קטגוריה:בראשית לח ח

לפי דיברי תמר, נראה שהיא הבינה את חוק היבום כפי שמשה כתב: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ, לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר, יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ" (דברים כה ה). תמר חשבה שכל אחד מהמשפחה, שאינו זר, יכול לשאת אותה וליבם אותה להביא זרע לבעלה המת. תמר חשבה שמי ששוכב איתה, אפילו בטעות או מרמה, הוא בעלה בביאה, כפי שקרה ללאה עם יעקב (ביאור:בראשית כט כה).

בחוקי חמורבי אין חוק ייבום המחייב אלמנה ללא ילדים לעשות ילד עם אחי בעלה כדי שלבעלה יהיה יורש. להפך, חוק חמורבי מספר 172 קובע שאלמנת איש ללא ילדים מקבלת את נדוניתה, מתנותיה, וחלק ממטלטלי בעלה ורשאית להשאר בבית בעלה כל חייה, או רשאית לקחת רק את נדוניתה, לעזוב ולמצוא לה בעל כרצונה. האישה אינה חייבת להנשא לאחד מבני המשפחה, אולם אין איסור עליה לעשות כך.

נראה שאשת יהודה הכנענית (ביאור:בראשית לח ב) הורתה ליהודה להפעיל את חוק הייבום. מהכתוב נראה שיהודה ואונן לא הבינו את חוק הייבום הכנעני, והפעילו סידור מיוחד בו האח מביא זרע לאלמנת אחיו אבל לא נושא אותה לאישה. ההבדלים בהבנת החוק יצרו שגיאות וטעויות בהתנהגותם של המשתתפים בסיפור.

כפי שרואים יהודה לא בקש את הסכמתם של תמר ושל אונן. יהודה פקד על אונן לקיים את חוק הייבום. יהודה לא ידע מה אונן חושב ומה אונן מתכונן לעשות.

אונן לא חשב שתמר תהיה אשתו. אונן חשב שהוא רק חייב לבוא לאשת אחיו מספר פעמים עד שהיא תכנס להריון.

יהודה דיבר ביחיד: "זֶרַע", וגם אונן ידע שחובתו לעשות רק ילד אחד לער, ולכן הוא דיבר ביחיד: "כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע" (ביאור:בראשית לח ט). אונן חשב שלאחר שהוא יביא זרע לער הוא היה יכול לשאת אישה כרצונו, אבל יהיה חייב להמשיך לטפל באשת אחיו ובנה.

ייתכן שבני ישראל כבר התחילו לחלק את הארץ המובטחת, ער קיבל נחלה ואונן קיבל את חלקו, לפי חוקי חמורבי, ער מת בלי ילדים ואחיו יורשים אותו. לפי חוקי היבום, הבן שיוולד לתמר יקבל את חלקו של ער וגם חלק מאונן אביו, וחלקם של בניו של אונן יפגעו, במיוחד שבשנת היובל האדמה חוזרת לבעליה, ובניו תמיד יהיו חלשים מבנו של ער.

היו הרבה גברים במשפחה, בני אחיו של יהודה, אולם אם בן דוד של ער היה נושא את תמר, הייתה נוצרת בעיה שנחלת ער היתה עוברת לשבט ההוא, ונחלתו של יהודה היתה נגרעת מאוד, הפסד של כשליש מנחלתו. כמובן שניתן היה לפתור את זה בהחלטה שהבן של תמר ונחלתו אינם שייכים לשבט ההוא, אלא הוא כאילו שער קם לתחיה בלבד.

אונן בא לתמר, אבל בלי קידושין, בלי כוונה, ובלי רצון להפרותה. הוא בכוונה מנע מתמר להכנס להריון, ככתוב: "וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו" (ביאור:בראשית לח ט). ניתן להבין מהסיפור שאונן חשב שהוא לא היה נשוי, ונראה שהוא לא רצה לשאת אותה לאישה. אונן חשב שאם תמר תלד הוא יהיה אחראי לשתי משפחות: לתמר ובנה, ולמשפחתו שלו. אונן רצה להכשל ביבום, וכך הוא יהיה פטור מלטפל במשפחת ער, ירש חלק מירושתו של ער, ויגדיל את נחלתו בחלוקת כנען לבני ישראל.

בסיפור רות, הקרוב הראשון אמר: "לֹא אוּכַל לגאול (לִגְאָל) לִי, פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי" (ביאור:רות ד ו), וניתן להבין שהוא היה נשוי עם ילדים, וילד נוסף עם רות יפגע בחלקם של בניו המקוריים, כי הבן של רות יקבל גם מירושתו ואת כל ירושת אלימלך, ובנוסף יהיה לו בן שנולד למואביה ואסור יהיה לבן, למרות עושרו, לבוא בקהל ישראל לעשר דורות.

לעומתו, לבועז לא היתה בעיה, כיוון שהוא לא היה נשוי ולא היו לו ילדים. הבן של בועז קיבל את כל נחלת בועז וגם את כל נחלת אלימלך. לכן בועז עשה רק בן אחד כדי שהוא יקבל הכול ולא תווצר בעיה. בועז ורות לא קראו לבן בשם "מַחְלוֹן" על שם בעלה הראשון של רות, וחוץ מחלוקת רכוש, שלשלת אלימלך ומחלון אבדה. בועז התגבר על חוק הנידוי על המואבים בזה שהוא שינה את החוק של משה בעניין נשים מואביות (הוא חידש את הילכת "עמוני ולא עמונית").

נראה שגם אונן היה יכול להביא בן אחד, ואז הבן הזה יירש את בכורתו של ער, ויקבל את ירושת יהודה גם מצד ער, וגם מצד אונן - שני שליש. אונן היה צריך לשמוח בחלקו של בנו הבכור. אפילו אם אונן היה מביא עוד בנים, הבן הראשון היה מקבל את רכושו של ער, ואונן היה יכול למנוע מהבן הראשון כל חלק מנחלתו שלו, כשם שאברהם עשה לישמעאל וששת בניו מקטורה (ביאור:בראשית כה ו).