משנה חולין ב ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ב · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

התיז את הראש בבת אחת, פסולה.

היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת, אם יש בסכין מלא צואר, כשרה.

היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת, אם יש בסכין מלא צואר אחד, כשרה.

במה דברים אמורים, בזמן שהוליך ולא הביא, או הביא ולא הוליך. אבל אם הוליך והביא, אפילו כל שהוא, אפילו באיזמל -- כשרה.

נפלה סכין ושחטה, אף על פי ששחטה כדרכה -- פסולה, שנאמר (דברים כז), וזבחת ואכלת -- מה שאתה זובח, אתה אוכל.

נפלה סכין והגביהה, נפלו כליו והגביהן, השחיז את הסכין ועף, ובא חבירו ז ושחט, אם שהה כדי שחיטה -- פסולה. רבי שמעון אומר, אם שהה כדי ביקור.

נוסח הרמב"ם

(ג) התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין מלוא צוואר כשר היה שוחט והתיז שני ראשים כאחת אם יש בסכין מלוא צוואר אחד כשר במה דברים אמורים בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל אם הוליך והביא אפילו כל שהוא ואפילו באוזמיל כשר.

נפלה הסכין ושחטה אף על פי ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת (דברים יב כא דברים כז ז) מה שאתה זובח אתה אוכל נפלה הסכין והגביהה נפלו כלים והגביהן השחיז את הסכין ועף ובא חברו ושחט אם שהה כדי שחיטה אחרת פסולה רבי שמעון אומר אם שהה כדי ביקור.

פירוש הרמב"ם

התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט כו': אחד מלמעלן ואחד מלמטן שיהא זה אוחז בקצה הסכין והשני אוחז בקצה השני ומה שאמר מלא צואר אמרו מלא צואר חוץ לצואר וכל זמן שלא הוליך ולא הביא אלא ששחט כחותך קשואים זו היא הנקרא דרסה:

נפלה סכין ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה כו': נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן כו': זה ענין השהייה הנזכרת למעלה השחיז את הסכין ועף פירושו שאם העביר הסכין מעל הצואר הנשחט ונסתלק קודם שיגמר השחיטה: וכדי שחיטה אחרת הוא כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט ואפילו היה הנשחט עוף ואמר כדי שחיטת בהמה דקה ואפילו לעוף ומה שאמר כדי ביקור טבח לחכם ר"ל כדי שיעור בדיקת השחיטה לדעת אם נשחט השיעור שחייב או לא ואין הלכה כר"ש:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

התיז את הראש - כאדם המתיז קנה או דלעת, שדוחק הסכין בכח ופוסק. וזו היא דרסה:

היה שוחט - במשיכה, והתיז הראש בהבאה בלבד או בהולכה בלבד. ולשחיטת הסימנים שיעור הכשר, קרי התיז את הראש:

אם יש בסכין מלא צואר - חוץ לצואר הבהמה והעוף ששוחט:

כשרה - שיש בסכין כדי לשחוט במשיכה בלא דרסה. אבל אם אין אורך הסכין אלא כעובי הצואר או חוץ לצואר משהו, דרסה היא, שאין הסימנים נחתכין במשיכה זו לבדה בלא דרסה:

אם יש בסכין מלוא צואר אחד - חוץ לשני הצוארים, דהיינו שיעור שלשה צוארים:

איזמל - תער דק קטן מאד. ולא גזרינן איזמל שאין לו קרנים אטו איזמל שיש לו קרנים. ואיזמל שיש לו קרנים הוא שרגילים לעשות כמין קרנים לאיזמל לנוי על גביו ונוטים לצד ראשו. ומתוך שהוא קטן מאד הוא נשמט מן הצואר, וכשהוא מוליך ומביא יש לחוש שמא יחלידו הסימנים אותן הקרנים:

נפלה סכין ושחטה - טעמא דנפלה, הא הפילה הוא, כשרה. ואע"ג דלא איכוין לשחוט, דלא בעינן כוונה בשחיטה, מדאיצטריך קרא למימר גבי קדשים לרצונכם תזבחו, לדעתכם זבוחו כלומר מדעת וכוונה, שמע מינה דבחולין לא בעינן כוונה:

נפלה סכין והגביהה - ושהה בהגבהה זו:

כליו - בגדיו:

או שהשחיז את הסכין - קודם שחיטה:

ועף - נעשה עיף ויגע מחמת השחזה, וכשהתחיל לשחוט לא היה בו כח ופסק שחיטתו, ובא חבירו ושחט:

כדי שחיטה אחרת - כדי שישחוט רוב שנים בבהמה אחרת כמותה כשהיא רבוצה גסה לגסה, ודקה לדקה, ועוף לעוף. והרמב"ם פסק כדברי האומר כדי שחיטת בהמה דקה לעוף, ובעי נמי כדי שיגביהנה וירביצנה ח. ולא נהגו כן:

כדי בקור - כשיעור שהטבח בודק ומבקר את סכינו. ואין הלכה כר"ש:

פירוש תוספות יום טוב

שנאמר וזבחת ואכלת כו'. ותרתי שמעינן מינה לתוספתא שכתבתי בר"פ קמא בדבור שחיטת נכרי:

נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן כו'. נקט כמה גווני. אע"ג דלא איצטריך. כ"כ הר"ש בפרק ה' דכלים משנה ד':

ובא חבירו ושחט. ה"ה כשחזר הוא עצמו ושחט. אלא אורחא דמלתא נקט דכשהוא מתיגע בא חבירו ושוחט. כ"מ פ"ג מה"ש:

אם שהה כדי שחיטה. מ"ש הר"ב להרמב"ם ובעי נמי כדי שיגביהנה וירביצנה. כלומר בגסה לגסה. ובדקה לדקה. וכן לעוף:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על המשנה) חברו כו'. הוא הדין כשחזר הוא בעצמו ושחט. אלא אורחא דמלתא נקט דכשהוא מתיגע בא חברו ושוחט. כ"מ:

(ח) (על הברטנורא) כלומר בגסה לגסה, ובדקה לדקה. וכן לעוף:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

התיז וכו':    פ"ק דמכלתין ד' כ'. וכתב רבינו דוד קמחי ז"ל התיז את ראשו קריאתו הנכונה בצירי הֵתֵז על משקל החל הנגף או הֵתַז בפתח כמו שהוא בכתוב הסיר התז ובני אדם קורין אותו בדגש כמו הפיל ע"כ ובטור יו"ד סי' כ"ד. ופי' הרי"ף ז"ל התיז את הראש פי' כגון שדקר את הצואר כמו שעושין בסייף או שהניח את הסכין על הצואר ודחקו למטה בתוך הצואר כמו שחותכין את הצנון ע"כ:

בבת אחת פסולה:    דבעינן בהולכה דכתיב חץ שחוט מה חץ הולכת במשיכה אף שחיטה במשיכה דשחוט לשון משיכה הוא:

והתיז שני ראשין בבת אחת:    ס"א כאחד:

אם יש בסכין מלא צואר אחד:    חוץ לשני הצוארים דהיינו שיעור שלשה צוארים עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כתב הר"ן ז"ל וה"ה לשלשה או ד' בהמות דסגי לן. במלא אחד חוץ לצוארי כולם. וכתב הרמב"ן ז"ל שאפשר דדוקא בהתיז את הראש הוא דבעינן מלא צואר חוץ לצואר לפי שאי אפשר להתיז את הראש כולו אלא בדרסה כל היכא דליכא בסכין כי האי שיעורא אבל בחתיכת סימנים לא בעינן כולי האי דבכל שהוא הם נחתכין ולא מחוור אלא להתזת שני סימנין קרי התזת הראש וכדאמרינן בגמרא בריש פירקין מנין לרבות את הראש שכבר הותז והיינו בחתיכת סימנים בלחוד ורישא דמתני' נמי מוכחא הכי דקתני התיז את הראש בבת אחת פסולה והיינו דרסה ממש וכיון שכן ודאי אע"פ שלא חתך אלא סימנים פסולה ואפ"ה תני לה בלשון התיז את הראש וכן דעת הרשב"א ז"ל הלכך כל שהביא ולא הוליך או הוליך ולא הביא בעינן חוץ לצואר מלא צואר. ודאמרינן הכא דבשוחט שני ראשים בעינן מלא צואר חוץ לשני צוארים דהיינו שיעור שלשה צוארים כתבו בתוס' שאם אין בו אלא שיעור שני צוארים בלבד האחת כשרה שהרי יש לה מלא צואר חוץ לצוארה והחיצונה אסורה. [הגה"ה בכאן חסר לשון ועיין בבית יוסף יורה דעה סי' כ"ד או בהרא"ש ז"ל]. ואפשר ששתיהן אסורת דהואיל ושחיטתן כאחת ועל כרחין בשניה דרס אף בראשונה נמי דרס שהרי בבת אחת ובענין אחד העביר הסכין על שתיהן ע"כ וכן בספר יראים סי' קל"ז התיז את הראש פי' התיז סימני הראש ע"כ:

אבל אם הוליך והביא אפי' כל שהוא וכו':    כצ"ל:

אפילו באיזמל כשרה:    פ"א דהלכות שחיטה סי' כ"ז. ובטור יו"ד סי' ח'. וכתב שם בבית יוסף שכתב הכל בו בשם הראב"ד ז"ל דמאי כל שהוא דקתני חוץ ממלא צואר בעי ע"כ ואע"פ שדברי טעם הם דוחק הוא וכן כתב בעל העיטור ז"ל דליתה ומ"מ הרי"ף ז"ל פי' דאיכא מ"ד דדוקא בעוף סגי בכל שהוא אבל לא בבהמה ע"כ וכן כתב בעל הערוך בשם ר"ח ז"ל בערך סכין וכן בה"ג:

נפלה סכין וכו':    תוס' פ' הנשרפין (סנהדרין ד' ע"ז.) ובגמרא דייק טעמא דנפלה וכו' כדפי' ר"ע ז"ל ומתני' ר' נתן היא. וכתוב בבית יוסף טור א"ח ריש סי' ל"ב בשם ספר המצות הא הפילה כשרה אפי' כלאחר יד ואפי' הכי פטור בשבת משום דהוי כלאחר יד ע"כ. ושחטה. עיין מ"ש לעיל ריש פ"ק. ואע"ג דתנינן חדא זימנא לעיל בפ"ק וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה דאלמא לא בעי כונה לשחיטה איצטריך הכא לאשמועינן נפלה סכין ושחטה למידק מינה הא הפילה הוא כשרה דאי אשמועינן התם גבי חש"ו ה"א התם הוא משום דקא מכוין לחתיכה בעלמא אבל גבי נפלה דלא מכוין לחתיכה אימא לא צריכא ואי אשמייעינן הכא משום דקאתי מכח בן דעת אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא קמ"ל. ורבנן ס"ל נהי דלא בעינן כונה להיתר זביחה לחתיכת סימנים מיהא בעינן ור' נתן ס"ל דמי כתיב וחתכת וזבחת כתיב אי בעינן כונה לחתיכה אפילו לזביחה נמי ליבעי ואי לא בעינן לזביחה לחתיכה נמי לא ליבעי ואפילו זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה כשרה:

אם שהה כדי שחיטה אחרת:    כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכתב עוד על מה שפי' ר"ע ז"ל נעשה עיף ויגע מחמת השחזה וכו' כתב אין פי' זה נראה כלל דמה הוצרך לומר מאיזה טעם נעשה עיף על כן נראה דגרסי' עף ולא גרס ועף וה"פ השחיז את הסכין באמצע השחיטה או שנעשה עיף באמצע השחיטה ובא חברו והשלים שחיטתו ע"כ: וכתוב בספר כל בו סי' ק"ז בפ"ג בשם ה"ר פרץ ז"ל שהייה למה אסורה משום דכיון דשהה באמצע שחיטה קודם גמר הכשר שחיטה א"כ כשחוזר ושוחטו נבלה קא שחיט ועוד דמחמת ביעתותא דשהה קא מיבלע דם באברים ע"כ. ובטור יו"ד בסי' ג' ובסי' כ"ג:

רש"א:    פ"ק דמכילתין ד' ט':

כדי בקור:    פי' הרמב"ם ז"ל כדי שיעור בדיקת השחיטה לדעת אם נשחט השיעור שחייב אי לא ונ"ל דס"ל ז"ל דאי קאי אבדיקת הסכין אכתי הקושיא דמקשינן בגמרא למ"ד כדי בקורו של חכם א"כ נתת דבריך לשיעורים שלפעמים רחוק ולפעמים שהוא קרוב אכתי במקומה עומדת שלפעמים ג"כ שהסכין קטן ולפעמים שהוא גדול. ותוס' ז"ל פירשו דבסכין הראויה לאותה בהמה חוץ לצואר כמלא צואר ע"כ ונסתלקה הקושיא לדעתם ז"ל אפילו שנפרש דקאי אסכין:

תפארת ישראל

יכין

התיז את הראש בבת אחת:    שדחק הסכין בכח למטה. ופסק הסימנין בלי הולכה והבאה:

פסולה:    דהו"ל דרסה. וזו הלכה ב' שמחמשה הלכות שחיטה שהן הלכה למשה מסיני. ונ"ל דרק משום סיפא נקט התיז הראש. אבל באמת אפילו לא התיז רק הסימנין פסול משם דרסה [ולרמב"ן התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש ועי' לחם חמודות]. ומה"ט לא ישחוט עוף בסכין גסה. ובדיעבד כשר [שפתי דעת ח' סק"ב]. ובהניח אצבע על הסכין בשעת שחיטה. או ששחט בישיבה. רק בהפסד מרובה שרי. דחיישינן שמא דרס. ורק כשיודע שלא דרס. אף שלא בהפ"מ שרי [שפתי דעת כ"ד סק"ה]. ובשיכור חיישינן לדרסה:

היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת:    האי בבת אחת דהכא ר"ל ששחט ע"י הולכה א' או הבאה א'. וגם בזו התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש:

אם יש בסכין מלא צואר:    ר"ל כשיעור צואר חוץ לצואר. דצריך שיהיה אורך הסכין כשיעור עובי ב' צווארים:

כשרה:    ובהוליך והביא אפילו בסכין כל שהוא כשר. וכדמסיק. ונוהגין להחמיר אפילו בשחט בהולכה והבאה. עד שיהיה אורך הסכין כעובי הצואר ומעט יותר [סי' כ"ד]. ולכתחילה צריך שיהיה אורך הסכין כב' צוארים [סי' ח']. וכל זה בשלא חתך גם רוב המפרקת. דהיינו רוב עובי חוט השדרה. דכששחט כן. אפילו בשחט בהולכה והבאה. נוהגין להחמיר במקום שאין הפ"מ [ש"ך וט"ז סי' כ"ד]:

היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת:    ר"ל בהולכה א':

אם יש בסכין מלא צואר אחד:    חוץ לב' הצווארים:

אפילו כל שהוא:    שאורך הסכין כ"ש:

אפילו באיזמל:    תער דק וקטן. ולא גזרינן אטו איזמל שיש לו קרניים על גביו לנוי. כמו שנהגו. [ונ"ל דכ"ש דכשאין חודו העליון נוטה לאחוריו. אלא שיש לו חוד פשוט ולא מעוקם כקרן] והרי בו אסור לשחוט. דהקרניים מחלידין או נוקבין הסימנין:

וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל:    הא הפילה הוא. אף שלא התכוון לשחוט. כשרה. דרק בקדשים צריך כוונה לשחיטה [סי' ג']:

נפלה סכין והגביהה:    שבשעת שחיטה נפל ממנו והגביהו. ושהה בהגבהה זו:

נפלו כליו:    בגדיו:

השחיז את הסכין:    קודם שחיטה:

ועף:    ר"ל שע"י ההשחזה נעשה עיף באמצע שחיטה ולא גמרה:

ובא חבירו ושחט:    גמר השחיטה. וה"ה בגמרה הוא אחר ששהה:

אם שהה כדי שחיטה:    כדי שיעור שיגביה וירבץ הבהמה וישחט רוב הוושט ומיעוט הקנה של אותו המין ששוחט השתא. אם גסה גסה ואם דקה דקה [תב"ש כ"ג סק"ו]. ושיעור שהוי בעוף כשיעור שהייה בדקה. וי"א דשהוי בעוף כדי שחיטת רוב סימן א' שלו [סי' כ"ג]:

פסולה:    וזהו הלכה ג' שמחמש הלכות שחיטה. שנקרא שהוי :

רבי שמעון אומר אם שהה כדי ביקור:    כדי שיעור שיבקר ויבדוק סכינו. ונוהגין להחמיר בשהוי משהו בעוף ובבהמה. ואפילו נמצא גמי רך בוושט שנשחט עמו. דהיינו שנמצא קצת מהגמי בחלק הוושט שבראש. וקצתו הב' בהוושט שנשאר בהגוף. או שנמצא חתך בהגמי. אסור [רמ"א שם]. ובספק אם נחתך הגמי. שרי אף בעוף [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ואם חתך באצבעו בשעת שחיטה ונתבהל. רק בהפ"מ יש להקל בבהמה גסה. אבל בעוף דשהייתו מועטת. הוה ספיקא דאורייתא. ולהכי אף בהפ"מ אסור. אם לא שבשעת שחיטה לא הרגיש שחתך באצבעו. אז גם בעוף מותר [תשו'. עה"ג צ"ו]. וסובין שיצא מהוושט בשעת שחיטה. גם בעוף מותר. ובנגע בסכין בשעת שחיטה בכותל או בקרקע. נהגו להחמיר אף בבהמה [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ובנדחה ידו בשעת שחיטה בצואר ממקום למקום. בבהמה שרי ובעוף יש להחמיר [משבצות שם סק"ב]. ובשחט בסכין שאינו חד [עי' ש"ך כ"ג סק"י]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים