משנה כלים כו ד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כו · משנה ד | >>

[עריכה]

סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה, טמא מדרס.

נפסקה שניה ותיקנה, טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס.

לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שניה, טהורה.

נפסק עקבו, ניטל חטמו, או שנחלק לשנים, טהור.

סוליים שנפסק מכל מקום, טהור.

מנעל שנפחת, אם אינו מקבל את רוב הרגל, טהור.

מנעל שעל האמום, רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין.

כל חמתות צרורות, טהורות, חוץ משל ערביין.

רבי מאיר אומר, צרור שעה, טהורות.

צרור עולם, טמאות.

רבי יוסי אומר, כל חמתות צרורות, טהורות.

משנה מנוקדת

[עריכה]

סַנְדָּל שֶׁנִּפְסְּקָה אַחַת מֵאָזְנָיו, וְתִקְּנָהּ,

טָמֵא מִדְרָס.

נִפְסְקָה שְׁנִיָּה וְתִקְּנָהּ,

טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס,

אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס.

לֹא הִסְפִּיק לְתַקֵּן אֶת הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁנִּפְסְקָה שְׁנִיָּה,

טְהוֹרָה.

נִפְסַק עֲקֵבוֹ,

נִטַּל חָטְמוֹ,

אוֹ שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם,

טָהוֹר.

סוּלְיָם שֶׁנִּפְסַק מִכָּל מָקוֹם,

טָהוֹר.

מִנְעָל שֶׁנִּפְחַת,

אִם אֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת רֹב הָרֶגֶל,

טָהוֹר.

מִנְעָל שֶׁעַל הָאִמּוּם,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר,

וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.

כָּל חֲמָתוֹת צְרוּרוֹת, טְהוֹרוֹת,

חוּץ מִשֶּׁל עַרְבִיִּין;

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

צְרוֹר שָׁעָה, טְהוֹרוֹת;

צְרוֹר עוֹלָם, טְמֵאוֹת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

כָּל חֲמָתוֹת צְרוּרוֹת, טְהוֹרוֹת:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

סנדל -

שנפסקה אחת מאוזניו, ותיקנה - טמא מדרס.

נפסקה שניה, ותיקנה - טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס.

לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שניה,

נפסק עקבו, ניטל חוטמו,

או שנחלק לשנים - טהור.

סוליים -

שנפסק מכל מקום - טהור.

מנעל שנפחת -

אם אינו מקבל את רוב הרגל - טהור.

מנעל שעל האימום -

רבי אליעזר - מטהר.

וחכמים - מטמאין.

[ה] *הערה 1: כל חמתות צרורות - טהורות,

חוץ משל ערביים.

רבי מאיר אומר:

צרור שעה - טהורות,

צרור עולם - טמאות.

רבי יוסי אומר:

כל חמתות צרורות - טהורות.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

[סנדל זה כבר נטמא במדרס הזב.

אמר שאם נחתכו שתי אזניו יחד ותקנם כמו שאמר, הרי הוא כסנדל שנגע במדרס, לא שהוא עצמו מדרס, והרי ירד מלהיות אב הטומאה ונעשה ראשון לטומאה כדרך שקדם בשמונה עשר.

וחוטמו - הוא המקום שנכנסות בו אצבעות הרגל.

וסולים - מין ממיני הנעלים, אם נפסק אינו ראוי לנעילה.

ומנעל שעל האימום - שהוא על דפוסו להתייבש לפני שילבשוהו לגמרי.

והלכה כחכמים.]

משנה ה [נוסח הרמבם]

אמר כי כאשר ניקב החמת והיה טהור מפני הנקב, כמו שהתבאר בפרק עשרים.

עוד קשר זה הנקב וסתם אותו הנה הוא טהור ולא יקבל טומאה מפני הנקב, וזה הקשר אינו כלום ולא יתקיים עליו, אלא אם כן הוא חמת הערביים שמדרכן לקשור החמת שלהן בקיום. ובגמר מנחות אמרו "האי מאן דצרייה לגלימיה לא עבד ולא כלום, כמאן דשרי דמי, דתנן כל חמתות צרורות טהורות חוץ משל ערביים".

ואמר רבי מאיר, אם היה קישורו קשור מקרי כפי העת ואחר התיר אותו, יחשב כאילו הוא מותר ויהיה טהור, ואולם אם קשרהו והתקיים עליו שיהיה צרור עולם, הנה הנקב כבר נסתם ומקבל טומאה.

ואמר רבי יוסי, שכל החמתות ואפילו של ערביים, צרורות טהורות, בין צרור שעה בין צרור עולם.

והלכה כתנא קמא:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

שנפסקה אחת מאזניו. פרק אלו קשרים (דף קיב:) מייתי לה וכעין משנה זו תנן לעיל פי"ח [מ"ו] גבי מטה שנשברה ארוכה ותיקנה ושם פירשתי:

נפסק עקיבו. כלומר נפסקו שתי אזניו אע"פ שחזר ותיקנו טהור ומקבל טומאה מכאן ולהבא. וכן אם נפרק עקיבו או ניטל חוטמו או נחלק לשנים טהור דבטל לה מתורת סנדל ולא חזי לתשמיש:

סוליים. כדאמר פ' מצות חליצה (דף קג:) נעלו הראוי לו פרט לסוליים שאין לו עקב:

שעל גבי האימום. י"מ לבוש האימום מעור שלא יפגום האימום ומטמאים רבנן לפי שנועלים אותו לקוצים ומחזירין אותו לאימום ולא יתכן פי' זה כלל דבשילהי ר"א אומר תולין (דף קמא:) מוכח בהדיא דבסתם מנעל חדש איירי שעשוי לנעילה ופליגי בהכי דרבנן סברי נגמרה מלאכתו ור"א לא חשיב ליה גמר מלאכה עד ששומטו מעל גבי האימום:

תניא בתוספתא [ב"ב פ"ד] סנדל שנתפסקו אזניו ונתפסקו תרוסיותיו או שנפרשה ממנו כף אחת טהור נפסקה אחת מאזניו או אחת מתרוסיותיו או שפירשה ממנו רוב כף אחת טמא. ר' יהודה אומר הפנימית טמא החיצונה טהור. סנדל שנפחת ומקבל את רוב הרגל מנעל שנפרץ וחופה את רוב הרגל ונתפסקו רצועותיו או שניטלו האונטלים שבו טמא נפחת ואינו מקבל את רוב הרגל נפרץ ואינו חופה את רוב הרגל ונתפסקו אזניו טהור מנעל האימום ר"א מטהר וחכמים מטמאין אמר ר"ש שזורי לא נחלקו ר"א וחכמים על מנעל האימום שהוא טהור על מה נחלקו על שניטל מן האימום שר"א מטהר וחכמים מטמאין מפני שהאשה נועלת בו ומחזירתו לאימום:

כל חמתות הצרורות טהורות. בשילהי הקומץ רבה (דף לז:) מפרש טעמא משום דכמאן דשרי דמי ושל ערביים אינו נוח להתיר:

צרור שעה. בערוך משמע שרוצה לפרש צרור העשוי לידע השעות דפי' לפני המלכים עושין חכמי האומות צלמים ונותנין בידיהן כ"ד אבנים ותחתיו ספל גדול של נחושת ובסוף כל שעה משליך הצלם מידו אבן אחת לתוך אותו הספל ונשמע קול הספל בכל המדינה ויודעין השעות. ונראה לפרש דצרור שעה היינו דאינו עשוי לקיימא וצרור עולם קשר של קיימא. ובירושלמי דכלאים משמע דאיכא דתני איפכא צרור שעה טמאות צרור עולם טהורות דתנן התם פ"ו המדלה את הגפן על מקצת אילן מאכל מותר להביא זרע תחת המותר וקתני רישא המדלה את הגפן על מקצת אילן סרק לא יביא זרע תחת המותר ואמרינן בגמרא מה בין אילן סרק לאילן מאכל אילן סרק אדם מבטלו על גבי גפנו ואילן מאכל אינו מבטלו תמן תנינן כל חמתות צרורות טהורות אית תניי תני מחליף. פי' בדברי ר' מאיר כדפרישית. ר' יעקב בר אחא בשם רבי ייסא כמתני' כלומר כמשנתינו היה שונה ולא היה מחליף אמר ר' יודן סימן דכלים כלאים. דלכן מה בין צרור עולם מה בין צרור שעה. פי' דלכן כמו דאם לא כן כלומר משנה של כלאים הוא סימן משנה של כלים היכי תנינן דכשם שכלאים אילן סרק אדם מבטלו ואסור ואילן מאכל אין אדם מבטלו ומותר כך צרור עולם דאדם מבטלו (ומותר) החבל טמא דאין עשוי להתיר וצרור שעה דאין מבטלו ועשוי להתיר טהור:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

ותקנה טמא מדרס - עדיין עומד בטומאתו, כיון דאוזן שניה קיימא:

טהור מן המדרס - אע"פ דנתקנה ראשונה קודם שנשברה שניה, מכל מקום טהור, דפנים חדשות באו לכאן, שלאחר שירדה לה טומאת מדרס נתחדשו לה פנים הללו, ואין זו הראשונה מאחר שכבר נתקלקל בה כדי בטולה:

אבל טמא מגע מדרס - משום דאוזן ראשונה כשנשברה, ותיקנה שהביא אוזן אחרת תחת השבורה וחיברה לסנדל, נטמאת מגע מדרס, שהרי נגעה בסנדל הטמא מדרס, וכי נשברה אוזן שניה דפרח מינה טומאת מדרס אשתייר ביה טומאת מגע, דכל הסנדל מחובר לאוזן ראשונה שנתקנה:

עד שנפסקה - אוזן שניה, טהורה. דכיון דנשברו שתי אזנים תו לא חזי למידי ^ה:

עקבו - עור של סנדל המכסה את גובה הרגל שכנגד שוקו מאחוריו:

חוטמו - שעולה כנגד אצבעות הרגל מלפניו:

טהור - מטומאה דלמפרע, אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא:

סוליים - עור שתחת פרסת הרגל בלבד. שאין לו עקב. ובלע"ז סול"א:

האמום - דפוס של מנעל עשוי מעור מלא שער:

ר' אליעזר מטהר - דסבר לא נגמרה מלאכתו של מנעל עד שישמטנה מעל גבי האמום:

וחכמים מטמאין - דחשבי ליה נגמרה מלאכתו ^ו. והלכה כחכמים:

כל חמתות צרורות - נאדות שניקבו נקב המוציאן מידי טומאתן וקשר הנקב:

טהורין - כמו שהיו, מפני שעתיד להתיר הקשר:

חוץ מקשר של ערביים - שאינו נוח להתיר:

צרור שעה - קשר העשוי לפי שעה ועומד להתיר:

צרור עולם - קשר העשוי להיות קיים לעולם:

כל חמתות צרורות טהורות - בין צרור עולם בין צרור שעה, ואפילו של ערביים. והלכה כתנא קמא:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

סנדל שנפסקה כו'. כעין משנה זו תנן לעיל פי"ח [מ"ה] גבי מטה שנשברה כו' וע"ש:

לא הספיק כו' עד שנפסקה שניה. ל' הר"ב טהורה. דכיון שנשברו שתי אזנים תו לא חזי למידי. ונראה דגרס בהדיא טהורה. דאין לפ' דטהור דלקמן בסמוך קאי נמי אדהכא. דהא לקמן מפרש טהור מטומאה דלמפרע אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא. והכא שכתב דלא חזי למידי א"כ אף מכאן ולהבא אינו מקבל טומאה. ובדברי הר"ש נראה דגרס טהור. אבל מפרש בהפך דהכא טהור למפרע ומקבל טומאה מכאן ולהבא. ובנפסק עקבו כו' מפרש טהור. דבטל מתורת כלי ולא חזי לתשמיש [*וכן נ"ל עיקר. שאין טעם לומר בנפסק וכו' שיקבל טומאה מכאן ולהבא וכ"ש בנחלק לשנים דתנן גבייהו] אבל הרמב"ם בפ"ז מה"כ [הלכה י"ב] העתיק לא הספיק כו' עד שנפסקה השניה או שנפסק עקבו כו'. טהור:

[*ניטל חוטמו וכו' טהור. פי' הר"ב מטומאה דלמפרע כו'. עמ"ש בדבור דלעיל]:

האמום. פי' הר"ב דפוס כו'. ועי' רפכ"ג:

וחכמים מטמאין. פי' הר"ב דחשבי ליה נגמרה מלאכתו. משום דאינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן. שהדיוט יכול לשמטו מהאימום. כ"מ פכ"ד מה"כ:

כל חמתות צרורות כו'. כתב הר"ב והלכה כת"ק. ועיין מ"ש בסוף מ"א פ"ה דעדיות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ה) (על הברטנורא) והר"ש גרס, טהור, ומפרש דמקבל טומאה מכאן ולהבא, ובנפסק עקבו כו' מפרש דטהור לגמרי. וכן נראה. ועתוי"ט:

(ו) (על הברטנורא) שא"צ אומן לזה, שהדיוט יכול לשמטו מהאימום. כ"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

סנדל שנפסקה וכו'. ותקנה טמא מדרס:    כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכתב ס"א טמאה אך נ"ל דטעות הוא דהא סנדל הוי לשון זכר כדתנן נפסקה אחת מאזניו נפסק עקבו וכו'. ותנן במסכת יבמות פ' י"ב סנדל שיש לו עקב וכו' ע"כ:

ותקנה טמאה מדרס:    ואפי' לא חזר ותקנה והאי דקאמר וחזר ותקנה משום סיפא דאם לא חזר ותקנה היה טהור אף ממגע מדרס כשנפסקה השניה דבלא אזנים לא חזי למידי ואין שם כלי עליו הרא"ש ז"ל ויש לרש"י ז"ל בזה שני פירושים ועיין עליהם בתוס' ז"ל שם בפ' אלו קשרים שהם ז"ל כתבו שם דנקט ברישא דוקא ותקנה דאי לא תקנה כי נפסקה שניה אינו טמא אפילו מגע מדרס כדקתני סיפא בהדיא לא הספיק וכו' ואגב דנקט ברישא ותקנה נקטה נמי בסיפא עכ"ל ז"ל גם שם בפ' עושי' פסין האריכו למישקל ולמיטרא בשני הפירושים שפירש רש"י ז"ל שבתחלה פירש אבל טמא מגע מדרס משום דעדיין כלי הוא לאישתמושי ביה תשמישא אחרינא וחזר בו והגיה אבל טמא מגע מדרס משום דעדיין כלי הוא וחזי למילתיה קמייתא דהא איתקנא ראשונה ע"כ בקיצור ועיין עוד שם. ומצאתי שהגיה הרב בצלאל הנז' ז"ל לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שניה טהור נפסק עקבו ניטל חוטמו וכו':

חוטמו:    הרמב"ם ז"ל פי' חוטמו הוא המקום שנכנס בו בהן הרגל וכן ג"כ פי' הרא"ש ז"ל:

טהור:    אע"פ שחזר ותקנו אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא. הר"ש ז"ל:

סולייס:    גרסי' בשני סמכי"ן וכן בערוך וכן הגיה הרב בצלאל הנז' ז"ל:

מנעל שעל האימום:    י"מ שהוא לבוש האימום מעור שלא יפגם האימום ומטמאים רבנן לפי שנועלין אותו לקוצים ומחזירין אותו לאימום ולא יתכן פי' זה כלל דשם פ' תולין מוכח בהדיא דבסתם מנעל חדש מיירי שעשוי לנעילה וכדפי' כבר ר"ע ז"ל. ובתוספתא תניא מנעל האימום ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין אר"ש שזורי לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על מנעל האימום שהוא טהור ועל מה נחלקו על שניטל מעל האימום שר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים מפני שהאשה נועלתו ומחזירתו לאימום:

חוץ משל ערביין:    מפני שכך הוא דרכן תמיד לצוררן. הרמב"ם ז"ל שם בחבורו. ובירושלמי פ"ו דכלאים משמע דאיכא מאן דתני אפכא ר"מ אומר צרור שעה טמאות צרור עולם טהורות דקאמר התם אית תנאי תני מחליף בדברי ר"מ אבל ר' יעקב בר אחא בשם ר' איסא היה שונה כמתני' א"ר יודן סימן דכלים כלאים פי' משנה של כלאים היא סימן למשנה של כלים היכי תנינן דכי היכי דגבי כלאים אילן סרק אדם מבטלו ע"ג גפנו ואסור ואילן מאכל אין אדם מבטלו ע"ג גפנו ומותר כך צרור עולם דאדם מבטל החבל טמא דאין עשוי להתיר וצרור שעה דאין אדם מבטלו ועשוי להתיר טהור ה"ר שמשון ז"ל ופי' בערוך בלשון ראשון בערך צר צרור שעה פי' לפני המלכים עושין חכמי האומות צורות ונותנים בידיהן כ"ד אבנים ותחתיו ספל גדול של נחשת ובסוף כל שעה ושעה משליך הצלם מידו אבן אתת לתוך אותו הספל ונשמע קול הספל בכל העיר וידעין השעות ע"כ פי' ומש"ה טהור:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

סנדל:    סנדל עשוי מעור קשה בשוליים ובעקב וקצת מזה ומזה בצד העקב. אבל אין עור על גביו. רק קצת עור קשה בראשו לכסות אצבעות [רש"י שבת דף ס"ו א']. ולכן יש לו בב' צדדיו בכל צד אוזן שמכניס בהן חוט. כדי לקשרו ולהדקו על הרגל שלא ישמט מעליו. מדאין עור על גביו [רש"י שבת קי"ב א']:

טמא מדרס:    ר"ל להשאר בטומאה דמעיקרא וכ"ש לק"ט להבא ועי' דוגמת זה לעיל [פי"ח מ"ו ופי"ט מ"ה]. וה"ה לענין טומאת מת. רק נקט טומאת מדרס מדמצוי בבית. מהנשים שבתוכו. טפי משאר טומאות. מיהו באמת אפי' לא תקנה נמי טמא מדרס משום דאכתי מנא היא דחזיא לנעלו בשיקשור חוט ארוך באוזן הנשאר ויכרכנו סביב פס רגלו ויהדקו רק נקט תיקנו משום סיפא דבנפסק גם שנייה אילו לא תיקן הראשונה בינתיים. אפי' במגע מדרס. אינו מטמא. דבלי אזנים אינו כלי כלל [שבת קי"ב ב' ותוס' שם]:

טהור מן המדרס:    רק מטומאה דמעיקרא [ולא מטומאה דלהבא] אף שנתקן הא' קודם שנפסק הב':

אבל טמא מגע מדרס:    דהאוזן הראשון כשתקנו. הרי נגע האוזן ההוא בהסנדל שטמא מדרס וכשנפסק אוזן הב' ונטהר הסנדל מטומאה דמעיקרא. עכ"פ הרי כולו חיבור הוא לאוזן הראשון שהוא כבר טמא מגע מדרס. ובאמת אפי' לא תיקן להשניה עכ"פ מדכבר תיקן הראשונה טמא השתא כולו מגע מדרס. רק נקט הכא ותקנה איידי ראשונה. מיהו ודאי כולו מק"ט מדרס להבא:

לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שניה טהורה:    לרמב"ם אפי' להבא אמק"ט מדלא חזי למידי ולר"ש רק טומאה ראשונה פרח מינה אבל מק"ט להבא:

נפסק עקבו:    ר"ל העור שנגד העקב מאחוריו. נפסק מהעור שעומד זקוף מזה ומזה בצדדי הסנדל. נמצא שעי"ז אף שעור העקב עדיין מחובר בתחתיתו בהשוליים. אפ"ה אינו מועיל כלום להדק הסנדל ע"ג הרגל. וכ"ש בנחלק העקב באמצע גבהו או בניטל עור העקב לגמרי מהסנדל:

ניטל חוטמו:    שניטל לגמרי מעט העור שבראש הסנדל שמכסה האצבעות ולא מצי למינקט גביה ונפסק דהעור הקטן הזה אינו מחובר להעור הזקוף שבצדדי הסנדל:

או שנחלק לשנים:    ר"ל או שעדיין הכל מחובר בהסנדל רק שעור החוטם נחלק לארכו לשנים ועי"ז לא חזי למידי דגנאי הוא לאדם לצאת בסנדל מרופט כזה:

טהור:    להר"ב מק"ט עכ"פ להבא. ולהר"ש אף להבא אמק"ט:

סוליים:    הוא חתיכת עור פשוט כמדת תחת פסת הרגל ואין לו עקב וחוטם אלא קושרין אותו ברצועות שבו ע"ג הרגל:

שנפסק מכל מקום:    בין תחת העקב או תחת האצבעות או בא' מצדדי הרגל תחת הפס:

מנעל שנפחת:    מנעל הוא נעשה מעור רך ואין לו עקב אבל יש בו אזנים מזה ומזה כבסנדל ובהן רצועות כדי לקשרו ע"ג הפרסה וגם חוטמו הרך מתפשט יותר ע"ג הפרסה טפי מבסנדל. ולפיכך כשקושרין יחד הרצועות שבו קושרין אותן ממעל לעור החוטם ממש. משא"כ סנדל שחוטמו קצר כשקושרין יחד הרצועות שבו קושרין אותן על בשר שבגב הפרסה ממש. והכא מיירי שנפחת ונקרע קצת משפת החוטם:

טהור:    נתבטל טומאה שבו גם אמק"ט עוד:

מנעל שעל האמום:    היינו דפוס שהמנעל נעשה ע"ג ומה"ט נקט מנעל משום דסנדל שנעשה מעור קשה. אין העור שלו נוח לכופו ע"ג האמום. ולכן יעשוהו בלי אמום. אף שעי"ז לא יהיה מכוון ממש כשטח הרגל:

ר"א מטהר:    שאמק"ט מדהו"ל כאילו לא נגמר עדיין [שבת קמ"א ב]:

וחכמים מטמאים:    מדאין חסר לתשמישו מעשה אומן. דהרי גם הדיוט יכול לשמטו מהאמום. להכי מחשב כנגמר ועוד דהרי לא גרע מגולמי כלי עור דמק"ט כגולמי כלי עץ [רמב"ם פ"א מכלים ה"י]:

כל חמתות צרורות:    נודות עור שניקבו נקב המטהרן [כפי"ז] וחזר וקשר העור שבשפתות הנקב סביב יחד ועי"ז נסתם הנקב:

טהורות:    דע"י סתימה שע"י הקשר לא נחשב ככלי שלם ואע"ג דלענין צמ"פ ס"ל דקשר הו"ל כסתום [כפ"י]. נהי דכסתום מחשב ככלי שלם לא הוה:

חוץ משל ערביין:    שיודעין אומנות לקשור באופן שאינו נוח להתירו:

רמ"א צרור שעה:    ר"ל כל קשר שעשאו כדי שיהיה קשור רק לפי שעה:

טהורות:    אפי' של ערביין:

צרור עולם טמאות:    אפי' של הדיוט:

ר' יוסי אומר כל חמתות צרורות טהורות:    אפי' של ערביין וצרור עולם. לא מחשב ע"י הקשר ככלי שלם:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת