ביאור:תהלים עח - מעומד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י - מהדורות מבוארות של התנ"ך ללא עימוד
ר' הביאור במהדורה הרגילה
תהלים פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ       (מהדורות נוספות של תהלים עח)

משכיל לאסף - יציאת מצרים[עריכה]

מַשְׂכִּיל שיר שבו סיפור עם לקח מוסרי לְאָסָף מוקדש לאסף, או: מיוחס לאסף או בני משפחה זו, ר' #הגיגי לשון

פתיח - סיפור לדורות[עריכה]

הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי! הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי!
אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל - פִּי, אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם -
אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ - וַנֵּדָעֵם, וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ.
לֹא נְכַחֵד לא נשקר - מלשון כחש או: לא נפסיק, מלשון הכחדה. ור' ב#הגיגי לשון מִבְּנֵיהֶם מצאצאיהם של אבותינו, למעשה: מבנינו אנו, לְדוֹר אַחֲרוֹן הבא, במקרא מילה זו בעלת משמעות שונה מזו בעברית המדוברת מְסַפְּרִים נספר את: תְּהִלּוֹת יְהוָה, וֶעֱזוּזוֹ, וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה!
וַיָּקֶם והוא (האל) העמיד, מלשון הקמה. או: הציב דבר המתקיים, מלשון קיום - קימה ועמידה יציבה עֵדוּת העמיד לוח עליו חקוקים החוקים, או: מלים ש'בני יעקב' קיבלו על עצמם בטקס שבועה ('העידו על עצמם') ולאחר ששמעו ענו: "עד" בְּיַעֲקֹב כינוי מקביל לעם ישראל, וְתוֹרָה מראה הכתוב, או: מראה את הדרך הנכונה, מלשון: הוראה - שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל:
אֲשֶׁר וב"עדות זו" צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ: לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם:
לְמַעַן מלשון: מענה, כלומר תשובה לשאלה מדוע, ראו בהערות יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ, יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם.
וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם מחשבתם, ר' #הגיגי לשון וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵל, וּמִצְו‍ֹתָיו יִנְצֹרוּ.
וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם: דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה מורד, משחק מלים עם ה'תורה', דּוֹר לֹא הֵכִין העמיד, לא קיים. מלשון כינון לִבּוֹ ר' הגיגי לשון על 'כסל', וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ.

ממלכת ישראל ('אפרים') הסוררת למרות נסי יציאת מצרים[עריכה]

בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת, הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב.
לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים, וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת.
וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו, וְנִפְלְאוֹתָיו - אֲשֶׁר הֶרְאָם.

בקיעת ים סוף[עריכה]

נֶגֶד מול, כלומר מול עיניהם הרואות אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא, - בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם! - שְׂדֵה צֹעַן!
בָּקַע יָם - וַיַּעֲבִירֵם, וַיַּצֶּב מַיִם - כְּמוֹ נֵד!
וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן - יוֹמָם, וְכָל הַלַּיְלָה - בְּאוֹר אֵשׁ.
יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר, וַיַּשְׁקְ - כִּתְהֹמוֹת מי התהום רַבָּה הגדולה, כלומר: כמו הכמות הגדולה של מי התהום.
וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע, וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת נהר הוא זרם מהיר של מים, והמלה 'מהר' קשורה בו - מָיִם הוריד מים - כמו זרמי הנהר, נראה שמדובר כאן בירידת גשם, או בהתפרצות גדולה של מעין.
וַיּוֹסִיפוּ עוֹד לַחֲטֹא לוֹ, לַמְרוֹת להמרות, ר' #הגיגי לשון עֶלְיוֹן {{ב|בַּצִּיָּה|באזור המדברי היבש, מלשון: צמאון ויובש, ר' #הגיגי לשון.

תלונות בני ישראל במדבר[עריכה]

וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם, לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם.
וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים, אָמְרוּ: הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר?
הֵן הִכָּה צוּר - וַיָּזוּבוּ מַיִם! - וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ!!
הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת? אִם יָכִין {{ב|שְׁאֵר|בצק ר' #הגיגי לשון לְעַמּוֹ?
לָכֵן שָׁמַע יְהוָה וַיִּתְעַבָּר כעס, מלשון עברה וזעם וְאֵשׁ נִשְּׂקָה ננשפה (מהאף) ובדומה ל"חרון אף" - כלומר כעסו על בְיַעֲקֹב, ::וְגַם אַף חרון אף - עָלָה אחז את בְיִשְׂרָאֵל.
כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים, וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ.
וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל, וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח.
וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן - לֶאֱכֹל, וּדְגַן שָׁמַיִם - נָתַן לָמוֹ.
לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ! צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע!
יַסַּע קָדִים בַּשָּׁמָיִם, וַיְנַהֵג בְּעֻזּוֹ תֵימָן.
וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר - שְׁאֵר, וּכְחוֹל יַמִּים - עוֹף כָּנָף.
וַיַּפֵּל בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ, סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו.
וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד, וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם.
לֹא זָרוּ לא הספיקו להתרחק (מלשון: זרות) או לסיים (מלשון: נזירות) מִתַּאֲוָתָם, עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם...
וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם - וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם, וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ.

הנדודים במדבר וזכרון נסי עשר המכות[עריכה]

בְּכָל זֹאת חָטְאוּ עוֹד, וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו.
וַיְכַל בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם, וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה.
אִם הֲרָגָם רק כאשר העניש אותם והרג חלק מהם? - וּדְרָשׁוּהוּ, וְשָׁבוּ וְשִׁחֲרוּ אֵל...
וַיִּזְכְּרוּ כִּי אֱלֹהִים צוּרָם, וְאֵל עֶלְיוֹן גֹּאֲלָם.
וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם, וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ.
וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ, וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ.
וְהוּא רַחוּם! יְכַפֵּר עָו‍ֹן וְלֹא יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ! וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ.
וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה, רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב.
כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר! יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן!!
וַיָּשׁוּבוּ - וַיְנַסּוּ אֵל, וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל - הִתְווּ !?
לֹא זָכְרוּ אֶת יָדוֹ, יוֹם אֲ‍שֶׁר פָּדָם מִנִּי צָר:
אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו, וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן.
וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם, וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן.
יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב עורבים, ויש המפרשים אחרת וַיֹּאכְלֵם, וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם.
וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם, וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה.
יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם, וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל.
וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם, וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים.
יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה, וָזַעַם וְצָרָה, - מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים!
יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם, וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר.
וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם, רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם.

הכניסה לארץ וחורבן שילה[עריכה]

וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ, וַיְנַהֲגֵם הוביל אותם, כלומר דאג להם כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר באיזור הרעיה!
וַיַּנְחֵם לָבֶטַח - וְלֹא פָחָדוּ, וְאֶת אוֹיְבֵיהֶם - כִּסָּה הַיָּם.
וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ, הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ.
וַיְגָרֶשׁ מִפְּנֵיהֶם גּוֹיִם וַיַּפִּילֵם בְּחֶבֶל חילק לפי גורל של חבל מדידה נַחֲלָה, וַיַּשְׁכֵּן בְּאָהֳלֵיהֶם שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.


וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ אֶת אֱלֹהִים עֶלְיוֹן, וְעֵדוֹתָיו לֹא שָׁמָרוּ.
וַיִּסֹּגוּ וַיִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָם, נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה "אש ידידותית", או נזקי "פליטת כדור".
וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם, וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ.
שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבָּר, וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל.
וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם.
וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ הן ארון הקודש, והן כבוד ישראל, וְתִפְאַרְתּוֹ הכובע המפואר - הכתר של המנהיג בְיַד צָר.
וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ, וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר.
בַּחוּרָיו - אָכְלָה אֵשׁ, וּבְתוּלֹתָיו - לֹא הוּלָּלוּ.
כֹּהֲנָיו - בַּחֶרֶב נָפָלוּ, וְאַלְמְנֹתָיו - לֹא תִבְכֶּינָה.

בניין המקדש בהר ציון[עריכה]

וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן - אֲדֹנָי, כְּגִבּוֹר - מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן.
וַיַּךְ צָרָיו אָחוֹר, חֶרְפַּת עוֹלָם נָתַן לָמוֹ.
וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף, וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר.
וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה, אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב.
וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים הרים גבוהים, כלומר: בנה בניין מפואר וגדול מִקְדָּשׁוֹ, כְּאֶרֶץ יציבה כמו שהאדמה - יְסָדָהּ חפר וביסס אותה - מלשון: יסודות ומיסוד לְעוֹלָם כל עוד העולם קיים. כלומר: בנה מקדש לשבט יהודה, שכמו הארץ שתמיד תהיה.
וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ, וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן.
מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ,
- לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ, וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ.
וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ, וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם.

הגיגי לשון

  • לְאָסָף: מוקדש לאסף, אבי משפחת משוררים לויים, או: כתיבת השיר מיוחסת לאסף או אחד מבני אסף הלויים. ר' he:w:אסף בן ברכיהו
  • למען: למטרת. ראו מאמרו של אראל סגל ביאור:בעבור. ישנם מקומות במקרא שלמען משמעותו בגלל הסיבה שבעבר (מפני ש-), ולא לצורך עתידי (כדי ש-) [הרצאתו של הרב יהושע בוך, עתידה להיכתב בספרו על הלשון].
  • לֹא נְכַחֵד:
א. לא נשקר - מלשון כחש, והאות דל"ת הרכה ללא דגש כמו the אנגלי, מוחלפת בשי"ן. כמו בדברי האחים ליוסף: "לא נכחד מאדוני..." פרשת ויגש
ב. לא נפסיק - מלשון הכחדה, כמו בדברי ה' אל פרעה בפי משה: "כי עתה שלחתי את ידי, ואך אותך ואת עמך בַּדֶּבֶר, וַתִּכָּחֵד מן הארץ!" סוף פרשת וארא
  • וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם: מחשבתם, מלשון איבר ה'כסל' המכסה את הכליות וחיצוני להם: כפי הנראה יותרת הכליה, בלוטת האדרנל, האחראית להמרצה, לערות מוגברת בעת סכנה ולאומץ והתרגשות:
ואת שתי הכלית
ואת החלב אשר עלהן על הכליות - אשר על הכסלים...
ואת היתרת על הכבד,
- על הכליות יסירנה.
לפי הסבר זה הביטוי התנ"כי חוקר כליות ולב פירושו: יודע מה מרגש (התגברות פעימות הלב) ומה ממריץ את האדם.
וראו יותרת הכליה באתר ויקירפואה.
ראו גם תפקידים מקראיים לאברי הגוף (אנגלית, מאמר באתר בית הכנסת 'עדת שלום' במונריאל)
וראו מדברים בשפת הגוף (אתר האקדמיה ללשון העברית)
  • לַמְרוֹת עֶלְיוֹן בַּצִּיָּה: להמרות, לא ללכת בדרך אשר מורים להם.
יתכן שיש כאן מילה מורכבת משלילה: 'לא', ומההוראה: 'מרות'. בארמית 'מר' הוא אדון, ויש סברה שבמרד המדובר באי-ציות (ואולי הפסוק מקור לביטוי זה) אל מַרוּת המשעבד. ניתן לשער שמילת 'מר' קרובה לקולות שנאמרו בעת הרעיה של עדרי צאן ובקר, וגם עבדים אנושיים.
יתכן גם שהמילה 'מהר' שהוזכרה קודם בהקשר לנהר, קשורה אף היא לתחום מצלולי זה.
המילה העברית 'מורה' מובנה יכול להיות 'מורד', או מלשון ראיה ואור: 'הוראת דרך' (מחנך), או 'מצביע' ו'מראה'. ואף אלו עשויים לנבוע מאותו מקור מצלולי קדום. אך נראה שצריך לחפש מקור מצלולי ל'אוּר' - הוא האש והשרפה (והנשיפה, וההפחה, והעשון, מלים שמקור צלילן מובן וסביר).
  • לַמְרוֹת עֶלְיוֹן בַּצִּיָּה: באזור המדברי היבש, מלשון: צמאון ויובש. נראה שמקורו בצליל פצפוץ העלים היבשים באזור יבש. הנביא ישעיה אומר בנבואתו:
וְהָיָה:
כַּאֲשֶׁר כמו ש יַחֲלֹם הָרָעֵב - וְהִנֵּה הוא רואה בחלומו ממש לפניו: אוֹכֵל! וְהֵקִיץ - וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ!
וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא - וְהִנֵּה: שֹׁתֶה! וְהֵקִיץ - וְהִנֵּה עָיֵף, וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה,
- כֵּן יִהְיֶה הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל הַר צִיּוֹן.
נראה שיש כמה מושגים בנושא הרעב הצמא העייפות והחולי.
ציה - ציון, צמא - צמאון, עייף, יגע - ערגה, רעב - ערבה, שוקק, יבש, ציבה - בץ
בערבית למלים אלו משמעות קרובה אך לעתים הפוכה:
תעבאן - עייף (אולי הבי"ת בערבית מחליפה את הפ"ה הרפה בעברית) אך נשמע יותר כמו ה'תעב' העברי, וגם 'תובע', הקשורים בעברית דווקא לרעב.
ג'ועאן - רעב. נשמע קרוב ל'יגע' העברי, ושמא זו משמעות המילה במקורה המקראי. (כלומר: 'ואתה עיף ויגע' - פירושו: ואתה צמא ורעב).
עייאן - חולה. ודומה ל'עינוי' העברי.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

  • אִם יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ?: בצק או שמרים. כביטוי בפרשת בא: 'מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם'. המדובר בכלי שבו מטפיחים את הבצק, לפי ההקבלה ל'תנורים' במכת צפרדע מw:עשרת המכות. וכך סבורים גם חוקרי מקרא כיום - ראו he:w:מחמצת שאור ויש מן הפרשנים המסורתיים המקבלים הסבר זה. ראו למשל מהו חמץ מהו שאור. נראה שהשמרים הקדומים היו בבצק ישן שהושאר זמן רב. הביטויים: "הנשארים" וכן "שארית" במקרא הם כמשמעותם בעברית כיום ('וישאר אך נח לבדו', 'והיה המחנה הנשאר לפליטה'...). נראה שהמילים שאור, ואפילו שעורה קשורים במילה זו (אף ששעורה מקורה ב'שערות' הארוכות של דגן זה - ואולי זהו המקור לכל שורת הביטויים). האם בעת העתיקה שמרי שעורים שימשו גם בהטפחת לחם חיטים? או שמא כמו האתיופים כיום, לחם שעורים היה נפוץ, ביחוד בשבטים הנוודים? ויש לחקור בדבר.