על המשנה) של אחד. רובו של כל אחד ואחד. רש"י:

(ד) (על הברטנורא) לאו מקרא יליף. אלא כלומר על הלכות שחיטה נצטווה רש"י. והתוס' כתבו דיש מפרשים בגימטריא דכאשר, א' אחד בעוף, ש' שנים בבהמה, ר' רובו של אחד כמוהו, ראשי תיבות דכאשר למפרע. ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) חצי אחד כו'. ה"ה חצי כל אחד ואחד. ומרישא נמי שמיע ליה דדוקא רוב בעינן. ולא נקטיה אלא אגב דבעי למתני אחד וחצי בבהמה, אע"ג דהוו טפי מרוב השנים בין הכל, שחיטה פסולה. תוס':

(ב)

(ו) (על המשנה) השוחט כו'. דיעבד אין לכתחילה לא. בקדשים מיירי. דתני רב יוסף. תזבח. שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד. תזבחוהו, שלא יהא אחד שוחט שני זבחים. גמרא. והשתא, סיפא שנים אוחזין דלכתחילה, דוקא בחולין:

(ג)

(ז) (על המשנה) חברו כו'. הוא הדין כשחזר הוא בעצמו ושחט. אלא אורחא דמלתא נקט דכשהוא מתיגע בא חברו ושוחט. כ"מ:

(ח) (על הברטנורא) כלומר בגסה לגסה, ובדקה לדקה. וכן לעוף:

(ד)

(ט) (על הברטנורא) פירשו התוס', דצריך לומר דמיירי ששחט בסכין פגומה או במגל, ופסולה הוא משום דאין שוחטין אלא חונקין. ועתוי"ט:

(י) (על המשנה) אחד מהן. לרבי עקיבא איצטריך:

(יא) (על המשנה) בשחיטתה. כלומר במקום הראוי לשחיטה. גמרא:

(ה)

(יב) (על המשנה) ולא יצא כו'. ואין אומרים שמא מתים היו. הר"ם:

(יג) (על הברטנורא) דבקדשים לא דהא תנן חיה. גמרא. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) היינו בדבר שאינו מין לחם. כמ"ש בפ"ב דחגיגה מ"ה:

(טו) (על המשנה) שלא כו'. ולצלי איירי, דלא בעי הדחה. א"נ, לקדירה והודחו במי פירות. תוס':

(ו)

(טז) (על המשנה) המסוכנת. שלא אסרה התורה אלא כעין טריפת חית היער שהרי עשה בה מכה הממיתה אותה. הר"ם. ואפילו לכתחלה שרי. ונקט לשון דיעבד משום דבעי למתני עד שתפרכס:

(יז) (על המשנה) זינקה. זינוק, קילוח. רש"י. ונגזר מן יזנק מן הבשן. הר"מ:

(יח) (על הברטנורא) ונקט לישנא דת"ק אע"ג דכמדת ר"א קיימינן דדיה אם זינקה. ובגמרא כתב רש"י, וכמדת ר"א דאמר זינוק הוי פירכוס:

(ז)

(יט) (על המשנה) השוחט כו'. מפרש בגמרא משום דם"ל דאין סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, ובהא הוא דפליג אדר"א. אבל תרווייהו ס"ל דבעלים מפגלים. וכתב הר"נ דהא דקתנ. השוחט, ה"ה דאפילו לכתחילה, אלא דלא מצי למתני שוחטין לנכרי, דאז הוי משמע דלמשרי למשחט הוא דאתא דלית ביה משום לפני עור לא תתן מכשול אבל לא שתהא שחיטתו כשרה, הלכך הוצרך לשנות שחיטתו כשרה. אבל אין הכי נמי דאפילו לכתחילה:

(כ) (על הברטנורא) ואסורה בהנאה כתקרובת ע"ז. ואע"ג דבמתניתין דלקמן דתנן נמי פסולה ומפרשינן דאינה אסורה בהנאה, י"ל דלקמן הוה ליה למתני הרי אלו זבחי מתים. אבל הכא איידי דאמרי רבנן כשרה. אר"א פסולה. תום':

(כא) (על המשנה) מחצר כבד. לאו דוקא נקט יותרת הכבד משום דעולה לגבוה והויא כחלב ודם אלא אפילו כזית של בשר נמי ואורחא דמלתא הוא דנקט. תוספ':

(ח)

(כב) (על המשנה) פסולה. והא דמסיק הר"ב במ"ו פ"ז דכלאים דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. איכא הכא בגמרא תרי אוקימתות. חדא, דהכא ביש לו בה שותפות. וכן פירש הר"מ. וחדא בישראל [מומר]. אי נמי שהתרו בו וקיבל התראה. וכן פירש הרא"ש:

(כג) (על הברטנורא) ודרשא פשוטא נקטי אע"ג דר"י אמרה. ות"ק נסיב דרשא אחריתי במשנה ה' פרק ג' דעבודה זרה:

(ט)

(כד) (על הברטנורא) משום הכי לא שנא צלולין לא שנא עכורין. כ"מ:

(כה) (על הברטנורא) ואע"ג דפסק הר"ב במשנה ד' פרק כ"ב דשבת דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, היינו כמו שוטחו בחמה אבל לא כנגד העם, שאם היו רואין אותו עושין כן בצנעה היה שם חשד כמו בשוק. אבל כאן הרואה שעושה בביתו אומר לנקר חצירו הוא עושה. תוס':

(י)

(כו) (על הברטנורא) דקא שחיט פסח בשאר ימות השנה, וקיי"ל דשלמים הוא. רש"י:

(כז) (על המשנה) תודה. דבא בנדר ונדבה:

(כח) (על המשנה) פסולה. הקשה ב"י להרא"ש דאפילו יש לו בה שותפות אינו אוסר, ואמאי פסיל לה הכא. ותירץ דסבירא ליה דלא אמרו אין אדם כו', אלא בדבר שאסורו מן הדין, משום דמסתמא לצעורי קא מכוין, אבל הכא שאין איסורו מן הדין אלא מפני מראית עין, כי לא הוי דידיה מאי הוי, הא מאן דחזי סבר דידיה הוא ואתא למשרי קדשים בחוץ, הלכך אפילו אין לו בה שותפות אסורה. והר"מ מצריך גם כאן שותפות. דסבר כל השוחט שאינו שלו לשם דבר פסול קלא אית ליה. ועתוי"ט:

(כט) (על המשנה) חטאת. כשלא חטא. אבל כשחטא וחייב חטאת כי אמר זו לחטאת פסולה. גמרא:

(ל) (על הברטנורא) וכן הוא לשון רש"י. ותמיהה לי שהשמיטו לאשם מצורע. אבל אשם נזיר אתיא בזה הכלל כדלקמן:

(לא) (על המשנה) תמורה. כשאין לו זבח בביתו אבל יש לו ואמר לשם תמורת זבחי פסולה. גמרא:

(לב) (על המשנה) אסור. וכפי שיטת לישנא הוה ליה למתני פסול, אלא דחדא מלתא. הוא פוסלין ומכשירין ואוסרין ומתירין, כדאיתא בגמרא:

(לג) (על הברטנורא) כן פירש הר"מ. ותמוה הוא דהא אמרינן היכי דשייך חובה אין הכי נמי דמפסל, ואם כן הכא ממה נפשך מיפסל. ובחבורו כתב שאין חוששין לה שמא הפילה, שכל המפלת יש לה קול. ועתוי"ט: