ברטנורא על כלים כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

הבגד מיטמא משום חמשה שמות - כדמפרש ואזיל. משום כלי קיבול, משום מושב, משום אוהלים, משום אריג, משום שלש על שלש. וכל אחד מהם משונה שיעורו זה מזה. כיצד, בגד שיש לו בית קיבול, כגון צרור מרגלית דתנן לעיל, או בית קיבול שמן , או בית קבול שעוה, שיעורו בכל שהוא. [ומשום מושב, אם נטמא] במדרס הזב, שיעורו אין פחות משלשה טפחים על שלשה טפחים. ואם נעשה אוהל למת דכתיב (במדבר יט) והזה על האוהל, אין טמא בפחות מטפח על טפח. ואם הוא אבנט או חגור, מיטמא משום אריג, אע"פ שאין בו שיעור שיהיה ראוי להקרא בגד, שאין ברחבו שלש אצבעות, אפילו הכי טמא מפני שהוא אריג. וילפינן ליה משק, מה שק טווי ואריג אף כל טווי ואריג. וכל שאר טומאות אין בגד מיטמא ולא מטמא בפחות משלשה אצבעות על שלש אצבעות, דאינו חשוב לא לעניים ולא לעשירים ואינו קרוי בגד:

השק - הוא האריג משער ונוצה של עזים:

משום ארבעה שמות - דשיעור שלש אצבעות [על שלש אצבעות] אין בו:

העור משום שלשה - דלית ביה משום שלש על שלש, ולית ביה נמי משום אריג:

העץ משום שנים - דלית ביה טומאת אוהלים, כדתנן בפרק במה מדליקין, כל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים. ולית ביה נמי משום אריג, ולא משום שלש על שלש:

החרס משום אחד - משום בית קיבול בלבד. דלית ביה כל הני דאמרינן. ומדרס נמי לית ביה, דכתיב במדרס הזב (ויקרא טו) ואיש אשר יגע במשכבו, מקיש משכבו לו, מה הוא שיש לו טהרה במקוה אף כל שיש לו טהרה במקוה, פרט לחרס שאין לו טהרה במקוה שאינו נעשה משכב לזב:

אין לו אחוריים - שאין כלי חרס מקבל טומאה מאחוריו , כדכתיב (ויקרא יא) וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו וגו'. ואם נגעה טומאה מאחוריו לא נטמא כלל:

שהוא מיטמא משום אריג - מה שאין כן בעור, דאפילו חתכו לרצועות דקות וארגן אינו חשוב אריג:

(ב)

הבגד מיטמא - לטמא מת ולכל שאר טומאות חוץ ממדרס, משום שלש אצבעות על שלש אצבעות. משום דחזי לעניים, ואתרבי מדכתיב והבגד. אבל למדרס בעינן מידי דחזי לישיבה, ובפחות משלשה טפחים על שלשה טפחים לא חזי למושב:

השק - הארוג משער ונוצה של עזים, שיעורו בין לטמא מת בין למדרס אין פחות מארבעה טפחים על ארבעה טפחים:

שוין - לטמא טומאת מדרס וטמא מת. שק ועור. ומפץ:

שייריו ארבעה - לענין זה נאמר שיעורו בארבעה, כשבלה ונקרע ונשתייר ממנו שיעור ארבעה טפחים. אבל בתחלת אריגתו אינו מקבל טומאה עד שיארג כולו. ואין הלכה כרבי מאיר:

(ג)

היה עושה שנים מן הבגד - שני טפחים:

ואחד מן השק - טפח אחד:

טהור - דאין הגרוע משלים שיעורו של חשוב, דהגרוע שיעורו מרובה. אבל החשוב משלים שיעורו של גרוע, דאפילו בשיעור מועט החשוב מקבל טומאה:

מן החמור - דסגי ליה בשיעור מועט:

מן הקל - דבעי שיעור מרובה. ודוקא כסדר הזה הכתוב במשנה מצטרפין לקל שבהן, הבגד והשק, השק והעור, העור והמפץ. אבל בגד ועור, או בגד ומפץ, או שק ומפץ, אין מצטרפין , דהמחברן בטלה דעתו אצל כל אדם. ומיהו לעשות מהן טלאי על גבי מרדעת של חמור, כולן מצטרפין, דמאיזה מהן שיקצע טפח ויעשה אותו טלאי למרדעת של חמור, מצטרף, דאינו מקפיד לשם אם הוא משני מינים :

(ד)

מכולם - מאיזה מהן שיקצע טפח על טפח ראוי לטמא מושב . דהני שיעורי דתנן לעיל, הבגד שלשה על שלשה למדרס והשק ארבעה על ארבעה וכו', לא הוי אלא בחתיכת בגד או שק או עור או מפץ שלא חתכה ותקנה לישיבה, אבל המקצע דהיינו המחתך והמתקן מאחד מכולן טפח על טפח כדי לישב עליו, טמא מושב, שכן לפעמים מקציעין ועושים טלאי מאחד מהן למרדעת של חמור ויושבים עליו, ולא הוי אלא טפח על טפח :

מכל מקום - ואפילו מן הצדדים. ור' שמעון סבר דמן הצדדים לא חזי למושב. ואין הלכה כר' שמעון:

(ה)

נפה וכברה - של עור הם. ופעמים עושים נפה משער, ודינה כדין שק. וכן פעמים עושים כברה מחבלים של שיפה ושל גמי, ודינה כדין מפץ:

עד שיקצע - שיחתוך ויתקן למושב. והלכה כחכמים:

אע"פ שאין בו גבוה טפח - ואע"ג דשל גדול לא מיטמא בבציר מטפח, כדתנן לעיל בפרק השלחן והדלפקי [משנה ג'], כסא של קטן חזי לישיבה אפילו בבציר מטפח:

עד שיהיה בו כשיעור - אם הוא מבגד עד שיהיה שלשה על שלשה, כשיעור טומאת הבגד למדרס:

ונמדד כפול - שלשה לפניו ושלשה לאחריו, נמצא כשפושטו שהוא ששה אורך על שלשה רוחב, ארכו כפלים כרחבו:

(ו)

אלו נמדדים כפולין - דצריך שיהיה השיעור משני צדדים. כיון דאורחייהו להשתמש בהן משני צדדים, אי הוי השיעור מצד אחד לא מהני. פירוש אחר, נמדדים כפולים, שכל בגד במקום החתך דרך החוטים לצאת ממנו ומתקלקל ונוח ליקרע, ודרך התופרים לכפול מעט סביב החתך ותופר, והיינו נמדד כפול דקתני, דלאחר שנכפל צריך שיהיה בו כדי מדתו, ואי ליכא כדי מדתו אע"פ שאם היה מתיר התפירה ופושטו היה בו כדי מדתו, לא מהני:

אנפליא - מנעל המגיע עד הארכובה. בין של בגד בין של עור:

פמוליניא - כמין מכנסים גדולים ממתנים ועד יריכים, ויש להן שנצים:

וכובע - שבראש: וכיס של פונדא! (יא)

' - אזור חלול, והוא כעין כיס העשוי לקבל:

מטלית - טלאי:

שטלייה על השפה - שתפרה על השפה סביב לצואר:

אם פשוטה - שאינה תפורה משני צדדים אלא או מלפניו או מאחריו. ולפירוש השני, שלא נכפל מן החוט סביב התפירה:

(ז)

הבגד שארג בו שלשה טפחים על שלשה טפחים - מצומצמות, שהוא שיעור ליטמא מדרס. ואחר שנטמאו במדרס כשהן מצומצמות השלים עליו אריגת כל הבגד, והשתא כל הבגד טמא מדרס דהוי חיבור לשלשה על שלשה שנטמאו קודם אריגת כל הבגד:

נטל חוט אחד מתחלתו - משלשה על שלשה ראשונים שנטמאו מדרס:

טהור - כל הבגד מן המדרס:

אבל טמא מגע מדרס - לפי שנגע בשלשה על שלשה ראשונים קודם שנתמעט שיעורו: נטל חוט אחד מתחלתו ואח"כ השלים עליו את כל הבגד טמא מגע מדרס. ואע"ג דנתמעט שיעורו קודם שהשלים עליו את כל הבגד, אעפ"כ טמא כל הבגד מגע מדרס. דהאי תנא סבירא ליה בגד שלשה על שלשה שנחלק אחר שנטמא במדרס, טמא מגע מדרס, כדלקמן בפרקין. הלכך כשנתמעט שיעורו דשלשה על שלשה, נשאר טמא מגע מדרס, וכשהשלים עליו את כל הבגד הוי הבגד מחובר לטמא מגע מדרס, וכל המחובר לטמא, טמא כמותו:

(ח)

וכן בגד שארג בו שלש אצבעות על שלש אצבעות - מצומצמות, שזה שיעורו ליטמא בכל הטומאות כולן חוץ ממדרס, ובבציר מהכי לא מיטמא בשום טומאה שבעולם:

שלש על שלש שנתמעט טהור - לגמרי. דלא חזי למידי לא לעניים ולא לעשירים, הילכך טהור מכל הטומאות:

(ט)

ועשאו וילון - מסך לפני הפתח. כגון שעשה בו מעשה שעל ידי כן טהור מן המדרס, לבית שמאי משיתחבר, ולבית הלל משיקשר. ולר' עקיבא משיקבע. כדתנן לעיל בפרק הכרים והכסתות [משנה ו']:

טהור מן המדרס - דבטל מתורת משכב ומושב. אבל לטומאת מגע חזי, מפני שהשמש מתחמם בו ומתעטף בשוליו:

וכי באיזה מדרס נגע זה - כלומר, הואיל וטהור מטומאת מדרס כשעשאהו וילון, הרי טהור לגמרי ולא נשאר בו טומאה כלל, מידי דהוה אשברי כלים שהם טהורים מטומאתן לגמרי:

אלא אם כן נגע בו הזב - אם נגע הזב בוילון זה, מטמאו טומאת מגע הזב. אבל מכח טומאת מדרס שהיתה בו תחלה, אין כאן טומאה כלל. ואין הלכה כרבי יוסי:

(י)

שלשה על שלשה שנחלק - בגד שיש בו שלשה טפחים על שלשה טפחים שנטמא במדרס הזב, ואח"כ נחלק ואין באחד מהן כדי שיעור טומאת מדרס, בהא פליגי תנא קמא ור' יוסי, דתנא קמא סבר טמא מגע מדרס, ור' יוסי סבר טהור לגמרי. אבל בגד של שלש. על שלש שפירש מבגד גדול שהיה מדרס, הכל מודים שבשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן . ואין הלכה כר' יוסי:

(יא)

בריא וצורר מלח - גרסינן. בגד המוטל באשפות בטל ליה מתורת בגד, אלא אם כן אית ביה תרתי, שיהא בריא וחזק. וראוי לצרור בו רובע קב מלח. אבל הנמצא בבית, הואיל ואינה מושלכת באשפה עדיין חשוב הוא ובחד גרידא סגי, או בריא אע"פ שאינו צורר מלח, או צורר מלח אע"פ שאינו בריא:

ר' יהודה אומר בדקה - לעולם אינו מיטמא עד שיהא צורר רובע מלח דקה:

וחכמים אומרים - אינו מיטמא עד שיהא צורר בגסה:

אלו ואלו מתכוונים להקל - ר' יהודה סבר דקה צריכה לצרור בבגד בריא וחזק טפי, מפני כבדה, שהיא כבדה יותר מן הגסה, הלכך משער עד שתהא מחזקת בדקה, להקל עליה שלא תטמא. ורבנן סברי גסה צריכה בגד יותר בריא, מפני חידודה וקרנותיה בולטים, הלכך משערים בגסה ליטמא, כדי להקל על הבגד המחזיק מלח דקה שלא יטמא:

שוין שלשה על שלשה באשפה לשלש על שלש בבית - כשם ששלש על שלש בבית מטמאות טמא מת ואין מטמאות מדרס, כך שלשה על שלשה באשפה מטמאות טמא מת ואין מטמאות מדרס, דבטלה חשיבותן מאחר שהשליכה לאשפה. והלכה כחכמים בלבד:

(יב)

שלשה על שלשה שנקרע - ולא נחלקו הקרעים זו מזו:

ובשרו נוגע בכסא - אם הקרע כל כך גדול עד שכשמשימים הבגד על הכסא וישב עליו בשרו נוגע בכסא:

טהור - דבטל ליה מתורת בגד:

ואם לאו - שאין הקרע כל כך שיגע בשרו בכסא, לא בטל מתורת בגד, וטמא:

שנמהה ממנו - שבלה ממנו. ודוגמתו מהוהה שטלייה על גבי בריאה דתנן לעיל בסוף פרק שלשה תריסין. וכשבלה חוט אחד מבגד שלש על שלש מצומצמות, נתמעט שיעורו וטהור:

או שני חוטין מתאימין - פירשו רבותי, דמתאימין קאי נמי אקשר. והכי קתני, נמצאו בה שני קשרים מתאימין או שני חוטים מתאימין. משום דאם שני חוטים קשורים זה אצל זה בבגד אין דרך להניחם, והכי אמרינן בגמרא פרק כלל גדול [שבת דף ע"ד] אי מתרמי תרי קטרי בהדי הדדי שרי חד וקטר חד. ושני חוטים המתאימין, שדרך האריגה שהערב נכנס לתוך השתי אין שני חוטים נכנסים בסדר אחד אלא במקום שזה נכנס זה יוצא, וכששניהם שוין נחשב האחד כמי שאינו:

החזירה - לבית, טמאה. דהא הדר אחשבה:

לעולם השלכתה מטהרתה - כלומר כי האי גוונא מיטמאה ומיטהרת אפילו עשר פעמים ביום:

ארגמן וזהורית טובה - חשיבי ולא מבטלה להו [מתורת בגד]. וזהורית טובה הוא המשי הצבוע כרמיז"י בלע"ז:

אף מטלית חדשה כיוצא בהן - דינה כדין ארגמן וזהורית טובה, ולא מבטלה לה אשפה מתורת בגד:

כולן טהורין - אם הושלכו לאשפה אפילו ארגמן וזהורית טובה:

לא הוזכרו - ארגמן וזהורית טובה ליחלק משאר בגדים:

אלא מפני השבת אבידה - דאם מצאם באשפה לא אמרינן מדעת השליכם, ובעו הכרזה, דמפני חשיבותייהו לא מייאשי הבעלים. ושאר בגדים דלא חשיבי, אם מצאם באשפה לא בעו הכרזה. והלכה כת"ק: