משנה כלים כז א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כז · משנה א | >>
הבגד מטמא משום חמשה שמות.
השק, משום ארבעה.
העור, משום שלשה.
העץ, משום שנים.
וכלי חרס, משום אחד.
כלי חרס מטמא משום כלי קיבול.
כל שאין לו תוך בכלי חרס, אין לו אחוריים.
מוסף עליו העץ, שהוא מטמא משום מושב.
וכן טבלא שאין לה לזבז, בכלי עץ, טמאה.
ובכלי חרס, טהורה.
מוסף עליו העור, שהוא מטמא משום אהלים.
מוסף עליו השק, שהוא מטמא משום אריג.
מוסף עליו הבגד, שהוא מטמא משום שלש על שלש.
משנה מנוקדת
הַבֶּגֶד מִטַּמֵּא מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת;
- הַשַּׂק, מִשּׁוּם אַרְבָּעָה;
- הָעוֹר, מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה;
- הָעֵץ, מִשּׁוּם שְׁנַיִם;
- וּכְלִי חֶרֶס, מִשּׁוּם אֶחָד.
- כְּלִי חֶרֶס מִטַּמֵּא מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל.
- כֹּל שֶׁאֵין לוֹ תּוֹךְ בִּכְלִי חֶרֶס, אֵין לוֹ אֲחוֹרַיִם.
- מוּסָף עָלָיו הָעֵץ,
- שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם מוֹשָׁב.
- וְכֵן טַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז,
- בִּכְלִי עֵץ, טְמֵאָה;
- וּבִכְלִי חֶרֶס, טְהוֹרָה.
- מוּסָף עָלָיו הָעוֹר,
- שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם אֹהָלִים.
- מוּסָף עָלָיו הַשַּׂק,
- שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם אָרִיג.
- מוּסָף עָלָיו הַבֶּגֶד,
- שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ:
נוסח הרמב"ם
הבגד - מיטמא משום חמישה שמות.
- השק - משום ארבעה.
- העור - משום שלשה.
- העץ - משום שנים.
- וכלי חרס - משום אחד.
- כלי חרס - מיטמא משום כלי קיבול.
- כל שאין לו תוך בכלי חרס - אין לו אחוריים.
- מוסף עליו העץ - שהוא מיטמא משום מושב.
- וכן טבלה שאין לה לזביז -
- בכלי עץ - טמאה,
- בכלי חרס - טהורה.
- וכן טבלה שאין לה לזביז -
- מוסף עליו העור - שהוא מיטמא משום אוהלים.
- מוסף עליו השק - שהוא מיטמא משום אריג.
- מוסף עליו הבגד - שהוא מיטמא משום שלש על שלש.
פירוש הרמב"ם
הבגד - אפשר טומאתו מחמישה פנים ויתחלף שיעורו בהתחלפות הצד אשר בעבורו יטמא. וזה:
- שהוא יטמא במת ובנגעים כמו שביאר בו הפסוק, ושיעור מה שיטמא ממנו בזה הצד הוא שלש אצבעות על שלש אצבעות, והשיעור הזה יותר פחות ממה שיקרא בגד.
- והאופן השני שכל דבר ממנו טמא, כמו האבנטים והחגורות, ואף על פי שאין ברוחבם שלש אצבעות, לפי שהן אף על פי שאינם בגד ולא תפול עליו זה השם הנה הוא אריג, וזה עניין אמרו משום ארוג, לפי שכל ארוג טמא כאשר היה כלי, כמו שקדם לנו מאמרם "מה שק טווי ואריג, אף כל טווי ואריג".
- והשלישית, שהוא יטמא משום אוהל, רוצה לומר כי כאשר יעשה ממנו אוהל על המת יטמא האוהל עצמו, והוא אמרו "והזה על האוהל"(במדבר יט, יח), אמרו "למדנו מכאן שהאוהל מטמא", וכאשר נטמא מאלו הפנים הנה הוא יטמא בטפח על טפח כמו שהתבאר במקומו.
- והרביעי, כאשר היה ממנו מה שראוי למושב, הנה הוא יטמא במדרס הזב ויהיה משכב, וכאשר נטמא (מאלו הפנים) מזה האופן הנה הוא יטמא בשלשה טפחים על שלשה טפחים.
- והחמישי, אם היה ממנו כלי קבול הנה הוא מטמא מאשר הוא כלי קבול, כמו שהתבאר בשבעה עשר באמרו "העושה כלי קבול מכל מקום טמא", וכאשר נטמא מזה האופן הנה הוא יטמא ביותר קטן מה שיהיה, לפי שכל מקבל לא נתנו בו שיעור, אבל מאשר הוא מקבל יטמא ואף על פי שהיה קיבולו שיעור כחרדל, כמו שהתבאר בשבעה עשר באמרו "בית קבול שמן ובית קבול שעוה" ולא באר שיעורו, וכן "צרור מרגלית" לא יהיה בו שיעור אבל בכל שהוא.
אולם ארוג השער אשר יקרא שק, הנה הוא יטמא מכל הפנים אשר זכרנו, זולת שלא יטמא בשלש על שלש לא במת ולא בזולתו. ואמנם יטמא מן השק ארבע על ארבע או הכלים הארוגים יהיו קטנים או גדולים, והוא אמרו בספרא "שק, אין לי אלא שק, מנין לרבות את הקילקי ואת החבק, תלמוד לומר או שק, יכול יטמא חבלים ומשיחות, תלמוד לומר שק, מה שק מיוחד טווי ואריג, אף כל טווי ואריג", וזהו עניין אמרו משום אריג כמו שהתבאר, לפי שכל מה שהוא ארוג משער ואפילו הוא דק הנה הוא יטמא מפני שהוא ארוג. הנה השק יטמא מארבעה פנים.
והעור משום שלשה - לפי שכל שהוא אינו ארוג יחסר מן המנויין בשק משום ארוג, לפי שאין אריגות בו.
והעץ יחסר מן העור אופן אחד, וזהו שלא יטמא משום אוהל, שמי שעשה גת מעץ או בית כולו עץ והיה תחתיו מת הנה זה העץ לא יטמא ויהיה אוהל שנטמא במת, וזה שהאוהל אשר שפט בו הפסוק טומאה למדנו אותו מהמשכן אשר קראו השם "אוהל", שנאמר "ויפרוש את האוהל על המשכן"(שמות מ, יט), וזה אמנם היה ארוג ועור לבד כמו שהתבאר בפסוק, וכבר התבאר זה בשבת.
אולם כלי חרס הנה יחסר מכלי עץ אחד, וזהו שלא יטמא במדרס הזב ולא יהיה משכב כמו שבארנו פעמים, לאמרו השם יתברך "ואיש אשר יגע במשכבו"(ויקרא טו, ה), "מקיש משכבו לו, מה הוא יש לו טהרה במקווה, אף משכבו יש לו טהרה במקווה, יצא כלי חרס שאין לו טהרה במקווה", וכבר זכרנו זה בארבעה ועשרים. הנה לא ישאר מכלי חרס אופן יטמא בעבורו זולת מאשר הוא כלי קבול לבד.
ואמר השם יתברך "וכל כלי חרס, אשר יפול מהם אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא"(ויקרא יא, לג), ואם אין לו תוך לא יטמא חיצונו במשקין טמאים כמו שיטמאו אחורי הכלים, לפי מה שקדם באורו בפרק שני מזאת המסכתא:
פירוש רבינו שמשון
חמשה שמות. כדמפרש כלי קיבול משום מושב משום אהלים משום אריג משום שלש על שלש:
השק משום ארבעה. דלית ביה משום שלש על שלש:
העור משום שלשה. דלית ביה משום שלש על שלש ולית ביה נמי אריג:
העץ משום שנים. דלית ביה משום אהלים ולא משום אריג ולא שלש על שלש:
החרס משום אחד. דלית ביה משום מושב דאין מדרס לכלי חרס ולא משום אהלים ולא משום אריג ולא משום שלש על שלש:
אין לו אחוריים. לא שייך לפרש כדקאמרינן בריש על אלו מומין (דף לח.) אין לו אחוריים לחלוקה דאם נטמא זה נטמא זה דהא מסיק התם כלי בתוכו תלא רחמנא אי אית ליה תוך איטמי לית ליה תוך לא איטמי. ועל כורחין אין לו אחוריים ותוך דתנן הכא היינו דלא מקבלי כלי חרס טומאה כלל ותימה מה חידוש הוא דאחוריו טהורין כיון דאפילו מקום תשמיש שלו טהור ונראה (דאפילו לפי) דמיירי באחוריים שיש להם תוך כגון במקום חקק בית מושבם כעין ההוא דלעיל פרק שני דהאי כיון דמפניו אין לו תוך אחוריו טהורים אע"פ שיש להם תוך:
מוסף עליו מושב. אבל כלי חרס אין לו מדרס כדדרשינן במס' שבת פ' אמר ר' עקיבא (דף פד.):
בכלי עץ טמאה. טומאת מת אבל מדרס לא דהא בתורת כהנים יליף טבלה משק כדפרישית לעיל פ' שנים ועשרים ומדרסות לא איתקוש לשק כדמוכח פרק על אלו מומין (דף לח.):
בכלי חרס טהורה. מכלום כדפרישית כדתנן (לעיל) [בפרק] על אלו מומין:
שהוא מטמא משום אהלים. מה שאין כן בעץ כדתנן פ' במה מדליקין (דף כז:) כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן וממשכן יליף לה בגמרא:
משום אריג. משא"כ בעור דאם עשה ממנו רצועות דקות (טהור) וארגו אין בו טומאה:
משום שלש על שלש. היינו שלש אצבעות והיכא דתני שלשה מיירי בטפחים:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
הבגד מיטמא משום חמשה שמות - כדמפרש ואזיל. משום כלי קיבול, משום מושב, משום אוהלים, משום אריג, משום שלש על שלש. וכל אחד מהם משונה שיעורו זה מזה. כיצד, בגד שיש לו בית קיבול, כגון צרור מרגלית דתנן לעיל, או בית קיבול שמן א, או בית קבול שעוה, שיעורו בכל שהוא. [ומשום מושב, אם נטמא] במדרס הזב, שיעורו אין פחות משלשה טפחים על שלשה טפחים. ואם נעשה אוהל למת דכתיב (במדבר יט) והזה על האוהל, אין טמא בפחות מטפח על טפח. ואם הוא אבנט או חגור, מיטמא משום אריג, אע"פ שאין בו שיעור ב שיהיה ראוי להקרא בגד, שאין ברחבו שלש אצבעות, אפילו הכי טמא מפני שהוא אריג. וילפינן ליה משק, מה שק טווי ואריג ג אף כל טווי ואריג. וכל שאר טומאות אין בגד מיטמא ולא מטמא בפחות משלשה אצבעות על שלש אצבעות, דאינו חשוב לא לעניים ולא לעשירים ואינו קרוי בגד:
השק - הוא האריג משער ונוצה של עזים:
משום ארבעה שמות - דשיעור שלש אצבעות [על שלש אצבעות] אין בו:
העור משום שלשה - דלית ביה משום שלש על שלש, ולית ביה נמי משום אריג:
העץ משום שנים - דלית ביה טומאת אוהלים, כדתנן בפרק במה מדליקין, כל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים. ולית ביה נמי משום אריג, ולא משום שלש על שלש:
החרס משום אחד - משום בית קיבול בלבד. דלית ביה כל הני דאמרינן. ומדרס נמי לית ביה, דכתיב במדרס הזב (ויקרא טו) ואיש אשר יגע במשכבו, מקיש משכבו לו, מה הוא שיש לו טהרה במקוה אף כל שיש לו טהרה במקוה, פרט לחרס שאין לו טהרה במקוה שאינו נעשה משכב לזב:
אין לו אחוריים - שאין כלי חרס מקבל טומאה מאחוריו ד, כדכתיב (ויקרא יא) וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו וגו'. ואם נגעה טומאה מאחוריו לא נטמא כלל:
שהוא מיטמא משום אריג - מה שאין כן בעור, דאפילו חתכו לרצועות דקות וארגן אינו חשוב אריג:
פירוש תוספות יום טוב
הבגד מטמא משום חמשה. פירש הר"ב [*כגון צרור מרגלית דתנן לעיל. פרק דלעיל מ"ב. ומ"ש הר"ב או בית קבול שמן. הוא דבר תמוה. שהבגד יקבלו בו השמן ואיך יתקיים בו. אבל הרמב"ם לא כתב לזה על הבגד עצמו. אלא הביא ראיה ששיעור הקבול בכל שהוא. מדתנן בספי"ז לקבל שמן ואמשחזת נשנה שם. ומ"ש הר"ב ואם נעשה אהל למת. דכתיב והזה וכו' למדנו שאהל טמא. אפילו לא נגע בו טומאה. הרמב"ם פ"ה מהט"מ [הלכה יב]. ומ"ש הר"ב אם נטמא במדרס הזב שעורו אין פחות מג"ט כו'. כדפי' במתני' דלקמן. וע' במ"ד. ומ"ש הר"ב אם נעשה אהל כו' אין טמא בפחות מטפח על טפח. עיין באהלות פ"ג מ"ז. ומה שפי' הר"ב] אם הוא אבנט או חגור מטמא משום אריג. אע"פ שאין בו שיעור כו' וילפינן ליה משק. [*ושק גופיה ילפינן בספרא. הביאה הרמב"ם בפירושו וז"ל שק אין לי אלא שק מנין לרבות את הקלקי ואת החבק ת"ל שק. אי שק יכול יטמא חבלים ומשיחות. ת"ל שק. מה שק מיוחד טווי וארוג אף כל טווי וארוג. ע"כ]. וא"ת ואכתי כל שהוא למה טמא והא בעינן שיטלטל מלא וריקן דומיא דשק [כמ"ש הר"ב רפט"ו]. י"ל דראוי לכוף ולקפל וליקח בו מרגלית. או מחט. וא"ת א"כ פשוטי כלי עור אמאי טהורין [כדתנן ברפט"ו] הרי ראוין הם לקפל בו שום דבר כמו הכא וי"ל דמיירי בעור שלוק שהוא קשה. תוס' פ"ו דשבת דף סג ע"ב. ול' הרמב"ם רפכ"ב מה"כ שיעור הבגד להתטמא ג' טפחים כו' בד"א בקרעים מן הבגדים אבל האורג בגד בפני עצמו כל שהוא. הרי זה מקבל שאר טומאות. חוץ מטומאת מדרס. שאין מקבל אותה אלא הראוי למדרס. ע"כ:
[*אין לו אחורים. פי' הר"ב שאין כלי חרס מקבל טומאה מאחוריו כו'. וכ"כ הר"ש. ומסיים ותימה מה חדוש הוא דאחוריו טהורין. כיון דאפי' מקום תשמיש שלו טהור. ונראה דמיירי באחוריים שיש להם תוך. כגון במקום חקק בית מושבם כעין ההוא דלעיל פ' שני. דהאי כיון דמפניו אין לו תוך. אחוריו טהורין. אעפ"י שיש להן תוך. עכ"ל. וכה"ג לק' בר"פ האחרון בפי' הר"ב על טבלא ואסקוטל'. ואני תמה על שניהם. על הר"ב ועל הר"ש. שכלל הזה נשנה בפ' ב סוף מ"ג. וכל אחד מהם מפרש שם בענין אחר. שהר"ב פי' שם לענין כלי שטף. כמ"ש שם בס"ד. וע"ש]:
[*מוסף עליו העור שהוא מטמא משום אהלי' מוסף עליו השק כו'. ילפינן אהל דבמת מאהל דבמשכן. ושק אריג משער ונוצה של עזים. כדפירש הר"ב במשנה דלקמן. ואף עור בהמה טמאה ילפינן מק"ו [מנוצה של] עזים דאינו מטמא בנגעים. כדאיתא פרק במה מדליקין דף כח ע"ב]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) תימא, איך הבגד יקבל בו שמן והר"מ לא כתב כן על הבגד עצמו, אלא הביא ראיה ששיעור הקבול בכל שהוא מסוף פרק י"ז דתני לקבל שמן, ואמשחזת נשנה שם:
(ב) (על הברטנורא) וא"ת, כל שהוא למה טמא, הא בעינן שיטלטל מלא וריקן דומיא דשק. וי"ל דראוי לכוף ולקפל וליקח בו מרגלית או מחט. וא"ת א"כ פשוטי כלי עור אמאי טהורים הרי ראוין לקבל בו כל שהוא כמו הכא. י"ל דמיירי בעור שלוק שהוא קשה. תוספ'. ועתוי"ט:
(ג) (על הברטנורא) כדיליף ליה בספרא. ועתוי"ט:
(ד) (על הברטנורא) ותימה, מאי חידוש הוא זה, כיון דאפילו מקום תשמיש שלו טהור. ונראה, דמיירי באחוריים שיש להם תוך, כגון במקום חקק בית מושבם כעין ההוא דלעיל פ"ב, דהאי כיון דמפניו אין לו תוך, אחוריו טהורין אע"פ שיש להן תוך. הר"ש. ותימה שכלל כזה נשנה שם פ"ב מ"ג ופרשוהו שם בענין אחר. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
בפי' ר"ע ז"ל. או בית קבול שעוה שיעורו בכל שהוא משום מושב דאם נטמא במדרס הזב וכו' והכל לשון אחד. עוד צ"ל שם ואם נעשה אהל למת כדכתיב והזה על האהל אין טמא בפחות מטפח על טפח דהא אין אהל חשוב בפחות מטפח ואם הוא אבנט וכו'. עוד צ"ל שם וכל שאר טומאות כגון טומאת מת ושרץ ונגעים אין בגד וכו':
משום ד' שמות: דשיעור ג' אצבעות על ג' אצבעות אין בו לפי שאין השק חשוב בשיעור קטן כזה:
העור משום שלשה: דלית ביה גמי משום אריג דאפי' עשה מן העור רצועות דקות וארגן אין בו טומאה כמו שפי' בסמוך ר"ע ז"ל:
וכן טבלא שאין לה לזבז בכלי עץ טמא: מדרבנן כמו שכתבתי לעיל רפכ"ב:
תפארת ישראל
יכין
הבגד: הוא דבר הנארג דוקא מצמר ופשתן [רמב"ם פכ"ב מכלים ה"א] אבל הנארג מקנבוס או משי וכדומה אינו מקבל שום טומאה עד שיהא בו גע"ג טפחים [עי' פכ"ח ה"ח]:
מטמא משום חמשה שמות: ר"ל אפשר בו ה' אופנים שיק"ט על ידן. ובכל אחד יש שיעור אחר דהיינו כלי קיבול. מושב. אהל. אריג. [ר"ל שארג כלי שלם פשוט בלי ב"ק. כאבנט וכדומה] אם יש בו גע"ג אצבעות בין שנקרע אפי' שלא בכוונה מבגד גדול או שהתחיל לעשות בגד גדול וכבר ארג בו גע"ג אצבעות מק"ט [רמב"ם פכ"ג מכלים ה"ג] וכולהו מפרש ואזיל בפרקן:
השק: הוא דבר הנארג משער בע"ח חוץ מהנארג מצמר כבשים שהוא בכלל בגד וכדאמרן וכל שק מק"ט אפי' אין לו ב"ק דהרי לא ממעטינן רק חבלים ומשיחות. וגם חבק של חמור שאין לו ב"ק ג"כ מק"ט [כספרא שהביא רמב"ם הכא]. ואע"ג דאמרינן [בכורות ל"ח א] מה שק מטלטל מלא וריקן. ופי' רש"י שם שיש לו ב"ק. י"ל כשאין לו ב"ק אתרבי מאו שק:
משום ארבעה: ר"ל יש בו רק ד' אופנים שמק"ט על ידו. דכשנקרע ממנו מטלית שרחבו גע"ג אצבעות אין המטלית ההוא מק"ט. משום טומאה שבעולם. דאז לא נקרא שק:
העור משום שלשה: דאין בו משום גע"ג אצבעות הנ"ל. וגם משום אריג אינו מטמא. דאפילו קצץ העור לפתילים וארג ממנו כלי שלם בלי ב"ק. אינו מקבל שום טומאה. עד שיהא ברחבו כשיעור העה"ט:
העץ: לאו דוקא עץ אלא כל הנעשה מגדולי קרקע. כצמר גפן. קנבוס. גמי. וכדומה [רמב"ם פ"א ה"ג]:
משום שנים: דלית בה כל הנך דאמרן. וגם לא נטמא בהאהיל על המת כשאינו כלי. כגון נסרים או אריג מערבות או משאר גדולי קרקע [חוץ מפשתן] שעשה מהן אהל. ובתוכו מת לא נטמא האהל [כשבת פ"ב ורמב"ם פ"ב מטו"מ הי"ב]. מיהו כלי שנעשה מהנך. והאהיל על המת. אפי' הוא קטן מאד נטמא [כרמב"ם פ"א מטו"מ ה"י] רק דמכלים שהאהילו לא מיירי תנא:
וכלי חרס משום אחד: דלית ביה כל הנך דלעיל. ולית ביה נמי טומאת מדרס דאין כ"ח נטמא בטומאת מדרס. ואמק"ט רק משום ב"ק. ומהשתא כל הנך שהזכיר התנא הדר ומפרש להו ממטה למעלה כלי חרס וכו':
כלי חרס מטמא משום כלי קבול: דדוקא כ"ח שנשבר אמק"ט עד שיהיה שיעור להב"ק שנשאר בו [כפ"ב מ"ב] אבל כ"ח שלם כל שיש לו ב"ק כ"ש מק"ט כשיתלה או יגע בו טומאה באויר תוכו:
כל שאין לו תוך בכלי חרס: רבותינו נדחקו בפי' בבא זו. וגם מה שייכות זה לכאן. ול"מ היה נ"ל דה"ק. וגם בענין ב"ק עצמו קיל כ"ח מכל כלים הנ"ל דבכולן כשיש להן ב"ק. אז גם כשנגעה טומאה מגבו אפי' אין ב"ק במקום מגע הטומאה מגבו אפ"ה נטמא כל הכלי אבל כ"ח אפי' יש ב"ק במקום תליית הטומאה מאחוריו כל [ב"ק] שאינו תוך הכ"ח דהיינו במקום עיקר תשמישו. אין לו אחוריים. ר"ל דבנתלה טומאה באויר ההוא אפי' האחוריים לא נטמא [כפ"ד מ"ד. ורק בנגע שם טומאה נטמא [כפ"ב מ"ג] ונ"ל דגם זה הוא רק מד"ס]. א"נ לענין טומאת משקין קאמר הכא דגם בזה קיל כ"ח משאר כלים הנ"ל. אע"ג דטומאת משקין לכלי הוא מד"ס אפ"ה הקילו בו בכ"ח טפי מבשאר כלים דבשאר כלים כשאין להן תוך כלל כגון טבלא בלי לזבז אפ"ה אפשר שיטמא ממשקין כולו. כשנגעו במקום שרגיל להשתמש שם ובנגעו משקין בצד השני נטמא עכ"פ צד השני [כפכ"ה מ"א]. אבל כ"ח כל שאין לו תוך. אין חילוק בו בין תוכו לאחוריו. דבכל מקום שנגע בו משקין או שאר טומאה. טהור לגמרי:
מוסף עליו העץ שהוא מטמא משום מושב: דאפי' אין לו ב"ק מק"ט מדרס מדאורייתא. רק דלמשכב צריך שיעור גע"ג טפחים ולמושב בטפח סגי [ועמ"ש בס"ד פ"כ סי' פ"ד] וגם מק"ט משאר טומאות עכ"פ מד"ס. כל שיש בו שיעור דחזי לתשמישו:
וכן טבלה שאין לה לזביז: א"כ אין לה ב"ק:
בכלי עץ טמאה: אף דאינה מק"ט מדרס. מדא"ל עמוד ונמ"ל. אפ"ה עכ"פ מדרבנן מקבל טומאה משאר טומאות אף שאין ב"ק. מדיש בו צורת כלי ומשמש לאדם וכלים ביחד:
ובכלי חרס טהורה: דכל פשוטי כ"ח אינו מקבל שום טומאה אפי' מד"ס [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ח]:
מוסף עליו העור שהוא מטמא משום אהלים: דבהאהיל עור על המת. אע"ג שאינו כלי. נעשה אבי אבות כדין אהל. ואם הוא כלי גם ברחב כ"ש נעשה אבי אבות [כלעיל סי' ז] ורק בנקרע מעור גדול צריך שיהיה בהחתיכה שנטמא הע"ה טפחים [כלקמן סי' כ"ז]. משא"כ עץ וחרס [וה"ה עצם ומתכות] כל שאינו כלי והאהיל על המת הוא עצמו טהור לגמרי אפי' אין האהל קבוע בקרקע [רמב"ם פ"ה מטו"מ הי"ב. ולהראב"ד שם וגם לתוס' [שבת דכ"ז ב ד"ה ואין] בהנך דוקא בקבועים בקרקע אין נטמאין משום אהל]. מיהו פשתן אף שכל הגדל מארץ דינו לענין קב"ט כעץ. אפ"ה בקבוע אהל שממנו בקרקע אפ"ה מק"ט. אבל להביא טומאה ממקום למקום תחת האהל מהטומאה לטהרה בזה אין חילוק בין עץ וחרס לשאר מין ואפי' היה המאהיל מין שאמק"ט כגון נדבך. או ממין הגדל במים. כולן מביאין הטומאה. כשהמאהיל רחב טע"ט נטמא הנאהל מדאורייתא. וביש בו רק שליש טפח נטמא עכ"פ מד"ס [ועי' ביבקש דעת סי' ו]:
מוסף עליו השק: שמטמא בכל הטומאות הנ"ל. דהיינו שכשעשה ב"ק משער או שעשה מושב משערות מדובקות יחד. או שעשה מהן אהל. הר"ז נטמא ככל הכלים הנ"ל. אבל יש בו עוד דבר חדש מה שאין בכל הנ"ל שמטמא גם משום אריג. ר"ל אף שאין בו חשיבות אחר לק"ט. רק שהוא אריג. וכגון שאין לו ב"ק. וגם אינו דע"ד טפחים רוחב. שהוא השיעור שלו שיק"ט כשאין בו ב"ק [כמ"ב]. אפ"ה אפשר שיק"ט אם הוא רק אריג ור"ל שארג משער בגד שלם כגון אבנט וכדומה. אע"ג שאין ברחבו רק כ"ש מחשב כלי ומק"ט [כשבת ס"ד א]. ואריג שבשק לאו דוקא. דה"ה קלוע געפלאכטען בל"א או געשטריקט בל"א בכולן בשער מק"ט בכ"ש. אבל שזור כעין חבלים ומשיחות משער [או מצמר ופשתן] אינו כארוג [שם הי"ב וע"ש פכ"ב ה"ג]. אמנם שאר המינים הנ"ל אע"ג שארג מהם כלי שלם כגון שארגו מגמי או ענפי ערבה שום כלי. או שקצץ פתילים מעור וארג מהם כלי שלם. כל שאין ב"ק להכלי שעשה. וגם אין ברחבו כשיעור הצריך לכל אחד שיק"ט [כמ"ב] לא מחשב כלי ואמק"ט. מיהו חתיכה שנקרעה שלא בכוונה מחתיכה גדולה. בין שהוא משער או עור או מפץ. לכ"ע אמק"ט כלל עד שיהא בחתיכה הקטנה שנקרעה מהגדולה כשיעור המפורש בו [כמ"ב רמב"ם פכ"ג מכלים ה"ב]:
שהוא מטמא משום אריג: הוא אריג מצמר או פשתן דוקא:
מוסף עליו הבגד: דבגד יש בו כל החומרות שבמינים הנ"ל. שמטמא כשהוא ב"ק קטן ומק"ט מדרס וכשהאהיל על המת נעשה אבי אבות וכשארג ממנו כלי שלם אפי' הוא קטן מאד ובלי ב"ק. אפ"ה מק"ט. אבל עוד יש בו חומרא יתירה. שאפי' נקרע שלא בכוונה מחתיכה גדולה. אפ"ה סגי בשיש בו רוחב גע"ג אצבעות. וכל זה לשאר טומאות. אבל להטמא במדרס אם נקרע שלא בכוונה. צריך בכל א' מהמינים הנ"ל כפי שיעור המדובר בו [במ"ב]. אמנם בשאר מיני אריג שאינו מגדולי קרקע. וגם לא משער בעל חי. כגון משי וכדומה אינו מקבל טומאה כשאין לו ב"ק ונקרע שלא בכוונה מאריג גדול רק בשיהיה בו גע"ג טפחים [רמב"ם פכ"ב מכלים ה"א]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת