משנה כלים כז ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כז · משנה ג | >>

העושה שנים מן הבגד ואחד מן השק, שלשתן מן השק ואחד מן העור, ארבעה מן העור ואחד מן המפץ, טהורה.

חמשה מן המפץ ואחד מן העור, ארבעה מן העור ואחד מן השק, שלשה מן השק ואחד מן הבגד, טמא.

זה הכלל, כל שחיבר לו מן החמור ממנו, טמא.

מן הקל ממנו, טהור.

משנה מנוקדת

נוסח הרמב"ם

העושה -

שנים מן הבגד ואחד מן השק,
שלשה מן השק ואחד מן העור,
ארבעה מן העור ואחד מן המפץ - טהור.
חמישה מן המפץ ואחד מן העור,
ארבעה מן העור ואחד מן השק,
שלשה מן השק ואחד מן הבגד - טמא.
זה הכלל -
כל שחיבר לו מן החמור ממנו - טמא,
מן הקל ממנו - טהור.

פירוש הרמב"ם

העושה שנים מן הבגד ואחד מן השק - אמר כי מי שיחבר חתיכה מבגד וחתיכה משק, והיה בכללו שלשה על שלשה, והיה בתשבורת חתיכת הבגד ממנו שני טפחים על שני טפחים ובתשבורת השק טפח על טפח, הנה זה המחובר לא יטמא במשכב הזב, כי שלשה על שלשה אמנם הוא שיעור הבגד, וזה השיעור לא ישלם אלא בשק אשר שיעורו ארבעה על ארבעה.

אמנם אם נהפך העניין והיה הנתפר שלשה מן השק ואחד מן הבגד, אשר היה המחובר שיעור השק שהוא ארבעה ונשלם השיעור בבגד אשר שיעורו שלשה על שלשה, הנה הוא נטמא במשכב הזב, וכן בשאר טומאות לפי מה שהשרשנו.

וזהו מה שאמר כל מה שחבר מן החמור ממנו טמא, וחמור ממנו הוא אשר יהיה שיעור מה שיקבל טומאה פחות משיעורו, וקל ממנו הוא יהיה שיעורו יותר גדול ממנו כמו המפץ.

ואשר ראוי שיהיו אלו המינים כולן מצטרפין ואף על פי שלא שוו בשיעוריהן, לפי שיש להן עניין יכללם כולן, והוא שכולן ראויין ליטמא משכב כמו שהתבאר בסוף רביעי ממעילה:

פירוש רבינו שמשון

שנים. שני טפחים:

ואחד. טפח אחד:

טהור. דאין הגרוע משלים שעורו של חשוב דהא גרוע הוא שיעורו מרובה אבל החשוב משלים לשיעורו של גרוע דאפילו בשיעור מועט מקבל החשוב טומאה:

החמור. דסגי בשיעור קטן:

הקל. דבעי שיעור גדול ודוקא כסדר הזה מצטרפין לקל שבהן כדתנן במעילה פרק קדשי מזבח (דף יח.) ומייתי לה בשילהי כלל גדול (דף עו.) הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין אבל בגד ועור או בגד ומפץ או שק ומפץ אין מצטרפין דהמחברן בטלה דעתו אצל כל אדם ומיהו לטלאי מרדעת של חמור כולם מצטרפין טפח על טפח דהתם מפרש רבי שמעון מה טעם כלומר אמאי מצטרפין הואיל ולא שוו שיעורייהו ומפרש הואיל וראויין לטמא מושב כלומר דמאיזה מהם (צ"ל קבעי) (קבוע) שיקצע טפח ממנו ויעשנו טלאי לחמור טמא כדמפרש טעמא בסוף פרק קמא דסוכה (דף יז:) וכיון דשוו שיעורייהו לחדא מילתא מצטרפין אפילו למילי דלא שוו וכן בסוף כלל גדול (דף עו.) דתנן תבן כמלא פי פרה עצה כמלא פי גמל דמצטרף חמור לקל הואיל ושוין לדוגמא ונראה דהך דקאמר ר' שמעון מה טעם לא איצטריך למדרס דאפילו כופת שאור שיחדו לישיבה טמא כדאיתא פרק העור והרוטב (דף קכט.) שהמדרס תלוי ביחוד דבר הראוי למדרס ומה טעמא שייך בו אע"ג דלא שוו שיעורייהו יש לו ליטמא כיון דחזי ואע"ג דהעור והמפץ לא שייך אלא למדרס דאין מפץ טמא במת אלא א"כ מיוחד למדרס מכל מקום בבגד ושק ועור נמי מיירי במת אפילו באין מיוחד למדרס והא דקתני שנים מן הבגד ואחד מן השק טהור יתכן דאפילו במת טהור אם נגע בשק ולא נגע בבגד ואם נגע בבגד הבגד טמא והשק טהור:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

היה עושה שנים מן הבגד - שני טפחים:

ואחד מן השק - טפח אחד:

טהור - דאין הגרוע משלים שיעורו של חשוב, דהגרוע שיעורו מרובה. אבל החשוב משלים שיעורו של גרוע, דאפילו בשיעור מועט החשוב מקבל טומאה:

מן החמור - דסגי ליה בשיעור מועט:

מן הקל - דבעי שיעור מרובה. ודוקא כסדר הזה הכתוב במשנה מצטרפין לקל שבהן, הבגד והשק, השק והעור, העור והמפץ. אבל בגד ועור, או בגד ומפץ, או שק ומפץ, אין מצטרפין ו, דהמחברן בטלה דעתו אצל כל אדם. ומיהו לעשות מהן טלאי על גבי מרדעת של חמור, כולן מצטרפין, דמאיזה מהן שיקצע טפח ויעשה אותו טלאי למרדעת של חמור, מצטרף, דאינו מקפיד לשם אם הוא משני מינים ז:

פירוש תוספות יום טוב

טהור. מן המדרס. הרמב"ם פכ"ג מה"כ [הלכה ג]. וז"ל הר"ש יתכן דאפילו במת טהור אם נגע בשק ולא נגע בבגד. ואם נגע [בבגד]. הבגד טמא. והשק טהור. ע"כ:

טמא. עי' [מ"ש] ספ"ד דמעילה [מ"ו] :

זה הכלל כל שחבר לו מן החמור ממנו טמא. כתב הר"ב ודוקא כסדר הזה הכתוב במשנה. כו'. וכ"כ הר"ש. גם התוס' בפ"ק דסוכה דף יז. אבל מסיימי דמתוך הכלל דאתא לרבויי משמע דלאו דוקא קתני מתני' דמצטרפים כסדר הזה. ע"כ. ויש לדחות דאשכחן דתני זה הכלל. ולא אתי לרבויי. וכמ"ש במשנה ב פ"ד דמגילה [*וכן אתה מוצא במכילתין פ"ב משנה ג. ומ"ג פ"ח דטהרות] ומ"ש הר"ב ומיהו לעשות מהן טלאי כו' דמאיזה מהן שיקצע טפח כו'. דאינו מקפיד לשם אם הוא משני מינים. עירוב פירושים הן דבריו בזה. דמתחלה מפרש דמאיזה מהן שיקצע. כלומר מאיזה אחד שיקצע כו'. וכמ"ש ג"כ במתני' דלקמן. ואח"כ מפ' דאינו מקפיד אם הוא מב' מינים. דהיינו שיקצע ויחבר מב' מינים או מיותר כשיהיו ביחד טפח על טפח. ושני הפירושים הללו כתבם רש"י בפ"ק דסוכה דף יז. והעתקתי' כבר בספ"ד דמעילה. וכתב רש"י שפי' הראשון נ"ל עיקר. וכן הסכימו התוס' פ"ז דשבת דף עו. וכן פי' הרמב"ם [במתני' דלקמן] :

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ה) (על המשנה) טהור. מן המדרס. הר"מ. והר"ש כתב, דאפילו במת טהור אם נגע בשק ולא בבגד. ואם נגע בבגד, הבגד טמא והשק טהור:

(ו) (על הברטנורא) אבל מתוך הכלל דאתא לרבויי, משמע דלאו דוקא כסדר הזה. תוספ'. אלא דאשכחן זה הכלל דלא אתי לרבויי:

(ז) (על הברטנורא) ועירוב פירושים הן, דמתחילה מפרש מאיזה מהן שיקצע כלומר מאיזה אחד שיקצע, ואח"כ מפרש דאינו וכו' משני מינים, דהיינו שיקצע ויחבר משני מינים או מיותר כשיהיו ביחד טפח על טפח. ושני הפירושים כתבם רש"י סוכה דף י"ז, וכתב, שפירוש הראשון עיקר. וכ"כ התוספ' והר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

תפארת ישראל

יכין

העושה שנים מן הבגד וא' מן השק:    ר"ל שהיה בהמטלית כולו געג"ט. אבל מהם היה ב' טפחי' באורך המטלית מבגד וטפח אחד באורך המטלית הי' משק ושניהן מחוברין יחד. [וט"ס יש בהרמב"ם כאן בפירושו שכתב ב' על ב' היה בגד וטע"ט שק עכל"ר. וקשה הרי זה א"א כלל דא"כ לא יהי' בהמטלית כולו געג"ט]:

שלשתן מן השק וא' מן העור:    ר"ל שהיה בהמטלית כולו דע"ד טפחים ומהם ג"ט באורך משק. וטפח אחד באורך מעור:

ארבעה מן העור ואחד מן המפץ:    ר"ל או שהיה בהמטלית כולו הע"ה טפחים. והיה מהן ד"ט באורך מעור וטפח אחד באורך מפץ דהיינו מגמי:

טהור:    דאין המין שצריך ממנו שיעור מרובה משלים להמין דסגי לי' בשיעור מועט. דהיאך ישלים הקל לשיעור החמור וכדמסיק. משמע דהא אם הקל היה כפי השיעור של חמור. כגון ב' מבגד ואחד ושליש משק וה"ה באינך מצטרף. מיהו הא דקתני טהור. אין ר"ל שאמק"ט כלל. ליתא. דהרי כשנגע טומאה בהבגד. הבגד טמא ודאי. דהרי יש בו גע"ג אצבעות. אלא שהשק טהור. אלא דבנגע טומאה בשק שאין בו כשיעור לק"ט הכל טהור וגם אין מצטרפין לק"ט מדרס [ר"ש. וא"ת עכ"פ בנגע טומאה בבגד אמאי השק טהור. הרי כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב ופ"כ מ"ג] י"ל כבר כתבנו לעיל דזהו דוקא בא' עיקר וא' טפל אז נגרר הטפל בתר העיקר משא"כ כששניהן עקריים. אותו שיש כשיעור מק"ט. והשני שאין בו כדי לק"ט טהור. [ועפי"ט מ"ז ומ"ש שם בס"ד ועי' עוד פי"ח מ"ז ודו"ק]:

חמשה מן המפץ ואחד מן העור:    שהיה בכל המטלית וע"ו טפחים. ומהם היו ה' טפחים באורך ממפץ. וא' מעור וכן תפרש אינך דמתניתין:

טמא:    דהחמור בשיעורו משלים להמין הקל בשיעורו וכלעיל. ודוקא כשחיברם כסדר שנזכרו במשנתינו אבל כשחיברם שלא כסדר זה. וכגון בגד עם עור. וכדומה. בטלה דעתו ולא משלים אפי' חמור לקל חוץ כשחיברן כך על דעת לעשות מהן מרדעת לחמור. דלא קפיד בי' כל כך. לפיכך בכה"ג מצטרף אפי' קל לחמור להיות יחד טע"ט לקבל טומאת מדרס:

בועז

פירושים נוספים