יערות דבש/דרוש ג

דרוש ג

תוכחת מוסר מה שדרש ברבים הגאון זצ"ל ז' אדר שנת תק"ד לפ"ק בק"ק מיץ יע"א.

בפסוק (ותהילים כב ב) למנצח על אילת השחר מזמור לדוד אלי אלי למה עזבתני ודרשו במדרש (ילק"ש ח"ב רמז תרפ"ה) אלי בים ואלי בסיני ויש להבין מה ענין ים וסיני לזה אמנם ידוע מאמר חז"ל בגמרא (יומא כט) ובמדרש כי זה המזמור מיוחס לאסתר המלכה אשר התפללה אותו בכניסתה לאחשורוש כנודע ואם כי בלאו הכי צריך טעם למה המשילו אסתר לאילה וכנסת ישראל לאילת אהבים הוא מ"ש באדונינו מבחר כל היצורים ובחיר ה' משה ז"ל יהיה לזכרון לפני ה' אשר היום הזה ז' אדר חשך בעו"ה העולם בעדנו ושקעה השמש של עולם אשר פני משה כפני חמה כמבואר באריכות בתקוני זוהר והוא סיבה לכל התלאות אשר קרו אותנו ואבותינו מיום מותו עד היום הזה וראוי ביום הזה להתאונן ולעשות אבל יחיד בכי תמרורים.

ואם חז"ל לא חסו לכבוד שבת וקבעו לומר צדקתך על משה שנסתלק בשבת במנחה כמבואר בהרא"ש פ' ערבי פסחים (וכ"ה בתוס' מנחות ל) מה נאמר ביום הזה שהוא יום מיתתו וע"ז נאמר אוי לנו כי פנה היום כי נטו צללי ערב כי לעת ערב במנחה פנה הודו והדרו ולכך ראוי ונאות לעורר לבבנו ביראת ה' ותורתו ונאמר כי משה כאשר אמר לו השם שילך למצרים אמר (שמות ד, א) והן לא יאמינו לי וכו' ואמר לו השם שישליך מטהו ארצה ויהי לנחש וירא משה ויברח מפניו ואמר לו ה' אחוז בזנבו ויהי למטה בכפו ויש להבין למה בחר ה' בזה ליתן לו אות בנחש ולא בשאר דברים הלא הוא ארור מאת ה'.

וביחוד משה גבר הגברים אשר לא פחד מכל מלאכי מעלה ינוס מפני נחש אשר במעמדו נולד במהפכת המטה ואם עומד איש בתפלה אמרו חז"ל (ברכות דף ל:) אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק איך משה בעמדו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ודבר עמו יגור מפני נחש וינוס מלפני השם עבור פחד כזה ואם יקרהו אסון וינשכו וימות מיתה גופנית הלא הוא לפני ה' יתיצב ונבחר מות הזה במותו לפני ה' בדברו אליו והוא אחד מדברים התמוהים במקרא וגם יש להבין למה אמר לו השם לאחוז בזנבו ולא בראשו ואם כי ישנם בזה דברים עמוקים עד למאוד כמבואר בזוהר והאר"י ז"ל כאשר החל לגלות זה הסוד לתלמידו נקנס עליו מיתה כנודע בכתבים מכל מקום מה שנוגע לענין תוכחת מוסר בע' פנים לתורה הוא כך כי אמרינן בגמ' (בבא בתרא דף טז:) אילה רחמה צר ואי אפשר לה להוליד מה עשה הקב"ה מזמין לה נחש ונושך במקום הלידה ומזה מולידה.

וזה ענין ישראל כי אמרינן (סנהדרין דף צז:) אם אין ישראל עושים תשובה אינם נגאלים מה עשה הקב"ה מעמיד להם מלך צר כהמן ומתוך צרה עושים תשובה וזה הנמשל כי רחם של ישראל צר להוליד תולדות של צדיקים תורה ומעשים טובים ותשובה כי בעו"ה אפס עצור ועזוב ועל זה אמר הנביא (מ"ב יט, ג) באו בנים עד משבר וכח אין ללידה והיינו להוליד בתשובה הגאולה והישועה מה עשה הקב"ה מזמין לנו נחש היינו מלך כהמן שנושך אותנו ומכאיב אותנו עד שעל ידי כך חוזרים בתשובה ומזה הולידה והצמיחה צמח צדקה וישועה לישראל וזהו ענין אילה ולכך המשיל דוד כנסת ישראל לאילה וכן היה במשה כי משה אמר והן לא יאמינו וכו' כי ראה משה שאין הדור זכאים כמו שנא' (יחזקאל טז, ז) שערך צמח וכו' ואת ערום ועריה מתורה ומעשים טובים ולא שמעו אל משה מקוצר רוח מעכו"ם שנדבקו בהם ואם כן היה קשה למשה ולזקני הדור להאמין שיהיה יום פקידה כי חלילה אל לא יעות משפט כיון שאין ישראל זכאים לכך.

ולכך הראהו השם נחש הרצון שיהיה נחש נושך והיינו קושי השעבוד שהרע מאוד לישראל ומתוך זה ישובו בתשובה ויאנחו בני ישראל ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים וזהו ויהי לנחש כי רמז לו קושי השעבוד ומשה בהרגישו קושי השעבוד המר הזה הצר לו למאוד ופחד לנפשו פן ח"ו ישראל לא יוכלו לעמוד בנסיון ושעבוד המר הזה כמ"ש (שמות ה, כב) למה הרעותה לעם הזה וכו' אמנם תכלית התקנה לסבול גזירת גליות הוא בהכניעו עצמו לכך ולקבלו בהכנעה והשפלה כמאמר חז"ל סוף יבמות (קכא) כל גל וגל שבא עלי נעניתי והרכנתי ראשי ללמדך אם צרות יבואו על אדם ירכין ראשו ובזה יוכל לסבול.

וזה מאמר השם שלח ידך ואחוז בזנבו הרצון ההכנעה והשפלות כאמרם (אבות פ"ג מי"ד) הוי זנב לאריות ובזה תוכל לו ויהיה מנחש מטה ישע כי עי"כ תצמח הגאולה וכן היה כי ע"י קושי שעבוד באה הגאולה וכן הדבר באסתר כי אז היה זמן פקידה למלאות ע' שנה והיו צריכים ישראל לתשובה כי אין לך פקידה בלי תשובה וישראל רחמם היו צר ורחוקים מתשובה הזמין להם הקב"ה נחש בריח הוא אחשורוש והמן ועל ידם חזרו בתשובה לכך נמשלה אסתר לאילה ולכך אמרו אילת השחר כמו נחש הנושך שהוא תכלית הצרה ונזק ואחר כך באה הישועה כן היה קודם האיר המזרח שהכוכבים אספו נגהם להיותם שקועים תחת אופן וקשרי הלילה המתגברים והולכים עד שחשך מזלם וכמעט רגע האיר היום וקראהו הזוהר קדרותא דצפרא וכן היה בזמן אסתר כי היה חשך מאד וע"י נשיכת הנחש היה אור לישראל בגאולת הזמן ואחר כך בבנין הבית על תלו ולכן נקרא אילת השחר.

והנה עוד טעם יש למה דוקא אסתר כינוה אילת השחר והוא במה דדרש במדרש שוחר טוב (מזמור כב) על אסתר הוא חושך ולא אור שאסתר היתה מאירה לישראל וחושך לאומות העולם והענין כי כל הנסים הם שינוי הטבע כי מה שיתכן בטבע אין בו שם הנס כלל ובניסים לא מצינו על הרוב שני הפכיים בחוץ לטבע כי קריעת ים סוף היה הצלת ישראל עפ"י הנס שהולכים בנתיבה במים עזים אבל במה שהטבעו המצרים בים אין בו שום שינוי הטבע שהיו המים נוזלים והבאים בים ירדו תהום רבה ולעומת זה בנס סיסרא היה הנס שנפלו אויבים ומן השמים נלחמו בעד סיסרא הכוכבים ממסילותם אבל השלום לישראל אחר כך היה בטבע כי שבת הנוגש וצר הצורר וממילא ישבו בקרב ארצם בשלום וכן במחנה סנחריב היה נס נפלא כי בלילה אחד נפלו ונהרגו בפ"ה אלף אבל כשהיה אחר כך חזקיה יושב בטח בירושלים היה בטבע כי כך הטבע כאשר נכרת האויב.

אמנם באסתר היה הנס שני הפכים כי אילו היה הנס לשנות טבע אחשורוש שהיה שונא לישראל כמאמר הגמרא (מגילה יד) משל לבעל תל וחריץ לאהוב לישראל וליתן להם כתב בטבעת המלך לבל יגע בהם איש היה הנס מפורסם בשנות טבע המלך אבל עדיין היה המן במעמדו וכל העם העמלקים יושבים לבטח וכמו כן היה יכול להיות להיפך שיהיה אחשורוש בכעס על המן שהסיתו לדבר זה באמרו (אסתר ז, ה) מי הוא זה וכו' ויגזור לבטל מחשבתו ולהרוג בעמו אבל בשביל זה לא מחויב שיהיה מרדכי בתכלית הגדולה וכל עדת ישראל עד שרבים מעמי הארץ מתיהדים ויהיה עם יהודה בחשיבות ופאר מה שאחשורוש שונא והם עם לבדד ישבו שנואים מגוים ודתיהם שונות מכל עם אבל באמת היה כאן נס כפול ושני הפכים בו כי הגיע מרדכי ועמו לתכלית הכבוד והגדולה ולעומתו המן ועמו לאבדון ולתכלית הירידה ולכך אמר שאסתר היתה אור לישראל וחושך לרשעים וזה אילת השחר כי נודע כאשר בזה חלק העולם לילה והעולם תחתינו הנקרא בלשון לטיין אנטיפרי שהוא חלק אמעריקא הוא יום וכן להיפך ולכך אמרו (בראשית ח, כב) יום ולילה לא ישבותו וא"כ כאשר אצלינו עמוד השחר הוא ליושבי ממולנו שקיעת החמה לנו תחלת היום ולהם תחלת הלילה וזה היה באסתר לנו התחיל היום להאיר ולהם היה לשקוע חושך ואופל וצלמות ולכך נקרא אילת השחר.

אמנם דברי הגמרא ביומא (כט) תמוהים מה שאמרו מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים ופרכינן והא איכא חנוכה ומשני ניתן ליכתב קאמרינן והדבר בהיפך שחר הוא סוף הלילה ואח"כ מאיר היום אבל אסתר היתה סוף לנסים ואח"כ נסתלקה מאתנו השפעת ה' לעשות לנו נפלאות כאשר אבותינו ספרו לנו אשר פעל בימי קדם ובעו"ה פנה שמשו של אור ה' ושכינתו אשר בקרבנו אשר שם לנו אותות ומופתים וא"כ אסתר סוף כל היום ואח"כ חשכו עינינו וניטל כבוד הנסים מאתנו ואיך דומה זה לשחר סוף הלילה איפכא הוי ליה להמשיל לשקיעת החמה שהוא סוף היום כך אסתר סוף הנסים.

אמנם להבין מה שאמרו במגילה (דף ז) מגילת אסתר ברוח הקדש נאמרה שנא' קימו וקבלו קיימו למעלה מה שקבלו למטה והקשו תוס' הא דרשינן בשבת (פ"ה) מודעה רבה לאורייתא ואמרינן הדר קבלוהו בימי אחשורוש שנאמר קימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר ע"ש.

ונראה לישב דיש להבין למה בימי אחשורוש הדר קבלו תורה ולא מקודם ונראה כי כתבו המפרשים הא דאמרינן מודעה רבה לאורייתא הא אמרו נעשה ונשמע ותירצו זהו בפה ליראת אש הגדולה אבל לא בלב כדכתיב (תהילים עה, לו) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו וא"כ כל קבלת התורה היה בפה ולבם בל נכון אבל גם לזה יש מקום לומר הכל הולך אחר הפה ודברים שבלב אינם דברים (קידושין מט) אך כל ענין עמלק הוא מזכות עשו שהיה נוהג כבוד ביצחק כדכתיב (בראשית כב, כח) ויאהב יצחק את עשו אך היה ציד בפיו כי לא מלבו כיבד את יצחק שלא עשה שום דבר מלבו רק מפיו ולבו בל עמו ואי נלך בתר פה ולא בתר לב יש לעשו טענה בזכות אביו ולכך עד היום היו סומכים כי אף שקבלה היתה בסיני בפה ולא בלב מה בכך עיקר ברית כרותה לשפתים ומה נפקא מיניה בהרהור הלב אמנם עכשיו בימי מרדכי אשר גבר אויב עמלק בזכות אבותיו עשו אם באנו לילך אחר הפה אף הוא ציד בפיו ושפתינו אתנו מי אדון לנו ולכך הוצרכו ישראל לקבל שנית התורה ברצון ובלב שלם כי הכל הולך אחר כוונת הלב ודבר שפתים בלי לב רק למחסור וא"כ אין לעשו זכות בציד בפיו ולבבו מלא עון ולכך נפלו זרעו ועם ישראל הרימו קרן וכך ברפידים כתוב (שמות ח, ז) על נסותם את ה' היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק וצריך טעם למה דוקא בענין זה.

אמנם לפמ"ש יובן כי דרשינן במדרש (ילק"ש ח"א רמז רסא) היש ה' בקרבנו אם יודע מה אנו מהרהרים בלבנו נעבדהו ואם לאו לא נעבדהו ולפ"ז שהיה ספק בידם אם ה' משגיח על מחשבות או לא רק הכל הולך אחר הפה א"כ בא עמלק כי זכות עשו בידו מבלי פקפוק וא"ש והנה לפ"ז כל עצמותה של קבלת התורה שנית בימי אחשורוש היתה קבלת הלב בלב תמים וגמור ועדיין ספק מאין יודע מרדכי שכל ישראל הנפוצים בד' כנפות הארץ אם מקבלים התורה בלב שלם ואין ברוחם רמיה אולי עושים ג"כ בשביל כבוד מרדכי או מפחד המן אבל לבבם בלתי שלם עם ה' ותורתו וזהו קיימו מה שקבלו כבר רק קשה מאן מעיד אם קבלו בלב ואם לאו אין כאן קיום חדש וע"ז אמרו קיימו למעלה מה שקבלו למטה וא"כ משמים הסכימו והכל הולך למכוון אחד ומזה עיקר הוכחתו מרוח הקודש שנאמרה בו המגילה.

ומזה הדור אתם ראו הוא הדבר אשר תמיד אקרא יומם ולילה לא דומיה להיות איש הישראלי עובד מצות ה' בלב ובכונה שלימה לא בדרך מצות אנשים מלומדה כפי ההרגל וטבעו בלי כונה לקיים רצון הבורא לשמוח בעבודתו ובמצות וביחוד בעמוד התפלה אשר היא עיקר עבודת הלב ובעו"ה מרוב פיטפוטי הדברים ואמירת תהלים ותחינות ובקשות לא יכלה הספר ההרגל בו הוא תנועה עצמית ומעצמו ינועו שפתים והלשון הולך וחדל ובקרבו ישים אורב ממחשבה אחרת למשא ומתן מחשבות זרות ופיגול חוץ למקומו וזמנו ועל זה נאמר (סנהדרין כ"ט) כל המוסיף גורע.

אוי לנו מיום הדין אשר יזקין האיש ולא יעלה בידו לכל ימיו ב' או ג' תפלות בכונה שלמה ובלב נמוך ונשבר בעומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה מבלי תערובות בו מחשבה זרה וכונה אחרת לדבר אחר חוץ לעיון תפלה וכן בקריאת שמע כמה שבועות ושנים יעברו ואין בידינו קריאת שמע בג' פרשיות שיהיה בכל לבם מבלי מחשבה אחרת ותערובות אחרות אוי לנו זה מגביר אויבים עלינו כי אנחנו בגלות בבית עשו וזכות אבותם בידם ציד בפיו אם אנו מכוונים לעבוד השם בלב אפס צדקתו כאפס ותוהו נחשב לו אבל כאשר גם אנחנו ככל המונם רק בפה ולא בלב א"כ זכות עשו במקומו ולכך נאמר (בראשית כז, כב) הקול קול יעקב כשהוא רק קול יעקב קורא בגרון אל יחשוך וכיונה פותה אין לב אז הידים ידי עשו כי זכותם במקומו עומדת כנ"ל.

ולכך חדלו נא מהרבה תפלות ותחינות טוב מעט בכונה ולומר רק מה שניתנו מפי גבורת קדמונים ז"ל כי הם ידעו מקורות התפלה וצנורות למעלה ותהלים הוא צרי ומזור לכל אבל די הוא אם תאמרו ה' או ו' מזמורים ביום ובכונה להבין התפלה וכונתה כאמרם (ברכות דף כח:) כל העושה תפלתו קבע אין תפלתו מקובלת כי הוא צריך תפלה ובקשה ועיקר שבירת הגלות הוא בעבודת ה' בדעת דלבאי ואיך לא נחוש ואנחנו כאילה אשר רחמה צר וכח אין ללידה אין כח בנו בעונות הרבים לתשובה שלמה ועל מה נקוה העל מלך כהמן ח"ו או כהנה כבר שבעה נפשנו ברעות ורבות צררוני מנעורי יאמר נא ישראל וא"כ ראוי לנו לעשות האפשרי עכ"פ ודבר שקרוב בפינו ובלבבינו לעשות והוא עבודת השם מצותינו ועבודתינו וקריאת שמע וברכת המזון וברכה ברכת המצות וברכת הנהנין בכונה שלמה ובשמחה כי באמת היא תכלית השמחה והיא שמחה שאין אחריה תוגה ויגון ואם ישמח איש בשמחה הוללת ברקוד מזמרים וחברת משחקים יחול במחול הנשים מקושטות עורכים שלחן מיין ומעדנים ומעסיס רמונים היא השמחה שאין אחריה כלום הלא כאשר יעברו יום או יומים הלא יקוץ בקיאו ואיבריו יכבדו עליו לרוב רקודו ולשמחה מה זו עושה ויקוץ כאיש אשר מתרונן מיין בין לילה היה ובין לילה אבד ובפרט שאם יעשה אותו פעם פעמיים יהיה תמיד מבקש למודו ולא ימצא ויהיה לו יותר צער מאשר שמח.

כללו של דבר אין שמחה זמנית אשר אין אחריתה וסופה תוגה ויגון וחרטה אבל שמחה של מצוה יום ביומו תוסיף גיל ושמחה וכח ותקוה ומאירת עין ולכן בימי פורים אשר היתה שמחה ליהודים היתה שמחה של מצוה כי היה קבלת התורה לכך נאמר (אסתר ה, טז) ליהודים היתה אורה כי היה יום קבלת התורה והוא היה עיקר ימי פורים לשמוח בשמחת תורה וגיל של מצוה ובזה נהיה אנחנו עם ה' נוחלי דת מורשה קהלת יעקב מובדלים מהעמים אשר על פני האדמה כאשר יקרה להם שמחה וחג שמחתם הוללות לחול בכרמים בחורים ובתולות יעשו בתי טרטראות יקומו נערים ויצחקו בכל פה דובר נבלה ועושים להם בתים לעבירה וכהנה שמחה זמנית ותענוגי בני אדם לא כאלה חלק יעקב בימי מועדים וחגי השמחה יאמרו בבתי הכנסת פיוטים נאים מחברת קדש בחרוזים לכבוד ה' וגם בבית כאשר יסעד ירנן בשיר רנה בקול תודה וכאשר עושים כל ישראל בליל פסח יאמרו ויספרו תהלות ה' ונפלאותיו לבני אדם וכן בכל שבת ויום טוב זמירות הוא לה' ובו יגל יעקב וישמח ישראל בעושיו.

וזהו מאמר הפסוק (תהלים קבו א) בשוב ה' את שיבת ציון וכו' אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה הרצון בעת שמחה נעשה שיר לה' ורנה תהיה לה' כי לעתיד יהיה שיר חדש כדכתיב (תהלים צו, א) שירו לה' שיר חדש וזה רנה לה' אשר הפליא רחמיו וחסדו גבר עלינו וכאשר יראו העמים זאת בע"כ יודו כי ראוים אנחנו לבחור בנו ה' כי אילו קרה להם גדולה והצלחה כזו היו מבלים זמן בשמחה ברקוד וכדומה וזה מאמרם אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הרצון נכון הוא וגדולת ה' הוא לעשות עם אלה כי אילו הגדיל ד' לעשות עמנו היינו שמחים בשמחה וגיל ולא כמעשיהם אשר אין שמחתם רק בשיר וקול תודה לה' ולכן למדו נא תמימי עם ממעשה השמחה.

והנה נשוב להנ"ל כי ידוע (זוהר ח"א כא ע"ב) כי אין הקב"ה עושה נס על מגן כי הנס הוא כבריאת עולם חדש כי טבע עולם הוא שהוטבע בעת הבריאה והנה לשנות הטבע הוצרך הקב"ה לעשותו מחדש וא"כ מה איכפת ליה ליוצר הכל אם משנה הטבע בדיבור אחד או בורא עולם ומלואו הלא הכל במאמר אחד נברא ואדרבה לפי גדולתו אין סוף לעצמותו ויכולתו הוא יותר נפלא מה שבורא ועושה דבר קטן מגדול כי כשנערוך הנפעל נגד הפועל תרבה הפעולה ומטבע הטוב להטיב ולהשפיע עד אין חקר וזהו אחד מגדולות ונפלאות הבורא שמקטין הדבר וצמצם כביכול יכולתו לעשות דבר קטן הכמות ולכך לא יקטן במה אשר בורא עולם אין סוף וראש לו ברא כמו כן כדור ארץ קטן אשר יקיפהו איש בשלש וארבע שנים כי יותר מעוצם נפלאותיו ורוב יכולתו שיוכל לצמצם טוב השפעתו לבל יהיה גדול עד אין תכלית והיותר קטן הוא יותר מהנפלא ויכולת הבורא כאשר בעל חובות הלבבות ישכיל בזה לפעמים ולכך נקרא שדי שאמר לעולמו די (חגיגה יב) ולכך אין הקב"ה עושה נס אם לא לצורך מוכרח ולכך אמרו (שבת לב) אל יבקש אדם שיעשו לו נס כי מנכים לו מזכיותיו כי ישקול אדם בשכלו שהקב"ה בורא עולם חדש בשבילו.

ולכך הנסים שנעשו לאבותינו מימי קדם היה בהם צורך גדול והוא כי ישראל היה לבם בל עמם לילך אחר תורת ה' כי היו תמיד כרוכים אחרי מעשה אצטגנינות חכמי הכוכבים בטלמסאות והורדת השפע ויחסו הכל להם ולכך עשו עגל במדבר ופסל מיכה עבר הים וכן בארץ ישראל עד גלות הארץ וגם בגלות אמרו הנשים לירמיה מעת חסרנו להקטיר למלאכת השמים חדלנו כל ראה כמה נשתבשו במחשבה זרה ורעה כזו ולכך לבטל דעה מלבם ולתקוע בלבם דת אמת כי לה' ארץ והוא המשדד מערכת השמים ולשוא עמלו הבוטחים במסילי הכוכבים והשפעתם ומשטרם כי גבוה מעל גבוה שומר עשה הקב"ה נסים ונפלאות בשינוי הטבע לרוב כדי שיכירו וידעו כי שקר נחלו ולכך משה הזהיר לכל אותות אשר ראו עיניהם וכן כולם שמואל בהזהירם אמר להוריד גשם בקציר חיטים נגד גזירות וחוק שלהם וגם אליהו שהוריד אש וגשמים מן השמים ואש מבעיר מים ובאמת תמיד כאשר ראו הנס הזה נהפך לבבם והכירו וידעו כי לה' הארץ וא"כ כל הנסים היו לתקוע אמונות הדת ותורת ה' בלב אנשים אך בעו"ה מיהרו ושכחו ויצרם גבר מאוד.

וזהו הכל קודם זמן אסתר אך בזמן ההוא קיימו וקבלו היהודים תורת ה' בכל לבב כי ראו כי לה' הארץ ולו נתכנו עלילות כי המן חשב על פי מחשבת כוכבים וגזירת חוקי השמים שהגיע העת לנפילת ישראל ח"ו כאשר כתבו כל המפרשים ובאמת אשר ע"פ חשבון היה אז מזל של ישראל שהוא מזל דלי לפי דעת רוב חכמי תולדות במערכה רעה למאוד כלה ונחרצה ממזל מאדים שבתאי זה מצד זה להשבית זכרון ובחרב יפלו ארצה ובפרטות במזל אדר סוף מזל דלי הנושך בעקבותיו כנודע לבעלי חכמי תולדות ולעומת זה עמלק אשר שרשו עשו הר שעיר אשר מזלו ארי הי' אז במערכה טובה כי השמש הולך לפניו והצדק האיר למולו וכל מהלכי לבנה היו עתידים נגד ישראל.

כללו של דבר אין נבחר יום מכל ימות העולם שהיה מוכן ע"פ מהלכי כוכבים למפלתן של ישראל ח"ו כמו בימים הללו וה' הפיר עצתם ושידד מערכתו למעלה ונהפוך הוא שישראל עלו ועמלקים ירדו ומזה הכירו כח ה' ותורתו וקבלו בלב שלם כי תורת ה' אמת ואמונה וקימו וקיבלו היהודים מבלי לסור מתורת ה' כאשר מאז לא נשמע ולא נראה בכל גבול ישראל איש עושה כאלה או סר מהתורה לשום כסלו בכוכבי השמים וכסיליהם ולכך מאז והלאה פסקו נסים המפורסמים וגלוים באמונת ישראל להיותם בלתי צריכים לשלמות אמונתינו ולא בחינה בלתי שלמות נפשות ישראל יעשה הקב"ה נס ושינוי טבע בראשית ויהיה ניכוי זכות ישראל וא"כ זהו שפסקו נסים מימות אסתר ואילך לא היה בשביל גריעות אמונתינו כי אם בשביל שלמות אמונתינו כי לא היו צריכים עוד נס לשלמות גופם כמ"ש לעיל והמשל מי שהולך בדרך בלילה באפילה צריך כפעם בפעם בהגיעו לאחד מהפחתים או המים עמוקים וסלעים לבל יפול בדרך מדליק אור או אבוקה אבל כשהאיר היום אין צריך להדלקת האור ושרגא בטיהרא וכו' כי חכם עיניו בראשו לשמור דרך מנזק וכן היה הדבר עד אסתר כאשר הגיעו ישראל למקום ספק וחשכת התורה לילך אחרי הבלי גוים היה בחושך אור להם בניסים ובנפלאות ויאר להם הלילה למלט נפשם מרע אמנם כאשר הבוקר אור בימי אסתר שקבלו התורה בלי פניה אחרת ולא נשאר בלבבם מקום ספק לילך בדרכי גוים וכדומה לא היה צריך להאיר להם באור אבוקה כי התורה אור להם וליהודים היתה אורה ודרשינן זו תורה (מגילה דף טז:).

ובזה יובן כי היטיבו חז"ל אשר דברו שאסתר נמשלה לאילת השחר מה שחר סוף לילה אף אסתר וכו' כי בזמן אסתר האיר השחר ובא יממא שקבלו תורה ופסקו ניסים אך דע כי אף שפסק בימי מרדכי ואסתר טעות ההוא מלהאמין בכוכבי שמים מ"מ היה עדיין תורה שבע"פ רופפת בידם כי בילדי נכרים חכמי הפילוסופים היא חכמת היונים הספיקו ותיכף בבנין בית שני שם בנו כותים בית המקדש בהר גריזים ושמה התאספו כל פוקרים בתורה שבע"פ ויאספו שמה כל צדוקים וכל קשי עורף למיניהם כמ"ש יוסף בן גוריון בספרו העברי כי לדעת המינים פרחה תיכף הצרעת לארץ ישראל כי נתערבו בדיעות יונים והיו בארץ ישראל ג' כתות המה הפרושים בעלי מעתיקי התורה שבע"פ מנוחתם כבוד והם שהאמינו בחכמת הגלגול ודעת צדוקים שכפרו בתחית המתים ובעולם הבא ודעת בייתוסים נקראים נזירים שהם מתנהגים פרישות למאוד אבל לא ישמעו לדברי תורה שבע"פ כי אם כל למודיהם הכל לפי חכמת הפילוסופים ודעת חיצונים וזו היתה סיבה לבסוף שבאו יונים על ירושלים כי המינים והפוקרים כמו אליקמוס הכהן וחבירו הלשינו על הפרושים וכאשר באו היונים בארץ הקדושה המה נתערבו בהם זולת עדת הפרושים והחסידים לפי שהיתה ידם עם חשמונאים כהני ה' ומאלה פרח הנס שהרימו קרן על היונים ונתקבלה תורה שבע"פ ע"י נס הזה כי ראו כי כת הפרושים האלה הצליחו.

וביחוד בפך של שמן שדלק ח' ימים להיותם שמנים אחרים בלתי טהורים וזהו מופת ג"כ על התורה שבע"פ כי איה אפוא נזכר בתורה שלא ידליקו בשמן טמא ומזה קבלו תורה שבע"פ כאשר בפולמוס של חשמונאים גזרו (סוטה מט ע"ב ב"ק פ"ב.

מנחות סד ע"ב) מבלי ללמוד חכמת יונים שהיא פילוסופית מאריסטו וחביריו אשר מהרסים נגד התורה שבע"פ ואף הם הרסו מקדש של הר גריזים שהיה לצדוקים וכמה תקנות תקנו מבלי להתערב עם בת אל נכר כמבואר בע"ז (דף לו:) שגזרו זאת בבית דין של חשמונאים ולכן נס חנוכה הוא לקבוע אמיתתה של תורה בע"פ ולכך בטלו כל מגילות התענית חוץ משל חנוכה ופורים הרצון היותם מורים על קיום התורה הן בכתב הן בע"פ א"כ עיקר תכלית הנס בפורים ובחנוכה היה קבלת התורה שבכתב ושבע"פ עיקר נס ע"ז יקרא וזה כונת הגמרא דלא חשיב נס דחנוכה ניתן לכתוב כי בפורים היה הנס שקבלו תורה שבכתב ומזה היה סוף נסים אבל חנוכה הנס היה רק לתורה שבע"פ שלא ניתן ליכתב שדברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרם בכתב כנודע (גיטין דף ס:) ולכך לא קחשיב וא"ש.

ולכן ראוי כי כל נסים ונפלאות אשר השם עושה הוא לעורר אותנו לתורתו ועבודתו ויראתו ולמען נדע כי הוא המשגיח בנו בכל אופן ולא זז מחיבתנו וזו היא תכלית השמחה שיש לנו לשמוח בפורים ולכך דרשו חז"ל (מגילה דף טו:) ויקר זה תפילין כי תפילין על הראש ויד להורות כי השגחת ה' עלינו בכל מחשבותינו ובכל מעשינו ושם ה' נקרא עלינו מבלי שכחה בשום אופן וגלל כן אמרו חז"ל (שבת יב יומא ז ע"ב מנחות לו ע"ב) חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה להורות נתן שתמיד מבלי היסח הדעת מייחס כל המעשים ופעולות להשם ולא לטבע כלל ולא נצייר שום רגע וזמן מהזמנים בלי השגחת ה' בפרטות לכך נאמר ויקר זו תפילין ובעו"ה עכשיו אין איש שם על לב בענין תפילין כי רובם אין נותנים על הלב ענין תפילין בשום אופן ולא ישימו על לב כי חותמא דמלכא קדישא עליו ומלבד כי אין אחד משגיח על כשרות תפילין להיות נכתבין כדין וכדת ובתים שיהיה מרובעות וכדומה מדברים המעכבים ופוסלין את התפילין אף גם אם יש לו תפילין הנכתבין כדין על הרוב מוטלין על המצח שלא במקום שער כאשר בעיני ראיתי ובפרט בארץ אשכנז אשר יש להם השער שקורין פרוק ועי"כ התפילין שלא במקום שער כי אם למטה אוי לאותה בושה מצות תפילין שנאמרה ארבע פעמים בתורה ובשאט נפש המוני עם מתפרצים בו מה שקרוב אלינו לעשות והוא רק ליתן ללב לעשות קשר לבל יזח מעל מצחו תמיד לפני ה' יהיה לזכרון ומה נאמר ומה נדבר בדבר קל כזה לבטל מצות עשה בפועל וכמה הפליג הזוהר בשבח ההולכים בתפילין וציצית כראוי במאי דמכריזין קמיה הבו יקרא לדיוקנא דמלכא קדישא וח"ו להיפך ואיך נעבור פי ה' בדבר זה ולכן שמעו אלי ותחי נפשכם לדקדק במצוה זו ולקיימה כפי האמור בספר או"ח בכל פרטי דינים.

והנה ששון זה מילה וכבר נודע מה שפירש"י (תהילים, ס) לדוד מכתם בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף ופירש"י ותרגום (עי' סוטה י ע"ב) שהיה מכתו תם שנולד מהול ויש להבין למה בזה הענין הורה לנו הפסוק על דוד שנולד מהול ולהבין נראה דיש ג"כ ליתן טעם למה אמר משה ליהושע בחר לנו אנשים והלחם בעמלק ולא משה בעצמו והוא ידוע מ"ש חז"ל (שבת קנו) למאן דאתילד במזל מאדים או אשיד דמא או מוהלא והענין כי מזל מאדים מורה על הריגת חרב וזה שירש עשו בחלקו ולכך נאמר לו (בראשית כז, מ) על חרבך תחיה וזה מזל רעה שהיה נגד ישראל במצרים אשר אמרו (שמות י, י) כי רעה נגד פניכם הוא מזל מאדים שהיה למולם להשחיתם אמנם הקב"ה נתן להם מילה ובזה יושבת מהם מאדים והוא להט החרב המתהפכת מרע לטוב ולכך נקרא חרב נוקמת נקם ברית כי מי שאינו נימול נוקם מאדים לחרב ולכך כשיצאו ישראל ממצרים בערב פסח אחר חצות שחטו הפסח ומלו עצמם כדדרשינן (כריתות ט) מתבוססת בדמיך.

והוא הטעם דערב פסח היה ביום ד' כי בה' בשבת יצאו בני ישראל ושעה אחת אחר חצות יום ד' שולט מזל מאדים כנודע בחשבון חל"ם כצנ"ש ולכך שחטו הפסח ומלו עצמם וזהו להשבית מזל מאדים ולכך מי שיבא לנצח כח של עשו שמזלו מאדים צריך להיות נימול בחרב דא חרבא קדישא דמטיף דם ברית ובזו נטלו זכותן לשפוך דם ועמלק הרגיש זה ולכך התריס על המילות וביזה אותן כי ידע כי מהן הריסתו ולהורות כי משה לא היה לו דם ברית בחרב כדדרשינן (סוטה יב) וירא אותו כי טוב שנולד מהול והטפת דם ברית הוא רק מדרבנן לא היה יכול ללחום עם עמלק זולת יהושע דנימול וגם הוא עשה חרבות צורים למול בני ישראל שנית כדכתיב (יהושע ה, ג) הוא היה ידיו רב לו ללחום עם עמלק וכן בדוד כתב בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה הרי דוד בעצמו לחמן ואח"כ כתיב וישב יואב ויך את אדום ומשמע דאדום הוא לא הכה רק ע"י יואב וצריך טעם למה לא לחם דוד ע"י עצמו רק ע"י יואב וע"ז אמר מכתם שהיה מכתו תם שנולד מהול וע"כ לא היה יכול ללחום באדום ולכך נעשה ע"י יואב ולכך נאמר כאן במפלת המן ועמלקים ששון זה מילה דליהודים היתה מילה.

והנה נשוב לנס אחשורוש אי היתה קרובה לטבעי או רחוקה מטבעי כי יש פנים לכאן ולכאן כי יש כאן פנים לומר שהיה קרוב לטבעי כי אשתו של מלך שאהבה היתה יהודית והיא התחננה אליו לומר כאשר יקרה ח"ו רעה ליהודים תמות מצער וכאב כי נפשה קשורה בנפשם כאמרה (אסתר ח, ו) ואיככה אוכל וראיתי וכו' והיאך יכול אחשורוש להתעלם מבלי ביטול גזירת המן ולכעוס עליו בנגעו בקרובי המלכה הלא כבר אמרו (עי' יבמות קטו) אין חזק בכל הארץ כאשה ובתואר אשה הרבה נשתנה ראש החכמים שלמה וכהנה רבים אפי' אריסטו שהתבודד ביערות וגם בסלעים וכסתו עור להיותו ממאס בתענוגי מלכים וכדומה העידו עליו שגרם מיתתו היה שנלכד בתואר אשת רעהו וא"כ מה זה פלא בחק אחשורוש ערל וטמא וביותר שמרדכי היהודי אשר בעבורו חרד המן כל החרדה והוא ראש אומתינו היה ממלט המלך ממות לחיים והמלך עשה לו יקר להלבישו לבוש מלכות והאיך יתכן שאח"כ יהיה לטבח כאחד הנבלים.

אך יש פנים שהוא נס נפלא מכל הנסים כי ידוע מה שכתוב בזוהר (ח"א וישב קפה) ועתה לכו ונשליכהו באחד הבורות והבור רק וכו' מים אין בו נחשים ועקרבים יש בו והקשה הזוהר א"כ איך שייך למען הציל אותו מידם הא ימות מנחשים ותירץ דזהו שכיח הנס מהשם לבל יזיקו הנחשים אבל בהיותו ביד האדם לבטל הבחירה להפוך מרע לטוב זהו לא שכיח ולכך חשב ראובן להצלה שיפטור מהשבטים ודברי הזוהר ראינו בקרא בזה שהציל הקב"ה חנניה מישאל ועזריה מתוך כבשן האש ולא פעל בנס שיכמרו רחמי נבוכדנצר עליהון מבלי השליכן וגם סגר פום דאריוותא בדניאל ולא נתן בלב השרים שישמעו לדברי המלך דריוש שרצה בהצלת דניאל וכן כולם הרי כמה קשה להפך לב איש כי השם סלק לכל איש בחירתו כנודע.

והנה זה אחשורוש שונא ואויב ישראל ודימוהו לתל וחריץ (מגילה טז) כבר נודע משנאתו שביטל בנין בית המקדש ואמרו חכמים ז"ל (שם) אסתר במאמרה איש צר ואויב הזה כוונתה על אחשורוש וכעת נהפך לבבו לאהוב ונתן לישראל ולמרדכי מעלה ורוממות וביטל הקב"ה בחירתו זהו נס נפלא יותר מכל הנסים והנה אסתר נסתפקה בעצמה בזה אם הוא בזה האופן או בזה האופן לכך אמרה אלי בים ואלי בסיני כי ידוע מ"ש חז"ל (יבמות דף סה:) בשרה שאמרה (בראשית יח, יב) אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן והשם אמר למה זה צחקה שרה ואני זקנתי היפלא מה' דבר וכו' והרגישו חז"ל בשינוי הזה ולמדו מכאן שמותר לשנות מפני דרכי שלום (יבמות דף סה:) ובדרך פשוט יש לומר כך דעיקר תמיה יש כאן על שרה איך עלה בדעתה לצחק שלא יהיו לה בנים בשביל זקנותה או זקנת אישה היד ה' תקצר ח"ו ואם אברהם שהיה טפל לשרה בנביאות כמאמר חז"ל (מגילה יד סנהדרין סט ע"ב ע"ש) איך יעלה על הדעת לומר שנסתפקה ח"ו ביכולת הבורא אשר ברא עולם ומלואו ולא יהיה סיפוק בידו ח"ו ליתן לאשה זקנה הריון מבעל זקן.

ולכן נראה כי אמרו חז"ל בים נגלה הקב"ה לישראל כגבור לוחם מלחמה ובמתן תורתנו הקדושה כזקן יושב בישיבה ופי' האר"י ז"ל (עיין חגיגה יד) כשהקב"ה עושה נס נפלא מהטבע מראה עצמו כגבור כובש הטבע ומשדדו לכך בים שעשה נס נפלא מהטבע גילה עצמו כגבור אבל בעשותו נס דרך הטבע מראה עצמו כזקן ולכך במתן תורה שהיה בטבע הראה עצמו כזקן ובזו יובן כי שרה ידעה כי יש ביד ה' לעשות נסים רק חשבה כי זה לעשות איש ואשה זקנים בימים יולידו בן הוא נס נפלא מחוץ לטבע וא"כ צריך הקב"ה להיות נגלה כגבור ולא כזקן והיא בנבואתה ראתה השם כזקן ולזה אמרה אחרי בלותי וכו' ואדוני זקן כינוי להשם זקן אני רואה אותו כזקן ואיך יתכן נס כזה ועל זה השיב ה' ואמר למה זה צחקה שרה לאמר וכו' ואני ר"ל מדבר על עצמו שאני מתדמה כזקן ולכך היא מיאנה להאמין בנס זה אין זו שאלה כי היפלא מה' דבר זהו אצל השם בעל היכולת בנס דרך הטבע לכך אני נגלה כזקן ואון לדברי מצאתי ברבה (ב"ר פמ"ח יז) ואני זקנתי מצינו שהקב"ה נקרא ואני וכו' ע"ש וזה כמבואר וא"כ אסתר שהתפללה למה עזבתני ובקשה מה' לעשות לה נס ולא ידעה אם הוא נס נפלא או לאו כנ"ל ולכך בממה נפשך אמרה אי הוא שלא כדרך הטבע אלי בים ששם נגלית כגבור עושה נס שלא כדרך הטבע ואי הוא בטבע אלי בסיני ושם נגלית כזקן בדרך הטבע אף עכשיו עשה אתנו כדרך הטבע ולמה זה עזבתני.

במדרש והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי היום גורם אילו היה שאר ימים לא דיבר כן והוא לכאורה תמוה אמנם מבואר במדרש הובא בס' מנות הלוי כי ישראל עשו אבל צום בכי ומספד שק ואפר ששה דברים נגד ששה ימים שנהנו מסעודת אחשורוש והקשה המחבר הנ"ל הא עשו משתה ז' ימים ותירץ בדוחק ונראה לפי מה שכתב מחבר הנ"ל בשם רוקח כי ק"פ ימים שעשה אחשורוש היו חדשי קיץ כי כתב ימים רבים מלת רבים מיותר כי כבר כתב ק"פ ימים אלא פירושו ימים גדולים שהם ימי קיץ והנה ו' חדשים מניסן ועד תשרי רק קע"ז ימים שג' חדשים מלאים וחסרים א"כ לא נשלמו הק"פ יום עד ג' בתשרי ואח"כ כשעשה עוד ז' ימים יום השביעי היה ביום הכפורים וח"ו לישראל קדושים הם שיאכלו ביום הכפור ולא נהנו מסעודת של אותו רשע רק ששה ימים והנה ממוכן הוא מוכן לפורעניות והוא המן ושטן באמת כנודע אמנם אז יצא טובה מאתו כי היה ביום הכפור ואז השטן כולו טוב ומטיב לישראל כנודע (יומא כ) ולכך אמר והיום הזה היום גורם ונכון כי היה יום רצון לה' וגם אויביהם ישלימו אז אתנו ולזאת יש לשמוח בפורים כמו ביום הכפור פעל אתנו נסים ונפלאות ומי שהראה אותנו בנקמת המן המראה השני שראה דניאל הוא יראה אותנו בשאר נחמות.

ואמרו בגמרא דמגילה (דף ג') וראיתי אני דניאל לבד את המראה והאנשים שהיו אתי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם וקאמר הגמרא מאן אינהו אנשים חגי זכריה ומלאכי אינהו עדיף מיניה ואיהו עדיף מנייהו אינהו עדיף מיניה אינהו הוו נביאים ואיהו לאו נביא ואיהו עדיף מנייהו דאיהו חזי ואינהו לא חזו ופריך הגמרא וכי מאחר דלא חזו מ"ט איבעיתו ומשני מזלייהו חזי ע"ש ויש להבין ממאי דהיו אנשי נביאים דלמא היו שאר אנשים ממשמשי דניאל ואם קבלה נקבל וגם מאי קמ"ל בזה דאיהו עדיף מיניה וכי אחותם אנו מבקשים להכיר במעלות של כל אחד ואחד ואף גם האיך יתכן לומר שהם עדיפי והוא עדיף זה אי אפשר לומר בממה נפשך או שמעלתם עדיפה או שמעלתו עדיפה וגם מה שייך הקושיא וכי מאחר דלא חזי מ"ט איבעת לכאן בלא זה הוי ליה להקשות על המקרא ובאמת אין זו קושיא וכי פליאת זמן הזה לבד מצינו בנביאים הלא כהנה מצינו הרבה שהיה כן בקרא.

אמנם שקשיא ליה להגמ' מאי קמ"ל והאנשים אשר היו אתו לא ראו המראה פשיטא שכל הנביאים ובעלי רוח הקדש הם רואים ומשיגים במראה הנבואה עומד או נופל כמ"ש הרמב"ן והעם אשר אתו אינם מרגישים דבר והוא לבדו משיג השפעת רוח הקדש ואין איש אתו וזה שאלה הגמ' מאן נינהו אנשים שנא' במקרא והוצרך להודיעם שלא ראו מה חידוש הוא כנ"ל ומשני הש"ס חגי זכריה ומלאכי וטובא קמ"ל כי מקדם אינהו עדיפי דהיו נביאים עכשיו איהו עדיף מדחזי והם לא חזו ועל זה פריך הגמ' דלמא לא בא הכתוב להודיע פלא שהם לא ראו רק להודיע שאע"ג שלא ראו מ"מ איבעיתו וזה אינו מגדר הטבע כי מאחר דלא ראו מ"ט איבעיתו ומשני הגמרא זה הוא מגדר הטבע אעפ"י שאינהו לא ראו מזלייהו חזי וע"כ כוונת הכתוב להודיע מעלת דניאל כנ"ל זה מהשכל.

אבל באמת למה השיג דניאל והם לא ראו הענין כך מה שידוע בענין קץ לבי לפומי לא גלי מה שייך בשם ב"ה הלשון לפומי אבל לשון פה הוא כך הנביאים המה בסוד פה כי הם שלוחים מעם ה' לפרסם ברבים לכך נקראים נביאים לשון ניב שפתים ולנביאים לא נגלה אבל לחכמים שמשיגים בחכמת עליון היו משיגים הקץ וזה לבי לפומי לא גלי ולהיות כי הקץ נגלה אצל דניאל שהי' בסוד חכם ומשיג בחכמת עליון אבל הם שהיו בסוד פה לא נגלה להם הקץ להיותם נביאים ולבי לפומי לא גלי וזהו הואיל והוא עדיף מינייהו שהם רק נביאים ולכך היה דניאל עדיף שהשיג הקץ ולא הם להיותם נביאים אמנם למה הסתיר ה' הקץ והטעם היותו לזמן ארוך ויתייאש ח"ו בגולה ברוב שעבוד ושמדות אמנם כאשר נסתר בכל עת שתהיה צרה לישראל המה ינחמוני לומר הוא חבלי משיח והגיע ימי פקידה כי פקד ה' את עמו עבור זה עומדים בנסיון ולכך נאמר כי המה לא ראו בנבואה את הקץ שהרגישו שהוא לזמן ארוך ובין כך יסבלו ישראל בעו"ה צרות רבות ורעות ולזאת נאמר אבל חרדה גדולה נפלה עליהם לאריכות הגלות וצרות ישראל גלל כן בכל שמחתינו ראוי לזכור חורבן בית תפארתינו.

שמעו נא נבוני עם וחכמים אשר בחר ה' בנו מכל עם אל נא תהיה קריאת המגילה בעיניכם כדורש ספר זכרונות וספר קורות אבותינו בכל התלאות אשר מצאם אשר אין בו אלא הגדת המעשה וסיפור דברים וכי בשביל זה היתה אזהרה לקרותה פעמיים ותודה לאל כולנו יודעים המעשה ההוא עד אשר קמו הנערים ויצחקו לעשות כמתכונתם זה בכה וזה בכה אמנם רוב מהתועלת אשר נמשך ממנו מלבד סודות רבות שיש בו והפליגו בעלי חן וסוד לדבר בזה המגילה ולהכי נקראת מגילת אסתר שיש בו סתרים וסתרי מעשה בראשית למאוד וגם יש בה לבוש למוסר בענין ישראל ושטן כאשר לפנים בימים נוראים בימים שבין כסא לעשור העבר דרשתי ברבים ואזניכם שמעו מה גדלו ומה עמקו דברי המגילה ההיא אף גם יש ללמוד ממנה דברים רבים למוסר והנהגת אדם אשר יעשה וחי בהם.

ובגמרא (מגילה טו) אמרינן שנסתלקה השכינה מאסתר אמרה שמא אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון שמא בשביל שקראתיו כלב חזרה לקרותו אריה וכו' מזה יש ללמוד תוכחת מוסר מאחשורוש צורר ישראל וביטל בית המקדש מישראל וכתב דת לאבד זכר מישראל ושמח באובדם ושתה יין ושאר דברים ובכל זה חשבה אסתר לחטאת מה שכינתהו לכלב מה נעשה אנחנו בעו"ה שיחה בפי הבריות אחד לחבירו יאמר עשיר לעני והנכבד בנקלה מה איכפת לי בכלב הזה עד שבעו"ה עשירים עם הארצים יאמרו על תלמיד חכם זהו כלב וכדומה אוי לנו כי חטאנו לה' בדבר שפתים אך למחסור על עם קודש בני אל חי אשר נשמתם ממחצב אל ונשמת שדי בקרבנו ואב אחד לכלנו וכינה אותו כלב וחז"ל אמרו (בבא מציעא דף נח:) המכנה שם רע לחבירו וכו' וזהו רגיל אצלנו שותא דבריות בהרגל מבלי שם על לב שום חטא ועון בזה ואם בשביל מה שאמרה בשביל שקראתיו כלב נראה דיש לו טעם דאמרינן בגמרא דסנהדרין (דף עד:) והא אסתר פרהסיא הוי ואיך נבעלת לאחשורוש ומשני אסתר קרקע עולם הוי והקשה ר"ת הא הוי גלוי עריות וג"ע אפילו בצנעא יהרג ואל יעבור ותירץ התוספות דביאת העכו"ם אינו חשיב ג"ע דחשיבי כבהמה דכתיב (יחזקאל כג, ב) אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם התוספת הקשו במה דאמרינן (יבמות כא ובסנהדרין נט וכן ברש"י שם) אתם קרוים אדם ולא עכו"ם קרוים אדם הא אמרינן אלה המצות אפילו נכרי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול כו'.

ובאמת י"ל בישוב קו' התוספות בודאי נכרי שאין מאמין ביחוד השם כי הוא היוצר ומשגיח בתחתונים זהו אינו בגדר אדם כלל וע"ז נאמר אין עכו"ם קרוים אדם ומזה דברו כל הנביאים כי היו עכו"ם כופרים בה' ואומרים לעץ אבי אתה אבל נכרי שעוסק בתורה הרי מאמין בבעל מתן תורה שהוא ה' ומאמין שלו נתכנו עלילות ומצעדי גבר ויש שכר ללומדי תורתינו זהו בכלל אדם וא"כ לפ"ז הנבעלת לנכרי כזה הרי הוא בכלל אדם והוי כג"ע אבל הנבעלת לנכרי כופר בה' לבהמה יחשב ואין ביאתו רק כבהמה כמ"ש בהנ"ל ואמרינן בגמרא (הוריות דף יג:) הכלב מכיר את קונו וא"כ אם אחשורוש היה מכיר ה' כמו מלכי פרס הקודמים שאמרו ה' נתן לנו כל הארצות מי בכל עמו וכמו שהודו לדניאל אלהיך ישזבינך יתכן עליו שם כלב היותו מכיר קונו אבל אם היה כופר בה' כשאר עכו"ם עובדי תוהו לא יתכן עליו באמת שם כלב.

זו היא כונת אסתר באמרה שמא אתה דן על אונס כרצון קשה פשיטא דלא שייך בגלוי עריות אונס ויהרג ואל יעבור וצ"ל כתירץ ר"ת דביאת עכו"ם לא יחשב ג"ע דאינם בתואר ותורת אדם כלל וע"ז אמרה שמא על שקראתיו כלב א"כ הודיתי בעצמי שמכיר בקונו וא"כ הרי הוא בתורת אדם וא"כ אף אונס בגדר עונש כי יהרג ואל יעבור ולכך אני נענשתי חזרה לקרותו אריה שמולך מעצמו ואמר מי אדון לי וכן הוא אחשורוש שכפר בה' וחשב מי אדון לי וזהו שמולך מעצמו שדרשו חכמינו ז"ל (מגילה יא) הרצון שחשב שאין על גביה מלך והוא לבדו יחיד במלוכה ואין ה' הממליך מלכים וא"כ אינו בתורת אדם כלל הביטו וראו כמה דקדקה צדקת הלזו במעשיה.

ואמרינן בגמרא (שם ט"ו) ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות מלמד שלבשתה רוח הקודש ופירש תוספות ביום השלישי כנגד תנ"ך או כהנים לוים וישראלים ויש להבין למה העמידו תוספות דבריהם דוקא בהאי קרא גם על פסוק זה (אסתר ד, טז) צומו עלי שלשת ימים הוי ליה לתוספות ליתן טעם הנ"ל ונראה לי דלכאורה יש ליתן טעם למה דוקא ביום ג' כי ודאי אסתר היתה מפקפקת מתחלה לכנוס עצמה למלך כי מקודם באונס ועכשיו ברצון רק מרדכי אמר עד מתי תמתין אולי לא תהיה נקראת למלך בזמן ארוך וכי בין כך יהיו ישראל בצרה כאמרו מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות אך קשה תינח מחמת ביאת איסור אשת איש או נכרי כי לא סגי בלאו הכי אבל הלא היה כאן עוד איסור חמור באסתר דאמרינן (שם) ותתחלחל המלכה שפירסה נדה ונדה הנבעלת לאיש הן יהודי או אינו יהודי הרי הוא בכרת ואם כן איך תעבור אסתר בשאט נפש כרת במקום שיש לה לתקן כי מה בכך אם תמתין שבעה ימים עד טהרה מטומאתה ואז תכנס למלך ומה הנחיצות גדולה באיזה ימים הלא היה כמעט זמן י"ב חדשים וצריך לומר בדוחק כי ידע מרדכי כי ימים אלו ימי פסח ט"ו וט"ז מסוגלים לישועה לישראל ועת רצון לה' אשר פדה מיד צר ולכך הקפיד שתכנס דוקא בימים אלו וזהו דייקא לעת כזאת הגעת למלכות.

ויותר נראה כי הרי אסתר מחמת חרדה פירסה נדה שלא בעונתה כנ"ל ואם כן היתה בימי זיבה ואין לה רק לשמור יום אחד ולכך ביום שני לא נכנסה כי אף שלא ראתה הלא כל היום צריכה להמתין שמא תראה ותסתור ודעת ב"י בהלכות נדה (סי קפ"ג) אפילו מהתורה אסור אמנם ביום ג' שכבר טבלה ומותרת אין כאן איסור נדה וזהו טעם הגון דביום ג' נכנסה ולכך צומו ג' ימים כי כוונה לכנוס ביום גימ"ל והנה המהרש"א דייק באמרו ביום גימ"ל ותלבש אסתר שלבשתה רוח הקודש מה שייך שלבשתה רוח הקודש ביום ג' הלא מקדם היה רוח הקודש אצלה ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דודאי בימי נדה דהוא ימי סאבתה אל הקודש ואל המקדש לא תבוא כי הוא מסאבה למאוד עד שאפילו אומות העולם הקדמונים נהגו בו ריחוק כנודע כמ"ש ברחל (בראשית לא, לה) דרך נשים לי וראיית נדה מזקת א"כ פשיטא סילק רוח הקודש ומה לכהן בבית הקברות אבל בשעה שנכנסה היתה טהורה.

אך לפ"ז ליכא למימר דהיה בימי זיבה ושומרת יום כנגד יום ודאי אסתר טבלה עצמה ביום שני כי טבילה בזמנה מצוה כמבואר בגמרא בשמעתיה דטועה (נדה דף ל) רק דהיא אסורה לשמש כל היום שמא תראה ותסתור אבל קמי שמיא גליה דלא תראה עוד דלולי ראתה באמת ביום ב' א"כ בג' לא היתה אסתר רשאית להבעל שמא תראה ותסתור וע"כ דלא ראתה א"כ הוי ליה לרוח הקודש ללבוש ביום השני ועל כרחך צריך לומר דבאמת נדה גמורה היתה והא דמיהרה לכנוס כמש"ל משום ימי רצון ורוח הקודש מ"מ לבשה כי הוא ברוב רחמיו שוכן בתוך טומאתינו לבל יבוא צר לצער אותנו ואם כן שפיר קשה למה דוקא ביום ג' כי מהא דאמרינן שלבשה רוח הקודש ביום ג' מוכח כנ"ל דהיתה נדה גמורה ולא שומרת יום כנ"ל והקשו תוספות שפיר אם כן למה ביום ג' ודוקא על אותו פסוק קשה כי מזה מוכח שהיתה נדה גמורה והוצרך תוספות לתירוצו כנגד תנ"ך או כנגד כהנים לוים ישראלים ודו"ק.

שמעו נא גוי קדוש אשר קדושתנו בהתרחק מעריות וביחוד לבל יקרב אל הטמאה זכאי חולקיכון קדושי עליון אשר משמרים עצמם מאשה נדה אפילו בנגיעה ושיחה ופרישות ואיש העובר על זה הוא מתועב בעיני הבריות ברוכים אתם לה' ומחניכם יהיה קדוש אבל למה תפסתם החבל במקצת אשר יזהר איש מאשתו הנדה בכל מיני הרחקות ובתולה נדה יבוא המיועד לה הנקרא חתן אל הנערה הנקראת כלה והיא נדה לא טהרה מטומאתה והוא יחבקנה וישק לה אין אומר דבר ואדרבה כל אשר לא יעשה כן הוא בחזקת כסיל ושוטה וידברו אתו אביה ואם הנערה וכל רעיה בפנים זועפות כאילו אינו יודע נימוס עולם או לבבו חלק ממנה וכהנה דברי שטות ומחלת לב אוי לי אמי כי ילידתני לראות הפרצה הזאת בדור הזה וכי יש חילוק בין אשתו נדה או בתולה נערה פנויה הלא הכל באיסור כרת מבלי הבדל ואם כי לפי דעת הרמב"ם וסייעתו וכן פסק השו"ע בהדיא (יו"ד סימן קנ"ז ס"א ועיין ש"ך שם סק"י) אם יאמר חבוק ונשוק לנערה נדה או מות תמות חייב אדם למסור עצמו להריגה טרם יעשה כזאת כי היא בכלל גלוי עריות אשר קיימ"ל יהרג ואל יעבור.

וכמה הפליג הרמב"ן (מובא בב"י יו"ד סימן קצ"ה) להחמיר ברופא אם מותר למשמש לאשתו נדה בדופק במקום סכנה ואין שם רופא אחר ודעתו להחמיר דהוי בכלל גלוי עריות יהרג ואל יעבור ואפילו המתיר ס"ל הטעם דאין כונתו לקריבה וחיבה רק להבחין החולי ולדעת סיבתו אבל זולת זה כולי עלמא מודים דהוא עומד במקום סכנת נפשות היש תירוץ ואמתלא בעולם בדבר זה ואם יתלו עצמם במנהג קדמונים מלבד מה שייך מנהג נגד תורת ה' והמפקפק בזה הוא מין רשע ואפיקורוס ודבר ה' ביזה אף גם בדורות הקדמונים היו נוהגים להשיא בתם קטנה ורכה בשנים אשר לא הגיע זמנה לראות ולא ראתה ולית כאן חשש נדה לכל הפחות אבל בזמן הזה אשר רובם ככולם בוגרות ולהם אורח כנשים אם כן מה נאמר ומה נדבר באיסור נדה כזה מלבד גירוי יצר הרע בקישוי עצמו לדעת מוציא ז"ל בעו"ה אף כי איסור כזה האמור בתורת משה להדיא והוא לאו שלוקין עליו כמ"ש הרמב"ם (מהלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה א') מי הוא איש חכם ונבון וידע לומר תירוץ על זה או איזה דרך היתר יאמר לי אולי יתיישב בזה דעתי למקצת כי מאוד לבבי הומה על עון כזה הנפרץ בישראל ועושה ממנו נימוס וסדר ואין שם על לב ויותר נעכר כאבי כי ימים המיועדים לקדושה ותהלות ה' פורים וחנוכה מועדים חגים ושם קדוש משרה קדושתו ורוחו ממרום על עם קדשו אז יוסיפו לחטוא וכאשר יפקד אז מושב החתן אצל הכלה יבואו אליו בחשאי אצל משפחתו ונקה לא ינקה בנטירת שנאה תעורר מדנים.

הוי כאשר במסיבת המלך מלכו של עולם בימים קדושים כאלו נרדי נתן ריחו הסריח חכמת סופרים ודודים נתנו ריח ועל פתחיהם כל בוגדים וישב אל הנערה למען חלל קדוש ישראל הביטו וראו מאשר אזניכם ישמעו מאשר ספרו לכם מעון אבותינו מאשר מעלו מעל בה' ויעבדו אלהי נכר אשר הוליכו אבות בניהם לשרוף באש ואמר הנביא האבות בעצמם מלקטים עצים לשרוף בניהם ונשים מבכות ולבל יכמרו רחמים עליהם הביאו תופים ומחולות לבל ישמע קול הנער באשר הוא שם וגלל כן נקרא הגיהנם תופת ידעתי כי יחשבו לדבר עליהם כי קלקלו השורה למאוד וכן לא יעשה ותחרקו שן למלי ותאמרו הלואי שיהיו לפנינו לנקום מהם נקמת ה' ולהכות באגרוף רשע.

המשל עליהם ימשול עם ה' הלא תוסיפו סרה יותר מהם כי הם הרגו בניהם ושרפום מיתה זמנית ואש מכבה כרגע אחת כאשר יבוא האש בקרב הנער ומת ואין לו שום כאב מאש כלל ואתם שורפים בניכם ובנותיכם באש בגיהנום אש עד שאול תוקד אש אבדן שריפת נשמה וגוף קיים שריפה נצחיי והאבות ואמהות מלקטים עצים כי הכינו טבח יום מטבח לשחוט בניהם ובנותיהם ויערכו שלחן מכל מגדים ומעדנים ויקראו לחתן וכלה ויאמרו יקומו הנערים ילדים אשר אין בהם מום מעבירה תודה לאל ולהן כח לעמוד בהיכל מלך מלכו של העולם ויצחקו לפניהם בחיבוק ונישוק וכדומה מקריבת גלוי עריות ואם הבנים שמחה כחנה ושבעה בניה כי תאמרו לאברהם אתה שחטת בן אחד ואנו שוחטים ילדים הרבה בחורים וגם בתולות יעשו תופים ומחולות ושעירים ירקדו שם ושמה הרגיעה הלילית ושמה קוננו השטן וכת דיליה ושמה עלה באשם ותעל צחנתם ובעו"ה ימותו בלא חכמה כי אף יזקינו לא יתוודו על עון כזה שעשה בימי היותו חתן שעלץ בנערה בחיבוק ונישוק כי במה נחשב אצלם.

ואתם עם ה' אמרו נא היש בכם אחד שהתוודה ביום כיפור על עון זה שעשה בימיהיותו חתן שעלץ בנערה בחיבוק ונישוק איסור נדה הוי גוי אכזרי ישכחו ולא יחמלו חבלי יולדתם ומה אעשה להם ביום הזה הבנים בני ובנות בנותי נפשי הומה עליהם ומתאבל אבל יחיד לכן מכאן והלאה אראה אי"ה לגדור גדר בזה בכל יכולתי ולא אהיה מרשה לכתוב קשור התנאים עד שיתנו שניהם תקיעת כף לבל יגעו זה בזה יד עד חתונתם ועל זה אמר קהלת (קהלת ג, ט) עת לחבוק ועת לרחק מחבק ולהכי נקראים דברי תנאים וברית דברים שכורתים ברית לאלהי נכר לעבור על מצות השם כל ימי קישור תנאים.

לכן הירא וחרד לדבר ה' יפן לקול דברי וישמע ואל יחוש שיצחקו עליו צעירים ויאמרו זה חסיד שוטה הטוב אתה בזה מאבותיך וכהנה דברים כי טוב לו שיהיה שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע לפני המקום ראו מרדכי שלא חנף להמן מלהשתחוות לו ובלתי ספק שהרבה היו באותו דור שגזמו עליו כי הוא זה היה לסיבת גזירות המן ומה לו להכניס עצמו בזה ואסור להתגרות ברשעים ומותר להחניף להם וכהנה מדברים אשר בעו"ה הם צרעת ממארת בדור הזה אשר חכמי הדור ובעלי יראה רואים כל פרצה מבעלי זרוע ויד רמה וכהנה מהמוני עם ושותקים ואין איש שם על לב לקנא קנאת ה' צבאות כי אומרים מותר להחניף ואין בנו כח להעמיד הדת על תלה וכהנה תירוץ ואמתלא תפל בלי מלח ושערי תירוצים לא ננעלו אמנם הלא אלהים יחקור זאת כי הוא יודע תעלומות לבם כי רואה אני אם יש איש אלם נוטל ממונו של איש לא ישתוק ולא יחוש מפחדו ומהדר גאונו ויהמה עליו כארי וככפיר ובחוץ ידבר לפרסם ברבים כדי שיקומו לעזרו ולהצילו מעושקו אבל ברואו כי איש אלם גוזל חבירו או עובר עבירה שבינו לבין המקום אשר בעו"ה על ידי כן העבירה מתפשטת ופרחה בכל העדה ומכה מהלכת היא אז יתן לפיו מחסום באמרו גם במדעך אל תקלל עשיר אולי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר.

הוי וכי לא תהא תורה שלמה שלנו המאשרת לנו ומשלמת אותנו לחיי נצחיי וזה חלקינו מכל עמלינו ככסף בטלה אשר אין בו רוח חיים שלכם לא כן עשה מרדכי שם נפשו בכפו לקינאת ה' צבאות חזו מה עלתה בו גאות לבש מה נהדר היה בצאתו מלפני המלך אחשורוש מה רב טוב הצפון לו לעולם הבא וקנה שם טוב לעצמו ולעמו עד סוף הדורות ויגידו בעמים כבודו כי מגילת אסתר קימו וקבלו כל העמים.

ואיתא במדרש (ירושלמי פ"א ה"ה) על הפסוק ומאמר אסתר קים ונכתב בספר מאמר אסתר קים שנקראת המגילה על שמה ונכתב בספר איזהו ספר הוי אומר ספר תורת משה וצריך ביאור אמנם יובן למה באמת נקראת המגילה מגלת אסתר ולא מגלת מרדכי הלא שניהם כתבו המגילה אבל ידוע מאמר הגמרא (שבת פ"ט ע"ש) במשה רבינו בשביל שנתן נפשו על התורה נקראת על שמו והנה כאן אסתר מסרה נפשה שנכנסה למלך אשר דתו היה להמית הנכנסים וגם מרדכי מסר נפשו שלא השתחוה להמן וסיכן בנפשו.

אמנם ידוע מ"ש המפרשים טעם למה לא נכתב בתורה ענין הנס מאברהם שניצל מכבשן אש בימי נמרוד ובא בתורה רק ברמז ותירצו כי אין ללמוד הימנו כי שלא כדין עשה שהכניס עצמו לזה לשבר צלמי עכו"ם ועי"כ קרה לו נפילת הכבשן ודי שלא היה עובד עבודה זרה וא"כ אף במרדכי מה הכניסתו לתגר זו להתגרות בהמן היה לו להחביא עצמו בראותו המן מרחוק או לבקש מהמלך רשיון לילך לעיר ומדינה אחרת ולילך לירושלים כי שם ישבו נביאי ה' ולפ"ז אין מסירות נפש מרדכי כל כך כמו מסירת נפש אסתר שהיא היתה מוכרחת למסור נפשה להצלת נפשות מישראל ולכך נקראת המגלה על שמה.

וזהו כוונת המדרש ומאמר אסתר קים שנקראת המגלה על שמה וקשה באמת למה ולא על מרדכי וקאמר ונכתב בספר ופירש המדרש תורת משה כי מסירות נפש אסתר נכתב בתורה כי ראוי ונכון להצלת נפש אבל ענין מרדכי לא נכתב בתורה כי התורה העלימה מסירות נפש מאברהם לבל ילמדו הדורות הבאים ואף מרדכי כמוהו שאין נכתב בתורה שיעשה כן ולכך לא נקראת על שמו.

אמנם באמת מרדכי מסר נפשו בשביל לתקן חטא אבותינו שהשתחוו לדלת נבוכדנצר ולא עשו כמעשה חנניה מישאל ועזריה כמבואר בגמרא דמגילה (יב) דלכך נתחייבו כליון ח"ו בשביל כך ויש לדקדק במה דאמרינן (פסחים דף נג:) מה ראו חנניה מישאל ועזריה למסור עצמם לכבשן האש ואמרו שדרשו ק"ו מצפרדעים ועיין בתוס' שנתחבטו הלא הוא בכלל יהרג ואל יעבור יהיה הפירוש איך שיהיה מעולם לא היו חנניה מישאל ועזריה משליכים עצמם לכבשן אש לולא ק"ו מצפרדעים וא"כ קשה המוני עם שלא ידעו הק"ו ההוא ולא למדו היטב כמו הצדיקים גבורי חיל למה יענשו.

אמנם הענין נראה ליישב קושית התוספת דפירוש בגמרא כך דאמרינן (ע"ז יח) בר' חנניה בן תרדיון שאמרו לו אף אתה פתח פיך שתכנס בך האש אמר מוטב שיטלנו מי שנתנו בי ואל אחבול בעצמי וכתבו תוספות בשעת שמד נהגו להקל לשחוט בניהם ובנותיהם מפחד שח"ו יעבירו אותם על דת ואמרינן במדרש (ב"ר פל"ד יט) אך דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול כחנניה מישאל ועזריה וכו' וצ"ל דגם הם היה להם פחד אולי יכו אותם ויעבירו אותם על דת כמאמרם (כתובות דף לג:) אילו הוו נגדי לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחא לצלמא כי היו מפונקים מנוער מזרע מלוכה ואין להם כח לסבול יסורין לכך בהגיעם לכבשן אש מהרו והשליכו עצמם לכבשן אש ולא המתינו עד שהשליכו אותם הגוים לכבשן אש כדי ליפטר מידי נבוכדנצר לבל יתעולל בהם בהכאות ולא עשו כמו רחב"ת הנ"ל וכן מורים פסוקי דניאל (דניאל, ג) כי אנשים ההמה אשר קרבו לכבשן להפילם נשרפים מחום השליכו עצמם לכבשן אש לקידוש השם.

וזהו מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהשליכו עצמם לכבשן אש ולמה לא המתינו עד שהשליכו אותם ע"ז קאמר דלמדו קל וחומו מצפרדעים שעלו מעצמן בתנור אף כי המה בעלי דת ומדעת עשו כן אבל אילו השליכו אותם אין כאן שאלה פשיטא יהרג ואל יעבור ולכך נענשו ישראל שהשתחוו ולא עמדו בנסיון הביטו וראו על שלא עמדו בנסיון מה הגיע אליהם אח"כ שכלתה ונחרצה הדת ח"ו להשמידם לולי מרדכי בחיר ה' אשר עמד בפרץ רק להבין מה ענין השתחוות לצלם שנענשו בימי אחשורוש ולא בימי נבוכדנצר תיכף או דור אחריו בימי בלשאצר וכורש ומדרש אמר מפני מה נתחייבו ישראל כליון שנהנו מסעודת אחשורוש ועוד מפני שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר וכן איתא בגמרא (מגילה יב).

והענין באמת כך כי בזוהר (ח"א קעא ע"ב) הקשה איך השתחוה יעקב לעשו שהיה אדם בליעל דמרכבה טמאה ותירץ והוא עבר לפניהם השכינה עברה לפניו והשתחוה יעקב לשכינה ועשו טעה וחשב דהשתחוה לו ומבואר במדרש והובא בספר מנות הלוי כי בצלם אשר הקים נבוכדנצר היה ציץ הקודש עליו מבית המקדש פתוחי חותם שם הוי'ה ברוך הוא וברוך שמו ולפי זה היה ענין ישראל כי תפסו ענין יעקב אביהם כי השתחוו לציץ הקודש אשר עליו שם ה' ולא לצלם ח"ו אבל נבוכדנצר טעה וחשב שהשתחוו לצלם אך באמת מאז שנפל הציץ לבין האומות וליד נבוכדנצר גם קדושתו חלפה והלכה לו ודרשינן בגמרא (עבודה זרה דף נב:) ובאו פריצים וחללוהו כיון שנפל ליד פריצים נתחלל וא"כ אזלה קדושת הציץ ושם שעליו ולא היה להם להשתחוות לו.

והנה כולם תמהו בשביל שנהנו מסעודת אחשורוש יתחייבו כליה מה עון מיתה יש בזה דעון לאו הוא ותירצו משום דשתו מכלי קודש וקיי"ל הזיד במעילה במיתה והם מעלו בכלי קודש אך הא ניחא אי אמרת דליכא תו עון מעילה כי באו פריצים וחללוהו כיון שנפל ליד בבל ופרס ובזה אתי שפיר דבממה נפשך נענשו עכשיו דמקדם בימי נבוכדנצר לא היה לעונשם כי יטענו שהשתחוו לציץ כנ"ל ולא ס"ל הך דרשה דבאו פריצים וחללוהו אבל עכשיו שנהנו מסעודת אחשורוש ושתו מכלי קודש דבית המקדש ממה נפשך אם אתם דורשים באו פריצים א"כ יש כאן עונש שהשתחוו לצלם ואם אין אתם דורשים באו פריצים א"כ עליהם העונש ששתו מכלי בית המקדש לכך בממה נפשך נגזר עליהם העונש כך י"ל.

אבל יש עוד פנים בזה כי ישראל שאכלו בסעודת אחשורוש ח"ו לומר שעברו על לאו דאורייתא באכילת טריפות אבל עברו אסורא דרבנן שתיית יין נסך בישול עכו"ם בשר שנתעלם מן העין כי איך אפשר לראות ולהשגיח ברוב משתה לרוב העם הזה וכהנה יתר מאסורא דרבנן מבלי לאכול עם העכו"ם ולהתערב עמו ולכך היה עונשם חמור כי החמיר הקב"ה בשל סופרים יותר מדברי תורה והוא בכלל חוויא דרבנן דלית ביה אסותא ולכאורה נ"ל במה שאמר רשב"י (מגילה יב) דלכך נתחייבו כליה שהשתחוו לצלם ושאלו תלמידיו וכי משוא פנים יש בדבר דמה קושיא הלא אין לך דבר שעומד בפני תשובה (ירושלמי פאה א א) והלא בימי מרדכי הרבו לשוב בכי צום ושק ליהודים והוא תכלית התשובה.

אמנם אמרו בגמרא (ברכות דף כ:) אמרו מלאכי השרת לפני קב"ה כתבת בתורה אשר לא ישא פנים ואתה נושא פנים לישראל כדכתיב ישא ה' פניו אליך והשיב כתבתי בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקין עד כזית וכביצה הרצון הואיל שהם מדקדקין ומוסיפין להחמיר על דברי תורה בתוספת קדושה והולכים לפנים משורת הדין אף אני נושא פנים ונשיאת פנים היא בתשובה כמ"ש המתרגם ישא ה' פניו בתיובתא וכן אמרינן בגמרא דנדה (דף ע:) ע"ש ולפ"ז כשישראל מקיימין גזירות וגדרן של סופרים יותר ממה שכתוב בתורת משה אז אף הקב"ה נושא פנים להם בתשובה והגמרא בואכלת ושבעת וכו' חדא מנייהו נקט שהחמירו בדברי סופרים יותר מדברי תורה אבל לולא כן אין נשיאת פנים בתשובה.

ועיקר תשובה בחרטה ובתום לבב ובלי ספק מאז והלאה תיכף שהשתחוו לצלם נתחרטו ישראל ובפרטות כראות הנס דחנניה מישאל ועזריה ובאו עכו"ם וטפחו על פניהם כמבואר בגמרא (סנהדרין צג) וא"כ היה מקום לחול התשובה אבל כאן בימי אחשורוש שנהנו מסעודות אחשורוש ולא שמרו דברי סופרים וחז"ל רק כפי תורת משה א"כ ננעל דלת התשובה בפניהם כי אז אין הקב"ה נושא פנים ולכך נענשו שהשתחוו לצלם כי התשובה לא היה מהני אותן על דבר שלא שמרו דברי סופרים וחזותא מוכיח וא"ש וזוהיא נמי שאלת תלמידים וכי משוא פנים יש בדבר דהרי אין כאן נשיאות פנים מה' ולמה באמת התשובה ביטלה הגזירה והשיב כי העון לא היה אלא לפנים וכו' ע"ש.

הביטו נא וראו כמה גורם עון ביטול סופרים שמעכבת התשובה ובעו"ה כבר דרשתי כי הרבו המתפרצים באיסורא דרבנן יי"נ בישול נכרי וכדומה חלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואה ועיקר הוא התערבות עם רשעים וחז"ל הרחיקו מאוד מהם סורו טמא קראו למו וביחוד אסור לשמוח בשמחתם וזהו מאמרם שנהנו מסעודתו של אותו רשע כי אפשר היה להם תירוץ שהוצרכו לילך מפני ציווי המלכות שקרא כולם למשתה לבל יעליל עליהם כי יהודים אבלים ביום שמחתו ומצטערים בגדולתו ואם כי הרעו ואכלו אין זה אלא לתאבון ויצר לב האדם רע ולא בתענוג והנאה אכלו בזה אין העון כל כך אבל במה ששמחו בסעודתו ונהנו מסעודה של רשע עתידים ליתן דין וחשבון ועל ידי זה לא באה הישועה לישראל כי היה להם להיות בלב נשבר וככפאם שד ולבכות בחדרים ולבם דוה וחלל על שבר בת ציון ולא להיות שמח וטוב לבב ולשמחה מה זו עושה הנם ככל המוני גוים מתיאשים מן יום פקודת ה' ולא נחלו על שבר בת ציון וזהו מהמרי הגדול ועון מר וקשה וזה דייקא שנהנו מסעודתו של אותו רשע וזהו יותר קשה מעבירות אכילת דברים איסורים כי זהו מהחמדה וממקום טנופת בא ולמקום טנופת ילך אבל זהו מקנין מדות רעות בנפש השמח בשמחת העכו"ם אשר ששו ושמחו במפלת ישראל ח"ו וחשבו כי רחוק מאתו הישועה וידבר על לבם וינחם ח"ו.

וזהו כוונת במה שבא במדרש (אס"ר פ"ז ח) ובסליחות מרע"ה שאל לאליהו באמרו לו כי נחתם בימי המן גזירה על ישראל ואמר אם נחתם בטיט או בדם ודברים אלו לכאורה משוללי הבנה מאי בעי בשמים טיט או דם אבל הכונה אם הגזירה מחמת שאכלו ושתו והשיגו לגופם חומרים אשר בעפר יסודם כענין טיט וחומר כזה בקל תהיה התפלה מועילה אבל אם החטא על שבלבם שמחו עם אויבי ה' והם חוטאים במחשבה ובנפשם הרעה כי הוא דם של אדם אשר בו תלוי המחשבה ושמחה ויגון הכל תלוי בדם כי דם הוא הנפש ובזה הגזירה קשה לבטלה ומזה נלמד אשר בעו"ה אף עכשיו כאשר ימי שמחה לרשעים על הצלחתם והצלחת דתם וכדומה והכל נגד ישראל ואומתינו הקדושה המוני עם להיות חפצם או מטרתם וכדומה גם הם יעשו סעודת מרעים ואכלו ושתו אוי לנו טוב לנו לשבת אז בין תנור לכירים ראש בין ברכים בוכה ומבכה על אריכות הגלות ושפלת הדת האמת לאמיתה והכל ע"י עונותינו כי לולי חטאנו והרבינו לפשוע כבר באה הגאולה מזמן ארוך ואנחנו מעכבים וא"כ בימים האלו יש לבכות ובכל פעם שיש הצלחה לרשעים יש לנו לקיים לך עמי בוא בחדריך ולבכות בכי תמרורים על כבוד ה' ועל כבוד ישראל ותורתו המחולל בגוים.

ובאמת לולי כי מצוה לשמוח בפורים לא מלאתי נפשי לשמוח בפורים כמאמר המקונן בקינה ציון ידידות וכו' איך אשמח בפור ואיך אעלוז בחג עד יבא ימי ששון ובעו"ה גזירת המן לאבד היהודים נתקיימה בגלות מרה זו כמה וכמה פעמים כי כמה אלפים רבבות מישראל נהרגו ונשרפו ונאבדו בנים על חיק אמותם ואיך הגלות מאתנו חכמה ועצה ובינה וגבורה לכבוש היצר הרע ולא נשאר לנו כי אם עצמות יבשות חסרי מוח ולשמחה מה זו עושה אמנם עיקר השמחה היא כי כך צוה אותנו ה' ברוח הקדש ע"י מרדכי ואסתר וזה היום עשה ה' בקבלת תורתו נגילה ונשמחה בו כי לא כלו רחמיו ובצר הרחיב לנו.

ועוד היה המרי באוכלם מסעודת אחשורוש כי מרדכי אשר היה אב לסנהדרין וראש למקבלי תורה שבע"פ מיחה בעם שלא יאכלו ושלא ישתו כמבואר בתרגום המגילה וישראל מאנו לשמוע בקולו ואין ספק כי גם הסנהדרין הסכימו למרדכי באזהרתו ומרדכי היה ראש ומופלא שבב"ד והם מאנו לשמוע בקולם ונעשו זקנים ממרים ע"פ ב"ד גדול ואיש אשר ימרה את פיהם יומת כמאמר פי ה' ולכך נענשו ונתחייבו כליון כדין ממרא ולא קשה מה טיבו של כליון כי המה זקנים ממרים ולכך כעת תיקונם כאשר התחרטו ושמעו לקול מרדכי לקבל עליהם דברי פורים עד עולם ולעשות מה שמרדכי וב"ד אוסרים עליהם מבלי סור ימין ושמאל ובזה יכופר עונם ולכך אף כי היה ברוח הקדש לא נזכר שם במגילה כי אז לא היה עדיין מכופר עון ממה שעברו על צוואת מרדכי גרידא ומה שעושים פורים הוא לשמוע בקול ה' ולכך צוה עליהם מרדכי כאילו הוא מגזירתו וגזירת ב"ד שלו וקימו וקבלו על נפשם בזה יכופר להם עון הראשון כנ"ל.

ומזה נלמד העיקר מבלי להמרות פי חכמי הדור כי תמיד רוח ה' תוסף על חכמי הדור להורות לעם ה' דרכי ה' ואורחת תמים דעים ואם כי בעו"ה ראש הדור לא תואר לו והדר במעשים ומדות הלא מצינו שלפעמים השרה שכינה בסנה מלא קוץ ונחשים ועקרבים ולפעמים בהרי בשמים שמן משחת קודש הכל לפי ענין הדור וברוך שמו כי לחכמתו ועוצם טובו אין חקר שמעו נא לקול מוכיח המורה חטאים דרך אילו שמעו אז לקול מרדכי לא הגיעו לתכלית הסכנה עצומה ממה ששתו ושכרו בסעודת אחשורוש וברצון כי כוונו להכשיל לישראל לבל יאמרו אנוסים היינו ולכך אין אונס כנודע ולבל יאמרו כי נתחלף כלי של יין כשר בכלי של יי"נ לכך היו כלים שונים מיוחדים בדמות ובתבנית וזה כלים מכלים שונים.

ולזה עיקר שתיה בפורים להורות כי בעת שתיית היין הגיעה לנו הצרה הזאת אבל כאשר שותים יין של שמחה במצוה הרי אין היין בעצמותו גורם רק העבירה ולא תאמר מה נשתנה יין כשר מיי"נ הלא הכל יין אחד כמאמר השוטים כי באמת בזה הארס טמן מנחש וברור ומסורה בידינו מי ששותה י"נ לבסוף נכשל באיסור זנות ובועל ארמית וכדומה כי הוא כוס תרעלה וע"ז כוונה ושתי כמאמר חז"ל (מגילה דף יב:) שניהם לדבר עבירה נתכוונו כי כך היתה כוונתה כאשר שתו יי"נ וטוב לבם ואמר שתפשוט ושתי מעצמה ערומה להראות היופי ותהי בבית הנשים עם שאר נשים וילכו המלך וכל העם אשר על המשתה לראותה וכאשר יראו תואר יופיה יאמרו שרים אחרים גם נשים אחרות יסירו לבושך ויהיה כאן תערובות נשים ואנשים ושותים יין הולכים ערומים מקושטים בזנות ויבא גם השטן בתוכם כתנור אש לדבר עבירה ומי גבר ינצל מידי עבירה ולא יחטא ותקפו של יוסף ח"ו לא יועיל ביום ההוא כן היתה כוונתה.

אמנם אחשורוש פקד שושתי תבוא לבית המלכות לבדה ערומה לפני האנשים ובזה נכזבה תוחלתה כי אם יוסיפו להביט בה מה דבר עבירה יקרה לעם הזה והסתכלות לא חשיב הנכרי לעון וכי תזנה ושתי עם כל העם היושבים בסעודה ולכך נאמר (אסתר א, יב) ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים והיא לא ביקשה ליתן טעם זה ותפסה בלשונה דבר מוסר ונימוס שלא יתכן לאשת המלך לגלות גופה וערותה בקהל עם אמנם בעל המחשבות יודע מחשבתה לרוע כי כל חפצה היה כנ"ל להכשיל לישראל בדבר עבירה כעצת בלעם בן בעור לבלק ולהיות כי נודע כי מלאכי השרת אינם יודעים מה בלבו של אדם כי הוא יודע מחשבות בני אדם כמבואר בזוהר אמנם הוכחתי כבר דלגבריאל נמסר מהשם הכח להבין מחשבות בני אדם דבמדרש מקץ מבואר (א"ה.

מבואר בזוהר שם דף קצו) דגבריאל ממונה על החלומות ואין מראין לו לאדם אלא מהרהורי דלבו וא"כ ע"כ צריך לדעת מה מהרהר אדם ומה מחשבתו להראות לו מענין זה חלומו ולכך אמרו (סוטה לג) גבריאל מכיר בע' לשון כי הוא יודע מה הרהורי איש מכ"ש דמכיר בלשון כקושית התוספות שם השתא מה שבלבו של אדם יודע וכו' ולכך אמרו פה (מגילה דף יב:) בא גבריאל ועשה לה זנב כי הוא ידע מצפון לבה לרוע והוא עשה לה כליון הזה.

ומזה נלמד מוסר אחשורוש רשע אפילו בשעת שכרותו לא התערבו אנשים בנשים ויעש להם בתים מיוחדים ולכן עדת ה' עם קדוש לה' ביום שמחתינו ומשתה יין כמה חוב הבדלה עלינו בין אנשים ונשים ובפרטות ישראל אשר בעו"ה יצרם יותר מתגרה בנו מאומות העולם כמאמר חז"ל בסוכה (דף נב) כל הגדול מחבירו יצרו גדול יותר ובעל ספר חסידים (כך כתוב בשם הב"ח באהע"ז סימן ס"ב י"א ולא זכר זה בשם ספר חסידים גם הב"ח בעצמו כחב דבר זה בשם המנהגים לבד) הזהיר מבלי לברך שמחה במעונו מקום אשר אנשים ונשים יושבים בחדר אחד כי אין שמחה לפני המקום בזה וא"כ במה נשמח לא שמח אל במה שיש לא שש ה' לטוב לנו לכן הזהרו התקדשו והטהרו ותהיה שמחתכם כשמחת בית השואבה שהיה שמחה לשאוב רוח הקודש כן תהיה שמחתינו להערות ה' עלינו ממרום קדשו רוח נכון ולב טהור.

והנה אמרו (מגילה דף ד:) חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא בין ארור המן לברוך מרדכי וכבר דרשתי אשתקד ב' פעמים בזה דברים מתיישבים אמנם עוד זאת אדרוש כי יש כאן בממה נפשך ולכאורה אם כאשר בזו המגילה פשוט שאחשורוש אמר מי הוא זה ולכאורה תמוה וכי שכח מה שנתן זה שלשה ימים להמן טבעתו בשביל זה ואפילו הכסף מיאן לקחת ולמה שתק המן ולא התנצל את עצמו לפני המלך באותה שעה כי כלתה אליו הרעה כי לא ענה מלבו והיה נעשה בהסכמתו ומנוקה מעון הזה לעשות דבר הזה וכבר דברו בזה המפרשים ומה שנראה כי בלא"ה יש להבין בדברי המן באמרו על היהודים היותו מפוזר ומפורד ודתיהם שונות ודתי המלך אינם עושים וכי לזה כדאי לשפוך דמם ארצה מבלי שריד עוללים ויונקי שדים הזו נימוס המשפט וברור שמלך בכסאו ידין במשרים עכ"פ כפי הטבע ונימוס השכל ואם היה מלך שוטה כזה איך רצו עמים רבים מאותן מדינות רבות לשמוע בקולו.

ולכן הנכון כי המן בתחבולות אמר כי יהודים יש להם דתות מיוחדות מדת המלך ואינם עושים כדת המלך ראוי לבטל דתם לא תשמע ולא תזכר דתם כי אם יקיימו דת המלך כי הוא שליט בארץ והכל עבדים וחייבים לשמור דתו ולא דת אחרת וזהו יכתב לאבדם וזהו על הדתות שהן שונות מכל עם יהיו נאבדות מכל ולא יזכרו ולא יפקדו כלל וזהו ג"כ מענין מרדכי כי ביטל דתו נגד המלך להשתחוות להמן עבור דת היהודים כמבואר במגילה ואמר המן שלא יתכן כי אם ראוי לאבד כל הדתות נגד דת המלך ובזה רצה המלך לשמוע בקולו כי כך רצון המלך שיהיו הכל מודים לדתו כאשר בעו"ה עוד היום בגולה בין העכו"ם אשר מבטלין דברי תורה נגד נימוס משפטם באומרם כי להם הארץ והמן הסיב מלת לאבדם על האומה ולא על הדת וכתב באגרת ששלח למדינות להשמיד וכו' וזהו היה מתחבולה וערמה וזיוף.

ולכך אמרה אסתר (אסתר ז, ד) אילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי נימוס עבדים עוד היום בארצות מזרח וספרד מבלי לעשות שום נימוס ודת כלל רק הוא אסור בדת של אדון שלו ומה שרוצה לעשות בו רבו עושה וזהו אומרה אילו לעבדים ושפחות נמכרנו החרשתי אבל להשמיד להרוג וכו' אמר המלך מי הוא זה וכו' כי מעולם לא עלה בלבו להרוג אומה שלמה על דברים כאלה ולכך המן נבעת כי נגלו תחבולותיו ולפ"ז פשיטא די"ל ארור המן כי הוא צר הצורר חשב לרדוף להרוג עם ה' אמנם לברך מרדכי וליתן לו יקר וגדולה על זה אין צורך כי אחד מפחותי המלך אם הי' מגלה כזה למלך למה תשפוך דם עם נקי ולא חמס בכפיהם והמלך בהיותו נקי מזה העון ודאי שיהפוך הדת וחמתו שפוכה על המן אשר ביקש לשפוך דם בשמו אשר לא צוה.

אמנם אם נאמר כדברי חז"ל (מגילה דף יד:) משל לבעל התל וחריץ כי לב אחשורוש היה לרעה על היהודים וברצונו צוה ואחר כך מחמת בושה מאסתר כיחש ואם כן ודאי שברוך מרדכי כי בשבילו היה הנס הזה להפוך לב המלך מרע לטוב כהנ"ל והוא מפלאי הזמן להפוך לבב איש אך למה החרי האף הזה על המן הלא לב מלך היה ברע ואם לא היה המן הרבה שלוחים למלך הלא רבים תמיד מאויבי ישראל כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות ובזה אין שליח לדבר עבירה ואם כן אחד לא יתכן או ארור המן או ברוך מרדכי אבל באמת אין עיקר בגזירת אחשורוש וביטולה רק במקרה שקרה שאכלו מסעודת אחשורוש ושתו יין ענושים וזה גרם הגזירה ומרדכי ברוב תפלתו ודופקו דלתי מעלה פעל שהשם רחם על עמו מבלי להשמידם וגם הוא מתחלה היה מוחה מבלי לשתות במשתה אחשורוש ולכך ברוך מרדכי וארור המן כי הוא היה במעל להסית לעם הזה והוא היה באותו עצה כדדרשינן במדרש לעשות כרצון איש ואיש זה מרדכי והמן ויתכן עליו באמת ארור המן כי זה נחש המסית ולכך נרמז שמו בנחש בהסיתו לאכול עץ הדעת כדדרשינן (חולין קלט) המן מן התורה מנין המן העץ.

וכבר כתבו כי השתיה בפורים היא להבדיל בין שתיה לשתיה שהיתה באיסור בסעודת אחשורוש וזהו אומרם (מגילה דף ז:) חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו' דכל זמן שדעתו צלולה דמשיג הטעם למה הנכון באומרם לזה ארור ולזה ברוך ולא קשה בממה נפשך הנ"ל והוא משום סעודה ראשונה של אחשורוש כנ"ל אם כן יש לו לשתות כנ"ל להבדיל וגם להבחין אמנם כאשר שתה עד שדעתו בלתי צלולה להשיג הטעם מענין הסעודה רק חשב שפורים בשביל הצלה כפשוטה וביטול דת המלך וא"כ לא נדע ארור המן ברוך מרדכי כי קשה בממה נפשך כנ"ל ואם כן שהגיע למדה זו לשוא שותה יין כי אין מבחין הבדל כלל כי הוא מאותו ענין הסעודה וכי זהו עיקר הנס ולמה זה ישתה לבטלה ולכך אין לו לשתות עוד כי אין מבחין וזהו פירוש עד דלא ירע ויותר אין לשתות כי נעלם מאתו הטעם שהוא להבדיל ולהבחין.

ואם כי בזה האופן ודרך יש בו אור לישרים לדעת טיב הנס וכל מעשיהם לשם שמים לדעת להניח מעון העכו"ם ולשמור ולא לשתות במרי כאילו אין אדון ויפער פיו לבלי חוק יש לנו עוד פירוש אחר לזה והוא כי הברכות והארורים ישנם מתועלת ונזק בזה העולם שברוך הוא בעושר וכבוד וארור הוא בעוני וצער ויסורים וכדומה וכן לעולם הבא הוא ברכה שיהיה בצרור החיים ואור עדן ה' וארור לרשע בעולם הבא לירש הגיהנום וכף הקלע והנה בזוהר (ח"ב קנ"ג ע"ב) איתא שיכור אסור להתפלל אבל מותר לברך ברכת המזון והטעם כי ענין ברכת המזון לצורך עולם הזה ולפרנסת הגוף בזה אף שהוא שיכור ואין רעיונו שלם מהני אבל תפלה שהיא לצורך הנפש חיי עולם הבא צריך להיות רעיונו שלם וזה ליתא בשיכור ואם כן אילו היה מרדכי והמן חיים היה נפקא מיניה לזה בברוך ולזה בארור אבל כאשר ספו תמו מה איכפת להם בברוך וארור רק הוא לענין עולם הבא כנ"ל והוא כענין תפלה שמתפללים להשם שזה יהיה ברוך בעולם הבא וזה יהיה ארור וצריך כונה ורעיונו שלם וזה לא שייך בשיכור ולכך אמרו חייב לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן וכו' כי בעולם הזה אין נפקא מיניה ובעולם הבא כבר תפתה ביינו והוא בגדר שיכור ואין תפלתו תפלה ואין הפרש בין ארור לברוך.

ומזה נלמד טיב תפלה כי מלבד ששיכור אל יתפלל כאשר נהגו ברוב סעודות וגם בסעודת פורים שאינם מתפללין מעריב רק לאחר גמר סעודה ובפרטות בסעודת מוצאי שבת בסעודה ג' כי יאכלו וישתו עד חצי הלילה ואחר כך יתפללו מעריב איה איפוא קריאת שמע דאורייתא ברעותא דלבא ואיה איפוא תפלת ערבית וכהנה הבדלה במוצאי שבת ובעו"ה בלא"ה לית ליה כונה שלמה בתפלה מכובד הגלות כאומרם (עירובין סה) יכולני לפטור כל העולם כולו מדין תפלה דכתיב שכורת ולא מיין ולכן כל תפלותינו בלא לב עד שאמרתי בדרך הלצה (איכה ה, יח) על הר ציון ששמם שועלים הלכו הרצון בית הכנסת ובית המדרש נקראים שערי ציון כנודע בדברי חז"ל (ברכות ה) וידוע במשלי שועלים כי השועל אמר ששכח לבו בביתו וזהו על הר ציון ששמם דהיינו בית הכנסת אנשים שהלכו שמה להתפלל הם שועלים שהלכו ושכחו לבם בבית ומתפללים בלי לב ובאמת כל תפלותינו עכשיו רק בפה ולא בלב וזה הוא (תהלים קכו, א) בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים כי נרגש כי התפללנו בלי לב רק בפה כחלום שאמרו (ברכות דף נה:) הכל הולך אחר הפה.

לכן בינו נא נבוני עם ודעו כי אין דבר במקרה ובפרטות לעם קרובו ישראל והכל בהשגחת ה' בפרטיות ואם כן אף תפלתינו צריכה להיות בפרטיות בהשגחה ולא במקרה וביחוד כאשר הזהרתי זה כמה פעמים על פירוד לבבות ושנאת ישראל בעו"ה ואם ישראל באגודה אחת בלב תמים אין אומה ולשון שולטת בהן ואפילו אותו רשע הרגיש בזה ובלשונו אמר למלך (אסתר ג, ח) ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים הן בפירוד בלי חיבור ואגודה וגם אסתר המלכה הרגישה בזה ואמרה (שם ד טז) לך כנוס את כל היהודים שיהיו באגודה אחת ואז יהיה קשר רשעים מנותק וכן האמת כי הכל בלב תמים עבירה גוררת עבירה כי הכל נעשה טבע אם ידבר אדם עם חבירו דברי שלום אחוה וריעות ובקרבו ישים אורבו א"כ הרי הוא מורגל להיות פיו ולבו בלתי שוים אף גם בבואו לבית הכנסת להתפלל או לתורה כבר הורגל שיהיה פיו חלוק מלבו הרי דבר שפתים בלי לב כלל ולעומת זה המרגיל עצמו מבלי לדבר דבר אשר אין לבו עמו גם בתפלה ודברי חפץ יהיו פיו כלבו ובפרטות ראוי לאדם לבל יחשוד בכשרים.

אמרינן (ב"ר פנ"ח ג) מפני מה זכתה אסתר למלכות תבא בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז שנה ותמלוך על קכ"ז מדינות ויש להבין מה ענין שרה לזה וביותר תמוה וכי זכות היא לאסתר שהגיעה למלכות ונלקחה מחיק מרדכי הצדיק ונביא לה' ונבעלה לנכרי ערל וטמא בגוים צר לישראל ח"ו לומר על אותה צדקת זכות שנבעלה לנכרי אך ענין השאלה לא היתה על תחילת לקיחה כי זה מבואר שהיה בשביל הצלת ישראל ומגלגלין זכות ע"י זכאי אבל השאלה שכבר בטלו דת המן למה זה היה כי אחשורוש שמע לקולה בכל אשר צותה ובקשה ממנו אסתר אין דבר נאצל ממנה ואין זה מדרכי מלכות במדינות ההם כי אין עסק להאשה כלל בעניני מלכות וטיב מדינות ולא ישמע כלל המלך בקולה בדבר הזה רק אין לה אלא לקשט עצמה וכדומה מענייני נשים העומדים לחשק המלך אבל לא זולת ובמה זכתה אסתר שמלכה כי באמת היא היתה מלך כי אחשורוש מסר הכל ממש בידה באומרם (מגילה ד) בכתיבת המגילה שחששו הז"ל לקנאה בין האומות והיא השיבה כבר כתבתי על דת מלכי פרס ומדי הרי שידה היתה שלוחה בכל ענייני מלכות מבלי נעדר דבר.

והתשובה כי הקב"ה עשה זאת להיות כי אנחנו יודעים כי אסתר כשרה וצדקת כי לא נבעלה למלך רק באונס וסוף שהיה ברצון היה ע"פ הוראת מרדכי וב"ד אך אז המוני עם דברו סרה על אסתר כי לא האמינו לומר שהכל באונס רק אמרו חשק המלכות והמלך בערה בקרבה ונבעלת ברצון והנבעלת לנכרי ברצון קשה לפרוש והכל ברצונה וקשורה בו ככלב ח"ו ולסתום פי דוברי נבלה עשה השם שמסר לה המלך ממש כל ממשלו בידה וזה לאות כי לא חטאה בעבירה כדאמרינן (ויק"ר כג כט) ביוסף הצדיק פה שלא נשק לעבירה על פיו ישק כל עמי ידים שלא שמשו בעבירה וכו' וזהו הכל בשביל שלא חטא כידוע ומזה נלמד ההיפוך כי פה נושק לעבירה לא יזכה להיות על פיו ישק כל העמים ולכך בראות כל העמים כי זכתה אשר על פיה ישק כל העמים ומזה ראיה ברורה שלא חטאה ולכך זכתה למלכות וכן הדבר בשרה כי לכך היתה כל כך זמן ארוך בכחה ותוארה כמ"ש רש"י ומדרש הוא כי ליצני דור ואומות העולם אמרו כי זנתה שרה עם פרעה ואבימלך להיותה נסתרת אתם וידוע כי בעון זנות היא מתנוונת והולכת ושנות רשעים תקצרנה לצבות בטן וכו' ולכך האריכה ימים בתואר וקומה לדעת צדקה והישר מפעלה ולהיות כי גם זה קרה לאסתר כמ"ש ולכך אמר תבוא בת בתה של שרה וכו' כי מקרה אחד לשניהם והבן.

ומזה נלמד לבל נחשוד לשום אדם היותו בחזקת כשרות בשום דבר רק חובה עלינו ללמד עליו זכות בכל יכולתינו הן על חברינו תלמידנו רבותינו אבותינו ולשמוע בקול היועץ טרם דן חבירו ראו אחשורוש היה בכעס על ושתי כנודע ובכל זאת אמר (מגילה דף יב:) לבני יששכר יודעי בינה לעתים שיודעים לעבר השנה ולקבוע חדשים כדת מה לעשות בושתי אף כי הוא מלך ואין מוחה ובפרט דבר הנוגע לעצמו ואשתו כגופו (ברכות כד כתובות סו מנחות צג ע"ב בכורות לה ע"ב) וכן יעשה כל אדם אם חבירו גמלו רעה ביזהו והכהו לא יעשה דין לנפשו כי אם ישאל לחכמי דור מה משפט איש הלזה ויחתור בעצמו בכל יכולתו למצוא לו זכות ופדיון נפשו כי יש להבין מה ענין קביעות חדשים ועיבור שנים למיתת ושתי.

ונראה כי בלא"ה יש להבין בשני סעודות שעשה אחשורוש אחת מתחלת ק"פ יום ובמלאותם חזר ועשה שבעה ימים ואז ביום השביעי הוטב לבו ולמה לא עשה כן בכל ק"פ ימים וגם יש להבין בתחלה באמרו (אסתר א, א) ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש וכו' בימים ההם כשבת המלך אחשורוש וגם כל הפסוק מיותר הוי ליה להתחיל בשנת שלש למלך אחשורוש המולך על קכ"ז מדינות עשה משתה וכהנה מצינו בספרי מלכים אחרים אמת כי במדרש אמר ויהי בימי אחשורוש וכו' דא עקתא פירוש צרה המולך מהודו וכו' דא רווחא פי' רוח והצלה וצריך פירוש.

אמנם כבר נודע מה שאמרנו בפירוש הפסוק (איכה ה, ח) עבדים משלו בנו פורק אין מידם והוא כי אמרינן (סנהדרין קד ע"ב גיטין נו ע"ב) כל המיצר לישראל נעשה ראש ופירוש במדרש הנעלם הקב"ה לוחם בו בשביל ישראל ואין כבוד של הקב"ה ללחום עם מלך שפל ולכך מגביה ועולה כמו שהיה בפרעה וסנחריב וכו' ונראה דזה פירוש הפסוק (עובדיה א, ה) אם בין כוכבים שים קנך משם אורידך והיינו כי הגובה שלך היה כדי להורידך משם כי אין כבודי ללחום רק עם מלך גדול גבוה ולפ"ז כי אמרינן כל המיצר לישראל נעשה ראש כשרצון של הקב"ה ללחום עמו אבל כשאין קב"ה רוצה לפדות בניו אזי אין מגביהו וזהו עבדים משלו בנו וקשה הא סופם להיות חורים וסגנים כי המיצר לישראל נעשה ראש וע"ז אמר הפסוק פורק אין מידם וא"כ אין הקב"ה מגביהם והרי הן עבדים לעולם ומ"מ מושל בנו וזהו ענין כי אחשורוש לא היה ראוי למלוכה כמבואר בגמרא (מגילה יא) רק להיותו צורר לישראל נעשה ראש לכל המלכות אך זה מורה כי יהיה בזמנו פורק ופדות לעמו כי לולי כן אין הקב"ה מגביהו וזהו ויהי בימי אחשורוש כי הדיוט היה אינו ראוי למלוכה רק היה צורר ובכל מקום שנאמר ויהי אינו אלא וי (מגילה דף י:) כי צער היה לישראל בימיו לכך המולך מהודו ועד כוש כי המיצר לישראל וכו' וזהו אומרם (דף יא) הוא אחשרורוש המולך כי חז"ל דרשו (ילק"ש ח"ב רמז ת"ח רמ"ה) מלת אחשורוש שנעשו ישראל רשים בימיו וא"כ הוא שם זה שהרע לישראל גרם שמלך וכו' אך זה הוא לאות כי יהיה בימיו פורקנא על זה אמר במדרש דא רווחא והצלה.

אמנם לדרכינו נראה כי אמרו בגמרא (דף טו ע"ב) עד חצי המלכות ולא דבר החוצץ בין המלכות זה בנין בית המקדש ויש להבין מה ענין חוצץ למלכות ולולי דברי הגמרא נוכל לפתור כמ"ש בפרקי דר"א (ע"ש בפ' יא) כי רנ"ד מלכיות יש בעולם ובכולן מלך אחשורוש וכאשר ביטל בנין בית המקדש ענשו השם שחצי המלכות מרד בו ולא מלך רק על קכ"ז וא"כ בית המקדש הפסיד לו חצי המלכות וזהו מאמרו עד חצי המלכות היינו בית המקדש שגורם הפסד חצי המלכות ותעש אמנם חז"ל אמרו דבר החוצץ למלכות והוא כי כבר נודע יעודי נביאים ויעוד דוד שנבאו על תיקון ובנין הבית האחרון שיהיו כולם עבדים למלך המשיח (ישעיה מט, כג) והיו מלכים אומניך וכו' (תהלים עד, ח) וירד מים עד ים ומלכי שבא כולם מנחה יקריבו וכהנה מיעודים ובאמת כונתם היתה על בנין בית המקדש העתיד יה"ר שיהיה בקרוב אבל דברי הנביאים סתומים וחשבו ישראל וכל האומות כי הם יעודים על בנין בית המקדש שני כי כאשר תהיה פקידה בבית שני אז יהיה חל הכל כל היעודים ובגלות שבעים שנה כבר תם עונך בת ציון ולא יוסיף להגלותך עוד וכהנה מיעודים ולא ידעו כי היתה בימי עזרא פקידה בעלמא והקב"ה גילה זה לדניאל במראה כי שבועיים שבעים נחתך כו' (דניאל ט, כד).

אבל טרם זה המון הגולה לא ידעו זאת ואפשר אילו היו ישראל כשרים ביותר היתה באמת בימי עזרא גאולה נכונה כאומרם (ברכות ר סנהדרין צה ע"ב סוטה לו) ראוין היו בימי עזרא לעשות נס וכו' ולכך דברי הנביאים סתומים ולזאת כי הדבר פומבי כי מקץ שבעים תהיה הגאולה לישראל וימלכו בכל העולם והכל עבדים לישראל אם כן אין המלוכה נחשבת לאחשורוש לכלום כי בין לילה היה ובין לילה אבד מחר תהיה הגאולה ויהיה עבד לישראל עם בזוי ושסוי ויותר קלון מהיותו מלך ויהיה אחר כך בשפלות אומן היהודים מאילו היה הדיוט ולכך המלוכה נבזית בעיניו לא נחשבת לכלום אך אחר הגיעה שנת שלש למלכו ולפי דעתו קרב הזמן ולא בא אז גאות לבש וחגר עוז במלוכה כי כעת מלוכה נכונה בידו ולכך קרא לבית המקדש חוצץ כי חשב בבנין הבית יתקיים יעוד הנביאים ויהיה עבד לישראל ולא מלך ולכך נאמר ויהי בימי אחשורוש ולא נאמר מלך כי חשב עצמו להדיוט ואין מלכותו נחשבת לו אף כי הוא אחשורוש המלך מהודו וכו' בכל זאת לא כינה עצמו מלך ולא ישב על כסאו כי חשב יבא יומו וישבע קלון אמנם בימים ההם בשנה שלישית שראה לדעתו כי שקר נחלו ח"ו לישראל אז ישב על כסאו וכינה עצמו למלך ומאז החל המשתה.

והנה היה כאן ספק לאחשורוש מאין ימנה אלו שבעים שנה בנין בית המקדש לשל מלכי יהודה שהיה מנין שלהם מניסן או מנין מלכי אומות העולם כי בחורבן פסקה מלכות ישראל והבית נחרב ט' באב ותיכף בהגיע תשרי התחילה שנה ראשונה ולכך בשנת שלש שהוא תשרי דבהגיע תשרי התחיל שנה שלישית תיכף עשה משתה אמנם בכל זאת לא הטיב לבו כי אולי מניסן מנינן אבל במלאות ק"פ ימים שעברו ימי חורף והגיע ניסן והרי עדיין אין קול ישועה אז עשה משתה ואז הטיב לבו ואז קרא לישראל והראם כלי בית המקדש בחשבו כי אפסה תקוה ולכך קרא אז ביום הז' לושתי לבוא ערומה כי כבר נודע מה שכתבו המפרשים וביחוד איש אלהי מו"ה שלמה אלקבץ בספרו מנות הלוי כי דעתו היתה כמ"ש במדרש (אס"ר ג) שתבא ערומה והוא ישגלנה לעין כל והוא לרוב גבהותו במלכות חשב כל אנשים למה אצלו וכמו שלא ימנע לבעול בפני אווזים ותרגולים ושאר חיתו ארץ כן נחשבו בעיניו שאר אנשים ובזה ביקש להראות עוצם גובה לב מלכותו ולכך כל זמן שהיה ספק אצלו אולי ימלוך מלך בישראל אז יהיה לבוז לא ביקש לעשות כן.

ובמלאות הימים הגיעו ימים שיש בהם חפץ וסר ספק מלבו אז גבה רוחו וחשב עדיין אולי מ"מ יש מקום לתשועת ישראל אולי היתה השנה מעוברת וא"כ עדיין לא מלאו ע' שנים אם נחשב מניסן למלכי ישראל כי עדיין הוא אדר שני ולא ניסן ואם כן יפה עשתה ושתי שלא באה כי אין להתגאות עוד במלוכה לכך שאל ליודעי עתים היודעים לעבר השנה ולקבוע חדשים הם ידעו הקביעות וחשבון השנים אם היתה השנה מעוברת או לאו ואחר כך יפסוק הדין על ושתי וא"ש.

הדור אתם למדו כמה יהיה אדם מתון טרם יגמול לרעהו רעה אולי יש בו אמתלא ויזכור מאמר הפילוסוף באמרו טרם נקמו ברעהו הבחירה בידו אבל אחר כך כבר נלקח ומה יותר טוב לאדם מהבחירה והנה באמת ראוי לבעלי מדע ובפרטות איש ישראלי ההולך באורחות ה' אם יעשה לו רעהו טובה אחת ואלף רעות לשכח הרעות ולזכור האהבה אבל בעו"ה נהפוך הוא אם יגמלו טובות הרבה ולפעמים אחד יעשה לו דבר אשר לדעתו הוא רעה ישכח כל הטובות וינטור לו איבה כאילו הרע לו מעודו עד היום הזה לא כן מדת ה' יהי שמו מבורך אשר אינו מקפח שכר כל בריה אפילו רשעים גמורים ויש להבין שבמגילה נאמר (ב ה) איש יהודי היה בשושן וכו' איש ימיני וקאמר בגמרא (שם יב) אביו מבנימין ואמו מיהודה ויש להבין למה מיחס הכתוב במגילת מרדכי משפחת אמו אנה מצינו בכל תנ"ך שיהיה אחד מיוחס למשפחת אמו ולמה נשתנה יחוס זה הצדיק.

ונראה להבין המדרש (ילק"ש ח"א רמז רסה) ויחלוש יהושע את עמלק מלמד שהפיל גורלות כדאמרינן חולש לשון גורל ועיין בספר מנות הלוי דדחק עצמו בזה ונראה דידוע מ"ש במדרש (ובב"ב קכג ע"ב) אין זרעו של עשו נופלים אלא ביד בני רחל והנה תוספות בגיטין (דף נה:) בשמעתיה לא היה סקריקון ביהודה כתבו בשם מדרש דיהודה הרג לעשו ויש להבין למה כח הבנים יפה מכח אב דהוא נפל ביד יהודה ובניו אינם נופלים אלא ביד בני רחל.

ונראה כי ידוע במדרש (שוח"ט י"ח) יהודה ידך בעורף אויביך אין לך מלחמה נוצחת אלא ביהודה שיש לו הבטחה מיעקב וכן דוד אמר במיתת שאול (שמו"ב א יח) ללמד בני יהודה קשת הלא היא כתובה על ספר הישר ודרשינן (ע"ז נה) ידך בעורף אויביך ובמות יהושע (שופטים א, ב) אמר ה' יהודה יעלה אך אמרינן (סנהדרין צט) תמנע שהיתה פלגש לאליפז היתה בת מלך ונדבקה בזרעו של אברהם ולא השגיחה אף שהיא פלגש לבד ולכך זכתה ויצא ממנה עמלק אם כן יש לבנים של עשו שהם עמלקים זכות אם כי הניחה בית אביה ונתדבקה לפלגש ולא חסה על כבודה בשביל זרע אברהם אבל אמנו רחל הצדקת עשתה יותר שלא די שהיתה פלגש ליעקב כי ידוע כי אשה שניה נקראת פלגש והראשונה גבירה והיא נתרצית להיות פלגש אפס תהיה אשתו של יעקב אף שהיה בידה להיות גבירה ומרצונה מסרה הסימנים ללאה שתהא גבירה והיא פלגש ודבר זה יותר גדול ממעשה תמנע שלא היה סיפק בידה להיות גבירה לאליפז היות כבר לו נשים רבות מטרם שלקחה מה שאין כן רחל דהיה ברירה בידה ולכך עשו בעצמו נפל ביד יהודה כי הוא אשר ירש חרבא קדישא להחליש חרבו דעשו ובברכה של יעקב ידך בעורף וכו' אבל זרע עשו שיש להם זכות תמנע אינן נופלין אלא ביד בני רחל כי זכותה של רחל גוברת כנ"ל.

ולכך בחורבן הבית כאשר בני עשו הרגו בישראל כדכתיב (תהלים קלז, ז) זכור ה' לבני אדום וכו' כתיב (ירמיה לא, יד) רחל מבכה על בניה מאנה להנחם כי אין להם טענה וזכות נגדה כלל והנה נאמר בברכת יצחק (בראשית כז, כט) וקרי גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך וצ"ל הא דהזכיר בני אמך משום דגוים אין להם יחוס מצד אב כלל כמחז"ל (יבמות צז וצח) גר יש לו שאר אם ואין לו שאר אב ולכך לעצמו דנקרא ישראל מומר כדאמרינן במסכת קדושין (דף יח) קראו סתם אחיך אבל על זרעו שהם גוים ואין להם רק יחוס אם אמר בני אמך ולפי זה השאר אומות נופלין דוקא ביד יהודה וזרעו של עמלק דוקא בבנים של רחל כנ"ל אם כן המן וזרעו המתיחסים מצד אב עד עמלק כמבואר בתרגום למגילה (דף ג.) ע"ש א"כ אי אזלינן בתר משפחת אב א"כ הן עמלקים ואינם נופלים רק בבניה של רחל אבל אי אמרת דגוים אין להם יחוס כלל מצד אב ואם כן המן וזרעו לא יחשב לעמלק כי מצד אם אינם עמלקים כי נתערבו בגויי הארצות ומשפחות האדמה אם כן אין נופלים ביד בניה של רחל רק ביד יהודה.

וכדי לבוא עליהם בכל צד זימן עליהם הקב"ה מרדכי היהודי שהיה מוכתר בנימוסי אביו מבנימין ואמו מיהודה וא"כ בממה נפשך ימשול בם ולכך נאמר במגילה (אסתר ב, ה) איש יהודי כו' איש ימיני כי שניהם לצורך וזה הטעם ג"כ ביהושע שלחם בעמלק היותו מזרעה של רחל אבל באו עם עמלק אנשים מאומה אחרת כמבואר במדרש תהלים והם אינן נופלים רק ביד בני יהודה ולכך בחר לו עוד אנשים והם היו משבט יהודה ולזאת הפיל יהושע גורלות כדכתיב ויחלוש יהושע וכו' כי מי שבא מעמלק יחלישן יהושע ומי שהוא מחיל של שאר עמים יחלישון אנשים אשר אתו משבט יהודה וק"ל.

הביטו נא איך הקב"ה אין מקפח שכר תמנע שהיתה מתדבקת בזרעו של אברהם והצליחו בעו"ה זרעה אחריה ומשום הכי נלמד לבל יקפח גמול שום איש אשר גמלו טוב בשום אופן אחשורוש מלך טפש היה ולא רצה שיהיה איש שגמלו טוב להיות בלי תשלומין יקר וכבוד ואל יתלה איש שום דבר במקרה הזמן ולילך עם ה' בקרי כי כבר כתבתי שהיתה אז מערכה רעה לישראל ובסוד ה' נהפך וזה כוונת המן שהפיל פור מיום ליום ומחדש לחודש כפל הענין מיום ליום ומחודש לחודש צריך ביאור וגם להבין מה שנאמר במגילה (ט כו) כי על שם הפור נקרא שמו פורים למה לשון רבים ולא פור לשון יחיד.

אבל הענין מבואר בגורלות שנהוג היה כך בין חכמי קדם כי ודאי על גורלות פשוט אין לסמוך כי פשיטא אם תשים בקלפי י"ב פתקאות בכל אחד נרשם חודש אחד פשיטא שיעלה על כרחך חודש אחד וכמאמר עכן ליהושע (סנהדרין דף יג:) בגורלות אתה בא עלי הפל גורל עליך ועל פנחס (אלעזר איתא לפנינו) ויעלה הוא או אתה אבל יעשה הגורל כך השנה שנ"ד ימים עושים שנ"ד פתקאות ובכל פתק יום אחד דרך משל על הראשון א' ועל הב' ב' וכן כולם עד שעל הפתק האחרון כותבים שנ"ד ואלו שנ"ד פתקאות יהיו מונחים בקלפי ואח"כ לוקחים י"ב פתקאות וכותבים לכל אחד חודש מחדשי השנה ע"ז ניסן וע"ז אייר וכן כולם ומטילים אותם בקלפי שניה ופושט ידו ולוקח מתוך קלפי שניה פתק אחד ועולה דרך משל אדר פושט שנית ידו ולוקח מתוך קלפי ראשון פתק של הימים ואם עולה דרך משל פתק שעליו ק' הרי ששקר גורלו כי יום ק' הוא בתמוז כשתחשוב מניסן ולפי גורל החדשים הוא אדר והדברים סותרים ויש בה מהכזב אך אם עולה בידו פתק שכתוב עליו ש"מ וכדומה אם כן חשבון הימים ג"כ באדר ונתכוונו הגורלות הימים והחדשים והן על אופנים מתחלפים מזה נפשוט כי הוא גורל אמת ויש בו צדק ולכך נאמר הפיל פור מיום ליום ומחודש לחודש שהיו ב' גורלות ולכך נקרא פורים לשון רבים על שני גורלות וזה נכון.

אך לא בזה לבד בטח המן כי אם גם בחכמת כוכבים ואמרינן בגמרא (מגילה יג) כיון שגורל בא באדר שמח ואמר הוא הוא הירח שמת בו משה ולא ידע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה ע"כ ויש להבין מה זו שמחה והלא בכמה חדשים אמר הואיל הגיעה בו צרה חשש שלא יצליח כי לא תקום בהם צרה פעמיים גם למה ידע ממיתת משה ולא מלידתו ועיקר קשה מה בכך שנולד בז' אדר כיון שמת בו איתרע מזלא אם יזדמן שימות אביו ביום שנולד אביו לא יתענה וזה אינו כי הכל הולך אחר אחרון אמנם נראה דגזר בניסן על אדר והוא כי דעת רוב חכמי אצטגנינות כי מזל צומח כאשר ישלים הקפתו בעולם אזי תשקע צמיחתו דרך משל מי שמזלו צומח בתשרי באלול הבא הוא סוף הקפתו כי היקף בעולם לפי מהלך השמש שנה אז ישקע וחכמי תולדות אחרונים חולקים בזה והמן היה מדעת הראשונים בתולדות וישראל היה מזלם צומח בניסן כי אז נגאלו מיד צר והלכו בנתיבה במים עזים חשב ששקעה בירח אדר הבא ולכך גזר על אדר שהוא מזל שוקע מה שבניסן צומח רק מי יאמר שהנכון עם דעת חכמים אלו רק כי זה שהמן ידע שמשה מת בז' אדר לא ידעו ממספר ישראל רק היה מפורסם באמת יום מיתתו כי זה איש משה היה שמו יוצא לסוף העולם כי עשה פלאות וניסים אשר יבהלו כל הגוים מלפניו מיתתו היתה ידועה לכל העמים היה חרות על הלוחות יום ששקעה שמשו של ראש יהודים המשנה סדרי בראשית ועוד היום האומות שמכחישים בתורת משה ועובדי עכו"ם מ"מ הפליגו בשבח משה ואמרו שהיה חכם ומלומד בפלאות הטבע לא קם איש לנגדו בגבורתו מזה היה יודע המן ממיתתו.

אמנם יום לידתו היה טעות אצל גוים כמבואר בקרא (שמות ב, ב) ותצפנהו ג' ירחים ואחר כך שמתהו ביאור ובאה בתי' בת פרעה ומצאתהו ואמרה מילדי העברים זה ותחמול עליו ואם כן בתיה וכל מצרים שמצאוהו לא חשבו שהיה הילד כבר עומד ג' ירחים כי איך היה צפון זמן זה ולא ירגישו בו המצרים וגם יהיה מת רק חשבו שזה יום או יומים נולד ואם כן שפטו לידתו מיום מציאתו וחשבו שסמוך למציאה נולד וזה נתפרסם בין האומות אבל אנחנו מתורת משה למדנו שנולד ג' חדשים קודם מציאתו על שפת היאור ואמרינן בגמרא דסוטה (דף יב:) כי מציאתו היה בכ"ח בניסן כי בז' אדר נולד ואותו שנה מעוברת היתה ולפ"ז הגוים שפטו כי משה נולד בניסן ומת באדר וזה לראיה כחכמת התולדות הראשונים כנ"ל שמזל הצומח בניסן שוקע באדר כי בניסן נולד ובאדר מת ולכך שמח שמחה גדולה כי גם לישראל יקרה כזה אבל באמת שקר הוא כי בז' באדר נולד משה כפי שכתוב בתורה ולא מזל ניסן שוקע באדר כדעת המן.

והנה עוד הטעם כי בעל מנות הלוי הביא בשם רוקח ומדרש כי משה אמר ליהושע בחר לנו אנשים (שמות יז, ט) שנולדו באדר שני כי אז אין להם מזל ולא יחול עליהם כישוף והנה ידוע כי גזירת המן היה על אדר שני כמבואר בירושלמי מגילה (פ"א ה"ה) אותה שנה מעוברת היתה ולכך קוראים המגילה באדר ואם נתעברה קורין באדר שני והנה כשתעיין במדרש ותרגום שני למגילה תראה כי המן ימ"ש תוצק צואה רותחת לתוך פיו אמר שכל מעשה משה היה ע"י כישוף וכן יהושע וכל מנהיגי ישראל דור ודור כולם היו מכשפים וע"י כישוף הצליחו ולחמו נגד העמים ואם כן היה המן ירא לנפשו מאי אהני ליה בבוא היום יעשו כשפים ע"י מזלות ולא יהיה יכול להם שום אדם אמנם בנפול הפור באדר שני הוא הירח שאין בו מזל ולא יחול בו כישוף שמח שמחה גדולה ואמר לריק יקומו וינחשו והביא ראיה ממיתת משה שהיה לדעתו ימ"ש גדול שבמכשפים איך מת ולא עשה בכשפים לחיות כאשר יאמינו הטפשים שיש ביד המכשפים לפעול להאריך ימים קרוב כימי אדם אלא ודאי שמת באדר שני כנודע כי משה מת באדר שני ושם לא הועיל כישוף והוא לא ידע דלכך מת ביום שנולד דהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים וכו'.

או יאמר כי הוכיח שבאדר שני אין מזל כלל ולכך גם הכשפים לא יצליחו כי לולי כן איך ימות בירח שנולד כי אז מזלו גבוה ואיך יתכן שימות בו ואמר במדרש עמלק בלחמו עם ישראל לקח כל מי שנולד באותו חודש כי אז מזלו בגרם המעלות ואם כן איך יתכן שימות בו ולזה הוכיח בהכרח כי אין מזל כלל באדר שני אבל באמת שקר הוא כי באדר ראשון נולד משה כמבואר בגמ' דסוטה (יג) וצ"ל דהיו ג' חדשים מאדר ועד ניסן כי נולד באדר ראשון ומת באדר שני וזה שדייק והוא לא ידע שבז' באדר מת ובז' אדר נולד כי ז' אדר של המן אינו ז' אדר של הלידה כי היה בשני ירחים והבן.

ודע כי מלבד זה יש עוד פי' והוא כי וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה באה שמשו של צדיק אחר (קידושין עב) וכן אור נשמתו ושפעו בכל דור ודור בכל צדיק ולכך קאמר הגמ' (שבת קא ע"ב ביצה לח ע"ב סוכה לט חולין צג ועי' פירש"י בכל מקומות הללו) משה שפיר קאמרת ופירש"י לכל תלמיד חכם קרא משה ופי' האר"י ז"ל כי נשמת משה ניצוץ בו וזוהיא הכונה כי המן שמח שמת בו משה ואפס מגינם והוא לא ידע שבז' באדר מת אבל תיכף נולד משה כי זרח השמש וכו' ותמיד לישראל עזר ומגן ולכך נאמר נולד משה לאחר שאמר מת משה להורות כי אחר מותו תיכף נולד משה אחר כי לא אלמן ישראל מאלהים ותמיד משפיע וישלח לנו עזר וקדוש משמים להיות לנו למגן כמשה רבינו ע"ה.

והמקובלים אמרו כי מרדכי גלגול וניצוץ משה והמן איש מצרי שנהרג ממנו ולכך ביקש לנקום נקמתו ואסתר ניצוץ בתי' בת פרעה ולכך לקחה לכך מרדכי לו לבת (אסתר ב, ז) ומלבד זה מבואר במדרש (אגדתא דאסתר מדרש פנים אחרים ע"פ איש יהודי) כל שאתה מוצא במשה אתה מוצא במרדכי ע"ש ועיין בראב"ע שכתב ודובר שלום לכל זרעו שהיה עניו גדול והענין כמאמר חז"ל (סוטה מז ב"ב צח) האי מאן דיהיר אפי' אאינשי ביתו לא מתקבל והוא כי הרגל נעשה טבע אם אדם מתנהג עם בני ביתו וזרעו בגאוה אף שהם בניו וחייבים בכבודו מ"מ אחר שיצא לחוץ וידבר עם אנשים אחרים גם עמהם יתנהג בגאוה ויהיה כל ימיו בגובה לב כי הרגל וכו' ולעומת זה כשמתנהג עמהם בענוה ושפל רוח ההרגל נעשה טבע שמתנהג כן עם כל אדם והוא עניו לכל אדם.

ולזאת כשמיניהו לראב"ע לנשיא אמר (ברכות דף כז:) איזיל ואמלך באנשי ביתי הטעם דהיו מעבירים לר"ג מנשיאותו בהיות הוא מתנהג ברמה נגד ר"י וחשב ראב"ע לנפשיה אולי גם הוא בטבעי גאה כי אין אדם מכיר עצמו וגאה שבגאים חושב נפשו לעניו כי כאשר שאלו לחכם מה הוא הנקל שבאדם ומה הוא הקשה שבאדם השיב הנקל שבאדם לרמות עצמו כי לרמות אחרים צריך רוב תחבולה ויגיעה ומרמה ולעצמו מטעה בכל שעה ורגע והקשה לאדם להכיר עצמו כי אדם מכיר חבירו ויודע כל מומין שיש בו מכף רגל ועד ראש ומום עצמו אינו רואה ומבחין כלל וחושב היותו תמים בלי מום ודופי כלל לכן רצה ראב"ע לעמוד על הבירור הנכון אמר איזיל ואמלך באנשי ביתי והם ידעו אם אני מתקבל להם הרי אני עניו ואם לאו הרי אני איש יהיר ח"ו.

ולכך במרדכי שהיתה מדתו ענוה כמשה אמר ודובר שלום לכל זרעו שאפילו עם זרעו היה מתנהג במדת ענוה ופותח בשלום תחלה ומזה יובנו דברי הגמ' דאמרינן (מגילה דף ד:) מגילה ברוח הקדש נאמרה שנאמר ויודע למרדכי מנא ידע אלא ברוח הקדש הדבר זה תמוה לכאורה וכי אנו דנין אם מרדכי ואסתר נשתמשו ברוח הקדש פשיטא הלא נמנים במ"ח נביאים וז' נביאות שהיו בישראל כמבואר בגמ' ורש"י רק הספק הוא במגילה עצמה אם היא נכתבה ברוח הקדש בזה הלשון אשר היא לפנינו או לאו כי מה שהמחבר היה בעל רוח הקדש לא יחויב שנכתבה ברוח הקדש כמו שהיא לפנינו ושלמה היה ודאי בעל רוח הקדש כי שיר השירים ברוח הקדש נאמרה ומ"מ נסתפקו בקהלת אם נאמרה ברוח הקדש וכן במגילה אך לפמ"ש ניחא דידוע (ילקוט ראובני ע"פ ויקרא) מ"ש בתורה ויקרא א' זעירא לרוב ענוה למשה מבלי לכתוב שקב"ה קרא לו ובא לאהל ואם כן אף דכתב במגילה ומרדכי ידע קשה מנא ידע וע"כ ברוח הקדש וא"כ איך כתבו מרדכי במגילה שזה מפרסם היותו בעל רוח הקדש ואין זה מגדר הענוה לכתוב בספר כן אלא גלוי לכל העם דברוח הקדש נאמרה כל המגילה ולא עינה מלבו לכתוב רק כאשר ישים ה' בפיו אותו הוצרך לכתוב מבלי שינוי ח"ו בשום צד וא"ש.

ולכן ראו כמה עמקו מחשבות אויבינו ומה מאוד גברו חסדי ה' עמנו לזכרו בימי העונה שהיה הכל בזמן ובעונה וכוונת ימי רצון וישועה לה' כנ"ל גלל כן בכל שמחתינו ראוי לזכור בחורבן בית תפארתינו וגלות עמינו ולהודות לה' כאשר נתקיימו יעודי גלות ראשון וגלות זו אפס עצור ועזוב כן יתקיימו ישועה ונחמה ובשוב ה' שבות ציון ועמו אז יגל יעקב וישמח ישראל בעושיו ויגילו בני ציון במלכם וכוס ישועות אשא ובא לציון גואל אמן ואמן