קטגוריה:אסתר ג ג

מהדורת הכתיב:

המהדורה המנוקדת:

המהדורה המוטעמת:

המהדורה הדקדוקית:

• פרשנות מסורתית:

• פרשנות מודרנית:

• ביאור קצר על כל הפרק
• ביאור מפורט על הפסוק

• דף הפרק
• מקראות גדולות
• הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה

1. ^ תקציר הפסוק הקודם: בפסוק הקודם ראינו שהמן הודיע לכל נכבדי המלך, בזמן ביצוע תפקידם הרשמי בשער המלך, שהם חייבים להשתחוות לו "כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ". המן פירסם פקודה זו כעדות שמיעה על ידי עד אחד בלבד. המלך לא יצא ופקד, הפקודה לא נכתבה בספר דברי הימים (אסתר ב כג), לא נכתבה בספרים לכל מדינות המלך (אסתר א כב), לא נחתמה בטבעת המלך ולא פורסמה על ידי שבעת סריסי המלך (אסתר א י). המן עצמו הודיע בשם המלך את אשר ציווה לו. בפקודת המלך הועלה המן מעל כל השרים אשר איתו בלבד (אסתר ג א), ואילו עבדי המלך אינם מוזכרים בהעלאתו. עבדי המלך חשבו שזו היתה פקודת המלך, אבל מרדכי הבין, או ידע בעזרת מצותתים בארמון, שהפקודה הזו לא אושרה על ידי המלך, וביצועה הוא התנדבותי בלבד. כאשר מרדכי ראה שהמן אינו מתלונן למלך, הוא הבין שהמן אינו יכול להתלונן למלך, כיון שהפקודה לא היתה בעלת תוקף חוקי. למעשה, עבר המן עבירה חמורה של התחזות בשם המלך, שהיא יותר חמורה מעבירתו של מרדכי בסרובו. המן חשש שהמלך אישר בסתר זכויות יתר ליהודים; לדוגמא: ששת הפרסים שעזרו לדריוש במרד נגד המג – היו חופשיים להופיע לפני המלך לא קרואים (הרודוטוס ספר ג 84). כדי לפתור את בעייתו, המן היה חייב לשאול בעקיפין, האם נתן המלך פטור מחוקי המלך לעם מפוזר אחד (אסתר ג ח). כאשר המלך לא הגיב, המשיך המן בהצעתו לאבדם. מעניין שנכבדי המלך בשער התלוננו להמן אבל לא דיווחו למלך, בהנחה שאם המן היה רוצה, הוא יכול לדווח למלך בעצמו. לעומת זאת בהמשך, לאחר תליית המן, ביום הפור, מישהו מעבדי המלך מצא לנכון לומר דבר שטנה נגד אסתר, שהרגה את בני המן בחוסר כבוד וללא רשות המלך (אסתר ט יא). מרדכי חשש שהיהודים יתבוללו כשם שעשרת השבטים אבדו. מרדכי רצה להרגיז את המן, לדחוף אותו ליאוש, לגרום לו לנסות לפגוע בכל היהודים, להביא ישועה, לעשות חג חדש לילדים ומבוגרים, ולהכריח את היהודים לקבל את התורה. ואכן תוכניתו של מרדכי הצליחה בזכות חוכמתו. ואנו צריכים לקרוא את הסיפור וללמוד ממנו.