תוספות יום טוב על כלים כו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על כלים · כו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

הרי אלו מיטמאין ומיטהרין שלא באומן. כתב הר"ב משום דכל הני יש להן רצועות וא"צ לקשרן כו'. וכ"כ הר"ש. וכלומר דלפיכך מיטמאין שלא באומן. וז"ל הרמב"ם כי כאשר הורכבו קרסים בלולאות ואפילו בלי אומן. ויחבר הכיס עד שיחזירהו כלי קבול הנה הוא יטמא: אר"י והלא כל הכלים מיטמאין כו'. לשון הרמב"ם ואר"י שהכלים כולם ג"כ לא יצטרכו לאומן. אבל כל ששם לכלי צורה יקבל בו הטומאה הנה הוא יטמאהו. ואע"פ שהוא הדיוט. וכן אם הפסיד ממנו זאת הצורה ואפילו הוא הדיוט הנה כבר טהר זה הכלי מטומאתו:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה ג[עריכה]

[*כף לוקטי כו'. פירש הר"ב כמין כף יד כו'. ואין לו בית אצבעות אלא עור פשוט. וז"ל הרמב"ם בחבורו פ"ז מהל' כלים עור שאין עליו צורת כלי אינו מקבל טומאה לפיכך כף של עור שקושרים לוקטי קוצים על כפותיהן כו'. מפני שהוא עור פשוט ואין עליו צורת כלי. ע"כ. עיין ר"פ ט"ז:

הזון. פי' הר"ב אזור כו'. מסיים בו הר"ש והיינו הזונות רחצו דקרא סוף מלכים א. וכ"כ הרמב"ם]:

ברכייר. פי' הר"ב דפוס של עור כו'. וז"ל הר"ש בשם הערוך אלו שעושים מלאכה וצריכים לעמוד כורעים על ברכיהן. ועושין כמו פיסת יד מעור ומשימין על ברכיהן:

[*טמאים. פי' הר"ב דעשוים לקבלה. וכן לשון הר"ש. והרמב"ם כתב בפי' כפי נא"י שהם דמיון ב' קערות ע"כ. ובחבורו שם כתב שיש עליהם צורת כלי]:

[*והשרוולים. פי' הר"ב כמין בית יד של עור דחוק כו'. כ"כ הר"ש בשם הערוך. ומסיים בערוך. בל' רומי הי"ד שיר"א. וכ"כ ג"כ הרמב"ם בפירושו. שענין זאת המלה בל' רומי הכנסת היד. ולא ידעתי למה לא פירשו טעם טומאתן. והרמב"ם בחבורו שם כתב שעשוי כמין טבעת שמכניסין אותן האומנים בזרועותיהן וכו'. מתטמאין כשאר כלי עור הפשוטין. ע"כ. כלומר שהם בצורת כלי]:

וכל בית אצבעות. עיין מ"ש במשנה טו פכ"ד:

[*האוג. פי' הר"ב פרי אדום כו'. ועיין בפ"ק דפאה מ"ה. ומ"ש במסכת פרה פ"ג מ"י]:

משנה ד[עריכה]

סנדל שנפסקה כו'. כעין משנה זו תנן לעיל פי"ח [מ"ה] גבי מטה שנשברה כו' וע"ש:

לא הספיק כו' עד שנפסקה שניה. ל' הר"ב טהורה. דכיון שנשברו שתי אזנים תו לא חזי למידי. ונראה דגרס בהדיא טהורה. דאין לפ' דטהור דלקמן בסמוך קאי נמי אדהכא. דהא לקמן מפרש טהור מטומאה דלמפרע אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא. והכא שכתב דלא חזי למידי א"כ אף מכאן ולהבא אינו מקבל טומאה. ובדברי הר"ש נראה דגרס טהור. אבל מפרש בהפך דהכא טהור למפרע ומקבל טומאה מכאן ולהבא. ובנפסק עקבו כו' מפרש טהור. דבטל מתורת כלי ולא חזי לתשמיש [*וכן נ"ל עיקר. שאין טעם לומר בנפסק וכו' שיקבל טומאה מכאן ולהבא וכ"ש בנחלק לשנים דתנן גבייהו] אבל הרמב"ם בפ"ז מה"כ [הלכה י"ב] העתיק לא הספיק כו' עד שנפסקה השניה או שנפסק עקבו כו'. טהור:

[*ניטל חוטמו וכו' טהור. פי' הר"ב מטומאה דלמפרע כו'. עמ"ש בדבור דלעיל]:

האמום. פי' הר"ב דפוס כו'. ועי' רפכ"ג:

וחכמים מטמאין. פי' הר"ב דחשבי ליה נגמרה מלאכתו. משום דאינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן. שהדיוט יכול לשמטו מהאימום. כ"מ פכ"ד מה"כ:

כל חמתות צרורות כו'. כתב הר"ב והלכה כת"ק. ועיין מ"ש בסוף מ"א פ"ה דעדיות:

משנה ה[עריכה]

[*עור שחשב עליו כו'. עיין מ"ש בס"ד בס"פ דלעיל]:

עור החמר. כ' הר"ב ול"ג עור החמור. כ"כ הר"ש בשם הערוך. אבל הרמב"ם גורס עור החמור. ומפרש אשר יקשרו באמצעיתו הדבר אשר יעתיקו על החמור ובנא"י גורס עוד ג"כ עור החמר ומפרש שהחמר משים עליו כשמעמיס על החמור. ובחבורו [ריש] פכ"ד מה"כ העתיק ג"כ עור שמניחין על החמור תחת המשאוי. ועור שחוגר החמר עליו:

משנה ו[עריכה]

עב כסות וכו'. כתב הר"ב מפי השמועה עור שמכסים בו הבגדים כו'. והוא פי' הרמב"ם. וכתב בנא"י ששמו המפורסם בערב עיבה:

למשקולת טמא. פי' הר"ב לפי שהוא עשוי לקבלה. ומקבל שאר הטומאות ואינו מתטמא במדרס. הרמב"ם פכ"ד מה"כ:

משנה ז[עריכה]

[*מחשבה. עיין מ"ש בס"פ דלעיל]:

שיש חסרון מלאכה. ל' הר"ב שעדיין חסרה מעשה ואח"כ תתקיים המלאכה. וכן לשון הר"ש. והיה נראה שצ"ל תתקיים המחשבה:

אלא העוצבה. כתב הר"ב ואינה צריכה קיצוע. ועבוד נמי אינה צריכה כדפי' הר"ב במשנה ג פי"א דזבחים:

משנה ח[עריכה]

ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן: פי' הר"ב דסתם גזילה אין בו יאוש בעלים. בגזלן דעובד כוכבים [מיירי]. כדפי' הר"ב במ"ב פרק בתרא דב"ק:

משנה ט[עריכה]

האזמל. שם ברזל אשר [יחתכו] בו את העורות. הרמב"ם:

פחות מחמשה טפחים. כדתנן בפרק שאחר זה [משנה ב] ששיעור העור לטומאה ה' טפחים. ולזה אמרו חכמים שלא [יצא] מטומאתו. עד שישאר ממנה פחות מחמשה טפחים. הרמב"ם:

ומן הכסת טהורה. כתב הר"ב ומיהו מקבלות טומאה מכאן ולהבא. כדתנן לעיל בפכ"ד [משנה יד] של ידים טמאה מדרס. דלא מסתבר לאוקמא מתני' במטפחת של ספרים ושל תכריך בני לוי. דא"כ אפילו דשאר עור נמי טהור. הר"ש: