משנה טבול יום א ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טבול יום · פרק א · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

השעורה והכוסמת בזמן שאינן קלופיםז, התיאה והחלתית והאלוםח, רבי יהודה אומר, אף אפונים שחורים, טהורים באב הטומאה, ואין צריך לומר בטבול יום, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, טהורים בטבול יום, וטמאים בכל הטומאות.

השעורה והכוסמת בזמן שהן קלופים, והחטה בין שהיא קלופה בין שאינה קלופה, הקצח, והשמשום, והפלפל, רבי יהודה אומר, אף אפונים לבנים, טמאים בטבול יום, ואין צריך לומר בכל הטומאות.

נוסח הרמב"ם

השעורה והכוסמת בזמן שאינן קלופין התייה והחלתית והאילום רבי יהודה אומר אף אפונים שחורים טהורין באב הטומאה ואין צריך לומר בטבול יום דברי רבי מאיר וחכמים אומרין טהורין בטבול יום וטמאין בכל הטומאות השעורה והכוסמת בזמן שהן קלופין והחיטה בין קלופה ובין שאינה קלופה הקצח והשומשום והפלפל רבי יהודה אומר אף אפונים לבנים טמאין בטבול יום ואין צריך לומר בכל הטומאות.

פירוש הרמב"ם

כבר קדם לך בטהרות (פ"ח) שאין מיטמא מכל הצמחים אלא מה שראוי למאכל אדם וכשהם השעורים והכוסמים בלתי קלופין אינם מאכל אדם ואינם ראוים לאכילה וע"כ אינן מטמאין אפי' באב הטומאה:

וחלתית. בלשון ערב אל חתית:

התיאה. נאמר שהוא שרש החלתית:

והאלום. בלשון ערב אנגרב"י והוא שרש מין מן החלתית ואינו מאכל ואמנם מצרפין אותו מעט במזון כמו שמצרפים המלח הנקרא אלבור"ק ואמר ר' יהודה כי האפונין השחורין ג"כ אינן מאכל אדם אמנם הוא במדרגת הרפואה לא במדרגת המזונות כל אלה דברי ר"מ אבל חכמים אומרים כי כל אלה הנזכרים אינן נפסלים בטבול יום אבל כשנגעו בהן שאר טומאות הן מטמאין כשהן נכשרין על התנאים הידועין וקצח בלשון ערב שונ"ז והוא הידוע במצרים בדמיון השחור והשומשום בלשון ערב אל סמס"ם והוא המפורסם במערב באל גלגלי"ן בלשון ערב ואין הלכה כר"מ ולא כר' יהודה:

פירוש רבינו שמשון

התיאה והחלתית והאלום והאפונים. כולהו מיני זרעים ואשאינן קלופין קיימי וקסבר רבי מאיר דאין קליפתם חיבור דאפילו כשומר לא חשיבא לאב הטומאה וכל שכן לטבול יום ודבר תימה הוא דשומר לזרעים נפקא לן בריש העור והרוטב (דף קיט.) מדכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ושעורין בקליפתן ומוכחא סוגיא דליכא מאן דפליג והכא קתני שעורה ולרבנן נמי קשה מאי שנא טבול יום משאר טומאות הא שומר דאורייתא וטבול יום דאורייתא ועוד קשה מאידך בבא דקתני השעורה והכוסמת בזמן (שאינן) א) קלופין מה חבור שייך בהו ועוד אי תימא חלתית ואלום אשאינן קלופין קיימי הוה ליה למיהדר למחשבינהו בהדי קלופין לכך צריך לפרש דהך בבא לא איירי לענין חיבור וסבר ר' מאיר דכל הני לא מקבלי טומאה כלל שאין תורת אוכל עליהן ורבנן סברי דבטבול יום הקלו אבל בשאר טומאות גזור אע"ג דלא חזו לאכילה כולי האי וקרא דעל כל זרע מיתוקם בחטה בקליפתה דיש בה תורת אוכל ושעור' בקליפתה נקט משום שאר טומאות לרבנן דמיטמו מדרבנן ופשוט הוא:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

השעורה והכוסמת - בזמן שאינן קלופים לא חשיבי מאכל אדם, שאין בני אדם אוכלין אותן בקליפתן, ודבר שאינו מאכל אדם אינו מקבל טומאה:

התיאה - שורש של חלתיח:

והחלתית - בערבית כך שמה חלתית. וקורין להו בלע"ז ספיטיד"א:

והאלום - אמרו עליו שהוא שורש מין ממיני החלתית. וכל הני לא חשיבי מאכל אדם, ופעמים מערבין מהם מעט עם המזון:

אף אפונים שחורין - שאינן אלא לרפואה ואין עשויות למאכל אדם:

טהורים בטבול יום - כיון שטהר מטומאתו ואינו מחוסר אלא הערב שמש, אינו פוסל בכל אלה אם הם של תרומה ט. אבל בשאר טומאות חשיבי אוכל ומקבלות טומאה כשאר אוכלין. והלכה כחכמים:

הקצח - מין זרע שחור. ובלע"ז נייל"ו. ורגילין לתת ממנו בלחם:

והשמשום - כך שמו בערבי. ובא"י ממנו הרבה, ועושים ממנו שמן שומשמין:

פירוש תוספות יום טוב

השעורה כו' בזמן שאינן קלופים. מסיק הר"ש דהא דדרשינן על כל זרע וכו' וכדרך שבני אדם מוציאין חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה (וכמ"ש הר"ב בריש מסכת עוקצים) דשעורה בקליפתה נקט משום שאר טומאה לרבנן. דמיטמו מדרבנן. ע"כ. ומהר"ם כתב וז"ל ושמא הכא [איירי] בקליפתה החיצונה. דיש לשעורה ולכוסמת שתי קליפות. ורגילים היו לשרותן במים להסיר הקליפה החצונה. והיינו חושלא שבגמרא. ולאחר שהסירו קליפה החצונה. היו רגילים אז לזורעה. ולהכי קליפה החצונה לא חשיבא שומר מדאורייתא. אלא מדרבנן גזרו אטו קליפה הפנימית לרבנן בשאר טומאות. אבל בט"י דקלשה טומאתיה לא גזרו. ולר"מ לא גזרו על קליפה החצונה כלל. ע"כ. ולדבריו מתני' מיפרשא לענין חבור. וכ"כ בהדיא:

בזמן שאינן קלופים. כתב הר"ב שאין ב"א אוכלים כו' ודבר שאינו מאכל אדם כו' כדתנן רפ"ג דעוקצים:

התיאה וכו'. מיני זרעים הם ואשאינן קלופים קיימי. מהר"ם:

והחלתית. פי' הר"ב דלא חשיב מאכל אדם ופעמים מערבין מהן מעט עם המזון. וכ"כ הרמב"ם. אבל בפ"ך דשבת משנה ג' פירש"י דנוהגים לאוכלו במקומות הקרים. *[ועיין בפי' הר"ב במשנה ד' פ"ג דעוקצים]:

רי"א. וכתב הרמב"ם שאין הלכה כמותו. ועיין בר"פ:

טהורים בטבול יום. כתב הר"ב אם הם של תרומה. לא ידעתי אמאי דייק לפרושי הכא דאם הם של תרומה. דהא כולה פירקין ודאי בשל תרומה מיירי:

הקצח. כתב הר"ב מין זרע שחור ובלע"ז נייל"ו וכו'. ועיין בפירושו מ"ו פ"ג דעוקצין. וכן בעדיות פ"ה מ"ג ומה שכתבתי שם [ד"ה הקצח]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על המשנה) השעורה כו'. והא דדרשינן שעורה בקליפתה, משום שאר טומאה לרבנן נקטה. הר"ש. ומהר"ם כתב, ושמא הכא איירי בקליפה החיצונה דרגילות להסיר אותה קודם זריעה, ולהכי לא חשיבא שומר מדאורייתא, אלא דרבנן גזרו אטו קליפה פנימית, ובטבול יום לא גזרו. ולר"מ לא גזרו כלל. ולדבריו מתניתין מיפרשא לענין חיבור:

(ח) (על המשנה) התיאה כו'. מיני זרעים הן. ואשאינן קלופים קיימו. מהר"מ:

(ט) (על הברטנורא) וקשה, דהא כוליה פירקין ודאי בשל תרומה מיירי, ולמה דייק הכא לפרושי הכי:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

התיאה והחלתית והאלום:    כולם מיני זרעונים הן ואשאין קלופים קיימי וסבר ת"ק דאין קליפתם חיבור ואפילו כשומר לא חשיבא אף לאב הטומאה וכ"ש לטבול יום ותימה דשומר דזרעים נפקא לן בפ' העור והרוטב מעל כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ומשמע התם דליכא מאן דפליג וארבנן נמי מ"ש ט"י משאר טומאות הא שומר דאורייתא וטבול יום דאורייתא. ואפשר לומר דמיירי שנתרועעה הקליפה ואינה מחוברת היטב ולא חשיבא תו שומר ופליגי אי הויא חבור. ועוד קשה מאידך בבא דקתני השעורה והכוסמת בזמן שהן קלופים מה חבור שייך בהו ועוד אי תיאה וחלתית ואלום אשאינם קלופים קיימי ה"ל למיהדר למיחשבינהו בהדי בבא בתרא דקלופין. לכך צריך לפ' דהך בבא לא איירי לענין חבור וסבר ר"מ דכל הני לא מקבלי טומאה כלל שאין תורת אוכל עליהן ורבנן סברי דבטבול יום הקלו אבל בשאר טומאות גזור אע"ג דלא חזו לאכילה כולי האי וקרא דעל כל זרע זרוע מיתוקם בחטה בקליפתה דיש בה תורת אוכל ושעורה בקליפתה נקט משום שאר טומאות לרבנן דמטמו מדרבנן. הר"ש ז"ל:

ובערוך והאלום יש ששונים והלום פי' בושם נכתש עם המלח ע"כ:

והרמב"ם ז"ל פי' הפירוש שהביא רעז"ל דבזמן שאין קלופין לא חשיבי מאכל אדם וכו' וכתב עליו הרא"ש ז"ל ודברי תימה הן כיון דאוכל נינהו למה תעכב הקליפה שעליהן שלא יקבלו טומאה אטו ביצה בקליפתה ורמון ואגוז בקליפתה לא מקבלי טומאה ובעוקצין תנן דכולהו מקבלי טומאה. ומורי ה"ר מאיר ז"ל פי' דמיירי כגון מתני' דמסמר ודצרור דלעיל וכן שעורה וכוסמת שאינם קלופים ותיאה וחלתית ואלים ולר' יהודה אף אפונים שחורים שנתחברו עם הפת לא הוו חבור דאינם ראויין לאכילה אבל שעורה וכוסמת קלופים וחטה אפילו אינה קלופה ולר' יהודה אפילו אפונים לבנים אם נתחברו עם הפת הוו חבור שנאכלין לפעמים קלויין. ואי קשיא לך כיון דתנא שעורה וכוסמת שאינם קלופין דלא הוו חבור למה ליה למיתני צרור וי"ל דסד"א דכיון שנתנו לסימן בטל לגבי ככר והוו חבור קמ"ל דלא עכ"ל הרא"ש ז"ל. ועוד כתב ז"ל השעורה וכו' בזמן שהיא קלופה לפי' ר"ש ז"ל דלענין חבור מיירי מה שייך להזכיר כאן חבור אחרי שניטלה הקליפה לגמרי וגם לפי' הרמב"ם ז"ל הא אמרי' בפ' העור והרוטב דשעורה בקליפתה כמו שמוציאין אותו לזריעה מקבלת טומאה והיינו על כרחך הקליפה העליונה דאי הקליפה הנטחנת עמה אוכל גמור הוא ולא שומר ע"כ וכי דייקת שפיר משכחת שמסקנת הר"ש ז"ל כפי' הרמב"ם ז"ל וישב מאי דקשה עליו:


פירושים נוספים