קטגוריה:שמות לב ב

תרגום

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן: פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב

(אילן סנדובסקי)

נִזְמֵי הַזָּהָב

"נִזְמֵי הַזָּהָב" היו קישוט לגברים אבל בעיקר לנשים. כמתנת ארוסין עבד אברהם נתן לרבקה "נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ" (ביאור:בראשית כד כב). אדם אוהב את הקישוטים שלו וזוכר את האדם שנתן לו את הקישוט וקשה לו להפרד מהנזם.
לאחר שאיוב החלים, חבריו ומשפחתו באו לבקר אותו וכל איש נתן לו: "אִישׁ קְשִׂיטָה אֶחָת, וְאִישׁ נֶזֶם זָהָב אֶחָד" (ביאור:איוב מב יא), כדי להראות כבוד.
נזם לא יכול להיות כבד מדי אחרת הוא יקרע את האוזן, לכן, כפי שכתוב באיוב, נזם זהב היה בערכו כקשיטה אחת, או כמו מטבע זהב אחת.
הקביעה שכל אדם יתן נזם זהב אחד, גרמה לצדק כלכלי, כאשר העשירים נותנים נזמים יקרים, והעניים נותנים נזמים זולים יותר, כמיטב יכולתם, והעניים מאוד לא נותנים. כך כולם תורמים שווה לערכם.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן

אהרון רצה לוודא שהאנשים באמת רוצים 'אלוהים' ומוכנים לתת מתנה יקרה להם למען כלל הציבור. אולי אהרון חשב שהאנשים יסרבו לתת נזם, או שיקח להם הרבה זמן, ובנתיים משה יחזור.

יעקב קיבל הוראה מה' "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם, וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ" (ביאור:בראשית לה א). יעקב הודיע זאת לבני ביתו: "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם" (ביאור:בראשית לה ב). בני ביתו של יעקב הבינו ונתנו לו "אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם" (ביאור:בראשית לה ד). לא ברור אם בני ביתו של יעקב ידעו שיעקב עומד לקבור את הרכוש ולהפטר ממנו, או שהוא עמד להתיך את הזהב ורצה לבנות תרפים חדשים לאלוהיו. יעקב לא ביקש נזמים, ומהעובדה שבני משפחתו נתנו את הנזמים, ניתן להבין שאנשי ביתו של יעקב חשבו להוסיף עוד זהב כדי ליצור פסל גדול ומרשים. יש חושבים שחלק מהרחיצה והטהור שיעקב דרש היה להוריד את הנזמים, אולם אז לא היה צורך לתת אותם, אלא אחרי הרחיצה להחזיר את הנזמים הרחוצים לאוזן הרחוצה.

הרחיצה, החלפת בגדים והסרת נזמים היתה כאילו מחיקת העבר והתחלה חדשה, זהות חדשה. לאחר פריקת הנזם האנשים קיוו למתנות חדשות מהאוהבים אותם.

פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי

אהרון הגביל את כמות הזהב מכל משפחה רק לנזמים באוזני "נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם". הגברים, ראשי המשפחות שאבותיהם נפטרו, היו חופשיים מלתת נזם, או שהגברים הללו לא נשאו נזמים באוזן. כיוון שבנים נכללו, וכל איש הוא גם בנו של איש, ולא סביר שכאשר אב של איש נפטר, הבן הוציא את נזם הזהב מאוזנו, סביר שהפסוק כלל גם את כל הגברים.

אהרון הגביל את הזהב מהנזמים בלבד. אהרון לא רצה שבני ישראל יביאו את כלי הזהב שהנשים שאלו משכניהם ומגרי ביתם המצרים אשר לא יצאו ממצרים (שמות ג כב). שימוש ברכוש המצרים היה מבטל את היכולת להחזיר וכך ההשאלה היתה הופכת לגנבה.

אהרון הגביל לזהב בלבד, לכן עניים, שלא היה להם נזמי זהב, לא תרמו לעגל הזהב ולא חטאו בעשית העגל.