משנה זבים ה יב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת זבים · פרק ה · משנה יב | >>
אלו פוסלים את התרומה: האוכל אוכל ראשון, והאוכל אוכל שני, והשותה משקין טמאין, והבא ראשו ורובו במים שאובין, וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין, והספר, והידים, וטבול יום, והאוכלים והכלים שנטמאו במשקים.
אֵלּוּ פוֹסְלִים אֶת הַתְּרוּמָה. הָאוֹכֵל אֹכֶל רִאשׁוֹן, וְהָאוֹכֵל אֹכֶל שֵׁנִי, וְהַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִין, וְהַבָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין, וְטָהוֹר שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל רֻבּוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין, וְהַסֵּפֶר, וְהַיָּדַיִם, וּטְבוּל יוֹם, וְהָאֳכָלִים וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְמַשְׁקִים.
אלו פוסלין את התרומה -
- האוכל אוכל ראשון,
- והאוכל אוכל שני,
- והשותה משקין טמאין,
- והבא ראשו ורובו במים שאובין,
- וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובין,
- והספר, והידים, וטבול יום,
- והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין.
אלה הנמנים כאן הם פוסלים את התרומה מדרבנן, והם מכלל שמונה עשר דבר שגזרו כמו שזכרנו בתחילת שבת (דף יג:), אלא טבול יום לבדו כי הוא אינו משמונה עשר דבר שגזרו, לפי שטבול יום הוא טמא מן התורה כמו שאמר יתעלה "במים יובא וטמא עד הערב"(ויקרא יא, לב), והוא במדרגת שני לטומאה וכאשר יגע בתרומה פסלה וכן ביאר התלמוד שהוא מן התורה, ואמנם השאר כולן הן מדרבנן.
כי אוכל אוכל ראשון, ואוכל שני גזרו עליו שיפסול את התרומה כשיגע בו, מיראתנו שמא יאכל אוכל ראשון או שני וישתה עליו משקה תרומה, ויטמא אותו משקה באוכל טמא שבפיו, ותהיה תרומה טמאה אשר ראוי לשורפה.
וגזרו על כל שותה משקין טמאין מן הסיבה הזאת גופה, גזירה שמא יחבר בפיו בינו ובין אוכלין של תרומה ויטמא את התרומה, כמו שבארנו בעיקרים הגדולים אשר הקדמנו לסדר הזה.
והבא ראשו ורובו במים שאובים גזרו עליו גם כן שהוא טמא ופוסל את התרומה, לפי שהיו טבולי יום בזמן ההוא טובלין במי מערות וכיוצא בהן, והן מים מזוהמין סרוחים כבר נבאשו וזה אינו פוסל המקווה, והיו רוחצים אחר כך במים שאובים משום נקיון. ונתמד הדבר הרבה, עד ששבו ההמון לחשוב כי המים שאובין אשר היו רוחצין בהן באחרונה הן העיקר והן אשר מטהרין, והיו מקילין במי מקווה משום זוהמתו ולא היו מתכוונים בו טבילה לשמה. ועל כן גזרו שכל הבא ראשו ורובו במים שאובין אחר הטבילה שיהיה נשאר בטומאתו ופוסל את התרומה, עד שיתכוין למי מקווה וידע כי הן המטהרין. ולקיום זה העניין וחיזוקו הפליגו בזה ואמרו, כי אפילו האיש הטהור אשר אין טומאה עליו ואינו צריך טבילה, כשנפלו על ראשו ועל רובו שלושה לוגין מים שאובים הוא פוסל את התרומה כמו טבול יום, בעבור הסיבה אשר זכרנו, והוא כדי שלא ירחוץ במים שאובין אחר הטבילה.
והיו גם כן בזמן ההוא נותנין התרומה בצד ספרי תורות ואומרים זה קודש וזה קודש, והיו באים עכברים לאכול את התרומה ומפסידים הספרים, ועל כן גזרו על כתבי הקודש כולן שפוסלין את התרומה כשיגעו בה.
וגזרו על הידים שהן פוסלין את התרומה, וכל מי שנגע בתרומה בידיו פסלה ואף על פי שלא ידע שיש בידו טומאה, עד שיטול ידיו לשם תרומה וישמור אותם. והטעם בזה מפני שהידים עסקניות, ואפשר שנטמאו ידיו והוא לא ידע.
וכבר בארנו בפתיחת הסדר, כי משקין טמאין הן תחילה לעולם ואפילו נטמאו בשני, ושהאוכלים כשנטמאו במשקין טמאין חוזרין שני, וכל שני פוסל את התרומה כמו שבארנו ואין בזה גזירה. ואמנם רוצה לומר בכאן באמרו האוכלין שנטמאו במשקין, משקין שנטמאו מחמת הידים, ובזה היתה הגזירה. כי אף על פי שאלו המשקין הן טומאתן קלה כיון שלא נטמאו מחמת השרץ, רוצה לומר שלא נסמכו בטומאתן לאב כמו שבארנו שם, אפילו הכי מטמאין אוכלין ומחזירין אותן שני לתרומה בלבד לא לחולין. וכן אמרו (שבת דף יד:) "גזירה משקין הבאין מחמת ידים, משום משקין הבאין מחמת השרץ".
ואמרו גם כן והכלים שנטמאו במשקין, הן המשקין שנטמאו מחמת השרץ או שאר אבות הטומאה, ומן התורה אין המשקין מטמאין כלים כמו שבארנו בפתיחה. אבל מדרבנן גזרו שיטמאו כלים ושיהיו אותן כלים שניים, וכשנגעו בתרומה נפסלה. וזה הגזירה משום משקה הזב אשר מטמא כלים מן התורה, שנאמר "וכי ירוק הזב בטהור"(ויקרא טו, ח), ואמרו בקבלה (שם) "מה שביד הטהור טמאתי לך, בין אוכלין בין כלים בין משקין", ועל כן גזרו על כל משקין טמאין שיטמאו כלים משום משקה הזב אשר הוא אב, כמו שבארנו בפתיחה:
האוכל אוכל ראשון. בפרק קמא דשבת (דף יד.) אמרינן דרבי יהושע היא דאי רבי אליעזר האמר האוכל אוכל ראשון ראשון והתם מפרש מאי טעמא גזור בכל הני דפסלי בתרומה:
אלו פוסלים את התרומה - מדרבנן. וכולהו משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. חוץ מטבול יום דמדאורייתא הוא:
האוכל אוכל - שהוא ראשון לטומאה או שני לטומאה, גזרו שיהא גופו שני לטומאה, ופוסל את התרומה במגעו, ששני פוסל בתרומה:
והשותה משקים טמאים - נעשה גם כן שני לטומאה ופוסל את התרומה. וטעמא דגזור רבנן בהני, דזמנין דאכיל אוכלים טמאים, ושדי משקים דתרומה בפומיה בעוד שהאוכלים טמאים בפיו ופסיל להו. וכן נמי זמנין דשתי משקין טמאין, ושדי אוכלים דתרומה בפומיה בעודן בפיו ופסיל להו:
והבא ראשו ורובו - לאחר שטבל בו ביום:
במים שאובין - לפי שהיו טובלים במי מערות סרוחים והיו נותנין עליהם אחר כך מים שאובין להעביר סרחון המים, התחילו ועשאום קבע לומר לא מי המערות מטהרים אלא מים שאובים מטהרים, עמדו וגזרו עליהם טומאה, דלמא אתו לבטולי תורת מקוה וטבלי בשאובים, וכדי לקיים גזירה זו להעמידה, הוסיפו וגזרו על טהור גמור שנפלו על ראשו (ורובו) שלשה לוגין לז מים שאובין, שיהיה פוסל את התרומה עד שיטבול:
והספר - כל כתבי הקודש פוסלים את התרומה במגע. לפי שבתחלה היו מצניעים אוכלים דתרומה אצל ספר תורה, אמרי האי קודש והאי קודש, כיון דחזו דקא אתו ספרים לידי פסידא שהעכברים המצויין אצל האוכלים היו מפסידים את הספרים, גזרו על תורה נביאים וכתובים שיהיו פוסלים במגען את התרומה:
וטבול יום - פוסל את התרומה מן התורה עד שיעריב שמשו לח. ואינו משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום:
והאוכלים - שנטמאו במשקים. חכמים גזרו על המשקים שנטמאו בשני לטומאה, להיות תחלה, ויטמאו את האוכלים, גזירה משום משקין הבאין מחמת שרץ שהם תחילה מדאורייתא, ולמה לא גזרו על האוכלים נמי להיות תחלה גזירה משום אוכלים הבאים מחמת שרץ, לפי שהאוכלים הן צריכין הכשר ואין מקבלין טומאה אלא על ידי ביאת מים, אבל המשקין הן עלולים לקבל טומאה ואין צריכין הכשר ותיקון, וטומאתן יותר מצויה:
וכלים שנטמאו במשקין - דמדאורייתא אפילו נטמאו המשקים בשרץ אין מטמאין כלים, דאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, ורבנן גזרו אפילו על משקין שנטמאו מחמת ידים שהן שניות, שיטמאו כלים, גזירה משום משקה דזב וזבה, כגון רוקן ומימי רגליהן שהן אב הטומאה ומטמאין כלים מדאורייתא:
(לז) (על הברטנורא) דמסתברא דהבא כו' נמי בשלשה לוגין הוא, כיון דהא בהא תליא. וכן כתב הר"מ:
(לח) (על הברטנורא) דכתיב ובא השמש וטהר. גמרא:
האוכל אוכל ראשון: בשבת פ"ק דף י"ד ופירש רש"י ז"ל שם האוכל אוכל ראשון מן התורה אין אוכל מטמא אדם האוכלו חוץ מנבלת עוף טהור אבל נבלת בהמה לא כדאמר במסכת נדה מי שאין לה טומאה אלא באכילתה יצאת זו שיש לה טומאה קודם שיאכלנה וכ"ש אוכל ראשון שאינו אב הטומאה אבל הן גזרו באותו היום שעלו לבקרו לחנני' בן חזקי' בן גרון ושיעורו לפסול את הגוי' בחצי פרס בפ' יום הכפורים והתם נמי אמרי' הנח לטומאת גוי' דלאו דאורייתא ומצאת בספר ערוך משונה טומאה זו דאורייתא דסגי לה בטבילה עכ"ל ז"ל והתם בגמ' מוקמי' מתני' כר' יהושע דאמר בטהרות פ' שני האוכל אוכל ראשון מיפסל פסיל טמויי לא מטמא וכתבו שם בשבת תוס' ז"ל אוכל ראשון ואוכל שני אי תנן אוכל ראשון לחוד לא הוה ידעי' מיניה אוכל שני ואי תנא אוכל שני ה"א דאוכל ראשין טמויי מטמא נמי ע"כ. עוד כתבו הם ז"ל והשותה משקים טמאים לא שייך בהו ראשון ושני דלעולם משקין תחלה הוו אע"ג דאכתי לא נגזר כמו שאפרש בסמוך מ"מ הי' בדעתם לגזור מיד וצריכא לאשמועי' משקים ואוכלין כדאמרי' בגמרא בסמוך דהך דמשקים לא שכיחי ואי תנא משקים ה"א דוקא משקים דחמירי אבל אוכל לא פסיל כלל ע"כ. עוד כתבו ז"ל ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומי' ופסיל להו ואע"ג דמשקים תחלה הוו כדאמרי' כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה הכא דקאמר ופסיל להו משום דאכתי קודם י"ח דבר לא גזרו להיות משקים כמו שאפרש עכ"ל ז"ל:
והבא ראשו ורובו וכו': וכתוב בספר הרוקח סי' שי"ח הבא ראשו ורובו במים שאובין פי' ר"ח בו ביום של טבילה וטהור שנפלו על ראשו ורובו מים שאובין אפילו ביום שלא טבל בו ואין לומר מה שגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובין דוקא בטובל לאכילת תרומה אבל לא בנדה דהא טעמא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין שייך בנדה ותו אם לאיסור חששו לנדה שהיא בכרת לא כ"ש. פי' תרומה כהן טמא האוכלה אינו אלא במיתה ע"כ. והקשה הר"ש ז"ל וא"ת בא ראשו ורובו במים שאובין היינו טבול יום דאורייתא איכא לאוקומה כגון דלאחר שבא ראשו ורובו במים שאובין העריב שמשו ע"כ וכן כתבו ג"כ שם תוס' ז"ל ועוד כתבו ז"ל שם בשבת פ"ק ובר"פ שני דגיטין וז"ל וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו וא"ת מ"ש דבטהור לא גזרו כי אם בנפילה ולא גזרו נמי בביאה כמו בטביל יום דגזרו אפילו בביאה וכ"ש בנפילה אומר ר"י דהחמירו בנפילה משום הא דאמרי' בגמרא בסמוך שמעשה כך היה שהיו מעבירין על גביהן ג' לוגין מים שאובין או יותר אחר שטבלו במים סרוחים ע"כ וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ט דהלכות שאר אבות הטומאות אפילו טהור שאינו טביל יום אם נפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין או שבא ראשו ורובו במים שאובין ה"ז כשני לטומאה עד שיטבול. טבל אינו צריך הערב שמש מפני שעיקר טומאה זו מדבריהם עכ"ל ז"ל. ונלע"ד דדוקא קתני הבא ראשו ורובו וכן נמי על ראשו ועל רובו דתרויהו בעינן ולאו או או קתני וגם נראה על רובו ר"ל על רוב גופו מלבד ראשו ולקולא דלא נפסל עד שיפול על כל ראשו ורוב גופו מים שאובים ואח"כ מצאתיו מבורר שם בפ"ט דהלכות שאר אבית הטומאות וז"ל נפלו על ראשו אבל לא על רובו או שנפלו על רובו ולא על ראשו או שנפלו בו בראשו בלבד מלמעלה ועל רובו נפלו מן הצד או מלמטה ה"ז טהור עד שיפלו על ראשו ועל רובו הסמוך לראשו כדרכן וכן אם בא ראשו במים שאובין ולא בא רובו וכ'. והיא תוספתא בפ"ג דמקואות:
בפי' רעז"ל וגזרו על טהור גמור שנפלו וכו' משום דאי לא הא לא קיימא הא:
והאוכלין שנטמאו במשקים: פי' הרמב"ם ז"ל דוקא לתרומה אבל לא לחולין ובהא אפילו הרמב"ם ז"ל מפ' דמשקים נעשין תחלה אפילו שנטמאו בידים שהן שניות לטומאה מפני שהוא לטמא את התרומה אבל לטמא כלי אינם נעשין תחלה אא"כ קבלו הטומאה מאב הטומאה כמו שפירש בהקדמתו לסדר זה וכבר כתבתי ענין זה ג"כ לקמן בפ' שני דטבול יום סי' ב'. וז"ל תוס' ז"ל שם בשבת פ"ק דף י"ד אלא במשקים הבאין מחמת ידים וא"ת ולמה הוצרכו לגזירה זו דכיון דגזרו דידים פוסלת את התרומה א"כ משקים שנגעו בהן הוו תחלה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחלה וי"ל דהאוכלין שנטמאו במשקין היינו גזירה דכל הפוסל את התרומה ועד השתא לא נגזרה והא דקאמר בגמרא במשקים הבאים מחמת ידים ה"ה מחמת כל פסולי תרומה ע"כ. ועיין במה שכתבתי בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר:
בפי' רעז"ל ורבנן גזור אפילו על משקים שנטמאו מחמת ידים שהן שניות שיטמאו כלים. (ב) אמר המלקט היא דעת הראב"ד ז"ל בהשגות ועיין בפי' רעז"ל פ"ק דשבת ששם משמע שפירש כדעת הרמב"ם ז"ל דדוקא משקין הבאין מחמת שרץ מטמאין כלי ולא משקים הבאים מחמת ידים ועיין במ"ש שם:
עוד בסוף פירושו ז"ל גזרה משום משקה זב וזבה דמטמאין כלים מדאורייתא דכתיב וכי ירוק הזב בטהור מה שביד הטהור טמאתי לך בין אוכלין בין כלים בין משקים:
סליק
יכין
אלו פוסלים את התרומה: מד"ס. מי"ח דבר שנשנו בפ"ק דשבת מוץ מטבו"י שהוא דאורייתא:
והשותה משקין טמאין: בג' אלו נעשה הגוף שני לטומאה. דגזרו דילמא בעודן בפיו יאכל תרומה ויפסלה. אבל עכשיו. שני פוסל לתרומה:
והבא ראשו ורובו במים שאובין: ביום הטבילה. עיין פתיחה סי' נ"ו. וגזרו עליהן מדרגילין לנקות א"ע בשאובים אחר שטבלו בסרוחין. שלא יסברו דשאובין מטהרו ולא המקואות:
וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגים מים שאובין: דוקא דרך נפילה. ועיין רמל"מ פי"ג מפרה הלכה י"א:
והספר: ספר שנגע בתרומה פסלתו. גזרו כן שלא יניחום יחדיו. ויפסדוהו עכברים לספר. וספר ר"ל כ"ד כתבי קודש:
והאוכלים: האי "שנטמאו במשקין" דסיפא. גם אהא קאי. ור"ל אוכלים שנגעו במשקין שנגעו בשני. גזרו שיהיו המשקין ראשון. ויעשו לאוכלין שנגעו בהן שני כאלו נגעו המשקין בשרץ ונעשו האוכלין שנגעו בהן שני. שפוסלין לתרומה. וגזרו במשקין טפי מבאוכלין מדעלולים לק"ט בלי הכשר:
והכלים שנטמאו במשקים: אף דאדם וכלים אמק"ט רק מאה"ט. גזרו בהו משום מעיינות זב וזבה דהו"ל אה"ט. ומטמא כלים מדאורייתא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת