תוספות יום טוב על זבים ה
<< · תוספות יום טוב · על זבים · ה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל המטמא בגדים בשעת מגעו. כל אדם המטמא בגדים קאמר דהא משכחת כלים שאין מטמאין כלים ואם נגעו מטמאין אוכלין להיות תחלה כדמוכח מתני' דלקמן. דדוקא באין נוגעים מיירי סיפא הא נוגעים מטמאין שנים וכך קתני בהדיא בתוספתא כלים הנוגעים בזב כו' מטמאין שנים כו' ושם מפרש הר"ב דמתני' כל אדם קאמר:
וכלי שטף במגע. כתב הר"ב דתניא בתורת כהנים מנין לרבות שאר כלים כבגדים ת"ל וטמא. דה"מ למימר ורחץ במים בערב. וממילא משמע דטמא עד הערב אלא קרא יתירא לומר דעוד טמא ג"כ כל כלי שיגע בו. וכלי שטף כתב הערוך הן כלים של עץ שנאמר (ויקרא טו) וכל כלי עץ ישטף במים. וכמו כן כלי נחשת שנאמר (שם ו) ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים ע"כ. ומה יעשה בכלי עצם וכלי עור. אבל לשון רש"י בפ"ק דחולין דף כ"ה וזה לשונו כל שאר כלים שאינן כלי חרס מקרי כלי שטף עלשם שיש להם טהרה במקוה ע"כ. וכ"כ ג"כ הרמב"ם בהקדמת פירושו לזה הסדר. ומ"ש הר"ב יכול אדם וכלי חרס ת"ל בגד כו' דממעטינן אדם שאינו דומה לבגד. דבשלמא כלי שטף דומין לבגד בצד מה שגם הבגד כלי הוא משא"כ האדם וכן ממעטינן כלי חרס שאינו דומה לבגד שאין לו טהרה במקוה נ"ל:
בשעת מגעו. עיין מה שכתבתי בסוף מתניתין ב' בשם הרמב"ם (ד"ה מטמאין):
מטמא אוכלים ומשקין להיות תחלה. לשון הר"ב מפני שהוא נחשב כאב הטומאה כלומר לענין אוכלין ומשקין אע"פ שאינו אב הטומאה לענין אדם וכלי חרס:
ואת הידים להיות שניות. כחכמים דריש פ"ג דידים:
כל הנישא ע"ג הזב. פי' הר"ב ואפילו לא נגע בו הזב לאו למימרא וכ"ש אם נגע דא"כ היכי קתני סיפא כל שהזב נישא עליו טהור. אלא ה"ק דענין נישא הוא שמטמא במשא בלבד ואע"פ שלא נגע. ועיין עוד לקמן. ומ"ש הר"ב דכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו. מאי תחתיו כו' פירשתיו בריש פ"ד דנדה בס"ד:
טמא. ולקמן מפרש כיצד. ושאין כל הנישאין ע"ג הזב שוין:
וכל שהזב נישא עליו טהור. לגמרי ואין בהן אפילו טומאת מדף. דהכי תניא בת"כ. ק"ו שיעשה תחתיו מדף. מה אם במקום שלא עשה ע"ג משכב כו'. ת"ל וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. משכב הוא עושה תחתיו ואינו עושה תחתיו מדף. כן מסקי התוספות פ"ג דעירובין דף כ"ז [ד"ה כל שזב]. ומייתי להו מדתני בת"כ כל אשר ישכב עליו הזב יטמא. יכול יטמא דבר שאינו ראוי לשכיבה. לא מה היא אינה מטמא כו' יכול הוא והיא לא יטמאו טומאה חמורה אבל יטמאו טומאה קלה. ת"ל משכב. אלמא מידי דלא חזי למשכב ומושב טהור לגמרי. ע"כ. וצריך לומר דמיירי שלא הוסט. דאילו הוי ע"י היסט. הא אמרן בפ' דלעיל משנה ה' ז' דמיטמאין. והר"ש פירש דמתני' אדרבה דוקא בהיסט ומש"ה הזב נישא עליו טהור. דהמסיט כלומר הנושא אין בו רוח חיים. כדקתני חוץ מאדם. גם דעת התוספות פ"ג דעירובין דף כ"ז דבהיסט כלומר שנושא כולו. וקשיא לי דהיכי מטהרין הכא לגמרי. ועיין [מ"ש עוד בסוף משנה ה']:
חוץ מן הראוי למשכב ומושב. כתב הר"ב וה"ה למרכב. דאין למדין מכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ומהכא דייקינן לה בריש בכל מערבין. הר"ש. ופירוש מרכב במשנה ג' [פכ"ג] דכלים. ומ"ש הר"ב אבל שאינו ראוי כו' ת"ל והיושב כו' פירשתי במשנה ג' פ"ב דכלים:
והאדם. כך מצאתי מוגה בנא"י. וכן הוא בגמ' דפ"ג דעירובין דמייתי לה התם. ולשון רש"י שם. האדם דכתיב והנושא אותם. אף הזב במשמע אותם. ע"כ:
כיצד. ארישא נמי קאי:
אצבעו של זב כו'. דלא בעינן שינשא רובו של זב אלא במשכב. וכפי' הר"ב והרמב"ם לקמן משנה ד'. ובחבורו ספ"ח מהמ"ש [הלכה י"א]. מסיים בה דיראה לו שהטומאה הזו מדבריהם. ע"כ. ולפי זה צ"ל דמשכב ומושב דבסיפא. לא מיירי כשאצבעו של זב מלמעלן בלבד. דהא בהדיא קתני לקמן משנה ה' דבעינן לעולם רובו. וכדהוציאו הר"ב והרמב"ם המשכב בפי' משנה ד'. אלא מתני' דהכא והתם לאו בחדא שיטה. והא כדאיתא והא כדאיתא:
מטמא שנים. פירש הר"ב בתרומה. ועיין מ"ש בזה בשם התוספות לקמן משנה ו':
והמשכב והמושב כו' מלמעלן. לשון ספרא ק"ו שיעשה על גביו משכב. מה אם במקום שלא עשה תתתיו מדף. עשה תחתיו משכב. במקום שעשה ע"ג מדף. אינו דין שיעשה ע"ג משכב. ת"ל כל המשכב אשר ישכב עליו. תחתיו הוא עושה משכב. ואין עושה ע"ג משכב. הרמב"ם:
והמדף. מפורש במשנה ו' פ' דלעיל:
מטמאין אחד ופוסלין א'. ה"ג בס"א. וכן הוא בנוסחת מהר"ם. וכ"כ הר"ש בהדיא במשנה ו' פ' דלעיל. דעליונו של זב מטמא א' ופוסל אחד. ואע"פ שבפי' הרמב"ם מועתק כגי' הספר מטמא ב' ופוסל אחד. ולא הוגה בו דבר בנא"י. מ"מ נ"ל עיקר כגי' ס"א. וכן נראה ממ"ש בחבורו פ"ו מה"מ [הלכה ה'] שכתב אם היה אחד ממטמא משכב ומושב למטה ואבן על גביו ואוכלים ומשקים וכלים ואדם ע"ג האבן זה למעלה מזה כלן טמאין. וראשון לטומאה וכו' חוץ מן האדם וכו' הרי שלא עשאן אלא ראשון בלבד. ומשמע לכל דבר. ושאינו מטמא אלא אחד ופוסל אחד. ואע"ג דכתב עוד אבל אם היה האדם למטה והזב למעלה כו' טמא משום נושא ככל נושא כו' שהנושא ראשון לטומאה. וכן מסיים עוד בזה הדין שהאדם ראשון. והאנן תנן מטמא שנים ופוסל א'. לא קשיא דהתם לאחר שפירש מיירי. וסמך ליה דילמד מן המפורש דלעיל מיניה כשהזב למטה דקל הוא לענין מדף. ואפ"ה באדם קודם שפירש מטמא שאר כלים. כמ"ש בהדיא כך. במכ"ש כאן דקודם שפירש יש בו חומר לטמא שאר כלים. וכן לטמא שנים ולפסול אחד. ולא הוצרך לפרש. ותדע שהרי בפירושו למשנה ד' פ"ק דאהלות כתב ג"כ דנושא הזב הוא ראשון. ומפרש לענין שלא יטמא אדם וכלי חרס. אבל שאר כלים מטמא. הרי שנתן לו דין אדם למעלה. ומכיון שמטמא שאר כלים מטמא שנים באוכלים ומשקים ופוסל א'. מכללא דרבי יהושע דלעיל. ולכך נראה ודאי. דראשון שכתב בחבורו היינו שלא יטמא אלא אחד. וכגי' ס"א:
פרשו מטמאין שנים כו'. לפי שהמשכב אב הטומאה. אפילו כשנתרוקן הזב ממנו. כמו שהעתקתי לשון תורת כהנים לעיל בסוף פרק ב':
מפני שאמרו. לשון הר"ב כלומר מפני מה אמרו האוכלים והמשקים והמדף מלמטה תחת משכב הזב טהורים מפני שאמרו וכו' וקשה דאהיכא קאי. שלא אמרו במתני' דלעיל אלא מלמטה תחת הזב. ולשון הרמב"ם לפי שאמר בהלכה הקודמת כי *(האוכלים) והמשקים וכלי שטף מלמטן טהורים. ואפילו היו תחת משכב הזב. אמר סבת זה אמרו כל הנושא כו' ע"כ. וכלומר דודאי דלא חמירא תחת משכב. מתחת הזב עצמו. ואע"ג דלא קמיירי במשכב. מ"מ ממילא נשמעיניה:
כל הנושא כו'. כתב הר"ב ואינן נוגעין אפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר. הרמב"ם פרק ט' מהמ"ש. ועיין במתני' ה'. גם עיין מ"ש במשנה ז':
חוץ מן האדם. כתב הר"ב וכן אם נתנו אבן מסמא כו' ולשון ספרא והיושב על הכלי אין לי אלא בזמן שהוא יושב ונוגע בו. מניין לעשרה מושבות זה ע"ג זה אפילו ע"ג אבן מסמא. ת"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא. מקום שהזב יושב ומטמא. ישב הטהור ויטמא. הרמב"ם. והא דקתני אפילו ע"ג אבן מסמא. כמו אפילו ע"י אבן מסמא. דהא מיירי שהאבן מסמא ע"ג משכב. ובמשנה ג' פ"ק דכלים כתבתי בשם התוס' דריש פרק דם הנדה שהעתיקו. ועל גביהן אבן מסמא:
כל הנושא. כתב הר"ב באדם קא מיירי דאין לך מטמא במשא בנבלה אלא האדם כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ק דכלים:
כל הנושא ונישא ע"ג נבלה. כך הגי' בס"א והר"ב השמיט ונישא. כמו שהיא הגי' בספר. ומ"מ פי' כלומר וכל אדם הנושא וניתן ע"ג נבלה. ואין כוונתו לפרש הנושא שענינו כמו ניתן. שא"א שתהא כך משמעות הנושא. ועוד דהא כתב דנושא את הנבלה ולא זז כו' טהור עד שיסיטנה. אבל הוסיף וניתן במקום ונישא. שהיה ראוי להיות במשנה. ולשון הר"ב מועתק מפירוש הר"ש. ושם כתוב כלומר וכל האדם הנושא ונישא. ע"כ. והמגיה כך בלשון הר"ב לא הפסיד. והרמב"ם העתיק ג"כ כמו שהוא בס"א. אבל פירושו דחוק דמפרש שאין ענינו אלא כשהאדם מלמעלה והנבלה למטה. שהוא סובר דאם הנבלה למעלה מטמא במשא בלא היסט. ועי' עוד מזה בסוף המשנה:
חוץ מן המסיט. כתב הר"ב דנושא את הנבלה ולא זז ממקומה גם לא כו' עד שיסיטנה. וכן לשון הר"ש וכתב דמדלא קתני גבי משכב נמי חוץ מן המסיט. ש"מ שמטמא בלא מסיט וצריך ליתן טעם מ"ש זה מזה. הא בתרוייהו והנושא כתיב בהו. ושמא משום דאחמיר רחמנא במשכב דאפילו הנוגע מטמא בגדים. ואילו גבי נבלה תנן בפ"ק דכלים (משנה ב') וחשוכי בגדים במגע ע"כ:
רבי אליעזר אומר אף הנושא. כתב הר"ב בגמרא מפרש בפרק העור והרוטב (סוף דף קכ"ד). הר"ש. ואע"ג דהגי' התם והוא דנישא. וכן העתיק הר"ש. התם אנבלה קאי שתהא נישאת והיינו והוא שנושא שכתב הר"ב שענינו שהאדם נושא הנבלה ובא ואראך דוגמתו בתוס' שאעתיק לקמן בסוף משנה ה':
כל הנושא נמי באדם דומיא דנבלה וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהט"מ:
כל הנושא ונישא ע"ג המת טהור. פי' הר"ב כגון עלי' מפסקת כו' וכ"כ הר"ש ולרבותא דאפילו משום משא שמכביד עליו אינו מטמא לפי שאין במת משום אבן מסמא כדפי' בפרק דלעיל משנה י' והרמב"ם לא פי' בכאן אלא כל הנושא ונישא במת ויש ביניהם דבר המאהיל שהוא חוצץ וכדתנן באהלות. והיינו נמי דבסוף פרק ה' מהט"מ (הלכה י"ד) כתב אהא דהכא בד"א בשלא היתה שם טומאה רצוצה והוא הדבר ג"כ שכתב הר"ב במשנה ו' פרק דלעיל טומאה בוקעת ויורדת שהוא כשהטומאה רצוצה וכדמסיק אח"כ בכה"ג דמפרש לה הכא היינו שאינו רצוצה אלא אהל מפסיק.
חוץ מן המאהיל. דמאהיל בין שהמת תחתיו דמאהיל שנמצא האדם נישא בין שהמת מאהיל על האדם והאדם נושא. נטמא האדם מחמת טומאת אהל. כמו שכתבתי בריש פרק ג' דאהלות:
ואדם בזמן שהוא מסיט. כתב הר"ב אבל אם אין המת זז ממקומו שאין כאן היסט טהור וכ"כ הר"ש. ולא פי' הטעם מ"ש במת מבזב. והכא ליכא לתרוצי כמו בנבלה. דטמא מת מטמא בגדים כדתנן בקמא מאהלות. אבל נ"ל דטומאת משא דבמת. לא למדנוהו אלא בק"ו ממשא דבנבלה. כמ"ש בספ"ק דאהלות ולפיכך דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ושלא יטמא משאו אלא א"כ הסיט כמו בנבלה וקשה דאמאי לא פליג ר"א. ועיין בסוף משנה ו' ז' והרמב"ם דפירש בנבלה דהא דבעי דמסיט דוקא כשהנבלה תחתיו. ה"נ באדם מפרש כשהאדם נושא המת עליו מתטמא במשא. אמנם כשהאדם נישא ע"ג מת ולא היה מאהיל. שיש ביניהם מחיצה מאהלת. אז לא יטמא אלא אם הסיט:
מקצת טמא על הטהור כו'. כתב הר"ב דלא בעינן שינשא רובו וכו' וכ"כ הרמב"ם. וכבר כתבתי בזה לעיל במשנה ב':
הטמא על מקצת המשכב. פי' הר"ב רובו של טמא כו' דלא חיישינן על מיעוט משכב ולשון ספרא או על הכלי אשר הוא יושב עליו או על מקצתו. הרמב"ם:
והטהור על מקצת המשכב. פי' הר"ב רובו של טהור כו' אמר יתעלה באדם אשר ישב על משכב הזב. ואם על המשכב הוא. ובא הפי' הוא עד שינשא רובו עליו. הרמב"ם. ומ"ש על משכב הזב. לא דק. דבנדה כתיב:
*[נמצאת טומאה נכנסת כו'. כה"ג תנינן נמצא כו' במשנה ד' פ"ק דחולין. ושם כתבתי למאי צריכא משמא דסוגי' דהתם. ולא ידענא למאי צריכא הכא]:
והנייר בינתיים. עיין מה שכתבתי לקמן משנה ז':
בין מלמעלן בין מלמטן טהור. לשון הר"ב דאין מטמא אחרים ולא מקבל טומאה בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים וכן הם דברי הר"ש ולשטתיה אזיל שכן פי' גם כן להא דתנן בריש מתני' ב' וכל שהזב נישא עליו טהור וכמ"ש שם בשמו. אבל הר"ב דלא אשתמיט התם לפרושי הכי ודאי דבחנם נקטיה ולא ה"ל לפרש אלא כמשמעה דבמשא קיימין. וכן פי' הרמב"ם. וז"ל והודיענו כי אפילו אוכלים של תרומה לא יטמא בהיותן ע"ג משכב. ואפילו היה החוצץ ביניהם דק ביותר על העיקר הקדם. והוא אמרו כל הנושא ונישא ע"ג משכב טהור חוץ מן האדם ע"כ. ואלא מיהת בחבורו פ"ט מהלכות משכב [הלכה ג'] לאחר שכתב להא דכל הנושא ונישא ע"ג משכב. ואפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר דהיינו בבא דהכא סיים וכתב וכן אם הסיט המשכב את הכלים או את האוכלים והמשקים הרי אלו טהורין. אבל לא נתכוין בפי' המשנה אלא דדינא בעלמא כתב. ולא מן המשנה הוא. וכן הכ"מ ביאר דמעצמו נלמד ופשוט הוא. דכיון דאינו מטמא במשא אינו מטמא בהיסט ע"כ ולכך ודאי דהר"ב לא דק לפרש על המשנה טעמא דמסיט ולא ה"ל ללמוד מן הר"ש דהר"ש שאני שכן הוא מפ' ג"כ במשנה ב' דמיירי בהיסט וכדכתבתי. ובעיקר הדין. דבעינן דבר שיש בו רוח חיים בין למטמא בין לקבל טומאה ה"מ כשהמסיט [הוא] אותו שהוא למטה. בין שהוא טמא ואתי לטמא לשלמעלה. ובין שהוא טהור ואתי לקבל טומאה מאותו שלמעלה צריך שיהא בו רוח חיים וא"כ כי קתני במתני' ג' גבי משכב חוץ מן האדם. אי מיירי נמי בהיסט כשיטת הר"ש צ"ל דלא קאי *אנושא אלא אנישא. מ"מ קשיא מהא דמתני' ה' ו' פ' דלעיל דבין כרע הוא בין כרעו הן טמאין וכן בנבלה ומת דפרקין ואין נראה לומר שסברתם לחלק בין היסט להיסט. ודהיסט דהכא שמניד ומזיז בעלמא בלא הכרעה. ואינך כולהו בהכרעה דוקא דהוה כמשא ממש. שאין לשונם נראה כן לעיל גבי נבלה ומת. גם כתבתי במשנה ב' פרק קמא דכלים בשם הרמב"ם דהיסט דהכרעה היא משא ודאי וההיסט דבעינן לרבויי היינו הנדה בעלמא. ולפיכך נראה בעיני דתוספתא שממנה העתיק הר"ש לומר דאין מטמא ומתטמא בהיסט. אלא דבר שיש בו רוח חיים. דההיא רבי אליעזר היא דפליג במתני' ז' דקאמר אף הנושא. דפירש הר"ב והוא שנושא. וקאמר דמסיט שאינו נושא אין בהם. אבל הר"ש לא פירשה כן. משום שהוא ג"כ אינו מפרש לדרבי אליעזר דלקמן כמו שפי' הר"ב. אלא דאף הנושא ממש קאמר. וכל שכן מסיט. ועוד מוכח דאותה תוספתא דלא כהלכתא. דקתני כלים הנוגעים בזב כו' מטמאין שנים ופוסלים א'. ובהדיא מפרש הר"ב במשנה י' דכלים הנוגעים בזב אינן מטמאין אלא אחד. ומזה קשה על הר"ש כמו כן. דהתוספתא דלא כהלכתא. וכבר הארכתי בזה למדי כפי כוונת החבור. אבל יצא מזה שעדיין צריכין אנו למודעי בעיקר הדין דמצריך הר"ב שיהא בו רוח חיים למסיט. דהא לא אשכחן הכי במתני' ה' ו' דפרק דלעיל. וכן בנבלה ומת דפרקין. ומהתוספתא אין להכריע. לפי שאפשר לומר דרבי אליעזר היא דלקמן מתניתין ז' לפי פירוש הר"ב בדרבי אליעזר. ולפיכך דברי הר"ב מלבד דללא צורך כתב בכאן האי טעמא דמסיט כו'. אלא גם הדין בעצמו דלא כהלכתא וצ"ע:
ובמצורע עיין במשנה י' וכתב הר"ב ומצורע ויולדת נפקא לן מלזכר ולנקבה לזכר לרבות את המצורע. ולנקבה לרבות את היולדת. וכן כתב הרמב"ם. והכי איתא בתורת כהנים אבל במשנה ג' פ"ד דנדה פי' הר"ב לזכר לרבות את מצורע למעינותיו. ולנקבה לרבות מצורעת לדמה. והכי איתא התם בגמרא [דף ל"ד] ולא קשיא. דהכל בכלל ההיקש. ואם תאמר ויולדת אמאי איצטריך לרבות. י"ל ללידה יבשתא:
מטמא שנים וכו'. במגע אבל לא במשא. כדתנן בריש פרקין. ומכל מקום הנושא את המשכב מצינו שלא ישא את הקדש. כדתנן בריש פרק ג' דחגיגה. ומה שכתב הר"ב דחשיבי אב הטומאה. עיין בריש הפרק:
ואחד המסיט. כלומר ואינו נושא ונישא. ולענין כולהו לבד ממצורע ומשכב ומושב מיירי. בין שהטהור הסיט לטמא. בין שהטמא מסיט לטהור. אבל במצורע ומשכב ומושב ליכא לפרושי הכי (דהא כתב הר"ב בפרק ד' משנה ה') דכל טומאת המסיט טהורות. חוץ משל זב (ומיהו זב וכל דדכותיה כמו שפירש רש"י בפרק ט' דשבת דף פ"ג) כן כתב הר"ש. ותוספות דפרק ו' דפסחים דף ס"ז דכתבו דלא קאי אמצורע אלא אשארא. ע"כ. ה"ה למשכב ומושב. אלא דסוגיא דהתם במצורע לחוד מיירי. ועיין לקמן משנה ח':
ואחד הנושא ואחד הנישא. כלומר ואפילו אינו מסיט מה שאין כן בנבלה ומת דמתניתין ג' דבעינן דוקא שיהא ניסט. כדפי' שם הר"ב. ועיין עוד לקמן:
ואחר המסיט. ולא קתני נושא ונישא דהכא אינו מטמא במשא אלא אם כן שיש בו ג"כ היסט. וכמו שכתב הר"ב בנבלה ומת. וטעמא דגרע הכא ממשכב ומושב. כתב הר"ש במשנה ג' פרק קמא דכלים דכל הני אמעוטי מאבן מסמא שלא יטמאו תחת אבן מסמא. וכמו שכתבתי שם בשמו. וכיון דאמעוטי אינן מטמאין אא"כ שיזוזו ויוסטו. דעיקר רבויא דמרבינן אבן מסמא. היינו היכא שהטומאה אינה זזה. ולאו דוקא אבן אלא אפילו נייר המפסיק שאינו נוגע ומזיז הטומאה. וכדלעיל משנה ה'. אלא נקט אבן משום קרא ושומת אבן. דמיניה גמרינן אבן מסמא. אבל עיקר טעם תלוי בזה שעומד במקום אחד ולא זז ולא הסיט ומשום הכי *נמי דאמעטו היינו דבעינן להיסט דוקא. ובלאו הכי לא סגי. והיינו דלא קתני נושא ונישא. דמשמע בלא היסט עכ"ל. אבל לשיטת הרמב"ם דלא מצריך לעיל היסט עם המשא. צריך עיון דלא קתני נושא ונישא. ושמא סמיך תנא אדלעיל וחדא מתלת נקט:
רבי אליעזר אומר אף הנושא. כתב הר"ב והוא שנושא קאמר. וכן פי' הרמב"ם. וטעמייהו מהגמרא שהביאו לעיל משנה ג'. אבל הר"ש כתב דדוקא התם מפרש הגמרא הכי. אבל בכאן אין צורך אלא פליג אתנא קמא דקאמר שאין משא בלא היסט שעמה. וקאמר איהו דאף הנושא בלא היסט נמי. משום דאיהו לא ממעט להו מאבן מסמא ולפיכך לדידיה אף בלא היסט מטמאין:
והמסיטו. הכא ודאי פירושו הטהור המסיט למרכב. ומשום הכי קתני המסיטו בכינוי. ולא קתני המסיט סתמא דהוה משמע בין טהור מסיט למרכב. בין טמא מסיט לטהור. ובמרכב אי אפשר לומר כן כמש"כ לעיל במשכב:
מי חטאת שיש בהן כדי הזייה. כתב הר"ב מטמאין בגדים במשא. כדתנן במשנה ב' פרק קמא דכלים. ועיין מה שאכתוב בריש משנה י':
הכניס ראשו לאויר התנור טהור. וטהור התנור. והר"ב השמיט וטהור. וכן הר"ש. וה"נ ל"ג בנ"א. אבל הרמב"ם העתיק כגירסת הספר. ומפרש דהכניס ראשו לאויר התנור טהור האדם שהנבלה בפיו ועדיין לא בלעה. וקמל"ן דלא תימא שבהיותה נסתרת ונכנסה ומחבאה בתוך אויר התנור. תהיה כמו בלועה. והא דקתני וטהר התנור. מיירי כשהיא בלועה. וכדפי' הר"ב:
טהור התנור. לשון הר"ב דכל המטמאים בגדים אין מטמאין אדם וכלי חרס. וכן ל' הר"ש. וכלומר דכל אלו דאמרן דמטמאים שנים משום בגדים. כל אלו אינם מטמאים אדם וכלי חרס ונמצא כלשון הזה בגמרא פרק הגוזל קמא דף צ"ח. כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. ועוד בריש אלו מציאות וכ"ע לא ידעי:
הקיאה או שבלעה. לשון הר"ב היינו פירש וכן ל' הר"ש. וכלומר היינו פירש דתנינן לגבי אינך. ולשון הרמב"ם בפ"ו מהא"ה [הלכה י"ד] ואחר שבלע הרי זה פירש ממטמאו. ומ"ש הר"ב דלא יאכל כתיב כו' עיין מ"ש בריש טהרות:
ובמי חטאת שאין בהם כדי הזייה. דאילו יש בהן כדי הזייה *[הנוגע בהן מטמא בגדים לפי שאי אפשר שיגע במים שלא יסיט אותן. והרי הוא מטמא שנים ופוסל א'. כך פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות אבות הטומאות [הלכה י"ג]. וא"ת ולעיל דקתני הנושא מי חטאת שיש בהן כדי הזייה. פי' הר"ב לפי שאינן מטמאים בגדים במגע. לא קשיא שהדין עמו. כדתנן במשנה ב' פ"ק דכלים. וחשוכי בגדים במגע. וא"ת ותקשה לפסק הרמב"ם. כבר הרגיש בזה הכ"מ [שם] ומפרש דממגע חשוכים. אבל מיטמאים מדין היסט. וכתב הר"י קורקוס דנ"מ לאם היו קרושין כגליד דליכא היסט. ע"כ. ומשום דלא פסיקא למי חטאת שיש בהן כדי הזיה שיטמאו במגע. שאם הם קרושין לא יטמאו. הלכך קתני לעיל הנושא. דמלתא פסיקא הוא *[ובהא דר"י קורקוס מתישב דהרמב"ם ורש"י לפרש דלא כמו שסובר הרא"ם בפרשת חקת בפסוק ומזה מי הנדה וגו']:
כל הנוגע. כתב הר"ב כגון אוכלים וכלים כו' וכן פי' הר"ש. ואין הלשון משמע כן. דהכי הל"ל בד"א באדם. אבל אוכלים וכלים הנוגעים באחד מכל אבות וכו'. והרמב"ם פי' זה הכלל כל הנוגע באבות הטומאות. ר"ל בשאר אבות הטומאות. כי אשר מטמא ב' ופוסל אחד בשעת מגעו. כבר קדם מנינם ומספרם ואין שם זולתן. אבל יש אבות הטומאות שלא מנה כאן. ולשונו בפתיחה לסדר הזה מספר אבות הטומאות ל"ב אבות אלו הן. השרץ. והנבלה. והמת. ואדם שנטמא במת. וכלים שנגעו באדם שנטמא במת. וכלים שנטמאו במת. וכלים שנגעו בכלים שנטמאו במת. ואדם שנגע בכלים שנטמאו במת. (וכלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנטמאו במת). והאהל. והקבר. והש"ז. מי חטאת. ופרה אדומה. ופרים ושעירים הנשרפים. ושעיר המשתלח. וזב. וזבה. ונדה. ויולדת. מרכב. משכב. ובועל נדה. ודם טמאה. ורוק טמא. ומימי רגליו. וזובו של זב. ושכבת זרעו. ומצורע בימי ספרו. ומצורע בימי חלוטו. ובית מנוגע (ובגד מנוגע). עכ"ל בפתיחה *[והנה הנם ל"ג. אם לא שנחשוב הנשרפים לאחד. אע"פ שהם שני מינים. פרים. ושעירים]. וכתב עוד בפירושו. ואמנם אמרו חוץ מן האדם. ר"ל המת. לפי שהמת הוא כשאר אבות הטומאות. ונוגע מטמא ב' ופוסל אחד [כו'] והוא לא זכרו בכלל אשר מנה שהן מטמאים ב' ופוסלים אחד. ועל כן שונה בכאן ע"כ. והוקשה לו שהרי שורף פרה ופרים ומשלח שעיר. מטמאין בגדים. כמו ששנינו במשנה ג' פ"ח דפרה. ועוד בספ"ד. ולא נמנו בכאן עם המטמאין שנים ופוסלים א'. ומן זה הכלל מוכח דאין מטמאין אלא א' ופוסלים א'. ואמר דאה"נ דהכי הוא. ואל תחשוב שזה סותר הכלל אשר אמר ר' יהושע. לפי שהוא (באר) ואמר כל המטמא בגדים בשעת מגעו. ולא אמר כל המטמא בגדים גרידא. ואלה לא במגע יטמאו בגדים אבל בהתעסק עסק מיוחד והבן זה עכ"ל. ומעתה נפלה לה בבירא עמיקתא התימה שתמה הכ"מ בספ"ו מהלכות אבות הטומאות (הלכה ט"ו) דהיאך אפשר שיטמא בגדים ולא יטמאו אוכלים אלא להיות שני שהרמב"ם עצמו הוקשה לו זה ומשני לה שפיר דכללא דר"י לא איתא אלא למטמאים במגע גרידא:
בעל קרי כמגע שרץ. פירש הר"ב כשם שנוגע בשרץ ראשון לטומאה כו' וכ"פ הרמב"ם ואע"ג דכבר שמעינן לה מדלא קתני בריש כלים בהדי אבות הטומאות כמ"ש שם הר"ב רגילות המשניות לאשמועינן בקצור מה ששנה כבר בהדיא כמ"ש בריש ברכות וכ"ש הכא דלא שמעינן אלא מכללא. ומ"ש הר"ב וטומאתו שוה לנוגע בש"ז ומשום דטומאת נוגע בש"ז לא כתיב בהדיא לא הכי (צ"ל להכי) תליא ליה בנוגע בשרץ אבל בגמרא פ"ו דפסחים דף ס"ז דלטומאתה לא צריכא דהאי טומאת ערב כתיב ביה והאי טומאת ערב כתיב ביה אלא מה מגע שרץ מטמא באונס (אם נפל עליו שרץ מת) אף בעל קרי מטמא באונס ועיין לעיל בפ"ב משנה ב' והר"ש מייתי לה:
ובועל נדה כטמא מת. פי' הר"ב שהוא אב הטומאה וטמא טומאת ז' אבל הר"ש כתב משמא דגמרא דפסחים דהא מלתא דפשיטא הוא דהאי טומאת ז' כתיב ביה והאי טומאת ז' כתיב ביה אלא למחנותם איצטריך דסד"א ותהי נדתה עליו כתיב דמשתלח חוץ לשתי מחנות כנדה קמל"ן דהוי כמת ואין משתלח אלא חוץ למחנה אחת ?[ב] אבל בבעל קרי כמגע שרץ ליכא למימר הכי דבעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות ושרץ שרי במחנה לויה אבל בפ"ק דיומא דף ו' לטומאה בהדיא כתיב בהו האי טומאת ז' והאי טומאת ז' ומשני סיפא איצטריכא ליה אלא שחמור ממנו בועל נדה וה"ה דה"מ לשנויי הכי בפסחים. ע"כ:
אלא שחמור ממנו בועל נדה שהוא מטמא משכב ומושב כו'. כתבו התוספות דיומא פ"ק דף ו' וז"ל תימא לי דטמא מת נמי חמור מבועל נדה שטעון הזאה ג' וז' ומטמא כלי מתכות לעשותם אב הטומאה וכיוצא בו כדתנן בריש מס' אהלות ג' טמאים במת. אדם במת וכלים באדם טמאים טומאת ז' וכו' ושמא בסיפא דברייתא חשיב נמי להני חומרי דטמא מת מבועל נדה ע"כ. ונעלמה מעינם דמתני' היא ודלא חשיב כלל בסיפא:
שהוא מטמא משכב ומושב. מפורש במשנה ג' פ"ק דכלים:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
משנה זבים, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב