מלאכת שלמה על טבול יום א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מלאכת שלמה · על טבול יום · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

בעזה"י אל נורא ואיום. נתחיל מסכת טבול יום

כ' הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים וסידר אחר זבים טבול יום כמו שאמר הכתוב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע ואלו הטומאות המוקדמות כולן הם כוללות הגוף ר"ל כשיגע בהן אדם יטמא כל גופו ובשביל זה בא לדבר על טומאת כל אבר ואבר בפני עצמו ע"כ: נלע"ד שרצה לומר טומאת קרי שהיא מסכת טבול יום ומסכת ידים שהיא ג"כ טומאת אבר ואינה אלא מדדבנן הניחה לאחרונה ועדיין לשון הרמב"ם ז"ל דחוק קצת:

המכנס חלות:    כהן המקבץ חלות מאת מכיריו ונתנם זו על זו או זו אצל זו:

על מנת להפרישן:    פי' להפרידן שאין בדעתו לעשות מהם ככר אחד גדול אלא בדעתו להפרידן ולאפות כל אחת לבדה:

מקרצות:    נראה דהר"ש ז"ל גריס נקרצות בנון. וכן הגי' הרי"א ז"ל. והוא לשון קרץ מצפון בא בא וכן מחומר קורצתי גם אני:

וככרות נושכות:    כך צ"ל:

והנכון וככרים נושכין זה בזה וכדאיתא נמי בפ"א דטהרות וכן הגי' הרי"א ז"ל:

וקולית של מים:    לפירוש שהביא רעז"ל הסכימו הר"ש והרא"ש ז"ל והוא ג"כ פי' הרמב"ם ז"ל וז"ל הקצף ההווה במים מחמת האויר הנכנס בו דומה לעצם הקולית שהוא עגול כראש גולגולת האדם או הבהמה ע"כ. ויש גורסין קולית שלמים המחולחלת דשלמים נפסלין בטבול יום ומשום דלא אשכח בשר בתרומה נקט שלמים ותנא עצם קולית משום דיש בו מוח יותר משאר עצמות. המחולחלת שהמוח מתקשקש בתוכו דגרע כדמוכח בפ' העור והרוטב גבי קולית המת הלכך אמרי ב"ה דלא הוי חבור בטבול יום שאם נגע בעצם לא נטמא המוח וצריך לומר דמחולחלת לא נתייבש לגמרי אלא נתחלחל שאין העצם בלא מוח דאי נתייבש לגמרי אמרינן בפ' העור והרוטב דלא הוי חבור כלל אף בשאר טומאות ומיהו קשה דקולית של שלמים הל"ל ועוד דקולית של שלמים אינה מענין האחרים דמיירי בשני דברים המתחברים ולא איירי בדין שומר הפרי ומכח אלו הדוחקים הסכימו הר"ש והרא"ש ז"ל לפי' הרמב"ם ז"ל:

משנה ב[עריכה]

האופה ע"ג חמיטה:    ע"ג חמיטה משקרמו כך צ"ל:

ורתיחת יין ישן:    יש מקומות שהיין ישן תוסס פעם שנית בקיץ וכן באשכנז רוב היינות. הרא"ש ז"ל:

ושל שמן לעולם:    אפילו חדש מפני שהיא מעט הרתיחה:

ר' יהודה אומר אף של טופח:    כך צ"ל:

תניא בתוספתא המכנס חלות בין להפריש בין שלא להפריש נשכו נפסלות במנין מוסיף עליהן האורז וגריס של טופח בזמן שאינם קלופים רשב"ג אומר אף פולים הגמלונים כיוצא בהן טהורין באב הטומאה ואין צריך לומר בטבול יום דברי ר"מ וחכמים אומרים טהורים בטבול יום וטמאים בכל הטומאות מוסיף עליהן האורז וגריס של טופח בזמן שהן קלופים ופי' הר"ש ז"ל נפסלות במנין פי' דמונים בהן ראשון ושני ופליגא אמתני':

שאינם קלופים:    נמי קאי אאורז וברתיחתם איירי דלא הוי חבור ע"כ:

משנה ג[עריכה]

וחרחור פחות מכאצבע:    קשה לע"ד דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא והרמב"ם ז"ל פי' כאן חרחור מחוזק החום והיובש ובחרחור דבסיפא פי' חרש כמו שאכתוב בסמוך אבל שם ביד פי' בין דרישא בין דסיפא לשון בצק הנחרך בעת אפיה ועוד קשה לי מה יקרא לת"ק גרגר מלח קטן ומה יקרא גרגר מלח גדול ושמא נאמר דגרגר מלח גדול ייקרא כל שאינו נאכל מחמת מלחו ולקושייא קמייתא דוחק לתרץ דכאצבע נעשה יותר מכאצבע כ"ש הכא דאיכא הפסק טובא ושמא דכאצבע טהורים בטבול יום וטמאים בכל הטומאות:

ר' יוסי אומר כל שהוא נאכל עמו:    ר' יוסי לא יהיב שיעורא אלא כל שהוא נאכל הוי חבור ומה שאיינו נאכל לא הוי חבור:

משנה ד[עריכה]

(א) וחרחור יותר מכאצבע:    כמו שרושמין הבעלי בתים פתם בפול או בתורמוס כן רושמין ג"כ בחרחרת חרש וכיוצא בו אמר כי אלו כולם טהורים ואפילו באב הטומאה כשנגע אב הטומאה בחרש זה או בגרעין התורמוס וכיוצא בהן לא יטמא הככר ור' יוסי עזב כוונתו והיפך הוראתו הנקדמת ואמר כי כל מה שאינו נאכל עם הפת אבל מפרידין אותם ממנו ואז יאכל אינו חיבור ואפילו באב הטומאה הרמב"ם ז"ל:

משנה ה[עריכה]

התיאה והחלתית והאלום:    כולם מיני זרעונים הן ואשאין קלופים קיימי וסבר ת"ק דאין קליפתם חיבור ואפילו כשומר לא חשיבא אף לאב הטומאה וכ"ש לטבול יום ותימה דשומר דזרעים נפקא לן בפ' העור והרוטב מעל כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ומשמע התם דליכא מאן דפליג וארבנן נמי מ"ש ט"י משאר טומאות הא שומר דאורייתא וטבול יום דאורייתא. ואפשר לומר דמיירי שנתרועעה הקליפה ואינה מחוברת היטב ולא חשיבא תו שומר ופליגי אי הויא חבור. ועוד קשה מאידך בבא דקתני השעורה והכוסמת בזמן שהן קלופים מה חבור שייך בהו ועוד אי תיאה וחלתית ואלום אשאינם קלופים קיימי ה"ל למיהדר למיחשבינהו בהדי בבא בתרא דקלופין. לכך צריך לפ' דהך בבא לא איירי לענין חבור וסבר ר"מ דכל הני לא מקבלי טומאה כלל שאין תורת אוכל עליהן ורבנן סברי דבטבול יום הקלו אבל בשאר טומאות גזור אע"ג דלא חזו לאכילה כולי האי וקרא דעל כל זרע זרוע מיתוקם בחטה בקליפתה דיש בה תורת אוכל ושעורה בקליפתה נקט משום שאר טומאות לרבנן דמטמו מדרבנן. הר"ש ז"ל:

ובערוך והאלום יש ששונים והלום פי' בושם נכתש עם המלח ע"כ:

והרמב"ם ז"ל פי' הפירוש שהביא רעז"ל דבזמן שאין קלופין לא חשיבי מאכל אדם וכו' וכתב עליו הרא"ש ז"ל ודברי תימה הן כיון דאוכל נינהו למה תעכב הקליפה שעליהן שלא יקבלו טומאה אטו ביצה בקליפתה ורמון ואגוז בקליפתה לא מקבלי טומאה ובעוקצין תנן דכולהו מקבלי טומאה. ומורי ה"ר מאיר ז"ל פי' דמיירי כגון מתני' דמסמר ודצרור דלעיל וכן שעורה וכוסמת שאינם קלופים ותיאה וחלתית ואלים ולר' יהודה אף אפונים שחורים שנתחברו עם הפת לא הוו חבור דאינם ראויין לאכילה אבל שעורה וכוסמת קלופים וחטה אפילו אינה קלופה ולר' יהודה אפילו אפונים לבנים אם נתחברו עם הפת הוו חבור שנאכלין לפעמים קלויין. ואי קשיא לך כיון דתנא שעורה וכוסמת שאינם קלופין דלא הוו חבור למה ליה למיתני צרור וי"ל דסד"א דכיון שנתנו לסימן בטל לגבי ככר והוו חבור קמ"ל דלא עכ"ל הרא"ש ז"ל. ועוד כתב ז"ל השעורה וכו' בזמן שהיא קלופה לפי' ר"ש ז"ל דלענין חבור מיירי מה שייך להזכיר כאן חבור אחרי שניטלה הקליפה לגמרי וגם לפי' הרמב"ם ז"ל הא אמרי' בפ' העור והרוטב דשעורה בקליפתה כמו שמוציאין אותו לזריעה מקבלת טומאה והיינו על כרחך הקליפה העליונה דאי הקליפה הנטחנת עמה אוכל גמור הוא ולא שומר ע"כ וכי דייקת שפיר משכחת שמסקנת הר"ש ז"ל כפי' הרמב"ם ז"ל וישב מאי דקשה עליו: