משנה טבול יום א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טבול יום · פרק א · משנה א | >>

לחצו כאן להצגת משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המכנס חלות על מנת להפריש, ונשכו — בית שמאי אומרים, חיבור בטבול יום, ובית הלל אומרים, אינו חיבור.

מקרצות נושכות זו בזו, וככרות נושכות זו בזו, האופה חמיטה על גבי חמיטה עד שלא קרמו בתנור, וקולית של מים המחלחלת, ורתיחת גריסין של פול ראשונה, ורתיחת יין חדש, רבי יהודה אומר, אף של אורז — בית שמאי אומרים, חיבור בטבול יום, בית הלל אומרים, אינו חיבור.

ומודים בשאר כל הטומאות, בין קלות בין חמורות.

נוסח הרמב"ם

המכנס חלות על מנת להפריש ונשכו בית שמאי אומרין חיבור בטבול יום בית הלל אומרין אינן חיבור מקרצות נושכות זו בזו וכיכרים נושכין זה בזה האופה חמיטה על גבי חמיטה עד שלא קרמו בתנור וקולית של מים המחולחלת ורתיחת גריסין של פול ראשונה ורתיחת יין חדש רבי יהודה אומר אף של אורז בית שמאי אומרין חיבור בטבול יום ובית הלל אומרין אינן חיבור ומודים בשאר כל הטומאות בין קלות בין חמורות.

פירוש הרמב"ם

כבר בארנו פעמים כי טבול יום פוסל את התרומה בין אם היו אוכלין של תרומה או משקין של תרומה פוסל ואינו מטמא וכבר בארנו בטהרות (פ"ב) כי דין חלה ותרומה אחד לענין הטומאה

ודע זה אמר כי המקבץ חלות קצתן על קצתן ותהיה כונתו להפרידן אחר כן אמנם קבצן לכונה בחלה ההוא ודבקו העוגות קצתן בקצתן ונגע טבול יום באחד מהן אומרים ב"ש שהוא פוסל את הכל וכן הדין במקרצות ובככרין וחמיטה על גבי חמיטה וכבר ביארנו בטהרות (פ"א) מקרצות מחותכות עיסה דומה ללחם שאופים פעמים לספינה וחמיטה עוגה רקיקה. עד שלא קרמו קודם שיתהוה לה קליפה אבל נדבקה אחת אל אחת בתוך העיסה וזה בלי ספק אינו בכונתו לפי שהוא מפסיד צורתו ותבנית הלחם משתנה:

וקולית (המת). היא גלגלת הראש וכנה הקצף אשר יתהוה במים כשיכנס בהן האויר בגלגלת ואמרו קולית המים המחולחלת ר"ל שיהיה תוכה ריקם וקצוותיה מחוברות בלחם של תרומה וכן רתיחת תבשיל פולין הרתיחה הראשונה ורתיחת היין אשר זמנו קרוב לדריכתו ב"ש סוברין כי אלה כולן חבור בטבול יום ושאם נגע טבול יום בקצה קצף ההוא פסל היין או הלחם וכן אם נגע באחד המקרצות או החמיטות או הככרות פסל הכל וב"ה אומרים כי לא פסל אלא במה שנגע בלבד ואלו *הכלים אינן חבור והכל מודים כי אלו כולן חבור בשאר טומאות בין קלות בין חמורות אמנם חלקו בטבול יום לפי שכבר טהור ואינו חסר אלא הערב השמש:

פירוש רבינו שמשון

ונשכו. שדבקו זו בזו כדתניא בתוספתא דטהרות אי זהו הנושך התולש ממנו משהו:

ב"ש אומרים חיבור בטבול יום. ואם נגע באחת מהן כנוגע בכולן:

וב"ה אומרים אינו חיבור. ואותה שנגע בה פסולה והשאר טהורות:

מקרצות. מלשון (ירמיה מו) קרץ מצפון חתיכת עיסה קטנה שנחתכה מעיסה גדולה כדתניא בתוספתא דטהרות (פ"א) הקורץ מקרצת מן העיסה וכל הני שחשיב הכא אפלוגתא דב"ש וב"ה דסיפא קיימי והא דלא כייל חלות בהדייהו משום דחלות לבית הלל אינן חיבור לא בטבול יום ולא בשאר טומאות אבל הני דוקא בטבול יום פליגי אבל בשאר טומאות מודו כדקתני סיפא:

חמיטה. עוגה דקה:

וקולית שלמים. עצם של ירך ושלמים נפסלים בטבול יום ומשום דלא משכח בשר בתרומה נקט שלמים ונקט עצם הקולית משום דיש בו מוח יותר מבשאר עצמות:

המחולחלת. שהמוח מתקשקש בתוכו דגרע כדמוכח בפרק העור והרוטב (דף קכה.) גבי קולית המת ומיהו קשה דהוה ליה למימר קולית של שלמי' ונראה דשתי תיבות הן של מים ורתיחת המים קולית שמה ואם נגע ברתיחתן לא הוי חיבור [ולא] נפסלו המים בזמן שחלולין מלשון ארעא חלחולי מחלחלא דפ' חומר בקודש (דף כב.):

ראשונה. שברתיחה ראשונה אינה נדבקת על הגריסין וכן רתיחת התירוש וכן רתיחה של אורז לרבי יהודה בכל הני פליגי אי הוו חיבור לטבול יום ואם נוגע בעצם כנוגע *במת ואם נוגע ברתיחה כנוגע בגריסין וביין ובאורז:

בין קלות. ראשון:

בין חמורות. אב:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

המכנס חלות - שמפרישין מן העיסה, ונתן מהם הרבה זו על זו עד שנדבקו זו בזו, ודעתו היה מתחילה להפרידן זו מזו:

ונשכו - שנדבקו כל כך עד שכשבא להפרידן נושכות זו מזו, כלומר שנתלש מקצת מאחת מהן ועולה עם חברתה:

בית שמאי אומרים חיבור בטבול יום - ואם נגע טבול יום באחת מהן, נפסלו כולן כאילו הן גוף אחד. דטבול יום פוסל בתרומה, וחלה דין תרומה יש לה:

ובית הלל אומרים אינו חיבור, כיון דדעתו להפרידן - ואותה שנגע בה הטבול יום פסולה, והשאר טהורות:

מקרצות - חתיכות של עיסות שנחתכו ונתלשו מעיסות הגדולות, קרויות מקרצות. לשון קרץ מצפון בא בא (ירמיהו מז). וכל הני דחשיב הכא. אפלוגתא דבית שמאי ובית הלל דסיפא קיימי. והא דלא חשיב חלות בהדייהו, משום דחלות לבית הלל אינן חיבור לא בטבול יום ולא בשאר טומאות א, אבל הני דוקא בטבול יום פליגי, אבל בשאר טומאות מודים, כדקתני סיפא:

חמיטה - עוגה דקה:

עד שלא קרמו בתנור - דכיון שנדבקו כשהן עיסה, הרי צורתן נפסדת אם מניחן מדובקין, הלכך ודאי עתיד להפרידם:

וקולית של מים - הקצף והרתיחה שעולה במים, קולית שמה. ואם נגע טבול יום באותה רתיחה, לבית הלל לא הוי חיבור ולא נפסלו המים:

מחולחלת - כשהרתיחה חלולה מתחתיה ואינה נוגעת במים אלא בקצותיה:

הראשונה - שרתיחה ראשונה של גריסין אינה מודבקת על הגריסין:

ר' יהודה אומר אף ברתיחה של אורז - נמי פליגי בית שמאי ובית הלל אי הוי חיבור לטבול יום, ואי נגע ברתיחה כאילו נגע באורז ב:

ומודים בית הלל בשאר כל הטומאות - דהוי חיבור:

בין קלות בין חמורות - קלות ראשון לטומאה ג. חמורות, אב הטומאה. ודוקא בטבול יום פליגי, לפי שכבר עלה מטומאתו ואינו חסר אלא הערב שמש:

פירוש תוספות יום טוב

משנה טבול יום, הקדמה

סידור אחר זבים. טבול יום. כמו שאמר הכתוב. זאת תורת הזב. ואשר תצא ממנו ש"ז. הרמב"ם. וסתם טבול יום של בעלי קרויין דשכיח ותקנת עזרא תוכיח.

המכנס חלות וכו' בש"א וכו'. כ' הר"ב דלא חשיב להו בהדי הני דלקמן. משום דחלות לב"ה וכו' וכ"כ הר"ש. ומסיים מהר"ם והא דנקט טבול יום משום רבותא דב"ש. דאפילו בטבול יום הוי חבור. ע"כ *(וכיוצא בזה רבותא לב"ש כתבתי בשם הראב"ד במשנה ג' פרק קמא דמכשירין. ושם פ"ד משנה ה' להרמב"ם) ולא פירשו טעמא מאי מחלקין בין חלות לאינך והרמב"ם לא פירש כן אלא דהא דלקמן ומודים וכו' אחלות נמי קאי. וכן כתב בחבורו (ריש) פ"ח מהט"א. ואולי שבבית המדרש נשאלה שאלה זו בפניהם ואפליגו בה. והדר נשאלו האחרות ביחד. וסדרן רבינו הקדוש כן כל שאלה בפני עצמה. נ"ל:

וקולית של מים. כתב הר"ב הקצף והרתיחה שעולה במים קולית שמה. וכ"כ הר"ש. גם הרמב"ם מפרש כן. וכתב שקולית הוא שנקרא כן (על שם שהוא) כמו גלגלת הראש ועי' בפי' הר"ב משנה ה' פ"ט דחולין והראב"ד פי' (שם) קולית כד ששואבין בו מים. (עיין בפי' הר"ב משנה ג' פ"ג דפרה. ומ"ש שם) ויש נקב בשוליה שהרוח נכנס בו ומבעבע את המים. וטבול יום שנגע באותו בעבוע. אינו חיבור למים. ע"כ:

הראשונה. פי' הר"ב שרתיחה ראשונה וכו' וז"ל מהר"ם פי' שברתיחה ראשונה עדיין לא נמוחו הגריסין לתוך המרק והוי צלול. והנוגע ברתיחה לא הוי כנוגע בגריסין. אבל ברתיחה שניה אז נמוחו הגריסין ונעשה המרק עב וחשיב חבור. והנוגע ברתיחה למעלה כנוגע בגריסין עצמן. ע"כ:

רבי יהודה אומר אף של אורז. ולא כתב הר"ב הלכתא מאי כדכתב במתניתין דלקמן בפי' דפליג נמי ר"י. וכתב דאין הלכה. גם בפי' הרמב"ם לא נמצא פסק הלכה במשנה זו. ונראה מזה דס"ל דליתא פלוגתא בדר"י. אלא ר"י היתה קבלה בידו דבהא נמי פליגי ות"ק לא שמיע ליה. אבל לא פליג. ואע"ג דבל' פלוגתא נשנה. לא קשיא. שהרבה נמצאים כן. וכתבתי קצתם בפרק בתרא דבכורים. ובחבורו פ"ט מהט"א פסק לדר"י. ואזדא תמיהת הכ"מ:

קלות. פי' הר"ב ראשון. וכ"כ הר"ש. ועיין בר"פ דלקמן ומל' הרמב"ם פ"ו מהמ"א משמע דקלות אותן שהן מד"ס השנויין בסוף מס' זבים:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) הר"ש. ונקט טבול יום, משום רבותא דבית שמאי. מהר"מ. והר"מ לא חילק ביניהן. ונראה לי דכך נשאלו בבית המדרש חלות בפני עצמם כו':

(ב) (על הברטנורא) ומדלא כתב הלכתא כמאן, נראה דסבירא ליה דלא פליג ר' יהודה, אלא קבלה היתה בידו דבהא נמי פליגי, ותנא קמא לא שמיע ליה. משא"כ במ"ב, דתנא קמא נחית למין קטניות ולא תני של טופח, משמע דפליגי:

(ג) (על הברטנורא) ובר"מ משמע, דקלות, אותן שהן מדברי סופרים:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בעזה"י אל נורא ואיום. נתחיל מסכת טבול יום

כ' הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים וסידר אחר זבים טבול יום כמו שאמר הכתוב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע ואלו הטומאות המוקדמות כולן הם כוללות הגוף ר"ל כשיגע בהן אדם יטמא כל גופו ובשביל זה בא לדבר על טומאת כל אבר ואבר בפני עצמו ע"כ: נלע"ד שרצה לומר טומאת קרי שהיא מסכת טבול יום ומסכת ידים שהיא ג"כ טומאת אבר ואינה אלא מדדבנן הניחה לאחרונה ועדיין לשון הרמב"ם ז"ל דחוק קצת:

המכנס חלות:    כהן המקבץ חלות מאת מכיריו ונתנם זו על זו או זו אצל זו:

על מנת להפרישן:    פי' להפרידן שאין בדעתו לעשות מהם ככר אחד גדול אלא בדעתו להפרידן ולאפות כל אחת לבדה:

מקרצות:    נראה דהר"ש ז"ל גריס נקרצות בנון. וכן הגי' הרי"א ז"ל. והוא לשון קרץ מצפון בא בא וכן מחומר קורצתי גם אני:

וככרות נושכות:    כך צ"ל:

והנכון וככרים נושכין זה בזה וכדאיתא נמי בפ"א דטהרות וכן הגי' הרי"א ז"ל:

וקולית של מים:    לפירוש שהביא רעז"ל הסכימו הר"ש והרא"ש ז"ל והוא ג"כ פי' הרמב"ם ז"ל וז"ל הקצף ההווה במים מחמת האויר הנכנס בו דומה לעצם הקולית שהוא עגול כראש גולגולת האדם או הבהמה ע"כ. ויש גורסין קולית שלמים המחולחלת דשלמים נפסלין בטבול יום ומשום דלא אשכח בשר בתרומה נקט שלמים ותנא עצם קולית משום דיש בו מוח יותר משאר עצמות. המחולחלת שהמוח מתקשקש בתוכו דגרע כדמוכח בפ' העור והרוטב גבי קולית המת הלכך אמרי ב"ה דלא הוי חבור בטבול יום שאם נגע בעצם לא נטמא המוח וצריך לומר דמחולחלת לא נתייבש לגמרי אלא נתחלחל שאין העצם בלא מוח דאי נתייבש לגמרי אמרינן בפ' העור והרוטב דלא הוי חבור כלל אף בשאר טומאות ומיהו קשה דקולית של שלמים הל"ל ועוד דקולית של שלמים אינה מענין האחרים דמיירי בשני דברים המתחברים ולא איירי בדין שומר הפרי ומכח אלו הדוחקים הסכימו הר"ש והרא"ש ז"ל לפי' הרמב"ם ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

המכנס חלות:    כהן המכנס חלות מהרבה בתים:

על מנת להפריש:    שדעתו להפרידן זמ"ז בביתו:

ונשכו:    נדבקו כל כך. עד שכשיפרידם ישאר קצת מזו בזו:

בית שמאי אומרים חבור בטבול יום:    בנגע טבול יום באחד. נפסלו כולן. דחלה דינה כתרומה. שנפסלת מטבול יום. דהוא שני שעושה שלישי בתרומה:

ובית הלל אומרים אינו חבור:    מדדעתו להפרידן:

מקרצות:    חתיכות בצק. ובתרומה קמיירי. וכן כל הנך דמייתי בפרקין. כולה בתרומה מיירי:

נושכות זו בזו:    או או:

האופה חמיטה:    עוגה קטנה של תרומה:

עד שלא קרמו בתנור:    עד שלא נאפה קרום סביב לחמיטת התחתון אפה זו עליה. דמדאין אש שולט ביניהן. אינו נאפה יפה ועתיד להפרידן:

וקולית:    קצף בל"א שוים:

של מים המחולחלת:    שהקצף גבוה וחלול. ואע"ג דבמים לא שייך תרומה ואי משום דנעשו על טהרת תרומה. הרי טבול יום אינו פוסל חולין שעל טהרות תרומה כתוספתא פ"ח. נ"ל כיון דלתרומה ממש בעי לה דינן כתרומה. כנדה פ"י מ"ו [והר"ש גריס קולית שלמים. והקשה הרא"ש על זה מחולין קכ"ה ע"ב. דבאמת מוח שבו אינו חבור ועיין שם]:

ורתיחת גריסין של פול ראשונה:    שאז עדיין המים שברתיחות. צלולים הן. משא"כ ברתיחה שנייה. כבר נמוחו הגריסין. והמרק עב וחשיב חבור לגריסין:

ר' יהודה אומר אף של אורז:    בכולהו פליגי ב"ש וב"ה וכדמסיק. ותמהו רבותינו. למה לא כייל הכל. בפלוגתא דגבי חלות ברישא. ורב"א רצה לתרץ דפלוגתא דסיפא איירי אפילו אין דעתו להפרידם. וק"ל א"כ מ"ט דב"ה. ולפעד"נ למאי דאמרינן [נדה דמ"ז] דאף דתרומה בזה"ז דאורייתא. חלה בזה"ז דרבנן. דבביאת כולכם תלוי. משום הכי פלגינהו לרישא מסיפא. דרישא איירי בדרבנן וסיפא בדאורייתא. ורישא קמ"ל רבותא אליבא דב"ש. וסיפא דמיירי בתרומה קמ"ל רבותא אליבייהו דב"ה. דאף דכייל נמי בסיפא כמה דברים שתרומתן מד"ס. עכ"פ שם תרומה. דררא דאורייתא נינהו:

ומודים בשאר כל הטומאות:    שנגעו בהנך דלעיל. דהוה חבור. דרק טבו"י קליש טומאה דידי' מדטבל:

בין קלות בין חמורות:    קלות ר"ל ולד הטומאה. וחמורות אה"ט:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים