משנה כלים כו ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כו · משנה ב | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

[עריכה]

כיס של שנצות שניטלו שנציו, טמא.

נפשט, טהור.

טלה עליו את המטלת מלמטן, טמא.

כיס לתוך כיס שנטמא אחד מהן במשקה, לא נטמא חברו.

צרור המרגלית, טמא.

צרור המעות, רבי אליעזר מטמא, וחכמים מטהרים.

משנה מנוקדת

[עריכה]

נוסח הרמב"ם

כיס של שנצות שניטלו שנציו טמא נפשט טהור טלה עליו את המטלת מלמטן טמא כיס בתוך כיס שנטמא אחד מהן במשקה לא נטמא חברו צרור המרגלית טמא צרור המעות רבי אליעזר מטמא וחכמים מטהרין.

פירוש הרמב"ם

דע כי שנצות שם הפתיל אשר יכנס בלולאות הכיס ויחברהו וענין נפשט שיתפשט וישוב עור פשוט ויסור ממנו הקשה: וצרור המרגלית. הוא שעצמותו בעור ויהיה מקומו כמו כיס קטן אולם כאשר כיס מעות בעור הנה מקומו א) בית קבול אין עליו אין עליו פירוד המעות כצ"ל. (ואע"פ שאין עליו תמונה לפרוד המעות) והלכה כחכמים:

פירוש רבינו שמשון

שניטלו שנציו טמא. דהדיוט יכול להחזירן לר' יוסי ולרבנן מיירי בשלא ניטלו אלא שניטלו הרצועות מן הנקבים ועדיין תלויות בכיס:

נפשט. הכיס טהור:

טלה עליו מטלית מלמטה. מטלית לשון חתיכה כמו מטליות מטליות היו גולין דבריש מגילת איכה כלומר חתיכות חתיכות גלו ולא גלו כולם יחד ודרך הכיסין מכניסים עור קטן בין התפירה וכשפשטו נשאר העור ולא בטל קיבולו:

לא נטמא חבירו. דטומאת משקין לטמא כלים דרבנן לא חשיב חיבור:

צרור המרגלית. עושין עור ומניחין בו מרגלית להיות שמורה שם וקושרין וכאשר יוציאו ממנו המרגלית נשאר העור כמו כיס עד שיטרח ויפשיטנו מחמת שעמדה בו המרגלית ימים רבים ונצרר וכן נמי עושין מעור צרור למעות:

תניא בתוספ' [ב"ב פ"ד] כיס שהוא בתוך כיס שנטמא א' מהם במשקה הוא טמא וחבירו טהור במה דברים אמורים בזמן שהיו שניהן שוין אבל אם היה החיצון עודף על הפנימי נטמא הפנימי נטמא חיצון נטמא החיצון לא נטמא הפנימי. במד"א במשקה אבל בשרץ שניהן שוין. אמר ר' נתן לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על צרור המעות שהוא טהור על מה נחלקו על צרור המרגלית שרבי אליעזר מטמא וחכמים מטהרין צרור המרגלית בזמן שתוכו טמא פשוטו טהור מיטמא ומיטהר אפילו עשרה פעמים ביום. פי' השתא אתיא מתני' דלא כר' נתן ויש ליתן טעם בצרור המרגלית דמטמא טפי משום דדרך הצרור לעמוד יותר משל מעות שרגילים להתירן מחמת שניתנו להוצאה ובסוף ארבע מיתות (דף סח.) ששאלו תלמידיו את ר' אליעזר הכדור והאימום והקמיע וצרור המרגלית ומשקולת קטנה מה הן. פירש שם הקונטרס כולהו משום בית קיבול העשוי למלאות. משקולת קטנה כעין משקל אוקיא או חצי אוקיא שעושין מעופרת ומחפין אותה בעור כדי שלא תחסר והעור עצמו מן המשקל וצרור המרגלית תופרין המרגלית ותולין בצואר לרפואה ולפי שנחלקו בהן רבי אליעזר וחכמים בסדר טהרות דרבנן מטהרין בהני משום דעור איתקש לשק ואינו מקבל טומאה אלא אם כן יש לו בית קיבול והני הואיל וקיבולן נעשה למלאות ולהיות מילואו בתוכו עולמית לא שמיה בית קיבול ורבי אליעזר אומר מקבלין טומאה דבית קיבול העשוי למלאות שמיה בית קיבול והיו רוצים לידע אם חזר בו ושאלוהו. וקשיא לפירוש זה דלא מצינן בכל סדר טהרות שנחלקו רבי אליעזר וחכמים בכדור ואימום וקמיע שלימין אלא בנקרעו כדפרישית לעיל בפרק כ"ג ובפ"ק דסוכה (דף יב:) גבי חיצים נקבות מסקא סוגיא דהש"ס דמהו דתימא בית קיבול העשוי למלאות לא שמיה בית קיבול קמ"ל אלמא משמע דשמיה בית קיבול ולא מיסתבר למימר דסתמא דש"ס כר' אליעזר אע"פ שיש לדחות דדוקא בית קיבול כי ההוא קאמר לפי שפעמים שנוטלין הברזל מן העץ. ועוד קשיא דסתם מתני' לעיל פ' י"ח [מ"ח] תפלה ארבעה כלים אלמא מקבל טומאה ואין לך בית קיבול העשוי למלאות יותר מתפילין ומה שנחלקו כאן בתוספתא בצרור המרגלית היינו טעמא כדפרישית ולא משום בית קיבול העשוי למלאות דלאו עשוי למלאות הוא אלא דומיא דצרור המעות ועוד דאפילו רבנן מודו דמקבל טומאה כל זמן שהמרגלית בתוכו כדקתני סיפא צרור המרגלית בזמן שתוכו טמא פשוטו טהור ומיטמא ומיטהר אפילו עשרה פעמים ביום ולא מיטהרי רבנן אלא לאחר שניטלה המרגלית ממנו משום שמעצמו העור מתפשט ואין קיבולו מתקיים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שניטלו שנציו - לרבנן מיירי שלא ניטלו לגמרי אלא שניתקו מן הלולאות ועדיין תלויות בכיס. ולרבי יוסי אפילו ניטלו לגמרי, מפני שהדיוט יכול להחזירם:

נפשט - הכיס ונעשה כמין עור חלק שאין לו בית קיבול, טהור:

טלה עליו מטלית - נתן בשוליו טלאי, כלומר חתיכה קטנה של עור חיבר בו מלמטה, דדרך הכיסים מכניסים עור קטן בין התפירה וכשפושטו נשאר אותו העור ולא בטל קיבולו:

לא נטמא חברו - דטומאת משקין לטמא כלים לאו דאורייתא ולא חשיב חיבור:

צרור המרגלית - מניחין מרגלית בתוך עור להיות שמורה שם וקושרים אותו, וכשמוציאין המרגלית נשאר העור כמו כיס עד שיטרח ויפשט, מחמת אותה מרגלית שעמדה ימים רבים ונצרר:

צרור המעות - כמו צרור המרגלית. וטעמא דצרור המרגלית מטמא טפי, משום דדרך צרור המרגלית לעמוד יותר מצרור המעות, שצרור המעות רגילים להתיר תמיד, משום דלהוצאה ניתנו. והלכה כחכמים:

פירוש תוספות יום טוב

פירוש עיקר תוספות יום טוב

.אין פירוש למשנה זו

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כיס בתוך כיס:    כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:

לא נטמא חברו:    בתוספתא בד"א כשהיו שניהם שוין אבל אם היה הפנימי עודף על החיצון נטמא פנימי נטמא חיצון נטמא חיצון לא נטמא פנימי. ונראה שיש טעות בתוספתא. אח"כ מצאתי כדברי בפי' הר"ש ז"ל וגם ברמב"ם בפכ"ח דהלכות כלים סי' ה' וז"ל הרמב"ם ז"ל שם בד"א כשהיו שפתותיהן שוין אבל אם היה החיצון עודף ונטמא הפנימי נטמא החיצון נטמא החיצון לא נטמא הפנימי ובשרץ בין כך ובין כך אם נטמא אחד מהם נטמא חברו ע"כ פי' מפני שטומאת השרץ מדאורייתא הלכך אפי' נטמא החיצון נטמא פנימי:

ר' אליעזר מטמא:    מתני' דלא כר' נתן דא"ר נתן בתוספתא לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על צרור המעות שהוא טהור על מה נחלקו על צרור המרגליות שר' אליעזר מטמא וחכמים מטהרין. ופי' בערוך צרור המרגליות צרור המעות פי' בגד או עור עשוי לצור בו מרגליות או מעות ע"כ. וברמב"ם ס"פ שני דהלכות כלים ופי' הוא ז"ל צרור המעות אין ניכר בית קבולו ואין עליו תמונת כיס מפני פירוד המעות ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

כיס של שנצות:    כיס של שנצות שבמשנה א' מיירי בנתפשט עור הכיס והוציאו הרצועות מהלולאות. אבל עדיין נשארו הרצועות תפורות בשפת עור הכיס. ובהא פליגי רבנן ור' יוסי. אבל הכא מיירי שהרצועות שהוציא מהלולאות נתנתקו לגמרי מעור הכיס. ובהא לכ"ע יש חילוק. דכשנשאר הב"ק של הכיס. אע"ג שנתנתקו הרצועו' לגמרי אפ"ה הכיס מק"ט. אבל אם אחר שנתנתקו הרצועו' מהכיס נתפשט ג"כ עור הכיס. בכה"ג גם לר' יוסי אמק"ט עוד:

שנטלו שנציו טמא:    דאע"ג שנתנתקו הרצועו'. עכ"פ כיון שנשאר ב"ק שבו מק"ט עדיין וגם נשאר בו טומאתו שנטמא תחלה:

נפשט:    שנעשה עי"ז כחתיכת עור פשוט בלי ב"ק:

טהור:    מדאית ביה תרתי שנתנתקו רצועותיו וגם נפשט העור מב"ק שהי' בו. תו אין בו צורת כלי ואמק"ט וגם נטהר מטומאתו תחלה:

טלה עליו את המטלת מלמטן:    שתפר בתחתיתו מבחוץ חתיכה קטנה מעור באמצע ועי"ז אף שיפשיט העור. נשאר עליו צורת כלי. שיהי' מקום החתיכה כשולים [ולהר"ב ע"י המטלית שתפר באמצעו נשאר בו ב"ק קטן אף שיפשיט העור וקק"ל א"כ פשיטא]:

טמא:    ר"ל אף שנתנתקו הרצועו' וגם נתפשט העור. אפ"ה מק"ט וגם נשאר בטומאתו שבתחלה:

כיס לתוך כיס:    תפורים יחד בקצה א' ויש ב"ק לכ"א:

לא נטמא חברו:    וכ"ש ב' כיסין מחוברי' יחד. דמדטומא' משקין לכלי' מדרבנן הקילו בה. אבל בטומאה דאוריי'. בנטמא א' נטמא כולו. ודמי ממש לתורמל [פי"ט מ"ח] דאין אחד חיבור לחבירו. וכ"כ במרדע וזומא ליסטרן [פכ"ה מ"ב] דבנטמא א' במשקין חבירו טהור [ועי' פ"ב מ"ז ולעיל פכ"ה סי' כ"ד]. מיהו בהי' שפת החיצון עודף על הפנימי. אז בנטמא הפנימי נטמא החיצון. אבל בנטמא החיצון לא נטמא פנימי:

צרור המרגלית:    הוא עור שצוררין בו מרגלי' כדי שלא יתלכלך ושלא יאבד בקטנותו והוציא ממנו המרגלית ונשאר ב"ק בהעור בהמקום שהיה כרוך. דמדאינו רגיל לפתוח הצרור רק לזמן מרובה להכי צררו בחוזק. ועי"ז גם כשנתרוקן המרגלית משם נשאר הב"ק במקומו:

טמא:    וקמ"ל אף שלא התכוון לעשות הב"ק אפ"ה מחשב כשאר ב"ק ומק"ט:

וחכמים מטהרים:    דמעות להוצאה ניתנו וצריך לפתחו כל שעה. לפיכך אינו צוררו כ"כ בחוזק. וכשמוציא המעות אף שמתקיים זמן מה. לאחר שעה יתמהר שוב להתפשט ולא מחשב ב"ק [וכפט"ז מ"ה]. ולר"א לא דמי להתם. דהתם כולן אינו ב"ק. משא"כ הכא לפעמים מחששתו שמא יאבד צוררו בחוזק וגזרינן הא אטו הא:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים