מלאכת שלמה על זבים ה

<< · מלאכת שלמה · על זבים · ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

הנוגע בזב וכו':    (א) פי' הנוגע בזב או שהזב נוגע בו הדבר ידוע דמי שנוגע בזב גם הזב הנוגע בו ולא הוה צריך למיתניי' אלא משום דתרי קראי כתיבי והנוגע בבשר הזב אשר יגע בו הזב תני נמי במתני' וקראי צריכי לכמה דרשות. הרא"ש ז"ל:

במגע אבל לא במשא:    אף בשעת מגעו נשא כלים ולא נגע בהן טהורים ואע"ג דשאר כלים ילפינן מבגדיו ואם היה לבוש כמה בגדים גם העליון טמא אע"פ שאינו נוגע בו נמצא שמטמאין במשא בגדיו שאני דבטלים לגביה והוי כנוגע בכולן. הרא"ש ז"ל. וכתב הר"ש ז"ל הא דקתני מתני' כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין להיות תחלה לאו למידק הא אינו מטמא בגדים בשעת מגעו אינו מטמא אוכלין להיות תחלה דהא איכא כלים דאין מטמאין בגדים בשעת מגען ומטמאין אוכלין להיות תחלה כדאיתא בתוספתא אלא כוליה כללא משום סיפא נקטיה א"נ כל אדם קאמר ולמעוטי אדם הנוגע בשרץ ונבלה דאין מטמאין בגדים בשעת מגען כדתנן בריש מסכת כלים ואין מטמאין אוכלין להיות תחלה עכ"ל ז"ל ועיין ג"כ במ"ש לקמן בסי' י':

ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס:    אבל מטמא שאר כלים כבגדים והכי תניא בהדיא בת"כ סוף פרשה ב' דפ' זבין דמתני' שנוי' שם:

משנה ב

ועוד כלל אחר אמר [ה"ר יהוסף ז"ל הגיה אמרו וכתב כן מצאתי ע"כ: כל וכו':    ר"פ בכל מערבין (עירובין דף כ"ז) מייתי לה למילף מינה דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ דהא הכא תנא חוץ ואיכא נמי מרכב דהיינו תפוס דאוכף שכשרוכב תופס באותו עץ דאי מרכב דיתיב עליה היינו מושב והא תנא ליה אלא כדאמרינן וכדתנן האוכף טמא מושב והתפוס טמא מרכב ושמעינן ממתני' דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ וכתבו שם תוס' ז"ל כל הנישא ע"ג הזב טמא אם נפרש דבהיסט איירי שמסיט כולו הוי כל דוקא ובכמה דוכתי קרי להיסט משא אבל אי מיירי בעליונו של זב שאינו מסיט כולו שמקצתו נגרר בארץ דלאו היסט הוא כדאמרינן איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זהו היסטו מספקא לר"י אי שייך בכל דבר אי לא דעליונו של זב נפקא לן מוכל אשר יהיה תחתיו הזב אי הוה דומיא דמשכב ומושב שאינו נוהג אלא בדבר הראוי לכך או לא ע"כ וכן דקדק ג"כ הר"ש ז"ל. ועוד כתבו תוס' ז"ל וכל שהזב נישא עליו טהור אומר ר"ת דטהור מטומאה תמורה דאינו מטמא אדם וכלים אבל טמא טומאה קלה כגון לטמא אוכלין ומשקין אע"ג דאינו ראוי למשכב ומושב ומייתי ראיה וכו' ותוס' ז"ל דחו אותו בסוף:

וכל שהזב נישא עליו טהור:    כדתניא בתוספתא דאין מטמא בהיסט אלא בדבר שיש בו רוח חיים. הר"ש ז"ל:

ולמושב והאדם. כך צ"ל:    ופי' רש"י ז"ל והאדם דכתיב והנושא אותם אף האדם במשמע אותם. ע"כ:

כיצד אצבעו כו':    תוס' ר"פ דם הנדה כתבו דנראה להם דהיינו ע"ג אבן מסמא דבתוספתא וכגון שהנדבך דוחק אצבעו של זב דאי לא"ה הוי כאילו הי' אויר בין אצבעו לנדבך דאין כאן טומאה כלל ע"כ:

בטמא שנים ופוסל אחד:    פי' הרמב"ם ז"ל כל מקום שאומר מטמא שנים ופוסל אחד מיירי בתרומה וכל אב הטומאה מטמא שנים ופוסל אחד וראשון מטמא א' ופוסל א'. כל אב שמטמא אדם לטמא בגדים בזמן שהוא נוגע באב מטמא שנים ופוסל אחד כאב עצמו. אבל אינו מטמא אדם וכלי חרס פירש נעשה ולד הטומאה ר"ל ראשון ומטמא אחד ופוסל אחד וכל אב שהנוגע בו אינו מטמא בגדים בין בשעת מגמו בין לאחר פרישתו מטמא אחד ופוסל אחד האוכלין וכו' והמדף מטמאץ ע"ג הזב אפילו חוצץ ביניהם הרביד אמצעיים אבל מתחתיו אם אינו נוגע ויש ביניהם חוצץ לא דתניא בת"כ קל וחומר שיעשה על גביו משכב ומה אם במקום שלא עשה תחתיו מדף עשה תחתיו משכב מקום שעשה על גביו מדף אינו דין שיעשה על גביו משכב ת"ל אשר ישכב עליו תחתיו עושה משכב ולא על גביו משכב ומושב. מטמאין שנים שהן אבות בין זב יושב עליו בין לא דכתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו אין לי אלא כל זמן שיושב עליו מנין לעשות ריקם כמלא ת"ל כלי עכ"ל ז"ל:

והמדף מלמעלן מטמאין שנים:    נוסחא אחרינא מטמאין אחד והוא הנכון והיא הגירסא שפירש רעז"ל. וזהו ג"כ לשון החכם הר"ס ז"ל ה"ג מטמאין א' ופוסלין אחד ול"ג מטמא שנים דהתנן פ"א דאהלות הבגדים הנוגעין בזב מטמאין בגדים. עכ"ל שם. עוד כתב על מה שכתוב בפי' הרמב"ם ז"ל או אוכלין ומשקין או משכב ומושב הכל טמא והוא מטמא שנים ופוסל אחד וכו' וזה לשונו שיבוש נפל בספרים דאין בגדים הנוגעים בזב מטמאין שנים דאינן אלא ראשון בין אם פירשו בין אם לא פירשו כמו שכתבתי בסמוך ע"כ. ולשון הרמב"ם ז"ל שם האוכלין והמשקין והכלים שאינם עשויין לא למשכב ולא למושב ולא למרכב שהיו למטה וישב הזב וכיוצא בו עליהן מלמעלה ולא נגע בהם כולם טהורים ע"כ. וכתב מהרי"ק ז"ל שם ופירש רבינו שמדף ששנינו היינו כלי שטף שאינם ראויין למשכב ולמושב ואע"פ שבמשנה זו לא הזכירו מרכב כללו רבינו עם משכב ומושב שוודאי דינם שוה שעל זה אמרו בר"פ בכל מערבין שאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ דהא איכא מרכב ע"כ:

משנה ג

מפני שאמרו:    קאי אדסליק מיניה אטמא למעלה ואוכלין ומשקין וכלים למטה טהורים לפי שהמסיט אין בו רוח חיים:

חוץ מן האדם:    שיש בו רוח חיים שהאדם הנישא במשכב נטמא אע"פ שלא נגע בו וכו' כדמפרש רעז"ל:

ר' אליעזר:    מ"מ ר' אלעזר בלי יו"ד:

בפי' רעז"ל ר' אליעזר אומר אף הנושא בתלמודא מפרש וכו'. אמר המלקט בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ"ד) אלא שצ"ע דהתם מייתי לה לענין שני חצאי זיתים של נבלה שתחבן בקיסם והלשון אשר שם ה"ג ליה אחד הנוגע ואחד המסיע ר' אליעזר אומר אף הנושא כלשון מחני' דבסמוך בסימן ז'. ופי' רש"י ז"ל שם אחד הנוגע בשני חצאי זיתים אחד המסיטן טמא ע"כ. ודייק התה בגמרא אטו נושא לאו מסיט הוא דקאמר ר' אליעזר אף הנושא. אלא לאו הכי קאמר אחד הנוגע המסיט בלא נישא ואתא ר' אליעזר למימר והוא דנישא ומאי אף אימא והוא דנישא ופי' רש"י ז"ל בלא נישא אע"פ שאין מחוברין יחד והוא דנישא וקאי בין אמגע בין אמשא דאין מטמאין אפילו במשא אלא א"כ מחוברין ע"כ. ועיין עוד בפי' הר"ש ז"ל לקמן סי' ז' בבא דהנוגע בזובו של זב וכו':

משנה ד

מקצת טמא וכו':    ספ"ח דהלכות מטמאי משכב ומושב. וכתב שם הרמב"ם ז"ל דיראה לו דטומאה זו של חבורי שיער צפרנים ושינים מדבריהם היא. וי"ס ומקצת טהור על הטמא טמא חבורי וכו'. תניא בתוספתא ואלו הן חבורין השנים והצפרנים והשער שלהם ואלו הן מקצתיים ראשי אצבעות ידים ורגלים ע"כ:

משנה ה

נמצאת טומאה נכנסת לו ויוצאה ממנו במיעוטו:    כל האי בבא דנמצאת ארישא לחוד קאי וה"פ נמצאת טומאה נכנסת לו במיעוטו שהרי אמרנו הטמא על מקצת משכב נטמא המשכב אע"פ שלא שכב רובו של הטמא אלא על מיעוטו ויוצאה ג"כ ממנו במיעוטו שהרי ג"כ אמרנו והטהור אם שכב רובו על מקצת המשכב הטמא נטמא הטהור. וצריך לדקדק אמאי איצטריך למיתניי' אע"ג דל"ד לגמרי לנמצא כשר בשחיטה פסול במליחה וכו' דתנן בפ"ק דחולין ודייקינן עליה התם בגמרא כדכתבינן התם סימן ד'. תניא בתוספתא רוב טמא על מקצת הטהור או רוב טהור על מקצת הטמא בין בזב בין במשכב טמא מקצת טהור על הטמא או על מקצתו בזב טמא ובמשכב טהור רש"א מקצת טהור על הטמא אף בזב טהור:

וכן ככר של תרומה:    כך צ"ל. וז"ל הר"ש ז"ל וכן ככר של תרומה האי דקתני וכן לאו משום שיהא דינו כיוצא באלו דסבר אפילו יהא כולו נשען על כל המשכב טהור או שהמשכב כולו נשען עליו אלא שהנייר דהיינו דבר שאינו מקבל טומאה מפסיק בנתיים דלא נגעי בהדדי טהור הככר כדאמרן לעיל דאינו מטמא בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים עכ"ל ז"ל:

בין מלמעלן:    כגון שהמשכב למטה והנייר על גביו והתרומה ע"ג הנייר בין מלמטן כגון שהתרומה למטן והנייר על גבה והמשכב ע"ג הנייר:

משנה ו

אחד הנושא ואחד הנישא:    כגון שלא הזיז הטומאה. הנושא היינו שהטומאה על אבן מסמא ואצבעו של טהור תחתיו. הנישא היינו שהטהור על האבן ואצבע של זב תחתיו ומשכב נמי מטמא באבן מסמא אבל זובו של זב ורוקו וכו' דאימעוט בפ' דם הנדה מאבן מסמא קתני בהן נוגע ומסיט דוקא אבל לא נושא ונישא וכתבו תוס' ז"ל בפסחים בפ' אלו דברים (פסחים דף ס"ז) אומר ר"ת הא דקתני נישא דמשמע דמצורע נמי מטמא בהיסט לא קאי אמצורע אלא אשארא ע"כ:

משנה ז

אחד הנוגע:    חולין פרק העור והרוטב (חולין דף קכ"ד) ומשמע שאותה היא ברייתא כמו שכתבו שם תוס' ז"ל וכמו שנראה ממה שכתבתי לעיל בפירקין סי' ג':

ר' אליעזר אומר אף הנושא:    לטעמיה דמוקי קרא דממעטי' מיני' רבנן הני מאבן מסמא לדרשא אחריתי וסבר איהו דכולהו מטמאו באבן מסמא ונקט נושא ה"ה נישא. הר"ש והרא"ש ז"ל. ומ"מ גם פה ר' אלעזר בלי יו"ד:

משנה ח

בפי' רעז"ל דנוגע בנבלה אינו אלא ראשון בעלמא לטמא אחד לפסול אחד. אמר המלקט הכי תנן לה בהדיא במתני' דבסמוך סי' י':

משנה ט

הכניס ראשו לאויר התנור טהור:    פי' האדם ההוא טהור כל זמן שלא יבלענו כי לא נאמר בהיותה נסתרת ונכנסת ומתחבאה בתוך אויר התנור תהי' כמו בלועה ויאמרו וטהר ר"ל כי התנור טהור ולא נאמר כיון שהתנור מיטמא מאוירו וזאת מטמאה אדם בבית הבליעה שהיא ג"כ תטמא התנור לפי שנכנסה באוירו בשעת הבליעה. הרמב"ם ז"ל. ויש שאין גורסים רק טהור התנור והיא גירסת רעז"ל (א):

מפי' הר"ש ז"ל הקיאה או בלעה נראה דה"פ הקיאה אפילו קודם שהגיעה לבטנו אינה מטמאה וכ"ש אם בלעה דאינה מטמאה בגדים משירדה לבטן וכ"ש כשהיא בתוך פיו שלא בלעה כלל דאינה מטמאה כלל דלא יאכל כתיב ואכילה בבית הבליעה. ואם הקיאה דאינה מטמאה נפקא לן בת"כ בפרשת אחרי מות דתניא יכול אם הקיאה תהא מטמאה בגדים דרך יציאתה ת"ל אשר יאכל בדרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה ע"כ:

והקיאה או בלעה:    דקתני הכא היינו כנגד פירש דמטמא אחד ופוסל אחד דבכל הני בבי דלעיל ודבסמוך:

משנה י

זה הכלל כל הנוגע באחד מכל אבות הטומאות שבתורה:    כ' הרמב"ם ז"ל דע ששורף פרה ופרים ומשלח את השעיר מטמאין בגדים כמו שביארנו בהקדמה אבל אינם מטמאין שנים ופוסלין אחד אבל מטמאין אחד ופוסלין אחד כמו כל ראשון לטומאה וזה אינו חולק על כלל ר' יהושע שהוא אומר כל המטמ' בגדים בשעת משאו ולא אמר כל המטמא בגדים בלבד ואלו אינם מטמאין בגדים בשביל מגען אלא בשביל התעסקם בדבר ידוע ע"כ. ורבינו עובדיה ז"ל פי' מתני' כדפירשה רבינו שמשון ז"ל וכתב עליו הרא"ש ז"ל וקשה לי כי הוא הר"ש ז"ל בעצמו הביא תוספתא לעיל בריש פרקין כלים הנוגעים בזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ובמשכב ובמושב מטמאים שנים ופוסלין א' בזובו של זב וברוקו ובשכבת זרעו ובמימי רגליו ובדם הנדה מטמאין שנים ופוסלין א' ופירש דהא דמטמאין שנים היינו דוקא אוכלין דחשויבי כאב הטומאה בשעת מגעו לענין אוכלין אבל לא לטומאת כלי דתניא בת"כ וכו' ועוד דזה הכלל משמע דקאי אהני אבות דקא חשיב בהך בבא ולא אאבות דמטמאין בגדים בשעת מגעו והרמב"ם ז"ל פי' דקאי אהנך דסליק מיניה דמתחלה פירש לעיל דמטמאים שנים ופוסלין אחד והדר תני אותם שאינם מטמאין בגדים בשעת מגען שמטמאין אחד ופוסלין אחד וחזר ועשה מהן כלל לפי שרצה להוציא מכלל אבות הטומאות אדם שמת שהוא אבי אבות והנוגע בו מטמא שנים ופוסל אחד בין בשעת מגעו בין לאחר פרישתו והוא לא הוזכר למעלה בכלל המטמאין שנים ופוסלין א' ולכך הוזכר כאן פירש מטמא א' ופוסל א' קאי אכל אבות הטומאות דרישא עכ"ל ז"ל וז"ל הר"ש ז"ל דבריש פירקין בקיצור הא דקתני זה הכלל כל הנוגע באחד מכל אבות הטומאה שבתורה מטמא א' ופוסל א' חוץ מן האדם ההוא כללא מדאורייתא דאילו מדרבנן כלים כאדם לאוכלין ומשקין כדמשמע בתוספתא ע"כ. וכתב החכם הר"ס אוחנא ז"ל פירש מטמא אחד ופוסל אחד לפי' הרמב"ם ז"ל לא קאי אאדם דהיינו המת דנוגע במת לעולם הוי אב ומטמא שנים ופוסל אחד אפילו לאחר שפירש ע"כ:

משנה יא

בעל קרי וכו':    ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל מפרש בפסחים פ' אלו דברים דברישא לטומאתם וסיפא למחנותם דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות דמרבינן ליה מוכל זב ושרץ שרי למחנה לוי' ואפי' מת עצמו אלא לטומאתם מיירי ולא משום טומאת ערב איצטריך דבתרויהו טומאת ערב כתיב אלא הא קמ"ל דמה טמא שרץ מטמא באונס אף בעל קרי מטמא באונס ובועל נדה כטמא מת לאו לטומאתם איירי דהא מילתא דפשיטא היא דהאי טומאת ז' כתיב ביה והאי טומאת ז' כתיב ביה אלא למחנותם איצטריך דסד"א ותהי נדתה עליו כתיב וישתלח חוץ לשתי מחנות כמותה קמ"ל שהוא כטמא מת ואינו משתלח אלא חוץ למחנה אחת והאי בועל נדה דאינו משתלח אלא חוץ למחנה א' אע"ג דהא בכלל בעל קרי נמי הוי נלע"ד דמיירי כגון במערה בנדה דמרבינן ליה בת"כ מקרא בפ"ז דפרשת זבין ופסקו להלכה הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מטמאי משכב ומושב ומש"ה אינו משתלח אלא חוץ למחנה אחת וככה הסכים עמי החכם הר"ר אליעזר ארחא נר"ו:

אלא שחמור ממנו בועל נדה:    גם טמא מת חמור מבועל נדה שטעון הזאה שלישי ושביעי. ועיין בספר קרבן אהרן פרק שביעי דפרשת זבין:

אלא שחמור ממנו בועל נדה שהוא מטמא משכב ומושב וכו':    כתבו התוס' דיומא פ"ק דף ו' וז"ל תימא לי וכו' ונעלמה מעינם דמתני' היא ודלא חשיב כלל בסיפא: [נלע"ד דיתכן לומר דהכי קאמרי תוס' ז"ל ושמא בסיפא דשום ברייתא חשיב נמי להני חומרי וכו' אע"ג דבמתני' לא חשיב להו וכדאיתא בכמה ברייתות דמפרשי טפי מן המשניות:]

משנה יב

האוכל אוכל ראשון:    בשבת פ"ק דף י"ד ופירש רש"י ז"ל שם האוכל אוכל ראשון מן התורה אין אוכל מטמא אדם האוכלו חוץ מנבלת עוף טהור אבל נבלת בהמה לא כדאמר במסכת נדה מי שאין לה טומאה אלא באכילתה יצאת זו שיש לה טומאה קודם שיאכלנה וכ"ש אוכל ראשון שאינו אב הטומאה אבל הן גזרו באותו היום שעלו לבקרו לחנני' בן חזקי' בן גרון ושיעורו לפסול את הגוי' בחצי פרס בפ' יום הכפורים והתם נמי אמרי' הנח לטומאת גוי' דלאו דאורייתא ומצאת בספר ערוך משונה טומאה זו דאורייתא דסגי לה בטבילה עכ"ל ז"ל והתם בגמ' מוקמי' מתני' כר' יהושע דאמר בטהרות פ' שני האוכל אוכל ראשון מיפסל פסיל טמויי לא מטמא וכתבו שם בשבת תוס' ז"ל אוכל ראשון ואוכל שני אי תנן אוכל ראשון לחוד לא הוה ידעי' מיניה אוכל שני ואי תנא אוכל שני ה"א דאוכל ראשין טמויי מטמא נמי ע"כ. עוד כתבו הם ז"ל והשותה משקים טמאים לא שייך בהו ראשון ושני דלעולם משקין תחלה הוו אע"ג דאכתי לא נגזר כמו שאפרש בסמוך מ"מ הי' בדעתם לגזור מיד וצריכא לאשמועי' משקים ואוכלין כדאמרי' בגמרא בסמוך דהך דמשקים לא שכיחי ואי תנא משקים ה"א דוקא משקים דחמירי אבל אוכל לא פסיל כלל ע"כ. עוד כתבו ז"ל ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומי' ופסיל להו ואע"ג דמשקים תחלה הוו כדאמרי' כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה הכא דקאמר ופסיל להו משום דאכתי קודם י"ח דבר לא גזרו להיות משקים כמו שאפרש עכ"ל ז"ל:

והבא ראשו ורובו וכו':    וכתוב בספר הרוקח סי' שי"ח הבא ראשו ורובו במים שאובין פי' ר"ח בו ביום של טבילה וטהור שנפלו על ראשו ורובו מים שאובין אפילו ביום שלא טבל בו ואין לומר מה שגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובין דוקא בטובל לאכילת תרומה אבל לא בנדה דהא טעמא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין שייך בנדה ותו אם לאיסור חששו לנדה שהיא בכרת לא כ"ש. פי' תרומה כהן טמא האוכלה אינו אלא במיתה ע"כ. והקשה הר"ש ז"ל וא"ת בא ראשו ורובו במים שאובין היינו טבול יום דאורייתא איכא לאוקומה כגון דלאחר שבא ראשו ורובו במים שאובין העריב שמשו ע"כ וכן כתבו ג"כ שם תוס' ז"ל ועוד כתבו ז"ל שם בשבת פ"ק ובר"פ שני דגיטין וז"ל וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו וא"ת מ"ש דבטהור לא גזרו כי אם בנפילה ולא גזרו נמי בביאה כמו בטביל יום דגזרו אפילו בביאה וכ"ש בנפילה אומר ר"י דהחמירו בנפילה משום הא דאמרי' בגמרא בסמוך שמעשה כך היה שהיו מעבירין על גביהן ג' לוגין מים שאובין או יותר אחר שטבלו במים סרוחים ע"כ וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ט דהלכות שאר אבות הטומאות אפילו טהור שאינו טביל יום אם נפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין או שבא ראשו ורובו במים שאובין ה"ז כשני לטומאה עד שיטבול. טבל אינו צריך הערב שמש מפני שעיקר טומאה זו מדבריהם עכ"ל ז"ל. ונלע"ד דדוקא קתני הבא ראשו ורובו וכן נמי על ראשו ועל רובו דתרויהו בעינן ולאו או או קתני וגם נראה על רובו ר"ל על רוב גופו מלבד ראשו ולקולא דלא נפסל עד שיפול על כל ראשו ורוב גופו מים שאובים ואח"כ מצאתיו מבורר שם בפ"ט דהלכות שאר אבית הטומאות וז"ל נפלו על ראשו אבל לא על רובו או שנפלו על רובו ולא על ראשו או שנפלו בו בראשו בלבד מלמעלה ועל רובו נפלו מן הצד או מלמטה ה"ז טהור עד שיפלו על ראשו ועל רובו הסמוך לראשו כדרכן וכן אם בא ראשו במים שאובין ולא בא רובו וכ'. והיא תוספתא בפ"ג דמקואות:

בפי' רעז"ל וגזרו על טהור גמור שנפלו וכו' משום דאי לא הא לא קיימא הא:

והאוכלין שנטמאו במשקים:    פי' הרמב"ם ז"ל דוקא לתרומה אבל לא לחולין ובהא אפילו הרמב"ם ז"ל מפ' דמשקים נעשין תחלה אפילו שנטמאו בידים שהן שניות לטומאה מפני שהוא לטמא את התרומה אבל לטמא כלי אינם נעשין תחלה אא"כ קבלו הטומאה מאב הטומאה כמו שפירש בהקדמתו לסדר זה וכבר כתבתי ענין זה ג"כ לקמן בפ' שני דטבול יום סי' ב'. וז"ל תוס' ז"ל שם בשבת פ"ק דף י"ד אלא במשקים הבאין מחמת ידים וא"ת ולמה הוצרכו לגזירה זו דכיון דגזרו דידים פוסלת את התרומה א"כ משקים שנגעו בהן הוו תחלה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחלה וי"ל דהאוכלין שנטמאו במשקין היינו גזירה דכל הפוסל את התרומה ועד השתא לא נגזרה והא דקאמר בגמרא במשקים הבאים מחמת ידים ה"ה מחמת כל פסולי תרומה ע"כ. ועיין במה שכתבתי בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר:

בפי' רעז"ל ורבנן גזור אפילו על משקים שנטמאו מחמת ידים שהן שניות שיטמאו כלים. (ב) אמר המלקט היא דעת הראב"ד ז"ל בהשגות ועיין בפי' רעז"ל פ"ק דשבת ששם משמע שפירש כדעת הרמב"ם ז"ל דדוקא משקין הבאין מחמת שרץ מטמאין כלי ולא משקים הבאים מחמת ידים ועיין במ"ש שם:

עוד בסוף פירושו ז"ל גזרה משום משקה זב וזבה דמטמאין כלים מדאורייתא דכתיב וכי ירוק הזב בטהור מה שביד הטהור טמאתי לך בין אוכלין בין כלים בין משקים:

סליק