תפארת ישראל על חולין ב

משנה חולין, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על חולין · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שחיטתו כשרה:    ולכתחילה צריך לשחוט ב' הסימנים גם בעוף:

ורובו של אחד כמוהו:    וצריך שיהיה רוב הנראה לעינים. מיהו במקום הפסד סגי אפילו ברוב במדידה. ולכתחילה צריך שישחוט כל הסי' לשנים [י"ד כ"א]:

עד שישחוט את הוורידין:    הן גידי דם שמונחין על המפרקת. ואעוף לחוד קאי. שלפעמים צולהו כולו כאחד לפיכך אפילו דעתו לנתחו. חיישינן דממלך. ושישחוט דקאמר לאו דוקא. אלא ר"ל שינקוב לכל הפחות ב' וורידים בשעת שחיטה או בשעה שמפרכס מדעדיין אז הדם חם. דאתר כך כשיקרוש. לא נפק גם ע"י מליחה. ויאסר כשיצלנו. וקיי"ל כר"י [דלא כר"ב]. מיהו אם לא ניקבן ומלחן כך. יש מחמירין לקלוף הבשר סביב הוורידין. אבל בצלאו. אסור הבשר סביבן כדי נטילה. דהיינו כעובי אצבע [ולר"ן חולין [דרצ"ד א']. כל כדי נטילה הוא רק מעט עב יותר מקליפה. וכן משמע מרש"י פסחים [ע"ה ב'] ד"ה יטול את מקומו]. אמנם בהסיר הוורידין או חתך הראש קודם מליחה או קודם צלייה. לכ"ע הכל שרי [כ"ב א']:

חצי אחד בעוף:    ה"ה חצי כל א':

שחיטתו כשרה:    אע"ג דכבר תנא הכי ברישא. תירץ בש"ס [דכ"ט א'] דרישא בחולין דאף דאין צריך לדם אפ"ה צריך רוב. וסיפא קמ"ל אף דבקדשים דצריך לדם לזרקה אפ"ה סגי ברובו:

משנה ב

השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה:    בקדשים מיירי. דבהו אסור לכתחילה לשחוט ב' כאחת:

שנים אוחזין בסכין ושוחטין:    בהמה אחת חולין אפילו לכתחילה:

אפילו אחד למעלה ואחד למטה:    א' אוחז בקתא. ואחד בראש הסכין ואף שראש הסכין נוטה למטה. לא חיישינן שכח העליון חזק מכח התחתון ויעשה דרסה:

משנה ג

התיז את הראש בבת אחת:    שדחק הסכין בכח למטה. ופסק הסימנין בלי הולכה והבאה:

פסולה:    דהו"ל דרסה. וזו הלכה ב' שמחמשה הלכות שחיטה שהן הלכה למשה מסיני. ונ"ל דרק משום סיפא נקט התיז הראש. אבל באמת אפילו לא התיז רק הסימנין פסול משם דרסה [ולרמב"ן התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש ועי' לחם חמודות]. ומה"ט לא ישחוט עוף בסכין גסה. ובדיעבד כשר [שפתי דעת ח' סק"ב]. ובהניח אצבע על הסכין בשעת שחיטה. או ששחט בישיבה. רק בהפסד מרובה שרי. דחיישינן שמא דרס. ורק כשיודע שלא דרס. אף שלא בהפ"מ שרי [שפתי דעת כ"ד סק"ה]. ובשיכור חיישינן לדרסה:

היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת:    האי בבת אחת דהכא ר"ל ששחט ע"י הולכה א' או הבאה א'. וגם בזו התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש:

אם יש בסכין מלא צואר:    ר"ל כשיעור צואר חוץ לצואר. דצריך שיהיה אורך הסכין כשיעור עובי ב' צווארים:

כשרה:    ובהוליך והביא אפילו בסכין כל שהוא כשר. וכדמסיק. ונוהגין להחמיר אפילו בשחט בהולכה והבאה. עד שיהיה אורך הסכין כעובי הצואר ומעט יותר [סי' כ"ד]. ולכתחילה צריך שיהיה אורך הסכין כב' צוארים [סי' ח']. וכל זה בשלא חתך גם רוב המפרקת. דהיינו רוב עובי חוט השדרה. דכששחט כן. אפילו בשחט בהולכה והבאה. נוהגין להחמיר במקום שאין הפ"מ [ש"ך וט"ז סי' כ"ד]:

היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת:    ר"ל בהולכה א':

אם יש בסכין מלא צואר אחד:    חוץ לב' הצווארים:

אפילו כל שהוא:    שאורך הסכין כ"ש:

אפילו באיזמל:    תער דק וקטן. ולא גזרינן אטו איזמל שיש לו קרניים על גביו לנוי. כמו שנהגו. [ונ"ל דכ"ש דכשאין חודו העליון נוטה לאחוריו. אלא שיש לו חוד פשוט ולא מעוקם כקרן] והרי בו אסור לשחוט. דהקרניים מחלידין או נוקבין הסימנין:

וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל:    הא הפילה הוא. אף שלא התכוון לשחוט. כשרה. דרק בקדשים צריך כוונה לשחיטה [סי' ג']:

נפלה סכין והגביהה:    שבשעת שחיטה נפל ממנו והגביהו. ושהה בהגבהה זו:

נפלו כליו:    בגדיו:

השחיז את הסכין:    קודם שחיטה:

ועף:    ר"ל שע"י ההשחזה נעשה עיף באמצע שחיטה ולא גמרה:

ובא חבירו ושחט:    גמר השחיטה. וה"ה בגמרה הוא אחר ששהה:

אם שהה כדי שחיטה:    כדי שיעור שיגביה וירבץ הבהמה וישחט רוב הוושט ומיעוט הקנה של אותו המין ששוחט השתא. אם גסה גסה ואם דקה דקה [תב"ש כ"ג סק"ו]. ושיעור שהוי בעוף כשיעור שהייה בדקה. וי"א דשהוי בעוף כדי שחיטת רוב סימן א' שלו [סי' כ"ג]:

פסולה:    וזהו הלכה ג' שמחמש הלכות שחיטה. שנקרא שהוי :

רבי שמעון אומר אם שהה כדי ביקור:    כדי שיעור שיבקר ויבדוק סכינו. ונוהגין להחמיר בשהוי משהו בעוף ובבהמה. ואפילו נמצא גמי רך בוושט שנשחט עמו. דהיינו שנמצא קצת מהגמי בחלק הוושט שבראש. וקצתו הב' בהוושט שנשאר בהגוף. או שנמצא חתך בהגמי. אסור [רמ"א שם]. ובספק אם נחתך הגמי. שרי אף בעוף [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ואם חתך באצבעו בשעת שחיטה ונתבהל. רק בהפ"מ יש להקל בבהמה גסה. אבל בעוף דשהייתו מועטת. הוה ספיקא דאורייתא. ולהכי אף בהפ"מ אסור. אם לא שבשעת שחיטה לא הרגיש שחתך באצבעו. אז גם בעוף מותר [תשו'. עה"ג צ"ו]. וסובין שיצא מהוושט בשעת שחיטה. גם בעוף מותר. ובנגע בסכין בשעת שחיטה בכותל או בקרקע. נהגו להחמיר אף בבהמה [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ובנדחה ידו בשעת שחיטה בצואר ממקום למקום. בבהמה שרי ובעוף יש להחמיר [משבצות שם סק"ב]. ובשחט בסכין שאינו חד [עי' ש"ך כ"ג סק"י]:

משנה ד

ופסק את הגרגרת:    שנתקו וקרעו ממקום חבורו בראש. ובבהמה מיירי דצריך ב' סימנין. וה"ה בעוף שנעקר סי' ראשון קודם ששחטו. והוא הנקרא עיקור הלכה ד' שבהלכות שחיטה. וה"ה בשוחט בסכין פגום, דהו"ל נמי עיקור:

או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה:    [נ"ל דלהכי נקט והמתין ולא קאמר כפשוטו. או ששחט רק סי' א'. ה"ט משום דאי לא הוה תני והמתין וכו'. לא הוה שייך שפיר למתני אחר כך או שהחליד וכו'. מדלא הוה תני עדיין הפוכו]:

או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו:    שאחר ששחט סי' א'. תחב הסכין עם חודו למעלה. בין סי' שני למפרקת. ופסק וחתכו דרך הולכה והבאה מלמטה למעלה. וזהו הלכה הה' שבהלכות שחיטה שנקרא חלדה. לשון הטמנה להסכין. כחולדה שטומנת עצמה בארץ. וה"ה בהחליד הסכין תחת העור. או תחת צמר מסובך של בהמה או תחת מטלית הקשור או הדבוק בצווארה. ויש אוסרים אפילו באין המטלית קשור. רק פרוס על מקום השחיטה [סי' כ"ד]:

נבילה:    ומטמאה במשא:

טריפה:    ואינה מטמאה:

ודבר אחר גרם לה ליפסל:    כגון שהיו בה א' מהטרפיות השנויות בפרק אלו טרפית:

משנה ה

כשרים:    ולא אמרינן שמתה קודם גמר שחיטה. וקמ"ל נמי דאין הבשר אסור משום דם. דאעפ"כ דם איברים שלא פירש מותר [ש"ך כ"ח סק"ל]:

ונאכלים בידים מסואבות:    ר"ל כשידי האוכלן טמאות. דגזרו על סתם ידים כשלא נטל ידיו שיהיו כשניות לטומאה [ועי' ביבקש דעת ה' ונ"ה]. והרי יטמאו הבשר. [ואילה"ק הרי מדתני חיה ועוף. לא מיירי בקדשים. וא"כ הרי בחולין אין שני עושה שלישי. י"ל דהכא מיירי במי שאוכל רק חולין שנעשה על טהרות קדש. אבל אין לומר דמיירי שנעשה על טהרת תרומה. דהרי בבשר לא שייך שנעשה על טהרת תרומה]:

לפי שלא הוכשרו בדם:    ר"ל דעכ"פ אין אוכל מקבל טומאה עד שיבוא עליו אחד מז' משקין. דם. מים חלב. דבש דבורים. יין. טל. שמן [וסימנך דם חד יטש] והא דנקט בידים מסואבות. ה"ה דגם טמא ממש מותר ליגע בהן ולא מטמאן רק אורחא דמילתא נקט. ואילה"ק עכ"פ הרי הכשרו בהדחה שקודם מליחה. י"ל דלצלי מיירי דלא בעי הדחה דנורא משאב שאיב. א"נ מיירי שהודח ונתבשל במי פירות. שאינן מכשירין רק ז' משקין [ועי' תוס']:

הוכשרו בשחיטה:    דמגו דמכשרת שחיטת הבשר לאכילה. מכשירתו נמי לטומאה:

משנה ו

השוחט את המסוכנת:    דהיינו שכשמעמידין אותה בהכאת מקל או בגערה ואינה עומדת. ואף שאוכלת כבריאה. ואף שכשמעמידה [ביד] נשארת עומדת. אפ"ה נקראת מסוכנת. [ובש"ס [דל"ז ב'] אמרינן אפילו אוכלת בקעיות ואפילו אוכלת קורות. ונ"ל דבקעיות הם פקועות. והם אבטיחים מרים. כמו שמן פקועות [פ"ב דשבת]. וקורות היינו רך של דקל שנעשה עץ בשנה הבאה [כברכות דל"ו א']:

עד שתפרכס:    שנענעה א"ע באבריה. צאפפעלן בל"א:

ביד וברגל:    שכשלא פרכסה חיישינן שמתה קודם גמר שחיטה. מיהו בהמת עכו"ם מסוכנת אסור לשחטה [מגיד ע"ד ממאכלות]. [ולהכי תני תנא לשון דיעבד] :

רבי אליעזר אומר דיה אם זינקה:    מלת זינוק הוא לשון קפיצה. כמו יזנק מן הבשן. ור"ל הכא שקפץ הדם בקילוח מבית השחיטה. ע"י שהבהמה רגילה אחר שחיטה לנפוח בגרונה. וזה סימן שלא מתה מקודם:

אמר רבי שמעון אף השוחט בלילה:    מסוכנת ולא ידע אם פרכסה:

ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם:    ר"ל שמצא דם בכותלי הצואר הנשחט. [ונ"ל דהיינו על העור שבצד מקום השחיטה. דאילו תוך בית השחיטה ממש מה ראייה. והרי גם כשחותך בשר מתה אגב דוחקא דסכינא נפק דמא]:

שזינקה וכמדת רבי אליעזר:    דס"ל דסגי בזינקה:

או עד שתכשכש בזנבה:    תנענעו לכאן ולכאן:

ואחד בהמה גסה:    ובעוף סגי ברפרף בגפו:

שאינה אלא הוצאת נפש בלבד:    אבל ברגלה סגי בכפפה או פשטה אותו דברגלה כחה חזק טפי וסגי בהכי [ועי' מ"ש זבים פ"ד סי' ס"ב ודו"ק]. מיהו בגסה סגי בכפפה או פשטה אפילו ביד. וכל פרכס צריך שיהיה בסוף שחיטה עד אחר שחיטה. וקיי"ל כחכמים [סי' י"ז]:

משנה ז

השוחט לנכרי:    בהמת נכרי:

שחיטתו כשרה:    ואפילו לכתחילה מותר. ולא חיישינן שיתכוון נכרי לע"ז ותאסר בהנאה ויעבור ישראל ג"כ אלפני עוור לא תתן מכשול:

ורבי אליעזר פוסל:    דאסור בהנאה. דמסתמא מתכוון לע"ז:

אמר רבי אליעזר אפילו שחטה שיאכל הנכרי מחצר כבד שלה:    הוא יתרת הכבד. ורצה לומר אפילו דבר מועט. ונ"ל דמיירי שמכר העכומ"ז הבהמה כולה לישראל ולא השאיר לעצמו רק דבר מועט [ועי' רש"י דל"ט ב' ד"ה לר"א]:

קל וחומר הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין:    רצה לומר דהיינו במוקדשין שנפסלין בפיגול. כשחישב בא מד' העבודות. שחיטה. קבלת הדם. הולכה. זריקה. לאכל מהן אחר זמן אכילתן:

אין הכל הולך אלא אחר העובד:    אבל בעלים לא פסלו במחשבתן:

מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין:    דהיינו בחולין. שאין בשרן נפסל במחשבת ע"ז רק בב' עבודות. שחיטה וזריקה. אבל קבלה והולכה לא כתיב בה:

אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט:    ולא אחר מחשבת העכו"ם בעל הבהמה. והכי קיי"ל [סי' ד']:

משנה ח

לשם מדברות:    שמתכוון לעבדן בזה:

שחיטתו פסולה:    רצה לומר אסורה באכילה מדדמי לשוחט לע"ז. ואפילו נתכוון לאכל לרפואה ולא להקריבה. אסורה. אבל מותר בהנאה. דמחובר אינו נעשה ע"ז. מיהו בשחט לשם מלאך הממונה על אלו. אסור נמי בהנאה. אפילו לא נתכוון לעבדם [שם]:

ואחד לשם דבר כשר:    ר"ל לשש סתם שחיטה כשרה. אפילו שחטו ב' בני אדם בב' סכינין. ומיירי שהן שותפין. דאל"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וי"א דאפילו שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. רק הכא מיירי במומר או בשהתרו בו [סי' ד']:

משנה ט

ולא לתוך נהרות:    שלא יאמרו לשר של ים או של נהרות שוחט:

ולא לתוך כלים:    שלא יאמרו שמקבל דמה לזרוק לע"ז:

אבל שוחט הוא לתוך עוגא:    גומא:

של מים:    ר"ל דוקא כשיש שם מים. דאז לא חזי לזריקה. ודוקא במים עכורים. אבל בצלולין לא. שיחשודוהו ששוחט לפרצוף פניו הנראה במים:

ובספינה על גבי כלים:    ר"ל אם האדם בספינה. והמקום דחוק לו. שוחט ע"ג כלים או דפין ארוכין. שמניח קצה א' מהן בספינה. וקצה הב' מהן לחוץ. בדרך מדרן. ושוחט ע"ג הכלים. והדם שותת לים. אבל לתוך הכלים אסור [ס' י' א]:

אין שוחטין לגומא:    שאין בה מים:

כל עיקר:    אפילו בבית די"ל דרוצה לנקר ביתו. יחשידוהו שעושה חוק המינין. [ונ"ל דאפשר דר"ל נמי במלת כל עיקר אמאי דסמוך ליה. דהיינו אפילו לשחוט ע"ג כלים שירד מעליהן לגומא אסור. דבשלמא בשוחט למים דאסור משום חשדא ששחט לשר המים. לפיכך בשוחט ע"ג כלים. אף ששותת אח"כ למים. אין כאן חשש. ששוחט לשר המים. אבל בשוחט לתוך גומא. דהחשד יהיה שרוצה לכנס הדם לזורקו לע"ז. לפיכך גם בשוחט ע"ג כלים לגומא. יש חשד זה]:

אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה:    ששוחט בקרקע בחוץ והדם שותת לשם. כדי לנקר חצירו:

ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין:    נ"ל דר"ל שלא יעשה חוקים עם המינים. והאי את ר"ל עם. ואי"ל א"כ ברישא נמי כל שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור [ביצה ד"ט א']. י"ל דהיינו באפשר לחושדו בצנעא כמו בפרהסיא. ושמא גם בצנעא יראהו אדם ויחשדנו. משא"כ הכא בבית מדמשנה לשחוט חוץ לגומא. ידונו טפי דלנקר חצירו עביד. ועי' תוס' [ע"ז די"ב א']. דמכאן מוכח דלא קיי"ל הך דבחדרי חדרים אסור. ועי' רמג"א [א"ח ש"א סקנ"ו שכתב כן ג"כ בשם הר"ן ע"ש]:

משנה י

השוחט:    חולין בחוץ:

לשם אשם תלוי:    דכשהיו מונחים לפני אדם ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן. ואכל א' מהן. ואינו יודע אם החלב או השומן אכל. מביא אשם תלוי. וכן כל כדומה לזה בכל איסור כרת שאתחזיק איסורא. ואינו יודע אם התחייב בו חטאת. ומתניתין ר"א היא דס"ל אדם מנדב אשם תלוי בכל יום כשירצה. והו"ל גם כן דינו כעולה ושלמים ודכוותייהו שהן בר נידר ונידב ולהכי אפשר לחשדו שהקדישו:

לשם פסח:    דגם כן יכול לנדרו ולהפרישו בכל ימות השנה ולהניחו עד זמנו. וכי שחט ליה השתא קודם זמנו הו"ל שלמים. והו"ל כשוחט שלמים בחוץ:

שחיטתו פסולה:    דאף שבאמת לא הקדישו. עכ"פ הרואה סובר ששוחט קדשים בחוץ. ואפילו היא בעלת מום שמא לא יראה הרואה את מומן. והכי קיי"ל [י"ד סי' ה']:

ורבי שמעון מכשיר:    דלא חייש למראית עין רק לכתחלה. אבל לא שיפסל עי"ז בדיעבד. אבל לכתחילה ודאי חייש. דאל"כ לפלג נמי בגומא לעיל:

שנים אוחזין בסכין:    ואפילו בב' סכינין וב' מקומות. וכלעיל:

שחיטתו פסולה:    אע"ג דכבר קמ"ל הכי לעיל [מ"ח]. קמ"ל הכא דאף דכל האיסור הוא רק מדנראה כשוחט קדשים בחוץ ואינו עושה איסור ממש אפ"ה אסור. ואף לי"א לעיל סי' נ"ז. דגם שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. זהו דוקא בדבר שאסור מדינא. אמרינן דהעושה התכוון להקניטו לבעליו. ושרי. אבל הכא דרק משום מראית עין אסור. להכי אפילו אין לו בה שותפות כלל. עכ"פ איכא מראית עין שיחשוב הרואה שהשוחט קדשים בחוץ מותר לאכלן:

לשם אשם ודאי:    אשם גזילות ואשם מעילות ואשם שפחה חרופה. דמדכולן באין על חטא וודאי. להכי קרי ליה אשם וודאי. [כך כ' רש"י]:

שחיטתו כשרה:    דאם היה חייב באלו היה קול לדבר. ומדאין קול ידעו שמשקר:

זה הכלל כל דבר שנידר ונידב:    זה הכלל לאתויי עולת נזיר דלא אמרינן אילו היה נודר בנזיר היה קול להדבר. ליתא. דראוי להצניע נזירותו [כא"ח תקס"ה]:

ושאינו נידר ונידב:    זה הכלל לאתויי עולת יולדת דכשר בששחט לשמו.: