ביאור:בראשית לה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

בראשית לה ב: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם."



הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם[עריכה]

ראו רחל גנבה את התרפים - אולי משום שרצתה לעבוד את ה' באמצעותם

כאשר אלוהים הודיע ליעקב שיעקב ברח מעשו אחיו (ביאור:בראשית לה א), יעקב הבין שבעייני אלוהים הוא פשע נגד עשו, ועכשו אלוהים הורה לו להטהר. יעקב הבין שכל אחד במחנה פשע גם הוא, ויעקב מזמין את כולם להטהר יחד איתו.

יעקב אמר: "הָסִרוּ". הוא לא אמר תנו לי, או אספו. יעקב לא דרש נזמים מהאוזנים ולא הזכיר נזמים בכלל. האנשים הבינו שיעקב מתכוון להסיר את אלהי הנכר לצמיתות. האנשים מעצמם חשבו שיעקב רוצה לעשות כלים למזבח והם התנדברו לתת את אלהי הנכר והנזמים ליעקב. כמובן האנשים לא יכלו למכור את הפסלונים כי לא היו קונים בקרבתם. הם לא יכלו להחביא כי הם ידעו שאם בעתיד הם ימצאו שהם מחזיקים תרפים יעקב יכעס עליהם, כך לא היתה להם ברירה אלא לתת ליעקב.

אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ[עריכה]

"אֶל בֵּיתוֹ" כולל את המשפחה המצומצמת של נשותיו ובניו.
"כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ" כולל את אנשיו, ככתוב: "וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים" (ביאור:בראשית ל מג) אשר יצאו מחרן איתו, ובנוסף בני יעקב לקחו משכם את "כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם" (ביאור:בראשית לד כט). כך אשר "עִמּוֹ" כולל הרבה מאוד חיילים, אנשים, נשים וטף.
"עִמּוֹ" - כתוב בגוף ראשון, כלומר יחד עם יעקב, אבל לא כתוב 'שלו', כלומר, מחבר הפרק לא העניק בעלות על "כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ" ליעקב בלבד, כי חלק שייך לבניו, אחרי כיבוש שכם.
כאשר ירד יעקב למצרים הם לקחו את כל רכושם "וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם, וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה: יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ" (ביאור:בראשית מו ו), וברור שכל העבדים והשפחות כלולים ב"רְכוּשָׁם". "רְכוּשָׁם" מופיע ברבים כי בניו רכשו צאן ועבדים נוספים בכנען.
וכך גם בצאתם ממצרים "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" (שמות יב לח), רכושם שהלך וגדל גם במצרים.

אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם[עריכה]

רש"י מדגיש שמדובר בפסלונים ותכשיטים שכבשו בני יעקב בשכם ושאנשי שכם, ששועבדו, לקחו איתם.
לפי הכתוב "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם" רואים שיעקב ידע שיש אלוהי נכר במחנה שלו. הוא לא הציק לאנשיו בהתחלה אבל חיכה לזמן המתאים, כאשר הוא התחזק והיה מוכן להודיע להם שלא יהיו יותר אלוהי נכר במחנהו, הוא נתן פקודה ופרסם אותה. משמעות הפקודה היתה שמעכשו והלאה כל שברשותו ימצאו אלוהי נכר ימצא אשם.

אנו יודעים שברשותה של רחל היו התרפים שרחל גנבה מאביה. קיימת אפשרות שיעקב היה נוכח בזמן שלבן, בכוונה, לא מצא את התרפים, ויעקב גם הוא הבין שרחל לקחה את התרפים בתקוה שהם יעזרו לה לקבל בן נוסף (ביאור:בראשית לא לה). רחל היתה בהריון מתקדם עם בנימין, בגיל מעל 40 שנה, וסביר שהיא לא תרצה ילדים נוספים לאחר ההריון הזה. יעקב חשב שהגיע הזמן שרחל תפרד מהתרפים. יעקב רצה לתת לרחל הזדמנות להפטר מהתרפים שלה, בעילום שם, בזמן שכל המחנה נפטר ממאלוהי הנכר שהיו ברשותם. סביר שרחל הסירה את התרפים כי במותה, תוך זמן קצר (ביאור:בראשית לה טז), לא נאמר שמצאו את התרפים אצלה.

בהמשך נאמר: "וַיִּתְּנוּ ... אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם" (ביאור:בראשית לה ד), ייתכן שהדגש משפט על המילה "כל", מראה שגם רחל נפטרה מתרפיה שהיא גנבה מלבן, ולבן העניק לה ולבניה בפרדתם (ביאור:בראשית לא מג).

אחרי שיעקב טמן את אלוהי הנכר (התרפים של רחל), הבטחון של רחל שהתרפים עוזרים לה חדל, ויעקב חשב שהשמירה האישית של אלוהים עליו עומדת לפקוע. שניהם הרגישו חסרי אונים ומבוהלים.