משנה זבים ה ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת זבים · פרק ה · משנה ג | >>
מפני שאמרו, כל הנושא ונישא על גבי משכב, טהור, חוץ מן האדם.
כל הנושא ונישא על גבי הנבלה, טהור, חוץ מן המסיט.
רבי אליעזר אומר, אף הנושאיז.
כל הנושא ונישא על גבי המת, טהור, חוץ מן המאהיליט, ואדם בזמן שהוא מסיט.
מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, כֹּל הַנּוֹשֵׂא וְנִשָּׂא עַל גַּבֵּי מִשְׁכָּב, טָהוֹר, חוּץ מִן הָאָדָם. כֹּל הַנּוֹשֵׂא וְנִשָּׂא עַל גַּבֵּי הַנְּבֵלָה, טָהוֹר, חוּץ מִן הַמַּסִּיט. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַנּוֹשֵׂא. כֹּל הַנּוֹשֵׂא וְנִשָּׂא עַל גַּבֵּי הַמֵּת, טָהוֹר, חוּץ מִן הַמַּאֲהִיל, וְאָדָם בִּזְמַן שֶׁהוּא מַסִּיט.
מפני שאמרו -
- כל הנושא ונישא על גבי משכב - טהור,
- חוץ מן האדם.
- כל הנושא ונישא על גבי הנבילה - טהור,
- חוץ מן המסט.
- רבי אליעזר אומר: אף הנושא.
- כל הנושא ונישא על גבי המת - טהור,
- חוץ מן המאהיל, ואדם בזמן שהוא מסט.
- כל הנושא ונישא על גבי משכב - טהור,
לפי שאמר בהלכה הקודמת כי הכלים והמשקים וכלי שטף מלמטן טהורים ואפילו היו תחת משכב הזב, אמר סיבת זה אמרו כל הנושא ונישא וכו', ופשוט הוא.
וכבר החזרתי העניין הזה פעמים מיראתי הטעות בו, שכל מה שתשמעהו אומר מלמעלן או מלמטן או נושא או נישא אין שם עניין נגיעה כלל, אלא אפילו היה החוצץ ביניהן אבנים.
ואחר זה שמע פירוש ההלכה אות באות.
אמרו כי כל מה שיהיה למעלה ממשכב הזב מאוכלין ומשקין וכלים הרי הוא טהור, וכן אם היו אלו מלמטה והמשכב למעלה מהן הרי הן טהורין, חוץ מן האדם לבדו כי הוא כשהוא המשכב עליו טמאו לפי שהמשכב מטמא במשא. וכן אם הושמה אבן למעלה ממשכב הזב וישב אדם טהור על האבן נטמא כיון שנישא על גבי משכב, כמו שאם ישב הזב על האבן נטמא המשכב אשר מלמטה, כך כשישב הטהור על האבן מיטמא מן המשכב אשר מלמטה. ולשון ספרא "והיושב על הכלי, אין לי אלא בזמן שהוא יושב ונוגע בו, מנין לעשרה מושבות זה על גב זה, אפילו על גבי אבן מסמא, תלמוד לומר והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא, מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא".
אחר כך אמר, כי כל מה שיהיה גם כן על הנבילה או תהיה הנבילה עליו הרי הוא טהור, אלא המסיט. אמנם כשתהיה הנבלה מלמעלה הוא יטמא על כל פנים, רוצה לומר האדם, לפי שהנבילה מטמא במשא כמו שבארנו בראשון של כלים. ואמנם דברו כשהיה האדם מלמעלה והנבילה מלמטה שהוא לא יטמא אלא בהיסט, רוצה לומר אם הניע הנבילה בעת היותו נישא עליה, לפי שהנבלה מטמאה בהיסט כמו שבארנו שם, רוצה לומר כי הטהור כשהסיט את הנבילה ואף על פי שלא נגע נטמא.
ואמר רבי אלעזר אף הנושא, כבר ביאר לנו התלמוד (חולין קכד:) ותקנו ואמרו כי רוצה לומר "והוא שנושא", רוצה לומר כי המסיט לא יטמא אלא אם היה נושא לא שתהיה מתחתיו, והוא אמרם "אימא והוא דנשא".
ואין הלכה כרבי אלעזר.
ואחר כך אמר כי כל הנושא ונישא על גבי המת טהור, חוץ מן המאהיל, שכל מה שמאהיל על המת או יאהיל המת עליו יטמא על פי התנאים הנזכרים באהלות (פ"ב), וכן האדם כי הוא כשנשא המת עליו הרי הוא טמא לפי שהמת מטמא במשא. אמנם כשהיה האדם נישא על גבי המת ולא יהיה מאהיל, וזה כשיהיה ביניהם חציצת הדבר המאהיל, אז לא יטמא אלא אם הסיט, לפי שכל מה שיטמא במשא כשהסיטו הטהור נטמא, כמו שבארנו בראשון של כלים:
מפני שאמרו. משמע דקאי אדלעיל ולעיל לא איירי כלל בנושא ונישא על גבי משכב ועל גבי נבילה ויש לפרש דקאי אטמא למעלה ואוכלין למטה טהורין לפי שהמסיט אין בו רוח חיים אהכי קתני מפני שאמרו גבי משכב דנושא ונישא על גביו טהור כגון כלים ואוכלין:
חוץ מן האדם. שיש בו רוח חיים וגבי נבילה דלא קתני חוץ מן האדם איירי באדם כלומר וכל אדם הנושא ונישא על גבי נבילה טהור חוץ מן המסיט דנושא את הנבילה ולא זז ממקומו גם לא הניעה ממקומה אלא שהונחה על גביו שבא חבירו והניחה עליו טהור עד שיסיטנה וכן פירש בקונטרס בפ"ק דחולין (דף כ:) גבי מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה וכן צריך לומר בפרק שני דחולין (דף כז:) גבי באיזו תורה שוותה תורה בהמה לעוף בהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה ולרבא דאמר בפרק יוצא דופן (דף מב:) מקום נבלת עוף טהור בית הסתרים הוי נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא ליטמא אלא ודאי איכא לאוקומי בשתחב לו חבירו בבית הבליעה ולא זז ממקומו שלא הסיט והא דאמר אביי בפרק יוצא דופן (שם) מנא אמינא לה דבלוע הוי ומייתי מברייתא דממעט נבלת בהמה דלא מטמאה אבית הבליעה רבא הוי משני לה כדפרישית בשלא זז ממקומו ומיהו גבי משכב דקתני חוץ מן האדם ולא קתני חוץ מן המסיט כדקתני גבי נבילה ש"מ דלא בעי היסט וצריך ליתן טעם מ"ש זה מזה הא בתרוייהו והנושא כתיב בהו ושמא משום דאחמיר רחמנא במשכב דאפילו הנוגע מטמא בגדים ואילו גבי נבילה תנן בפ"ק דכלים וחשוכי בגדים במגע:
ר"א אומר אף הנושא. בפרק העור והרוטב (דף קכד:) מוכח דלאו נושא ממש קאמר אלא כלומר והוא דנישא כמו שאפרש:
חוץ מן המאהיל. (ואי) אפשר להיות נישא ונושא שלא יאהיל כדפרי' בפירקין דלעיל אמתניתין דמה שאין המת מטמא והא דאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף סט:) אטו מת מי לא מטמא במשא ואפילו עצם כשעורה תנן בפרק שני דאהלות דמטמא במשא וכן בפ' העור והרוטב (דף קכד:) כל הנהו בשהסיט אבל נושא ולא זז טהור וא"ת ומאי קשיא ליה בפרק תינוקת (דף סט:) אטו מת מי לא מטמא במשא הא איצטריך להיכא דלא זז ממקומו דאילו גבי זב וזבה טמא דלא גריעי ממשכבם ובמת טהור וי"ל דהיינו דקא משני התם מאי משא אבן מסמא כדכתיב והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא דמעיקרא ס"ד דאיירי בסתם משא דמשמע נושא ממקום למקום ומשני מאי משא אבן מסמא שלא עקרו ממקומו מלשון ושומת על פום גובא שלא זזה ממקומה דבזב חי טמא כדפרי' ובמת טהור כיון שלא הסיט ואיירי התם כשאצבע הטהור תחת האבן והמת על גבה זה שלא כנגד זה דליכא לא היסט ולא אהל דמשום זב טמא דמכביד ומשום מת טהור ויש מסמא שהטהור למעלה והטומאה למטה דשני עניינים יש וכולהו לאו דוקא אבן כבידה דכך שוה דף או אפילו נייר מפסיק אלא שיהא משא בלא היסט אבן מסמא מיקרי ובכך מתיישבת ההיא דרבי עקיבא (דף פב:) ובפרק דם הנדה (דף נה.) ועיקר הדבר פירשתי בפ"ק דכלים אמתני' דלמעלה מהן מרכב שמטמא תחת אבן מסמא:
מפני שאמרו - כלומר מפני מה אמרו האוכלים והמשקים והמדף מלמטה תחת משכב הזב יב טהורים, מפני שאמרו כל הנושא ונישא כו':
כל הנושא - כגון אוכלין ומשקין ומדף שהן למטה ממשכב הזב ונושאים אותו ואינן נוגעין בו יג, שיש דברים חוצצים בינתים:
נישא על גבי המשכב - שאלו למעלה והמשכב למטה ונישא עליו ואין נוגעין בו, טהורים:
חוץ מן האדם - שהאדם הנושא המשכב, נטמא אע"פ שלא נגע בו ולא הסיטו, מפני שמשכב הזב מטמא במשא. וכן אם נתנו אבן מסמא למעלה ממשכבו של זב וישב אדם טהור על האבן, נטמא, כיון שנישא על גבי משכב. כשם שאם ישב הזב על האבן נטמא המשכב שלמטה מן האבן, כך כשישב הטהור על האבן, נטמא ונישא מן המשכב שתחתיה:
כל הנושא על גבי נבלה - באדם קמיירי יד, כלומר וכל אדם הנושא וניתן טו על גבי נבלה:
טהור חוץ מן המסיט - דנושא את הנבלה ולא זז ממקומו גם לא הניעה ממקומה אלא שמונחת על גביו, כגון שבא חברו והניחה עליו, טהור, עד שיסיטנה טז:
ר' אליעזר אומר אף הנושא - בגמרא מפרש דהכי קאמר, והוא שנושא, כלומר אין המסיט את הנבלה טמא אלא כשנושא אותה, שנבלה למעלה והוא למטה. אבל אם הנבלה למטה והוא למעלה, אף על פי שמסיטה, טהור, כל זמן שלא נגע בה. ואין הלכה כר' אליעזר:
חוץ מן המאהיל - שאפשר להיות נושא ונישא ולא יאהיל, כגון עלייה מפסקת, שאם המת בעלייה ואוכלין ומשקין וכלים בבית מגיעין עד שמי קורה והנסרים נכפפים מכבד המת ומכבידין על הכלים, או שהמת בבית סמוך לשמי קורה והכלים בעלייה ונכפפים הנסרים שבעלייה מכובד הכלים ומכבידים על המת יח, בכהאי גוונא הוי נושא ונישא על גבי המת ואינו מאהיל, וטהור:
ואדם בזמן שהוא מסיט - בין נושא את המת, בין נישא על גבי מת, טמא אע"פ שאינו נוגע בו. אבל אם אין המת זז ממקומו שאין כאן היסט, טהור כ:
מפני שאמרו. לשון הר"ב כלומר מפני מה אמרו האוכלים והמשקים והמדף מלמטה תחת משכב הזב טהורים מפני שאמרו וכו' וקשה דאהיכא קאי. שלא אמרו במתני' דלעיל אלא מלמטה תחת הזב. ולשון הרמב"ם לפי שאמר בהלכה הקודמת כי *(האוכלים) והמשקים וכלי שטף מלמטן טהורים. ואפילו היו תחת משכב הזב. אמר סבת זה אמרו כל הנושא כו' ע"כ. וכלומר דודאי דלא חמירא תחת משכב. מתחת הזב עצמו. ואע"ג דלא קמיירי במשכב. מ"מ ממילא נשמעיניה:
כל הנושא כו'. כתב הר"ב ואינן נוגעין אפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר. הרמב"ם פרק ט' מהמ"ש. ועיין במתני' ה'. גם עיין מ"ש במשנה ז':
חוץ מן האדם. כתב הר"ב וכן אם נתנו אבן מסמא כו' ולשון ספרא והיושב על הכלי אין לי אלא בזמן שהוא יושב ונוגע בו. מניין לעשרה מושבות זה ע"ג זה אפילו ע"ג אבן מסמא. ת"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא. מקום שהזב יושב ומטמא. ישב הטהור ויטמא. הרמב"ם. והא דקתני אפילו ע"ג אבן מסמא. כמו אפילו ע"י אבן מסמא. דהא מיירי שהאבן מסמא ע"ג משכב. ובמשנה ג' פ"ק דכלים כתבתי בשם התוס' דריש פרק דם הנדה שהעתיקו. ועל גביהן אבן מסמא:
כל הנושא. כתב הר"ב באדם קא מיירי דאין לך מטמא במשא בנבלה אלא האדם כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ק דכלים:
כל הנושא ונישא ע"ג נבלה. כך הגי' בס"א והר"ב השמיט ונישא. כמו שהיא הגי' בספר. ומ"מ פי' כלומר וכל אדם הנושא וניתן ע"ג נבלה. ואין כוונתו לפרש הנושא שענינו כמו ניתן. שא"א שתהא כך משמעות הנושא. ועוד דהא כתב דנושא את הנבלה ולא זז כו' טהור עד שיסיטנה. אבל הוסיף וניתן במקום ונישא. שהיה ראוי להיות במשנה. ולשון הר"ב מועתק מפירוש הר"ש. ושם כתוב כלומר וכל האדם הנושא ונישא. ע"כ. והמגיה כך בלשון הר"ב לא הפסיד. והרמב"ם העתיק ג"כ כמו שהוא בס"א. אבל פירושו דחוק דמפרש שאין ענינו אלא כשהאדם מלמעלה והנבלה למטה. שהוא סובר דאם הנבלה למעלה מטמא במשא בלא היסט. ועי' עוד מזה בסוף המשנה:
חוץ מן המסיט. כתב הר"ב דנושא את הנבלה ולא זז ממקומה גם לא כו' עד שיסיטנה. וכן לשון הר"ש וכתב דמדלא קתני גבי משכב נמי חוץ מן המסיט. ש"מ שמטמא בלא מסיט וצריך ליתן טעם מ"ש זה מזה. הא בתרוייהו והנושא כתיב בהו. ושמא משום דאחמיר רחמנא במשכב דאפילו הנוגע מטמא בגדים. ואילו גבי נבלה תנן בפ"ק דכלים (משנה ב') וחשוכי בגדים במגע ע"כ:
רבי אליעזר אומר אף הנושא. כתב הר"ב בגמרא מפרש בפרק העור והרוטב (סוף דף קכ"ד). הר"ש. ואע"ג דהגי' התם והוא דנישא. וכן העתיק הר"ש. התם אנבלה קאי שתהא נישאת והיינו והוא שנושא שכתב הר"ב שענינו שהאדם נושא הנבלה ובא ואראך דוגמתו בתוס' שאעתיק לקמן בסוף משנה ה':
כל הנושא נמי באדם דומיא דנבלה וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהט"מ:
כל הנושא ונישא ע"ג המת טהור. פי' הר"ב כגון עלי' מפסקת כו' וכ"כ הר"ש ולרבותא דאפילו משום משא שמכביד עליו אינו מטמא לפי שאין במת משום אבן מסמא כדפי' בפרק דלעיל משנה י' והרמב"ם לא פי' בכאן אלא כל הנושא ונישא במת ויש ביניהם דבר המאהיל שהוא חוצץ וכדתנן באהלות. והיינו נמי דבסוף פרק ה' מהט"מ (הלכה י"ד) כתב אהא דהכא בד"א בשלא היתה שם טומאה רצוצה והוא הדבר ג"כ שכתב הר"ב במשנה ו' פרק דלעיל טומאה בוקעת ויורדת שהוא כשהטומאה רצוצה וכדמסיק אח"כ בכה"ג דמפרש לה הכא היינו שאינו רצוצה אלא אהל מפסיק.
חוץ מן המאהיל. דמאהיל בין שהמת תחתיו דמאהיל שנמצא האדם נישא בין שהמת מאהיל על האדם והאדם נושא. נטמא האדם מחמת טומאת אהל. כמו שכתבתי בריש פרק ג' דאהלות:
ואדם בזמן שהוא מסיט. כתב הר"ב אבל אם אין המת זז ממקומו שאין כאן היסט טהור וכ"כ הר"ש. ולא פי' הטעם מ"ש במת מבזב. והכא ליכא לתרוצי כמו בנבלה. דטמא מת מטמא בגדים כדתנן בקמא מאהלות. אבל נ"ל דטומאת משא דבמת. לא למדנוהו אלא בק"ו ממשא דבנבלה. כמ"ש בספ"ק דאהלות ולפיכך דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ושלא יטמא משאו אלא א"כ הסיט כמו בנבלה וקשה דאמאי לא פליג ר"א. ועיין בסוף משנה ו' ז' והרמב"ם דפירש בנבלה דהא דבעי דמסיט דוקא כשהנבלה תחתיו. ה"נ באדם מפרש כשהאדם נושא המת עליו מתטמא במשא. אמנם כשהאדם נישא ע"ג מת ולא היה מאהיל. שיש ביניהם מחיצה מאהלת. אז לא יטמא אלא אם הסיט:
(יב) (על הברטנורא) ואף שלא אמרו לעיל אלא תחת הזב, ודאי דלא חמירא תחת משכב מזב עצמו, וממילא נשמעינה:
(יג) (על הברטנורא) ואפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר. הר"מ:
(יד) (על הברטנורא) דאין לך מיטמא במשא בנבלה אלא האדם:
(טו) (על הברטנורא) צריך לומר ונישא. וכן הוא בר"ש. ועתוי"ט:
(טז) (על הברטנורא) ומדלא תני גבי משכב חוץ מן המסיט, צריך לומר דמטמא בלא מסיט. וטעמא נראה לי, משום דאחמיר רחמנא במשכב דאפילו הנוגע מטמא בגדים, וגבי נבלה תנן חשוכי בגדים במגע. הר"ש:
(יז) (על המשנה) הנושא. נמי באדם. דומיא דנבילה:
(יח) (על הברטנורא) לרבותא כתב כן, דאפילו משום משא שמכביד עליו אינו מטמא, שאין במת משום אבן מסמא. ומכל מקום באינה רצוצה מיירי. ועתוי"ט:
(יט) (על המשנה) המאהיל. בין שהמת תחתיו והאדם נישא בין שהמת מאהיל עליו והוא נישא, מטמא טומאת אוהל:
(כ) (על הברטנורא) וטעמא נראה לי, דטומאת משא דמת ילפינן בקל וחומר מנבלה, ואמרינן דיו שלא יטמא משאו אלא אם כן הסיט, כמו בנבלה. ועתוי"ט:
מפני שאמרו: קאי אדסליק מיניה אטמא למעלה ואוכלין ומשקין וכלים למטה טהורים לפי שהמסיט אין בו רוח חיים:
חוץ מן האדם: שיש בו רוח חיים שהאדם הנישא במשכב נטמא אע"פ שלא נגע בו וכו' כדמפרש רעז"ל:
ר' אליעזר: מ"מ ר' אלעזר בלי יו"ד:
בפי' רעז"ל ר' אליעזר אומר אף הנושא בתלמודא מפרש וכו'. אמר המלקט בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ"ד) אלא שצ"ע דהתם מייתי לה לענין שני חצאי זיתים של נבלה שתחבן בקיסם והלשון אשר שם ה"ג ליה אחד הנוגע ואחד המסיע ר' אליעזר אומר אף הנושא כלשון מחני' דבסמוך בסימן ז'. ופי' רש"י ז"ל שם אחד הנוגע בשני חצאי זיתים אחד המסיטן טמא ע"כ. ודייק התה בגמרא אטו נושא לאו מסיט הוא דקאמר ר' אליעזר אף הנושא. אלא לאו הכי קאמר אחד הנוגע המסיט בלא נישא ואתא ר' אליעזר למימר והוא דנישא ומאי אף אימא והוא דנישא ופי' רש"י ז"ל בלא נישא אע"פ שאין מחוברין יחד והוא דנישא וקאי בין אמגע בין אמשא דאין מטמאין אפילו במשא אלא א"כ מחוברין ע"כ. ועיין עוד בפי' הר"ש ז"ל לקמן סי' ז' בבא דהנוגע בזובו של זב וכו':
יכין
מפני שאמרו: רב"א מחק ב' מלות אלו "מפני שאמרו" ולפעד"נ לקיים גי' הספר. וה"ק. מפני מה חילק לעיל. רק בזב בין נושא לנישא. ולא אמרו סתם כל הנישא ע"ג א' מאבות הטומאה טמא. ע"ז משיב מפני שאמרו במשכב [וה"ה מושב ומרכב דדמו ליה] ובנבילה [וה"ה שאר אה"ט דדמי ליה שמטמאין במשא. רק חדא מינייהו נקט] ובמת. בכל א' מאלו אמרו כל הנושא ונישא וכו':
כל הנושא ונישא: או:
טהור: ואפילו הי' הנושא או נישא ע"ג משכב דבר הראוי להיות משכב. ואפילו הסיטו זל"ז. אם לא נגעו זה בזה טהורים. [והר"ב כתב אם היה הנושא או הנישא אוכלין ומשקין ומדף. משמע אבל בראוי' למשכב נטמא. ותמוה דהרי אין משכב עושה משכב כפ"א דכלים מ"ג]:
חוץ מן האדם: דאדם שנשא את המשכב אף שלא הסיטו ואפילו תחת אבן מסמא. או הסיטו אף שלא נשאו. או נישא על גב משכב אף שלא הוסט. הכל טמא. אבל בהסיטתו המשכב לחוד. טהור:
טהור: אפילו היה אדם נושא או נישא ע"ג הטומאה. אם לא הסיטה. כגון שהניחה אחר עליו. והנושא לא התנועע. טהור. ושאר דברים אפילו גם הסיטו או הוסטו מהנבלה, טהורים:
חוץ מן המסיט: ודוקא אדם המסיט לנבלה טמא:
ר' אליעזר אומר אף הנושא: בחולין [קכ"ד ב'] מגיה הש"ס לימתני'. דה"ק ר"א הוא שנושא. ור"ל דמסיט לנבלה אינו טמא רק כשג"כ נשאה:
חוץ מן המאהיל: ואי"ל אף דמשום משא טהור. עכ"פ הרי מאהיל. וי"ל כגון שהיתה תקרה מפסקת כפ"ד סי' נ"ז:
ואדם בזמן שהוא מסיט: ר"ל דוקא בהסיט האדם למת או לנבלה נטמא אף שלא נגע ולא נשא. משא"כ בהסיטוהו אם לא נגע בהן טהור. כפ"ד מ"ו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת