ביאור:שופטים טז
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
שופטים פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא (מהדורות נוספות של שופטים טז)
א
וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה, וַיַּרְא שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.
ב
לַעַזָּתִים נודע לתושבי עזה לֵאמֹר: "בָּא שִׁמְשׁוֹן הֵנָּה", וַיָּסֹבּוּ הסתובבו בעיר לחפשו וַיֶּאֶרְבוּ לוֹ כָל הַלַּיְלָה בְּשַׁעַר הָעִיר, וַיִּתְחָרְשׁוּ חרשו עליו מזימות כָל הַלַּיְלָה לֵאמֹר: "עַד אוֹר הַבֹּקֶר נחכה פה עד הבוקר כשפותחים את השערים וַהֲרְגְנֻהוּ כשירצה לצאת מהעיר".
ג
וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וַיָּקָם כך שהאורבים לו לא יגלו אותו בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת המשקופים וַיִּסָּעֵם עקר אותם מהמקום עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו, וַיַּעֲלֵם אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי ממול חֶבְרוֹן. {פ}
| רמברנדט, 1630 |
ד וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה. ה וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי שליחים של ראשי ערי פְלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ לָהּ: "פַּתִּי אוֹתוֹ וּרְאִי בַּמֶּה בזכות מה כֹּחוֹ גָדוֹל, וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ וַאֲסַרְנֻהוּ לְעַנֹּתוֹ, וַאֲנַחְנוּ נִתַּן לָךְ אִישׁ כל אחד מחמשת הסרנים אֶלֶף וּמֵאָה כָּסֶף". ו וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן: "הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל, וּבַמֶּה תֵאָסֵר לְעַנּוֹתֶךָ". ז וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ שִׁמְשׁוֹן: "אִם יַאַסְרֻנִי בְּשִׁבְעָה יְתָרִים מיתרים, חוטים העשויים ממעי של בהמה לַחִים אֲשֶׁר לֹא חֹרָבוּ התייבשו, וְחָלִיתִי אהיה חלש כמו חולה וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם". ח וַיַּעֲלוּ לָהּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים אֲשֶׁר לֹא חֹרָבוּ, וַתַּאַסְרֵהוּ קשרה אותו כאשר ישן בָּהֶם. ט וְהָאֹרֵב פלישתים האורבים לשמשון יֹשֵׁב לָהּ בשביל דלילה בַּחֶדֶר וַתֹּאמֶר אֵלָיו: "פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ תוקפים אותך שִׁמְשׁוֹן!", וַיְנַתֵּק קרע אֶת הַיְתָרִים כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל הַנְּעֹרֶת פסולת של פשתה בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ, וְלֹא נוֹדַע כֹּחוֹ סוד כוחו. י וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן: "הִנֵּה הֵתַלְתָּ רימית בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים, עַתָּה הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה תֵּאָסֵר". יא וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: "אִם אָסוֹר יַאַסְרוּנִי בַּעֲבֹתִים חֲדָשִׁים אֲשֶׁר לֹא נַעֲשָׂה בָהֶם מְלָאכָה שום שימוש, וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם". יב וַתִּקַּח דְּלִילָה עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַתַּאַסְרֵהוּ בָהֶם, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: "פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן!", וְהָאֹרֵב יֹשֵׁב בֶּחָדֶר, וַיְנַתְּקֵם מֵעַל זְרֹעֹתָיו כַּחוּט. יג וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן: "עַד הֵנָּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים. הַגִּידָה לִּי בַּמֶּה תֵּאָסֵר?", וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: "אִם תַּאַרְגִי אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת חבילות השערות, צמות רֹאשִׁי עִם הַמַּסָּכֶת מערכת החוטים שבמלבן האריגה". יד וַתִּתְקַע בַּיָּתֵד היא ארגה את שערותיו במסכת, וגם תקעה אותם ברצפה עם יתד האריגה וַתֹּאמֶר אֵלָיו: "פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן!", וַיִּיקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיִּסַּע עקר ממקומו אֶת הַיְתַד הָאֶרֶג וְאֶת הַמַּסָּכֶת.
| קרל בלוך, 1863 |
טו
וַתֹּאמֶר אֵלָיו: "אֵיךְ תֹּאמַר 'אֲהַבְתִּיךְ' וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי? זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֵתַלְתָּ בִּי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל".
טז
וַיְהִי כִּי הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כָּל הַיָּמִים, וַתְּאַלֲצֵהוּ הציקה לו, וַתִּקְצַר פקעה סבלנות נַפְשׁוֹ לָמוּת.
יז
וַיַּגֶּד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ וַיֹּאמֶר לָהּ: "מוֹרָה לֹא עָלָה עַל רֹאשִׁי, כִּי נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי. אִם גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם".
יח
וַתֵּרֶא הרגישה דְּלִילָה כִּי הִגִּיד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ, וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים לֵאמֹר: "עֲלוּ עם האורבים הַפַּעַם כִּי הִגִּיד (לה) לִי אֶת כָּל לִבּוֹ", וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעֲלוּ הַכֶּסֶף בְּיָדָם.
יט
וַתְּיַשְּׁנֵהוּ הרדימה אותו עַל כשראשו מונח על בִּרְכֶּיהָ, וַתִּקְרָא לָאִישׁ וַתְּגַלַּח ביקשה מהאיש לגלח אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ, וַתָּחֶל לְעַנּוֹתוֹ דחפה אותו או הזיזה את איבריו, והוא מתוך שינה לא הגיב באותו כח כפי שהיה מגיב בעבר וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו.
כ
וַתֹּאמֶר: "פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן!", וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר: "אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר אתנער מהחבלים", וְהוּא לֹא יָדַע כִּי יְהוָה רוח ה' שנתנה לו כח סָר מֵעָלָיו.
כא
וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו, וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה, וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם כבלים מנחושת שהיו כובלים בהם את הרגליים וַיְהִי טוֹחֵן מסובב את אבן הריחיים בְּבֵית (האסירים) הָאֲסוּרִים.
כב
וַיָּחֶל התחיל (מסביר איך היה לו כח בפסוק ל) שְׂעַר רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ כַּאֲשֶׁר מיד לאחר ש גֻּלָּח. {פ}
| גוסטב דורה, 1866 |
כג
וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים נֶאֱסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם, וּלְשִׂמְחָה ולשמוח, וַיֹּאמְרוּ: "נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵנוּ".
כד
וַיִּרְאוּ אֹתוֹ הָעָם וַיְהַלְלוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אָמְרוּ: "נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת אוֹיְבֵנוּ וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת חֲלָלֵינוּ".
כה
וַיְהִי (כי טוב) כְּטוֹב לִבָּם וַיֹּאמְרוּ: "קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ ישעשע אותנו", וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית (האסירים) הָאֲסוּרִים וַיְצַחֵק עשה בפניהם מעשי ליצנות, סיפר על מעלליו וכו' לִפְנֵיהֶם, וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ בֵּין הָעַמּוּדִים.
כו
וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל הַנַּעַר הַמַּחֲזִיק בְּיָדוֹ: "הַנִּיחָה אוֹתִי את ידי (והימשני) וַהֲמִשֵׁנִי תן לי למשש אֶת הָעַמֻּדִים אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן מבוסס עֲלֵיהֶם, וְאֶשָּׁעֵן כביכול כדי לנוח עֲלֵיהֶם".
כז
וְהַבַּיִת מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, וְשָׁמָּה כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְעַל הַגָּג - כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן.
כח
וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר: "אֲדֹנָי יֱהֹוִה, זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹהִים (פניה לה'), וְאִנָּקְמָה נְקַם נקמה אַחַת מִשְּׁתֵי על מה שעשו לאחת משתי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים".
כט
וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם, אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ.
ל
וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן: "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים!", וַיֵּט התכופף כלפי העמודים בְּכֹחַ, וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו.
לא
וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיהוּ, וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלוּ, וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו, וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה. {פ}
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות
- מה פשר החזרה על התהליך בו שמשון מגלה לדלילה איך לאסור אותו, ואז משתחרר שוב ושוב? אפשר לראות בכל פעם את כוחו נחלש, וכן כיצד הוא נותן לדלילה רמזים יותר ויותר ברורים למקור כוחו. להרחבה ראה כאן.
- סרטון בהפקת כאן, בו נתנאל אלינסון מתאר את דמותו של שמשון, וממחיש תוך כדי את השימוש בלחי של חמור ותהליך שזירת יתרים לחים.
- עוד מוסיף נתנאל אלינסון בהערה לסרט בפייסבוק:
שמשון הדמות הכי שנונה בתנ"ך? קבלו את ההסבר המלא שירד בעריכה: כשמבינים לעומק את הביטויים בהם משתמש שמשון רואים עד כמה הם מתוחכמים: נתחיל בחידה המפורסמת: כששמשון מתרועע במסיבה עם הפלשתים הוא חד להם: "מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל, וּמֵעַז, יָצָא מָתוֹק". עכשיו, לנו הקוראים התשובה ברורה כי אנחנו יודעים על מה מבוססת החידה: שמשון הרג אריה בשתי ידיו, ולאחר זמן הוא מצא בתוך האריה כוורת דבורים נוטפת דבש. ולכאורה התשובה לחידה מתבססת על הסיפור: העַז הוא אריה והמתוק זה דבש. אבל אם נחשוב על זה רגע מדובר בחידה מוזרה מאוד. חידה שלמעשה אין שום דרך לפתור אותה! איך למען השם הפלשתים אמורים לפתור חידה שמבוססת על סיפור מופרך שאין סיכוי שיכלו לדמיין? זאת בכלל לא חידה! למה שיסכימו לדבר כזה?! אלא אם כן... זו חידה עצמאית עם פתרון קצת שונה. ייתכן שזו בעצם חידת ה"הוא והיא" הראשונה בהיסטוריה. מה זה הוא והיא? המשחק הזה שהיינו משחקים בתור ילדים, למשל: הוא קבוצת ענבים, היא פרי עץ הדר. תשובה: אשכול ואשכולית. הוא מבשר הסתיו, היא יישוב בערבה. תשובה: חצב וחצבה! עכשיו קבלו: הוא- אֹכֵל, היא- מַאֲכָל, הוא-עַז, היא-מָתוֹק. תשובה: אֲרִי ואֲרִיָּה! ארי זה ה'אוכל', ואֲרִיָּה היא השם הקדום לפעולת רדיית הדבש. לארות דבש. כך זה בעברית קדומה. למשל בשיר השירים "אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי". אז זו בעצם חידה כפולה של הוא והיא. עם קצת מחשבה, הפלשתים בהחלט יכלו לעלות על זה!
ולשנינות הבאה: בסיום הקרב מכריז שמשון: "בִּלְחִי הַחֲמוֹר, חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם; בִּלְחִי הַחֲמוֹר, הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ". זה משפט מעניין, כי הוא בעצם משפט שנון מאוד. משחק מילים עם שלוש משמעויות לשורש 'חמר'- כמו 'אישה נעלה נעלה נעלה נעלה את הדלת בפני בעלה', שכל פעם המילה "נעלה" היא משהו אחר, כך גם כאן: 'לחמור' בעברית זה לערום ערימה. כך שהמשפט "בלחי חמור- חמור חמורותיים" משמעותו: בלחי חמור- ערמתי שתי ערימות של פלשתים. מאוד שנון.
ולסיום, אומר שמשון לפלשתים: "לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי, לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי". עגלה, ובכלל ולדות הבקר, הוא כינוי חיבה לנשים במקרא. רחל אימנו נקראת על שם ה"רחלה" בתה של הכבשה, ורבקה אמנו נקראת על שם "מרבק" שזו עגלה שמנמנה. אז אשתו של שמשון בחברה טובה.
