ביאור:תהלים טז - מעומד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י - מהדורות מבוארות של התנ"ך ללא עימוד
ר' הביאור במהדורה הרגילה
תהלים פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ       (מהדורות נוספות של תהלים טז)

מכתם לסיום[עריכה]

מכתם - מלשון מהגיע העת כתום היום כלומר עם הגיע הזמן של סוף היום, או סוף החיים - כפי שפירשוהו חכמינו. ואולי מתכתב עם ציור - במשמעות של כתמים אותם מכתים המשורר
מכתם זה הוא בקשת חיים מחי החיים והרחקה מדרישה אל המתים. חכמינו פרשוהו כבקשת חיי נצח בעולם הבא, ולכן נוהגים לאמרו בבית האבל, בבית העלמין, ובתפילות אזכרה לנפטרים. (ראו הערך מכתם לדוד)

פירוש המכתם על פי חז"ל מובא בסוף הביאור.

ראו גם ירבו שמחות בישראל - על הקשר של מכתם זה ופיוט עתיק הנאמר כברכת הכַּלָּה בעת האירוסין.


מִכְתָּם שיר סיום ואולי במשמעות ציור, וראו בהערה בצד, לְדָוִד:
שָׁמְרֵנִי, אֵל, כִּי חָסִיתִי בָךְ תחילת המכתם, או אולי הקצב והלחן שבו יש לשורר מכתם זה!

אָמַרְתְּ נפשי, את אמרת לַיהוָה:

אֲדֹנָי אָתָּה, טוֹבָתִי הטובה שאני מצפָּה לו בַּל אך ורק עָלֶיךָ תלויה בך. אני מתחננת אליך בלבד ולא לאלילים או למתים.
לִקְדוֹשִׁים ואילו לקדושים המתים, או: את טובתי אבקש רק ממך ולא אתחנן למתים קדושים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה הקבורים באדמה, וְאַדִּירֵי-כָּל ולפי המסורה: ואדירי... כל חפצי בם - חֶפְצִי רצוני, בקשתי בָם שרק אותם אני מעוניין לזכור, ואולי זו שאלה בלעג: האמנם אני מעוניין בהם?
יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם כעסיהם או כאביהם הנצחיים בקבר אַחֵר מָהָרוּ אולי בלעג: לאחר שמיהרו אל הקבר בחייהם, בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם בלעג: רק אסיך עבורם את טקס הניסוך על המציבה או המסיכה - מִדָּם מן הדם שלהם, או: מרוב דם של הזבח, לא אוסיף ניסוך. , וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם ורק את שמותיהם אזכיר (לא שמות של אחרים בלתי קדושים) עַל שְׂפָתָי באמירותי, אולי לצורך הנצחתם, ואותי .
יְהוָה - מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי כוס הישועות אותו אני מרים לכבוד הצלחתי, או כוס אבני הגורל, אַתָּה תּוֹמִיךְ תפיל - מלשון הנמכה גּוֹרָלִי היעד שלי, כלומר תקבע את עתידי בשליטה על טקס הטלת גורל, שבו מקומו או צידו של אבן מופלת קובע את הפעולה שתיעשה.
כתובת "שיויתי" בבית הכנסת תפארת ישראל שנת ת"ש. בית כנסת ברובע היהודי בירושלים, נחרב במלחמת העצמאות
חֲבָלִים שדות שאת שטחם מודדים באמצעות כבל לאורך ולרוחב נָפְלוּ לִי בהטלת גורל בַּנְּעִמִים בטעם טוב, כלומר קיבלתי חלקה טובה - בהשאלה לתחושת חייו, ולפי חז"ל - מקומו הטוב בגן העדן, אַף נַחֲלָת נחלה - מקום המונחל לי מאבותי - איזור המגורים שלי, וראו לעיל במילה חבלים שָׁפְרָה היתה טובה. שפיר בארמית: טוב עָלָי הגיע אלי, כלומר: קיבלתי.
אֲבָרֵךְ אֶת יְהוָה אֲשֶׁר יְעָצָנִי, אַף לֵילוֹת גם בלילות, כלומר אפילו באישון ליל יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי כאשר אני מתעורר בגלל הצורך בהטלת שתן - גם אז אני מברך את ה'.
שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד - כִּי אשר מִימִינִי בעזרי, כמו יד ימין המצויה ומוכנה תמיד ברגע שאני מחליט להזיזה, - בַּל אֶמּוֹט מלשון נטוי - כלומר לא אפול, אשאר יציב!
לָכֵן שָׂמַח לִבִּי הדופק במהירות מהתרגשות וַיָּגֶל כְּבוֹדִי הכבד שלי - המוציא מיצים בעת התרגשות, אַף בְּשָׂרִי השרירים שלי יִשְׁכֹּן ירגיש תחושת מנוחה - ובערבית שּׂוכּוּן - מנוחה - לָבֶטַח.
כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל, לֹא תִתֵּן חֲסִידְיךָ לִרְאוֹת שָׁחַת.
תּוֹדִיעֵנִי הודעה והעדה - הם אמירה שירית "מהדהדת" בה השומע חוזר על הדברים או עונה עליהם באמירה קצרה אֹרַח חַיִּים דרך חיים - כלומר תבשר לי שאחיה, או: תהפוך את דרך חיי לשירת תהודה,
שֹׂבַע שְׂמָחוֹת בשר נא לי תחושת שובע רגועה של שמחה אחר שמחה אֶת פָּנֶיךָ לפניך - כלומר בעתיד,
נְעִמוֹת תבשר לי על עונג צפוי, ובמקרא נעם קשור במתיקות וטעם טוב בִּימִינְךָ מוכן בכל רגע להוציא לפועל כמו יד ימין שלך - נֶצַח לעולם - לפי פירושו הארמי בפי חז"ל. ורבי אבהו פירשו: מנצח, ושיעורו: כמו יד ימין הגוברת על אחרים בזכות זריזות ועוצמה כך תגיע אלי תחושת הטעם הטוב.

המכתם על פי חכמינו[עריכה]

על פי חכמינו ז"ל, הדוברת האומרת לה' שהוא בִּלְעָדִי, היא האומה (עם ישראל). טובתה הוא בכך שהיא רוצה להידמות בהתנהגותה לקדושים, ראשוני האומה. וכך היא אומרת: רק ממך ה' אני מבקשת טובה. אני נזכרת בכך בעת הרהורי בקדושים הצדיקים הקבורים באדמה ויודעת שהם כעת חיים "חיי עולם" ותמו יסוריהם בעולמנו. את טקסי הניסוך לזכר המתים אני עושה רק עבור צדיקים אלו, ואני מנציחה אותם בכך שאני אומרת ומזכירה את שמותיהם.

מכתם זה מוזכר בהרחבה בספרות חז"ל בסוגיות הדנות בטקסי הלולב וההושענות. (במדרש תהלים ועוד, וראו פירושי רש"י השונים והמגוונים על המקראות כאן)