רבינו שמשון על כלים כו

<< · רבינו שמשון · על כלים · כו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

עמקי פי' גאון וכן ערוך על שם מקומו כדכתיב (ירמיה מז) שארית עמקם וגרס בתעניות (דף כא.) עיר המוציאה חמש מאות רגלי כגון כפר עמקי:

כיס של שנצות. הכיס אינו קשור אלא יש לו שנצים מלמעלה ומלמטה ומכניסין באותו השנץ חוט של משיחה שקורין הישטירל"ש שסוגרים בהן את הכיס כי ההוא דבריש המצניע (דף צב.) וכיון דאיכא שנצין:

כפיפה מצרית. כמו חבל מצרית דפ"ק דסוטה (דף ז:) וכמו צורי דקל דשילהי רבי עקיבא (דף צ:) מביא נצרים והוצין וקורעין אותן ועושין מהם כמין חוטין ועושין מהם חבלים וכפיפה:

לדיקי. על שם מקומו מלודקיא:

הרי אלו מיטהרין ומיטמאין שלא באומן. כל הני יש להן רצועות ואין צריך לקושרן אלא מותח הרצועות והן נסגרין מאליהן ומתהדקין ונפתחין מאליהן כעין כיסים שלנו ואם הותרו הרצועות טהורין ור' יוסי סבר דאע"פ שהן מותרין טמאין כיון דהדיוט יכול להחזירה (חוץ מכפיפה כצ"ל) והוא מכפיפה שאף האומן אין יכול להחזירה אא"כ בקי הוא ביותר:

משנה ב

שניטלו שנציו טמא. דהדיוט יכול להחזירן לר' יוסי ולרבנן מיירי בשלא ניטלו אלא שניטלו הרצועות מן הנקבים ועדיין תלויות בכיס:

נפשט. הכיס טהור:

טלה עליו מטלית מלמטה. מטלית לשון חתיכה כמו מטליות מטליות היו גולין דבריש מגילת איכה כלומר חתיכות חתיכות גלו ולא גלו כולם יחד ודרך הכיסין מכניסים עור קטן בין התפירה וכשפשטו נשאר העור ולא בטל קיבולו:

לא נטמא חבירו. דטומאת משקין לטמא כלים דרבנן לא חשיב חיבור:

צרור המרגלית. עושין עור ומניחין בו מרגלית להיות שמורה שם וקושרין וכאשר יוציאו ממנו המרגלית נשאר העור כמו כיס עד שיטרח ויפשיטנו מחמת שעמדה בו המרגלית ימים רבים ונצרר וכן נמי עושין מעור צרור למעות:

תניא בתוספ' [ב"ב פ"ד] כיס שהוא בתוך כיס שנטמא א' מהם במשקה הוא טמא וחבירו טהור במה דברים אמורים בזמן שהיו שניהן שוין אבל אם היה החיצון עודף על הפנימי נטמא הפנימי נטמא חיצון נטמא החיצון לא נטמא הפנימי. במד"א במשקה אבל בשרץ שניהן שוין. אמר ר' נתן לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על צרור המעות שהוא טהור על מה נחלקו על צרור המרגלית שרבי אליעזר מטמא וחכמים מטהרין צרור המרגלית בזמן שתוכו טמא פשוטו טהור מיטמא ומיטהר אפילו עשרה פעמים ביום. פי' השתא אתיא מתני' דלא כר' נתן ויש ליתן טעם בצרור המרגלית דמטמא טפי משום דדרך הצרור לעמוד יותר משל מעות שרגילים להתירן מחמת שניתנו להוצאה ובסוף ארבע מיתות (דף סח.) ששאלו תלמידיו את ר' אליעזר הכדור והאימום והקמיע וצרור המרגלית ומשקולת קטנה מה הן. פירש שם הקונטרס כולהו משום בית קיבול העשוי למלאות. משקולת קטנה כעין משקל אוקיא או חצי אוקיא שעושין מעופרת ומחפין אותה בעור כדי שלא תחסר והעור עצמו מן המשקל וצרור המרגלית תופרין המרגלית ותולין בצואר לרפואה ולפי שנחלקו בהן רבי אליעזר וחכמים בסדר טהרות דרבנן מטהרין בהני משום דעור איתקש לשק ואינו מקבל טומאה אלא אם כן יש לו בית קיבול והני הואיל וקיבולן נעשה למלאות ולהיות מילואו בתוכו עולמית לא שמיה בית קיבול ורבי אליעזר אומר מקבלין טומאה דבית קיבול העשוי למלאות שמיה בית קיבול והיו רוצים לידע אם חזר בו ושאלוהו. וקשיא לפירוש זה דלא מצינן בכל סדר טהרות שנחלקו רבי אליעזר וחכמים בכדור ואימום וקמיע שלימין אלא בנקרעו כדפרישית לעיל בפרק כ"ג ובפ"ק דסוכה (דף יב:) גבי חיצים נקבות מסקא סוגיא דהש"ס דמהו דתימא בית קיבול העשוי למלאות לא שמיה בית קיבול קמ"ל אלמא משמע דשמיה בית קיבול ולא מיסתבר למימר דסתמא דש"ס כר' אליעזר אע"פ שיש לדחות דדוקא בית קיבול כי ההוא קאמר לפי שפעמים שנוטלין הברזל מן העץ. ועוד קשיא דסתם מתני' לעיל פ' י"ח [מ"ח] תפלה ארבעה כלים אלמא מקבל טומאה ואין לך בית קיבול העשוי למלאות יותר מתפילין ומה שנחלקו כאן בתוספתא בצרור המרגלית היינו טעמא כדפרישית ולא משום בית קיבול העשוי למלאות דלאו עשוי למלאות הוא אלא דומיא דצרור המעות ועוד דאפילו רבנן מודו דמקבל טומאה כל זמן שהמרגלית בתוכו כדקתני סיפא צרור המרגלית בזמן שתוכו טמא פשוטו טהור ומיטמא ומיטהר אפילו עשרה פעמים ביום ולא מיטהרי רבנן אלא לאחר שניטלה המרגלית ממנו משום שמעצמו העור מתפשט ואין קיבולו מתקיים:

משנה ג

כפלוקטי קוצים. כף לוקטי קוצים ובמשנה דוקנית גרסינן בהדיא כף לוקטי וכן בערוך וכן גאון ופי' לשם יש להם כמין כף יד מעור שלא יחבלו ידיו וראיה לדבר ובליעל כקוץ מונד כולהם כי לא ביד יקחו (שמואל ב כג):

טהורה. דאינה עשויה לקבלה:

חזון. פי' גאון כמין חגור ובלשון יוני קורין לו זוני והיינו הזונות רחצו דקרא (מלכים א כב). ויש מפרש והזונות כלי זיין אי נמי פי' זון אבנט ובלשון ארמית קמרא (חגורות (בראשית ג ז) ת"י קמרין) והיינו כפירוש הגאון:

ברכייר. פירש גאון וכן ערוך אלו שעושין מלאכה וצריכין לעמוד כורעין על ברכיהן ועושין כמו פיסת יד מעור ומשימין על ברכיהן טמאין דעשוין לקבלה:

שרוולין. פי' גאון וכן ערוך אלו בעלי מלאכה כשהן עושין מלאכתן ומעכבן בית יד שלהן עושים כמין בית יד של עור דחוק וצר שמשים האומן על זרועותיו שלא יפלו בגדיו הרחבים על ידיו כדי שיהו מהירין במלאכתן ולא יעכבו ידיהם. ויש מפרשים דהוא עור שמשים במלאכתו על לבו בשעת הקציר מפני השרב:

פרקלימין. בערוך גרס פרקלימין ופי' דבר שמחתל בו פדחתו ור"ל דלכך טהורין ופרקלינין דתנן לעיל פכ"ד [מט"ו] שלשה פרקלינין הם אין זה לא פרקלימין דהכא ולא בית אצבעות דהכא:

בית אצבעות. פירש בערוך דבר שעשוי מן העור בתים ומשים בהם אצבעותיו:

שהיא מקבלת את האוג. לפי שבשעת שמקבצים הקוצין מקבצים עמו האוג ומשים אותו לתוכה:

אוג. הוא פרי אדום כדתנן פ"ק (צ"ל דמעשרות) דדמאי [מ"ב] האוג והתותים משיאדימו אילן העולה מאיליו ביער הוא ופריו דומה לשני תולעת ומבשלים אותו ומאדים התבשיל והוא כמין זרע קנבוס:

תניא בתוספ' [שם] עור שעשאו להיות נותנו על לבו בשעת הקציר מפני השרב אם יש בו מחמשה על חמשה טמא ואם לאו טהור. לעקבו ולפרסתו אם חופה רוב הרגל טמא ואם לאו טהור:

משנה ד

שנפסקה אחת מאזניו. פרק אלו קשרים (דף קיב:) מייתי לה וכעין משנה זו תנן לעיל פי"ח [מ"ו] גבי מטה שנשברה ארוכה ותיקנה ושם פירשתי:

נפסק עקיבו. כלומר נפסקו שתי אזניו אע"פ שחזר ותיקנו טהור ומקבל טומאה מכאן ולהבא. וכן אם נפרק עקיבו או ניטל חוטמו או נחלק לשנים טהור דבטל לה מתורת סנדל ולא חזי לתשמיש:

סוליים. כדאמר פ' מצות חליצה (דף קג:) נעלו הראוי לו פרט לסוליים שאין לו עקב:

שעל גבי האימום. י"מ לבוש האימום מעור שלא יפגום האימום ומטמאים רבנן לפי שנועלים אותו לקוצים ומחזירין אותו לאימום ולא יתכן פי' זה כלל דבשילהי ר"א אומר תולין (דף קמא:) מוכח בהדיא דבסתם מנעל חדש איירי שעשוי לנעילה ופליגי בהכי דרבנן סברי נגמרה מלאכתו ור"א לא חשיב ליה גמר מלאכה עד ששומטו מעל גבי האימום:

תניא בתוספתא [ב"ב פ"ד] סנדל שנתפסקו אזניו ונתפסקו תרוסיותיו או שנפרשה ממנו כף אחת טהור נפסקה אחת מאזניו או אחת מתרוסיותיו או שפירשה ממנו רוב כף אחת טמא. ר' יהודה אומר הפנימית טמא החיצונה טהור. סנדל שנפחת ומקבל את רוב הרגל מנעל שנפרץ וחופה את רוב הרגל ונתפסקו רצועותיו או שניטלו האונטלים שבו טמא נפחת ואינו מקבל את רוב הרגל נפרץ ואינו חופה את רוב הרגל ונתפסקו אזניו טהור מנעל האימום ר"א מטהר וחכמים מטמאין אמר ר"ש שזורי לא נחלקו ר"א וחכמים על מנעל האימום שהוא טהור על מה נחלקו על שניטל מן האימום שר"א מטהר וחכמים מטמאין מפני שהאשה נועלת בו ומחזירתו לאימום:

כל חמתות הצרורות טהורות. בשילהי הקומץ רבה (דף לז:) מפרש טעמא משום דכמאן דשרי דמי ושל ערביים אינו נוח להתיר:

צרור שעה. בערוך משמע שרוצה לפרש צרור העשוי לידע השעות דפי' לפני המלכים עושין חכמי האומות צלמים ונותנין בידיהן כ"ד אבנים ותחתיו ספל גדול של נחושת ובסוף כל שעה משליך הצלם מידו אבן אחת לתוך אותו הספל ונשמע קול הספל בכל המדינה ויודעין השעות. ונראה לפרש דצרור שעה היינו דאינו עשוי לקיימא וצרור עולם קשר של קיימא. ובירושלמי דכלאים משמע דאיכא דתני איפכא צרור שעה טמאות צרור עולם טהורות דתנן התם פ"ו המדלה את הגפן על מקצת אילן מאכל מותר להביא זרע תחת המותר וקתני רישא המדלה את הגפן על מקצת אילן סרק לא יביא זרע תחת המותר ואמרינן בגמרא מה בין אילן סרק לאילן מאכל אילן סרק אדם מבטלו על גבי גפנו ואילן מאכל אינו מבטלו תמן תנינן כל חמתות צרורות טהורות אית תניי תני מחליף. פי' בדברי ר' מאיר כדפרישית. ר' יעקב בר אחא בשם רבי ייסא כמתני' כלומר כמשנתינו היה שונה ולא היה מחליף אמר ר' יודן סימן דכלים כלאים. דלכן מה בין צרור עולם מה בין צרור שעה. פי' דלכן כמו דאם לא כן כלומר משנה של כלאים הוא סימן משנה של כלים היכי תנינן דכשם שכלאים אילן סרק אדם מבטלו ואסור ואילן מאכל אין אדם מבטלו ומותר כך צרור עולם דאדם מבטלו (ומותר) החבל טמא דאין עשוי להתיר וצרור שעה דאין מבטלו ועשוי להתיר טהור:

משנה ה

לשטיח כדתנן לעיל פכ"ד [מי"ב] שלש עורות הן:

סקורטיא. בפרק הנודר מן הירק (דף נה:) אמרינן מאי סקורטיא אמר רבה בר בר חנה כיתונא דצלא עור שלובשין העבדנין בשעת מלאכתן:

קטבוליא. עור שמציעין ע"ג המטה ושוכבין עליו:

עור החמור. (עור החמר) בערוך משמע דל"ג אלא עור (צ"ל החמר ועיין תוי"ט) החמור דפי' עור (צ"ל החמר ועיין תוי"ט) החמור שמשים החמר על בגדיו:

עור הכתן. עור שמשימים אומני פשתן בפניהם וקושרין אותו במתניהם שלא יסתבך עליו הניפוץ. והפשתה תרגום וכיתנא:

כתף. שמשים הכתף בכתפו תתת משאו שלא יזיקו המשאוי:

עור הרופא. רופא החבורות משים על בגדיו מפני הלכלוך:

עור העריסה. שמשים על העריסה של קטן:

עור הלב. של קטן היה מנהגם לחגור על מתני הקטנים שמא יכהו החתול על לבו וימות:

עור הכר ועור כסת. של מטה:

עור הסדוק. פליגי בהן ר"א ורבנן בעור הסרוק ועור הסורק:

מדרס. לאו לאפוקי טומאת מת דהא תנן פרק בא סימן (דף מט.) כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת:

משנה ו

עב כסות. לבד שעושין ממנו כסות זהו עב כסות

תכריך. כסות ארגמן תכריך ארגמן כדפרשינן תכריך כסות אלא שזה צבוע ארגמן ומתוך התוספתא משמע דתכריך ארגמן מיירי בעור שכורכין בו ארגמן:

חיפוי לכלים טהור. ולמשקלות תרגום מכסה חופא:

רבי יוסי מטהר. לעיל פ' ששה עשר [מ"ח] תנן זה הכלל העשוי לתיק טמא העשוי לחפוי טהור גבי חיפוי האלה והקשת והרומח ומסתברא דאתיא כר' יוסי משום אביו אם לא נחלק בין שאר כלים להני. תניא בתוספ' [שם] עור החמור ועור החמר ועור הכתן ועור הרופא ועור הלוף של קטן ועור שהבנות טוות עליו טהור אם יש בו חמשה על חמשה טמא ואם לאו טהור עור השטיח ועור העריסה ועור הקטבליא ועור הכר ועור הכסת אע"פ שאין בו ה' על ה' טמא רשב"ג אומר אם יש בו חמשה על ה' טמא ואם לאו טהור שאין עור פחות מחמשה על חמשה. עור שעשאו לתכריך אפילו כל שהוא טמא אמר ר"א ברבי יוסי לא נחלקו בית שמאי וב"ה על עובי ארגמן ועל תכריך הארגמן שהן טמאין על מה נחלקו על עובי כסות ועל תכריך כסות שב"ש מטמאין ובית הלל מטהרין תכריך ארגמן בזמן שתוכו טמא פשוטו טהור מיטמא ומיטהר אפילו עשרה פעמים ביום. עובי הצמר ואוירטין הבאין ממדינת הים אע"פ שהן באין במדה טמאין. השידה והתיבה והמגדל של עצם ושל עור רבי מטמא ור' יוסי בר' יהודה מטהר. פי' שאין עור פחות מחמשה על חמשה כדתנן לקמן פכ"ז [מ"ב] העור חמשה על חמשה:

עוד תני"א בתוספת"א [שם] חיפוי בית הלגינין ובית הכוסות אע"פ שיש בו חמשה על חמשה טהור שאינו אלא חיפוי ומשום חיבורי כלים טמא. עור שבפני החמור אע"פ שיש בו חמשה על חמשה טהור שאינו אלא חיפוי. הכסת שלו טהורה היתה תפורה לאוכף טמאה ומקבלת כל שהוא טמאה. העושה פסיקיא לשפיר וללב ולצייד בהמה טהורה. לתחת כריסו של חמור טמאה שירי פסיקיא ארבעה טפחים כדי ליתן תחת כריסו של חמור העושה פסיקיא כל שהוא טהורה לחוק בה שקין ומרצופין להלך בה ממקום למקום טמאה. כל הגדילות בבהמה טהורות ובאדם טהורין חוץ משל שק ומשל בגד. הקלע שבית קיבול שלה של משיחות ר' דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים אומרים שלש טמאה וב' טהורה. נפסקה אמצעית טמאה והחיצונה טהורה נפסק בית הפקיע שלה ונשתייר בה טפח טמאה כל החוצלות בין של שעם בין של שק בין של צפירה ר' דוסא בן הרכינס אומר טמא מת וחכמים אומרים טמא מדרס פי' שאינו אלא חפוי וכל חפוי טהור. כסת שלו הכסת של עור שלא יזיק לה המשאוי. תפרה לאוכף שרוכב עליו נעשית אוכף. לשפיר של בהמה אי נמי ללב של בהמה א"נ לצייד הבהמה. לקשור ולהכניס החבל בלולאות. גדילות לשון גדיל. בית הפקיע הטבעות שמכניסין בראש השרביט וכאשר זורקין את האבן יוצאין. כל החוצלות הך סיפא משנה בעדיות (פ"ג) ובסוף פ' קמא דסוכה (דף כ.) פליגי מאי חוצלות רבי אבא אמר מזבלי בזולוי"ש בלע"ז ועשוי הרועה להניחן תחת ראשו ולשכב ריש לקיש אמר מאי מחצלות מחצלות ממש ובדאית ליה גדנפא: של שק מנוצה של עזים. צפירה גרסינן בסמוך ממה שמסתפר מזנבי הסוסים ומצוארן ואמרינן בסוכה (שם) למאן דאמר מחצלות ממש בשלמא של שק ושל צפירה חזיין לפרסי ונפייתא למסך לפני הפתח ולנפץ בהם את הקמח אלא של שעם ושל גמי למאי חזיין חזיין לנזייתא ופירש שם בקונטרס לכסות בהן גיגית שעושין בה שכר ולא יתכן כדמוכח כוליה פירקין דלעיל דלחיפוי כלים טהור וכן לעיל פ' י"ז אלא צריך לומר דעשויין לקבל (טומאת) שום דבר:

משנה ז

שיש חסרון מלאכה. שעדיין חסרה מעשה ואחר כן תתקיים (צ"ל המחשבה) המלאכה:

אלא העוצבה. שאע"פ שחסרה מלאכה מחשבה מטמאתה לפי שאין מקפידין על חסרון מלאכה שלה כדאמרינן בב"ק פ' מרובה (דף סו:) והלא עוצבה שנו כאן ועוצבה אינה צריכה קיצוע והוא עור המכסה המרכב שהוא לשון משנה (לעיל פכ"ג) [מ"ב] טפיטון של סוס ועור נותנין אותה על המטה ונותנין עליה כסתות ואינה צריכה קיצוע דכיון דעשוי למכסה אינו חושש לקיצוע. תניא בתוספתא [ב"ב פ"ד] ר' שמעון בן מנסיא אומר עוצבה שהוא עתיד לקצעה וליטול זנבה טהורה וכולן שהן מחוסרין לשלות למתח ולנגב טהורין מחוסרין סיכה טמאין:

משנה ח

בעל הבית. אינו עשוי למוכרן ועושה מהן מטות ודלובקאות וטבלאות ומחשב עליהן לדבר שראוין לו בלא חסרון מלאכה מקבלין טומאה מיד:

ושל עבדן. העשוי למכור אין מחשבה מטמאתן דעביד דממליך ומזבין והלוקח יעשה מהן מנעלין ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך:

של גנב מחשבה מטמאתן. דקננהו ביאוש דקסבר סתם גניבה יאוש בעלים הוא דלא ידעי למאן ליתבעו:

ושל גזלן אין מחשבה מטמאה. ואע"פ שחישב עליהן לדבר שאין בו חסרון מלאכה כגון לכיסוי חבילות סוסים ופרדים כמו שעושים השרים דסתם גזילה ליכא יאוש דכיון דידע מאן שקליה ואזיל תבע ליה בדינא:

חילוף הדברים. סתם גזילה איכא יאוש דכיון דלעיניה שקל מיניה מיחזא חזא דגברא אלמא הוא אבל סתם גניבה ליכא יאוש דסבר משכחנא ליה לגנבא. ותניא לעיל בתוספתא [ב"ב פ"ב] ובפרק כ"ב [מ"ט] הבאתיה חישב עליהן חרש שוטה וקטן או אדם שאינו שלו טהור. תניא בתוספתא [שם פ"ד] מחצלת בין בית הגנב ובין בית הגזלן מתשבה מטמאה מפני שהבעלים מתיאשין ממנה:

משנה ט

עור שהוא טמא מדרס. כגון שטיח וכיוצא בו:

העושה מטפחת מן העור. שהוא טמא המטפחת טמאה שהמטפחת דומה לשטיח שפעמים שוכב עליה אבל אם קיצץ הכסתות של עור הטמאות מדרס ועשה מהן מטפחות טהורה מידי דהוה אכלים שנקרעו או נשברו ומיהו (אם) מקבלת טומאה מכאן ולהבא כדתנן לעיל פרק כ"ד [משנה י"ד] של ידים טמאה מדרס דלא מסתבר לאוקומיה מתני' במטפחת של ספרים או של תכריך נבלי בני לוי דאם כן אפילו (השאר) דשאר עור נמי טהורה: