משנה כלים כו ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כו · משנה ה | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

[עריכה]

אלו עורות טמאין מדרס: עור שחשב עליו לשטיח, עור סקורטיא, עור קטבוליא, עור החמר, עור הכתן, עור הכתף, עור הרופא, עור העריסה, עור הלב של קטן, עור הכר, עור הכסת, מדרס.

עור הסרוק, עור הסורק, רבי אליעזר אומר, מדרס.

וחכמים אומרים, טמא מת.

משנה מנוקדת

[עריכה]

נוסח הרמב"ם

אלו עורות טמאין מדרס עור שחישב עליו לשטיח עור סקורטיה עור קטבוליה עור החמור עור החמר עור הכתן עור הכתף עור הרופא עור העריסה ועור הלב של קטן עור הכר ועור הכסת מדרס עור הסרוק ועור הסורק רבי אליעזר אומר מדרס וחכמים אומרין טמא מת.


פירוש הרמב"ם

לשטיח. לשטח: סקורטיא וקטבוליא. הוא עשוי לשכב עליך: עור החמור. העור אשר יקשרו באמצעיתו הדבר אשר יעתקו על החמור: עור הכתן. העור אשר יחגור אותו הפשתני בעת נפצו הפשתן תרגום פשתן כיתנא: עור הכתף. העור שמשים הכתף על כתפו: ועור הרופא. העור שמשים הרופא תחת המכה על ארכובותיו כאשר ירפא המכה: עור העריסה. עור ישימו תחת הקטן קודם שמשימים אותו בעריסה כדי שלא ילכלך מה שתחתיו מהבגדים ויתלו גם כן בצוארי הילדים עור כאשר יתחיל לישב יכסה גופו כדי שלא יטנף בגדיו בקיץ מפני השרב והוא הנקרא עור הלב של קטן: עור הסרוק. ישימו בו מוכרי הצמר הצמר הסרוק: עור הסורק. העור אשר יקשור סורק הצמר על ארכובותיו ויסרוק עליו ואלו כולן ידוע מתחלת עשייתן שהוא כבר ישב עליהן ולזה טמאים מדרס והלכה כחכמי':

פירוש רבינו שמשון

לשטיח כדתנן לעיל פכ"ד [מי"ב] שלש עורות הן:

סקורטיא. בפרק הנודר מן הירק (דף נה:) אמרינן מאי סקורטיא אמר רבה בר בר חנה כיתונא דצלא עור שלובשין העבדנין בשעת מלאכתן:

קטבוליא. עור שמציעין ע"ג המטה ושוכבין עליו:

עור החמור. (עור החמר) בערוך משמע דל"ג אלא עור (צ"ל החמר ועיין תוי"ט) החמור דפי' עור (צ"ל החמר ועיין תוי"ט) החמור שמשים החמר על בגדיו:

עור הכתן. עור שמשימים אומני פשתן בפניהם וקושרין אותו במתניהם שלא יסתבך עליו הניפוץ. והפשתה תרגום וכיתנא:

כתף. שמשים הכתף בכתפו תתת משאו שלא יזיקו המשאוי:

עור הרופא. רופא החבורות משים על בגדיו מפני הלכלוך:

עור העריסה. שמשים על העריסה של קטן:

עור הלב. של קטן היה מנהגם לחגור על מתני הקטנים שמא יכהו החתול על לבו וימות:

עור הכר ועור כסת. של מטה:

עור הסדוק. פליגי בהן ר"א ורבנן בעור הסרוק ועור הסורק:

מדרס. לאו לאפוקי טומאת מת דהא תנן פרק בא סימן (דף מט.) כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

לשטיח - לשטוח על גבי קרקע ולישב עליו:

סקורטיא - עור שלובשים העבדנים בשעת מלאכתן:

קטבליא - עור שמציעין על גבי המטה ושוכבים עליו:

עור החמר - גרסינן. ולא גרסינן עור החמור. כלומר עור שמשים החמר על בגדיו כשמחמר אחר בהמתו ז:

עור הכתן - עור שנותנים לפניהם אומני פשתן כדי שלא ידבק הנעורת של פשתן ח בבגדיהם:

עור הכתף - שמשים הכתף בכתפו שלא יזיק לו המשאוי שעל כתפו:

עור הרופא - רופא החבורות נותן לפניו עור שלא יטנפו בגדיו בדם הפצעים:

עור העריסה - שמשימים על עריסה של קטן:

עור הלב של קטן - רגילים היו לחגור עור על מתני הקטן כנגד לבו, שלא יכנו החתול על לבו וימות:

עור הכר והכסת - של מטה:

עור הסרוק - עור שחוגרים אומני המסרקות על מתניהן:

עור הסורק - אומנים הסורקים פשתן:

ר' אליעזר אומר מדרס - וכל שכן טמא מת. דהא תנן בפרק בא סימן [נדה דף מ"ט] כל הטמא מדרס מיטמא טמא מת:

וחכמים אומרים טמא מת - ולא מדרס, שאין עשויין לישב עליהן. והלכה כחכמים:

פירוש תוספות יום טוב

[*עור שחשב עליו כו'. עיין מ"ש בס"ד בס"פ דלעיל]:

עור החמר. כ' הר"ב ול"ג עור החמור. כ"כ הר"ש בשם הערוך. אבל הרמב"ם גורס עור החמור. ומפרש אשר יקשרו באמצעיתו הדבר אשר יעתיקו על החמור ובנא"י גורס עוד ג"כ עור החמר ומפרש שהחמר משים עליו כשמעמיס על החמור. ובחבורו [ריש] פכ"ד מה"כ העתיק ג"כ עור שמניחין על החמור תחת המשאוי. ועור שחוגר החמר עליו:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על הברטנורא) והר"מ כתב, כשמעמיס על חמורו. וגרס נמי עור החמור. ומפרש, אשר יקשרו באמצעיתו הדבר אשר יעתיקו על החמור:

(ח) (על הברטנורא) פשתן מתורגם כתנא. ת"ח:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

עור החמר:    גרידא היא גירסת הערוך הר"ש ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל גריס עור החמור ועור החמר ופי' עור החמור עור שנותנין ע"ג החמור ופעמים שוכבין עליו וגם שם בחבורו גורס שניהם ולזו הגירסא הסכים הרא"ש ז"ל וכן נראה ג"כ מה"ר שמשון ז"ל. ואני הדיוט בינותי בערוך וראיתי שגם הוא גורס שתיהן עור החמור ועור החמר בערך ער האחרון וגם הרב בצלאל אשכנזי ז"ל כן הגיה וגם ה"ר יהוסף ז"ל:

עור העריסה:    שמשימין על עריסה של קטן להציל על הבגדים שלא יפסדו מפני השתן והרעי:

עוד הלב של קטן:    פי' הרמב"ם ז"ל שתולין עורות על לבו של קטן שלא יתלכלכו בגדיו בריר:

עור הסרוק:    פי' הרמב"ם ז"ל שמוכרין בו הצמר הסרוק:

עור הסורק:    אומנים הסורקים צמר או פשתן:

ר' אליעזר אומר מדרס וכו':    בעור הסרוק ועור הסורק פליגי ר' אליעזר ורבנן:

תפארת ישראל

יכין

אלו עורות:    פשוטות:

עור שחשב עליו לשטיח:    לישב עליו. כי כך היה דרכן [עי' פכ"ד מי"ב]:

עור סקורטיא:    הוא כעין סינור שירצע בל"א שחוגר בו הבעל מלאכה סביב לו בשעת מלאכתו והוא מעור עב [כפט"ז מ"ד]:

עור קטבוליא:    הוא עור שמכסין המצע שבמטה כעין לאקען שלנו כדי לישן עליו:

עור החמר:    שחוגר בה המחמר בהמות:

עור הכתן:    לשון כיתנא דהיינו פשתן. ור"ל שהסורק פשתן קושר כמין שירצע לפניו סביב שלא יתלכלכו בגדיו מקסמי הנעורת בסרקו אותן [עפט"ז מ"ו]:

עור הכתף:    שהנושא משא על כתיפו מניח חתיכת עור פשוט על כתפו תחת המשא שלא תדחקנו:

עור הרופא:    המקיז דם ופותח מכות. חוגר בהעור שלא יתטנף מהדם והליחות:

עור העריסה:    שכורכין בו הילד כשישכיבהו בעריסה. כדי שלא יטנף הכר שתחתיו ברעי ושתן. אולם עי' [פרה פי"ב מ"ח] נראה שהוא השולים של העריסה. שקשור בכפתורים שהן סביב שפת התחתון של דפנות העריסה. ואעפ"כ לא דמי לקטבליא לעיל. דהתם העור רך. והכא העור עב קצת. כדי שלא יתקלקל כ"כ מהר מהרעי ושתן של תינוק:

עור הלב של קטן:    שמלבישין לקטן על לבו שלא יתלכלכו בגדיו מרירי פיו וממאכלים:

עור הכסת:    שמניחו על הכר או הכסת שלא יתלכלך בשישב עליהן. א"נ עור שכורכו ומקפלו ככר וכסת כדי לישן עליהן:

מדרס:    ר"ל כל עורות הנ"ל מק"ט מדרס. דיש מהן מיוחדין לישיבה או שכיבה. ויש מהן שמיוחדין שלא בשעת מלאכתן לישיבה או לשכיבה ע"ג:

עור הסרוק:    שכורכין בו צמר סרוק:

עור הסורק:    שהסורק צמר נותנו עלירכיו בשעה שסורק:

וחכ"א טמא מת:    אבל אמק"ט מדרס דדוקא הנך דלעיל. אפי' משתמש בהן לדבר המלכלך. אפ"ה ביני ביני לכשיצטרך לו לישב עליו הופכו על צד השני ויושב עליו אבל הנך מדמשתמש בהן לצמר. עי"ז נימי הצמר שהן דקין וקלין נדבקין בכל צדדי העור. ואינו רגיל לישב עליו. כדי שלא ידבקנו הנימין על בגדיו. ואפ"ה מק"ט מת. מדעכ"פ בגד הוא ויש בו צורת כלי:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים