רבינו שמשון על כלים כז

<< · רבינו שמשון · על כלים · כז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

חמשה שמות. כדמפרש כלי קיבול משום מושב משום אהלים משום אריג משום שלש על שלש:

השק משום ארבעה. דלית ביה משום שלש על שלש:

העור משום שלשה. דלית ביה משום שלש על שלש ולית ביה נמי אריג:

העץ משום שנים. דלית ביה משום אהלים ולא משום אריג ולא שלש על שלש:

החרס משום אחד. דלית ביה משום מושב דאין מדרס לכלי חרס ולא משום אהלים ולא משום אריג ולא משום שלש על שלש:

אין לו אחוריים. לא שייך לפרש כדקאמרינן בריש על אלו מומין (דף לח.) אין לו אחוריים לחלוקה דאם נטמא זה נטמא זה דהא מסיק התם כלי בתוכו תלא רחמנא אי אית ליה תוך איטמי לית ליה תוך לא איטמי. ועל כורחין אין לו אחוריים ותוך דתנן הכא היינו דלא מקבלי כלי חרס טומאה כלל ותימה מה חידוש הוא דאחוריו טהורין כיון דאפילו מקום תשמיש שלו טהור ונראה (דאפילו לפי) דמיירי באחוריים שיש להם תוך כגון במקום חקק בית מושבם כעין ההוא דלעיל פרק שני דהאי כיון דמפניו אין לו תוך אחוריו טהורים אע"פ שיש להם תוך:

מוסף עליו מושב. אבל כלי חרס אין לו מדרס כדדרשינן במס' שבת פ' אמר ר' עקיבא (דף פד.):

בכלי עץ טמאה. טומאת מת אבל מדרס לא דהא בתורת כהנים יליף טבלה משק כדפרישית לעיל פ' שנים ועשרים ומדרסות לא איתקוש לשק כדמוכח פרק על אלו מומין (דף לח.):

בכלי חרס טהורה. מכלום כדפרישית כדתנן (לעיל) [בפרק] על אלו מומין:

שהוא מטמא משום אהלים. מה שאין כן בעץ כדתנן פ' במה מדליקין (דף כז:) כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן וממשכן יליף לה בגמרא:

משום אריג. משא"כ בעור דאם עשה ממנו רצועות דקות (טהור) וארגו אין בו טומאה:

משום שלש על שלש. היינו שלש אצבעות והיכא דתני שלשה מיירי בטפחים:

משנה ב

שלש אצבעות על שלש לטמא מת. דמרבינן לה פ' במה מדליקין (דף כו:) מדכתיב והבגד משום דחזי לעניים אבל מדרס תלוי במידי דחזי לישיבה ובפחות משלשה טפחים על שלשה לא חזי:

שוין למדרס ולטמא מת. שק עור ומפץ:

שיריו. שבלה ונשתייר ממנו ארבעה לענין זה נאמר בשק זה השיעור ארבעה אבל בתחילתו לא מקבל טומאה עד שיגמר כולו:

משנה ג

שנים. שני טפחים:

ואחד. טפח אחד:

טהור. דאין הגרוע משלים שעורו של חשוב דהא גרוע הוא שיעורו מרובה אבל החשוב משלים לשיעורו של גרוע דאפילו בשיעור מועט מקבל החשוב טומאה:

החמור. דסגי בשיעור קטן:

הקל. דבעי שיעור גדול ודוקא כסדר הזה מצטרפין לקל שבהן כדתנן במעילה פרק קדשי מזבח (דף יח.) ומייתי לה בשילהי כלל גדול (דף עו.) הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין אבל בגד ועור או בגד ומפץ או שק ומפץ אין מצטרפין דהמחברן בטלה דעתו אצל כל אדם ומיהו לטלאי מרדעת של חמור כולם מצטרפין טפח על טפח דהתם מפרש רבי שמעון מה טעם כלומר אמאי מצטרפין הואיל ולא שוו שיעורייהו ומפרש הואיל וראויין לטמא מושב כלומר דמאיזה מהם (צ"ל קבעי) (קבוע) שיקצע טפח ממנו ויעשנו טלאי לחמור טמא כדמפרש טעמא בסוף פרק קמא דסוכה (דף יז:) וכיון דשוו שיעורייהו לחדא מילתא מצטרפין אפילו למילי דלא שוו וכן בסוף כלל גדול (דף עו.) דתנן תבן כמלא פי פרה עצה כמלא פי גמל דמצטרף חמור לקל הואיל ושוין לדוגמא ונראה דהך דקאמר ר' שמעון מה טעם לא איצטריך למדרס דאפילו כופת שאור שיחדו לישיבה טמא כדאיתא פרק העור והרוטב (דף קכט.) שהמדרס תלוי ביחוד דבר הראוי למדרס ומה טעמא שייך בו אע"ג דלא שוו שיעורייהו יש לו ליטמא כיון דחזי ואע"ג דהעור והמפץ לא שייך אלא למדרס דאין מפץ טמא במת אלא א"כ מיוחד למדרס מכל מקום בבגד ושק ועור נמי מיירי במת אפילו באין מיוחד למדרס והא דקתני שנים מן הבגד ואחד מן השק טהור יתכן דאפילו במת טהור אם נגע בשק ולא נגע בבגד ואם נגע בבגד הבגד טמא והשק טהור:

משנה ד

המקצע מכולן. מאיזה מהן שיקצע טפח על טפח ראוי לטמא במושב כדמפרש בשלהי פ"ק דסוכה (דף יז:) הואיל וראויין ליטלן על גבי חמור. ובמעילה בשלהי קדשי מזבח (דף יח.) תנא קיצע מכולן ועשה מהן בגד למשכב שלשה למושב טפח לאחיזה כל שהוא כלומר לעשות טלאי למשכב כגון לכר או לכסת או לשאר דברים המיוחדים למשכב שיעור הטלאים בשלשה טפחים דומיא דלמושב טפח דהיינו לעשות טלאי למושב כגון למרדעת של חמור כדמוכח פ"ק דסוכה (דף יז:). ובענין אחר יש ליישבה וכן הוא בתוספ' [ב"ב פ"ב] המקצע למשכב אין פחות מג' ולמושב טפח ולמעמד כל שהוא ואותו מעמד היינו אחיזה דמעילה והתם קאמר מאי לאחיזה אמר ריש לקיש אמר ר' ינאי שכן עומד לטולא במתניתא תנא הואיל וראוי לקוצצי תאנים ופי' בערוך ראוי אותו משהו בגד לאורגים שכשהוא מחליק את המטוה של אריגה בסובין או בכל דבר כדי לחזק כורך משהו בגד על אצבעו ומחליק את הטווי ואותו סמרטוט שעל אצבעו משמר אצבעו שאינו מחתכו החוט ואותו שכורך באצבעו קרוי טולא. וראוי נמי לקוצצי תאנים אותן שמבקעין (עצים) תאנים ומולחין אותן כורכים משהו על אצבעם שלא ידבק בשומן התאנים:

מ"מ. אפילו מן הצדדין ור' שמעון סבר דשני צדדין לא חזי למושב:

משנה ה

בלויי נפה. לעיל בפ"כ [מ"ב] פליגי ר' עקיבא ורבנן כי הכא גבי עריבה גדולה שנפחתה ואזדו לטעמייהו:

אע"פ שאין בו גובה טפח. גבי קטן חזי לישיבה בפחות מטפח אבל לגדול בעי טפח כדתנן לעיל:

כשיעור. דאם מבגד ג' על ג':

ונמדד כפול. שצריך לפניו ולאחריו וכשפושטו נמצא ששה אורך ברוחב שלשה:

תניא בתוספתא [ב"ב רפ"ה] חלוק של בד מאימתי מקבל טומאה משתגמר מלאכתו ואי זהו גמר מלאכתו משיפתח את פיו הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנו ומאימתי טהרתו משבלה ואינו משמש מעין מלאכתו. בלה ונשתייר בו רובו מלמעלה טמא רובו מלמטה טהור ואם נקרע מבית פיו טהור. חלוק של נייר ל"א של עור מאימתי מקבל טומאה משתגמר מלאכתו ואיזהו גמר מלאכתו משיפתח את פיו הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ומאימתי טהרתו משבלה ואינו משמש מעין מלאכתו בלה ונשתייר בו רובו למעלה טמא רובו מלמטה טהור ואם נקרע מבית פיו טהור העושה חלוקו מן הלבד אם יש בו שלשה על שלשה טמא ואם לאו טהור החלוק של לבד שבלה אם משמש מעין מלאכתו ראשונה טמא ואם לאו טהור שאין בלבדין פחות משלשה על ג'. העושה לתכריך אפילו כל שהוא טמא העושה מעטפת מן הלבד אינה מקבלת טומאה עד שתגמר מלאכתה בלתה אם יש בה שלשה על שלשה טמאה ואם לאו טהורה. כף של נייר שהתקינה לחגור בה את מתניו טמאה כף של סיב שהתקינה לחגור בה את מתניו טהורה. ב' כפין של סיב שתפרן זו בזו והתקינן לחגור בהן מתניו טמאות א"ר יוסי שאל יונתן בן חרשא איש גינוסר לפני זקנים ביבנה ב' כפין של סיב שתפרם זו בזו והתקינם לחגור בהן את מתניו מה הן אמרו לו טמאות ניקורי רטב באביהם מה הן אמרו לו אפילו כל הדקל כולו אסור. מותר אפיפירות מה הן לקדש אמרו לו עד מקום שהחדש יכול להלך כל אותה שנה. העושה חגור מצדו של בגד מצדו של סדין בית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרים עד שינטל. (ס"א שימול) מאמצעיתו של בגד ומאמצעיתו של סדין ומל מרוח אחת ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין עד שימול מצדו השני ר"ש בן יהודה אומר משום ר' שמעון לא נחלקו ב"ש וב"ה על העושה חגור מאמצעיתו של בגד ומאמצעיתו של סדין ומל מרוח אחת שהוא טהור עד שימול מצדו השני על מה נחלקו על העושה חגור מצדו של בגד ומצדו של סדין שב"ש מטמאין וב"ה מטהרין עד שעה שימול. רשב"ג אומר חגור שבלו צדדיו ואמצעיתו קיימת טמא משום שירי חגור. שפה שפירשה מן הבגד והתקינה לחגור בה מתניו טמאה מפני שהיא כגלגלין. פי' של בד של פשתן כדכתיב כתונת בד (ויקרא טז). נייר יש מפרשים קלף שעושין מעשבים קיטי"ן בלעז ובערוך פי' דהוא חיפה דאמרינן פרק המוציא יין (דף עט.) דמליח ולא קמיח ולא עפיץ משום דחיפה ודיפתרא רגיל להזכיר ובפרק שני דמגילה (דף יז.) תנן על הדיפתרא ועל הנייר. לבד פלטר"א בלע"ז כדתנן במסכת כלאים [פ"ט מ"ט] הלבדים אסורים מפני שהן שועין. שתפרן זו בזו תפירתן משויא להו איזור. כפין לשון כפות תמרים (ויקרא כג). נקורי רטב באביהן. תמרים שנמצאו נקורים באילן מי חיישינן לנחש או לא. אפילו כל הדקל שאר תמרים שיש בו שאינן נקורין. מותר אפיפירות מה הן לקדש. מין אילן הוא כדתנן במס' כלאים פ"ו [מ"ג] המדלה הגפן על מקצת אפיפירות לא יביא זרע אל תחת האילן המותר אם הביא לא קדש ואם הלך החדש אסור ובמסכת כלאים פירשתי שהוא כעין עצים שעושין להדלות את הגפן כמו שהוכחתי שם. שהחדש יכול להלך כל אותה שנה כלומר לא יביא זרע אל תחת האילן כל מקום שיכול לשלח קצירה כל אותה שנה. מל מלשון מלל פרק במה מדליקין (דף כט.) שלש על שלש שאמרו חוץ מן המלל דרך תופרי בגדים למלול מן הבגד לכפלו מעט סביב התפירה ואח"כ תופר ושלש על שלש סופו לתפירה והילכך כאן אינו נחשב אזור עד שימול מקום החתך. מפני שהוא כגלגלין. ענין איזור כי ההיא דפרק י"א בנגעים [מי"א] שביס של סבכה ומטפחת של ספרים וגלגילון (ס"א וכנגילין):

משנה ו

אנפליא ופימלניא. אית דאמרי אמפליא ופלניא והכל אחד הוא ויש אנפליא של בגד ושל עור כדאמרינן פרק מצות חליצה (דף קב:) מנעל המגיע עד ארכובה ופימלניא הוא כעין מכנסים כדאמרינן בפרק כל היד (דף יג:) מכנסים של כהנים למה הן דומין כמין פימלניא של פרשים למעלה עד מתנים למטה עד ירכיים ויש להם שנצים:

כובע. עשוי לראש כדכתיב (שמואל א יז) וכובע נחושת על ראשו:

בים של פונדא. אזור חלול כדמשמע פ' המצניע (דף צב.) והוא כעין כיס העשוי לקבל:

מטלית שטלייה על השפה. חתיכת בגד שתפרה על השפה סביב הצואר:

כפולה. כל כפילות דכולה מתני' היינו דהוי משני צדדין דכיון דאורחיה משני צדדין אי הוי מצד אחד לא מהני ועוד נראה לפרש כפולות דמתני' כעין (צ"ל חוץ) מזון מן המלל דפרישית לעיל שכל בגדים במקום החתך דרך החוטין לצאת ממנו ומתקלקל ונוח לקרוע וכופל מעט סביב החתך ותופר והיינו נמדד כפול דקתני דלאחר שנכפל צריך שיהא בו כדי מדתו ואי לא לא מהניא ודמיא לפלוגתא דפ' במה מדליקין (כט.) דחוץ מן המלל והוא משנה לקמן פכ"ח [מ"ז] ומיהו בערוך פירש חוץ מן המלל בענין אחר וכשנגיע שם בעזרת השם נפרשנו:

תניא בתוספ' לקמן [פ"ו] זה הכלל הבא כפול נמדד כפול הבא פשוט נמדד פשוט:

משנה ז

נטל חוט אחד מתחלתו משלשה על שלשה ראשונים שנטמאו מדרס טהור כל הבגד מן המדרס אבל טמא מגע מדרס לפי שנגע בשלשה הראשונים קודם שנתמעט שיעורו מידי דהוה אמטה דלעיל פי"ח ואסנדל דלעיל פ' כ"ו אבל סיפא דמתני' דהכא קשיא דכיון דנתמעט שיעורו קודם שהשלים עליו את הבגד אמאי נטמא מגע מדרס וצריך לאוקומא כתנא קמא דר' יוסי לקמן בפרקין דשלשה על שלשה שנחלק טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס:

משנה ח

טהורה. דפחות משלש על שלש לא חזי לענים ולא לעשירי' כדאמרי' (צ"ל בסוכה טז.) פ' במה מדליקין (דף כו:) וטהור מכל הטומאות:

משנה ט

ועשאו בלן. כך כתוב בספרים בכל המשניות וטעות סופר הוא דבמנחות מייתי לה פ' הקומץ רבה (דף כד.) וגרסינן ועשאו וילון ושמא דרך בלן לעשות ממנו וילון מסך לפני הפתח ולעיל פרק כ' הבאתיה ובשעשה בו שינוי מעשה איירי כדפרישית התם לעיל בפרק כ' ובסוף פרק קמא דביצה (דף יד:) מפני שהשמש מתחמם כנגדו:

שאם נגע בו הזב. יש לו תורת כלי ובהקומץ רבה (דף כד.) מפרש אי מיירי דנגע בו מדרס או טמא מדרס:

משנה י

אבל טמא מגע מדרס. קסבר ר"מ טומאת בית הסתרים מטמאה כדאמרינן פרק בהמה המקשה (דף עב:) ובפר' העור והרוטב (דף קכח.):

וכי באי זה מדרס נגע זה. פרק בהמה המקשה (דף עב:) אמר עולא לא שנו אלא שלשה על שלשה שנחלק אבל שלש על שלש הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן:

משנה יא

בריא. כמו בריא וחזק דאם נמצא באשפה בטל ליה מתורת בגד אלא אם כן אית ביה תרתי בריא וראוי לצרור בו מלח רובע הקב לר' יהודה במלח דקה ולרבנן במלח גסה אבל נמצא בבית לא בעי אלא בריא או ראוי לצרור:

מתכוונים להקל. דרבי יהודה סבר גסה אפילו בחלש ראוי לצרור יותר מבדקה ורבנן איפכא:

לשלש על שלש שבבית. בתוספתא מפורש דין שלש על שלש שמצאו בבית:

תניא בתוספתא [ב"ב פ"ו]. שלש על שלש שמצאה בתוך הבית הרי זו טמאה שכל הבית מן המוצנע מצאה אחר הדלת או כסוחה או פונדיון צרור בה או מחט תחוב בה או שהיתה פקוקה בסל ובקופה טהורה ולעולם אינה טמאה עד שיצניענה לבגד ר' שמעון אומר לדבר שהוא מקבל טומאה טמאה ולדבר שאינה מקבל טומאה טהורה. פי' כסוחה מטונפת: פונדיון צרור בה. קשור: לדבר שהוא מקבל טומאה. שיצניענה לצורך דבר המקבל טומאה:

משנה יב

ובשרו נוגע בכסא טהור. דבטל ליה מתורת בגד:

ואם לאו. שאין הקרע רחב כל כך שיגע בשרו בכסא לא בטל ליה מתורת בגד וטמא:

שנמהה. לשון מטלית המהוהה דבפ"ק דנדה (דף ד.) ומלשון מהוהה שטליה על הבריאה דלעיל פכ"ד [מי"ז] וכיון שנטלה חוט אחד ממנו כאילו נתמעט שיעורו וטהור כדתנא לעיל:

מתאימין. אקשר נמי קאי דאם שני קשרים זה אצל זה אין דרך להניחם כדאמרינן פרק כלל גדול (דף עד:) דאי מיתרמי תרי קיטרי בהדי הדדי שרי חד וקטר חד ובשני חוטין מתאימין שדרך האריגה הערב נכנס לתוך השתי אין שני חוטין נכנסים בסדר אחד אלא במקום שזה נכנס זה יוצא וכששניהם שוין נחשב חד כמאן דליתיה:

תניא בתוספתא [שם] העור והשק והמפץ שנקרעו אם נותן לבית הכסא ובשרו נוגע בכסא טהור ואם לאו טמא. החזירה בבית טמאה לעולם כלומר כה"ג מיטמאה ומיטהרה אפילו עשר פעמים ביום. ארגמן וזהורית טובה חשיבי ולא מבטלה להו אשפה מתורת בגד:

כיוצא בהן. דארגמן וזהורית:

כולן טהורים. אם הושלכו לאשפה אפילו ארגמן וזהורית ומטלית חדשה:

מפני השבת אבידה. דאם מצאן באשפה לא אמרינן מדעת השליכם ובעי הכרזה דלא מייאש: