משנה זבים ה ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת זבים · פרק ה · משנה ו | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

[עריכה]

הנוגע בזב, ובזבה, ובנדה, וביולדת, ובמצורע, במשכב, ובמושב, מטמא שנים כד ופוסל אחד.

פרש, מטמא אחד ופוסל אחד.

אחד הנוגע ואחד המסיט כה ואחד הנושא ואחד הנישאכו.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַנּוֹגֵעַ בְּזָב, וּבְזָבָה, וּבְנִדָּה, וּבְיוֹלֶדֶת, וּבִמְצֹרָע, בְּמִשְׁכָּב, וּמוֹשָׁב, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. פֵּרַשׁ, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד, אֶחָד הַנּוֹגֵעַ וְאֶחָד הַמַּסִּיט וְאֶחָד הַנּוֹשֵׂא וְאֶחָד הַנִּשָּׂא.

נוסח הרמב"ם

הנוגע בזב ובזבה ובנידה וביולדת ובמצורע ובמשכב ובמושב מטמא שנים ופוסל אחד פירש מטמא אחד ופוסל אחד אחד הנוגע ואחד המסיט ואחד הנושא ואחד הנישא.

פירוש הרמב"ם

כבר בארנו בראשון של כלים כי אלו האבות הנמנים הנוגע בהן או נושאן מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת נשיאתו וכן בארנו כי כל שיטמא במשא יטמא בהיסט וכן נתבאר כי אדם טהור הנישא על גבי הזב או על גבי משכבו מטמא שנים ופוסל אחד והדבר כולו מבואר וכבר בארנו פעמים כי דין הזב והזבה והנדה והיולדת בטומאת משכב ומושב ושאר דברים אשר יטמאו אותן שוה וכן המצורע והנדה ולשון סיפרא בפירוש אמרו ית' זאת תורת הזב וגו' והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה אמרו לזכר לרבות את המצורע ולנקבה לרבות את היולדת:

פירוש רבינו שמשון

הנוגע בזב או בזבה. כל הני שוה משאן למגען דמטמו אדם לטמא בגדים כדפרישית בפ"ק דכלים ולכך חשיבי אב הטומאה כל זמן שלא פירשו מאחר דמטמו בגדים ולכך עושה הנוגע ראשון ושני ושלישי:

אחד הנושא ואחד הנישא. אין מצורע מטמא כלי חרס בהיסט כדאמרינן בפסחים בפרק אלו דברים (דף סז:) וכן משכב ומושב נמי המסיטים את הטהרה כגון ע"י כף מאזנים לא מטמאו כדתניא במסכת שבת בפ' אמר ר"ע (דף פג:) דכל טומאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב והכא לא מכח היסט דהאי נושא ונישא הוי בלא הסטה כדפרישית לעיל ומדאתרבו לענין אבן מסמא נפקא לן דנושא ונישא בלא הסטה דמסיט ונושא ונישא דהכא היינו אתרי גווני אבן מסמא דפרישית בפ"ק דכלים אבל זובו של זב וחביריו דאימעוט בפרק דם הנדה (דף נה.) מאבן מסמא כדפרישית בפ"ק דכלים משום הכי אמר נוגע ומסיט אין נושא לא ור' אליעזר דאמר הכא אף הנושא לטעמיה דמוקי לה לדרשה אחרינא כדפרישית בפרק קמא דכלים ומתוך סוגיא דפרק העור והרוטב (דף קכד:) הוה משמע דבמילתא אחריתי פליגי גבי הא דאמר עולא שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפי' הוליך והביא כל היום כולו טהור מאי טעמא דכתיב נישא וקרינן נושא בעינן נושא והוא דנישא ואמרינן כתנאי אחד הנוגע ואחד המסיט רבי אליעזר אומר אף הנושא אטו נושא לאו מסיט הוא אלא לאו הכי קאמר אחד הנוגע ואחד המסיט בלא נישא ואתא ר' אליעזר למימר והוא דנישא ומאי אף אימא והוא דנישא ולכאורה היינו פלוגתא דר' אליעזר ורבנן דמתניתין דמייתי התם אבל אי אפשר לומר כן דקרא דעולא גבי נבילה כתיב והכא פליגי בזובו של זב ושכבת זרעו ומימי רגליו דלא שייך בהו והוא דנישא דכמים בעלמא הם ועוד דמטמו בכל שהוא כדתנן בפרק יוצא דופן (דף מ.) אלא היינו פלוגתא דלעיל דפליגי גבי נבילה והא דקשיא ליה אטו נושא לאו מסיט הוא ולא קאמר דפליגי גבי נבילה בנושא ולא מסיט כדפליגי הכא משום דהכא איכא טעמא דמוקי אותם לרבות דמה לטומאה ולא למעט ממשא כדפרישית בפ"ק דכלים אבל גבי נבילה פשיטא ליה דמההוא טעמא דממעטי רבנן נושא בלא מסיט ממעט ליה נמי רבי אליעזר משום הכי פריך אטו אף הנושא דקאמר ר' אליעזר לאו מסיט הוא וכי יטמא נושא בלא מסיט ומסיק כן הוא דנישא קאמר למעוטי שני חצאי זיתים של נבילה שתחבן בקיסם:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הנוגע בזב ובזבה כו' - כל הני שוה מגען למשאן דמטמאו אדם לטמא בגדים, הלכך חשיבי אב הטומאה כל זמן שלא פירשו, מאחר דמטמאו בגדים, ולכך הנוגע עושה ראשון ושני ופוסל שלישי בתרומה:

פירש - ממטמאיו, אינו אלא ראשון בעלמא ומטמא אחד לעשותו שני, ופוסל שלישי בתרומה:

ואחד המסיט ואחד הנושא - ואע"פ שאינן נוגעים. זב וזבה ונדה בהדיא כתיבי, דכתיב זאת תורת הזב וגו' והדוה בנדתה. ומצורע ויולדת כג נפקא, לן מלזכר ולנקבה, לזכר לרבות את המצורע, ולנקבה לרבות את היולדת:

פירוש תוספות יום טוב

ובמצורע עיין במשנה י' וכתב הר"ב ומצורע ויולדת נפקא לן מלזכר ולנקבה לזכר לרבות את המצורע. ולנקבה לרבות את היולדת. וכן כתב הרמב"ם. והכי איתא בתורת כהנים אבל במשנה ג' פ"ד דנדה פי' הר"ב לזכר לרבות את מצורע למעינותיו. ולנקבה לרבות מצורעת לדמה. והכי איתא התם בגמרא [דף ל"ד] ולא קשיא. דהכל בכלל ההיקש. ואם תאמר ויולדת אמאי איצטריך לרבות. י"ל ללידה יבשתא:

מטמא שנים וכו'. במגע אבל לא במשא. כדתנן בריש פרקין. ומכל מקום הנושא את המשכב מצינו שלא ישא את הקדש. כדתנן בריש פרק ג' דחגיגה. ומה שכתב הר"ב דחשיבי אב הטומאה. עיין בריש הפרק:

ואחד המסיט. כלומר ואינו נושא ונישא. ולענין כולהו לבד ממצורע ומשכב ומושב מיירי. בין שהטהור הסיט לטמא. בין שהטמא מסיט לטהור. אבל במצורע ומשכב ומושב ליכא לפרושי הכי (דהא כתב הר"ב בפרק ד' משנה ה') דכל טומאת המסיט טהורות. חוץ משל זב (ומיהו זב וכל דדכותיה כמו שפירש רש"י בפרק ט' דשבת דף פ"ג) כן כתב הר"ש. ותוספות דפרק ו' דפסחים דף ס"ז דכתבו דלא קאי אמצורע אלא אשארא. ע"כ. ה"ה למשכב ומושב. אלא דסוגיא דהתם במצורע לחוד מיירי. ועיין לקמן משנה ח':

ואחד הנושא ואחד הנישא. כלומר ואפילו אינו מסיט מה שאין כן בנבלה ומת דמתניתין ג' דבעינן דוקא שיהא ניסט. כדפי' שם הר"ב. ועיין עוד לקמן:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כג) (על הברטנורא) בלידה יבישתא:

(כד) (על המשנה) שנים. במגע ולא במשא:

(כה) (על המשנה) המסיט. כלומר, ואינו נושא ונישא. ובין שהטהור הסיט לטמא או איפכא. וקאי אזב וכו'. אבל במצורע ומשכב ומושב ליכא לפרושי הכי, דהא כל טומאת המסיט טהורות חוץ משל זב::

(כו) (על המשנה) הנושא כו'. כלומר ואפילו אינו מסיט. משא"כ נבלה ומת דמשנה ג' דבעינן דוקא שיהא ניסט. ע"ב:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אחד הנושא ואחד הנישא:    כגון שלא הזיז הטומאה. הנושא היינו שהטומאה על אבן מסמא ואצבעו של טהור תחתיו. הנישא היינו שהטהור על האבן ואצבע של זב תחתיו ומשכב נמי מטמא באבן מסמא אבל זובו של זב ורוקו וכו' דאימעוט בפ' דם הנדה מאבן מסמא קתני בהן נוגע ומסיט דוקא אבל לא נושא ונישא וכתבו תוס' ז"ל בפסחים בפ' אלו דברים (פסחים דף ס"ז) אומר ר"ת הא דקתני נישא דמשמע דמצורע נמי מטמא בהיסט לא קאי אמצורע אלא אשארא ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

ובזבה:    או או:

במשכב:    של אלו החמשה המנויין:

מטמא שנים ופוסל אחד:    דכל הנהו נגיעתן חמור כאלו נשאן. לטמא בגדים וכלים שנגע קודם שפירש מטומאה. להכי גם למנין ראשון ושני הו"ל אב הטומאה קודם שפירש:

ופוסל א':    דכשפירש הנוגע מן הטומאה. אין דינו רק כראשון:

ואחד המסיט:    דלהכי לא נקט נמי ניסט. ור"ל שהסיט הטומאה לטהרה היינו משום דטומאה שהסיט לטהרה טהור. דאף למאי שהוכחתי לעיל כר"ש. [עיין סי' ב'] דגם כלי ואוכל שנטמא בזב. קודם שפירש מטומאה עושה לנוגע בו ראשון. עכ"פ הכא רק באדם הנוגע בזב וזבה וכו' קמיירי. דאי במה שאין בו רוח חיים. לא שייך מסיט במשכב מושב ומצורע. דהרי כל שאין בו רוח חיים שהסיט להטמא. טהור. חוץ מבזב. כתוספתא פ"ה. וכ"כ נושא ונישא אף דשייך במצורע דעליונו של מצורע טמא אפילו תחת אבן מסמא [מדהוקש לזב כנדה דל"ה ע"א ורש"ו שם ד"ה לאחרי'. וכן מוכח נמי לפע"ד מדלא מני ליה לעיל מ"ג. כל הנושא ונישא ע"ג מצורע טהור. ש"מ דבאמת במצורע טמא]. עכ"פ גבי משכב ומושב לא שייך. דהרי כל הנושא ונישא ע"ג משכב ומושב טהור. אלא ע"כ מתני' באדם שנטמא בזב וזבה כו' קמיירי. ולהכי לא נקט נמי ניסט ור"ל דניסט הטהור מהטומאה. דלא שייך במשכב ומושב ומצורע. דהרי כל הטומאות המסיטות לטהור. טהור. חוץ מבזב [כשבת דפ"ג ע"ב. פסחים דס"ז ע"ב ]. ונושא ונישא דקאמר הכא. ר"ל אפילו בלי היסט. ור"ל אפילו אבן מסמא מפסיק. דבכה"ג כולהו ז' מטמאי לאדם:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים