קטגוריה:שמות לב יט
נוסח המקרא
ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך מידו [מידיו] את הלחת וישבר אתם תחת ההר
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר.
וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃
וַֽ/יְהִ֗י כַּ/אֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽ/מַּחֲנֶ֔ה וַ/יַּ֥רְא אֶת־הָ/עֵ֖גֶל וּ/מְחֹלֹ֑ת וַ/יִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַ/יַּשְׁלֵ֤ךְ מ/יד/ו [מִ/יָּדָי/ו֙] אֶת־הַ/לֻּחֹ֔ת וַ/יְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖/ם תַּ֥חַת הָ/הָֽר׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַהֲוָה כַּד קְרֵיב לְמַשְׁרִיתָא וַחֲזָא יָת עִגְלָא וְחִנְגִין וּתְקֵיף רוּגְזָא דְּמֹשֶׁה וּרְמָא מִיְּדוֹהִי יָת לוּחַיָּא וְתַבַּר יָתְהוֹן בְּשִׁפּוֹלֵי טוּרָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַהֲוָה כַּד קָרֵיב משֶׁה לְמַשְׁרִיתָא וַחֲמָא יַת עִיגְלָא וְחִינְגִין בִּידֵיהוֹן דְּרַשִׁיעַיָא מְחַנְגִין וּמְגַחֲנִין קֳדָמוֹי וְסִטְנָא הֲוָה בְּגַוֵּיהּ מְטַפֵּז וּמְשַׁוֵּור קֳדָם עַמָּא וּמִן יַד תְּקַף רָתַח רוּגְזֵיהּ דְּמשֶׁה וּטְלַק מִן יְדוֹי יַת לוּחַיָא וּתְבַר יַתְהוֹן בְּשִׁיפּוּלֵי טַוְורָא בְּרַם כְּתָבָא קַדִּישָׁא דִי בְּהוֹן הֲוָה פָּרַח וְטַיַיס לְאַוֵיר שְׁמַיָיא וַהֲוָה צָוַוח וַאֲמַר חֲבַל עַל עַמָּא דְשָׁמְעוּ בְּסִינַי מִן פּוּם קוּדְשָׁא לָא תַעַבְדוּן לְכוֹן צְלַם וְצוּרָה וְכָל דְּמוּי וּלְסוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין עֲבָדוּ עֵיגַל מַתְּכָא דְלֵית בֵּיהּ מַשָׁשָׁא: |
רש"י
"תחת ההר" - לרגלי ההר
אלא דיש להקשות על קל וחומר זה, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון (בבא קמא דף כד:), דמה פסח אינו אסור למשומד הלימוד, רק האכילה, ואם כן לימוד התורה למשומד גם כן מותר, ולמה שבר את הלוחות, שהרי אינם אסורים בלימוד התורה, אף על גב שהם אסורים בפסח, ואין לומר דהכי קאמר, כיון דאסורים לעשות הפסח, ואין נתינת התורה רק למצותיה,ואם אחת מהן בטל לא שייך תורה לישראל, ובשביל כך שבר הלוחות, דבזה יקשה קושית התוספות, דלא היה למשה לשבור הלוחות, כיון דאין כאן איסור, והיה (להם) [לו] ללמדם את התורה לישראל ולהחזירם למוטב, וקודם שיגיע זמן פסח יחזרו למוטב, ויהיה מותר להם לעשות הפסח:
אבל גם כן אין זה קשיא, כי יש לך לדעת דנתינת הלוחות להם הוא מעשה מחדש לקבל הלוחות, והם אסורים בו מכח קל וחומר דפסח, שהיא מצוה אחת, ואין למשומד זכות בלוחות שהם התורה, וכיון דאסורים למשומד לא שייך נתינה להחזיר אותם למוטב. ולא דמי מה שהמשומד מותר בתורה, דשם אינו עושה דבר חדש, שהרי כבר היה לו התורה, אבל ליתן הלוחות מחדש להם - הנתינה אסורה להם מקל וחומר דפסח, שאסור המשומד לעשות המצוה, ולא קשיא מידי:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
תַּחַת הָהָר – לְרַגְלֵי הָהָר.
רשב"ם
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
שהגם שקרב אל המחנה וראו שבא משה, ובכ"ז היה עדיין העגל והם שמחו עליו במחולות, מזה ראה שבדעתם למרוד בה' ובמשה עבדו ולא עשו שיהיה טלמס ומנהיג רק לע"ז, אז ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, וחז"ל אמרו שפרחו האותיות בעת שקרב אל העגל, וע"כ נעשו כבדים והוצרך להחזיק אותם בשתי ידיו כי הלך מהם הנשמה הנושאת
אותם, וע"כ שברם אחר שחלפה הקדושה מהם:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
כאשר קרב וגו'. אולי שישמיענו הכתוב שנזדמן ראות העגל לפני משה קודם שיכנס למחנה, והטעם כדי שלא יכנסו הלוחות כתובים למחנה שיש בו עבודה זרה, וזה הוא שיעור הכתוב ויהי כאשר קרב וגו' תכף ומיד וירא את העגל מזומן לפניו:
וירא את העגל ומחולות. אולי כי באמצעות הזדמנות משה פרחה לה בחינת הטומאה שהיתה מדברת בו ואומרת אלה אלהיך ישראל, גם רוח הטומאה שפעלה צורתו מבלי צורף ואומן תכף יצא בולעו של עגל מיראת משה, כי הקליפה תכיר אדונה ותפחד ותרתע, ולזה אמר וירא את העגל ומחולות, מקיש עגל למחולות מה מחולות דומם גם עגל דומם, כי עברה ממנו רוח המטעה.
או יאמר בדקדוק אומרו את העגל שלא היה צריך לומר אלא וירא העגל, אלא נתכוין לומר שראה העגל ורוח הטומאה שבו כי הצדיקים יכירו בחינת הרע ומכל שכן אדם כמשה ע"ה שעלה ודרך על במתי כל הרוחות בעלותו אל האלהים, ורבותינו ז"ל אמרו (תיקונים קמ"ב) ששאל משה לעגל מי עשאו, והשיב כי ערב רב עשאוהו יעש"ד, והדבר פשוט כי לא ידבר הדומם, ותמצא שבמחולות לא אמר את כי לא היה בהם רוח הטומאה המצפצפת כמו שהיה בעגל כמאמר רבותינו ז"ל הנזכר.
או ירצה להודיע כי בעת שקרב משה אל המחנה לא נזדמן לפניו אדם מפני הבושה ולא ראה זולת העגל ומחולות, אבל מסיבתו ותופשי מחול פינו מקום, ולזה אמר וירא את העגל ומחולות לומר כי הוא זה לבד מה שראה:
ויחר אף משה וישלך. צריך לדעת טעם של משה בשבירת הלוחות ולא חש להפסד מופלג ופשיטא שלא יעשה דבר קלקול אם לא באומד גדול ובצדדי המועיל אשר צדד ע"ה, ורבותינו ז"ל אמרו (אדר"נ פ"ב) לא שבר עד שנאמר לו מפי הגבורה, וכן אמר ר' מאיר ויהיו שם כאשר ציוני (דברים י', ה') שנצטוה ושבר הלוחות ע"כ, וצריך לתת טעם לאל עליון למה מנע הטוב. ונראה כי קודם שעבדו עבודה זרה פסקה זוהמתן כמאמרם ז"ל (שבת דף קמו.), ולזה עשה ה' להם משפט כתוב חרות על הלוחות חירות ממלאך המות (שמו"ר פמ"א) כי כלום מיתה זו למה לצד הפרדת הזוהמא אלו כבר פסקה זוהמתן, ולזה כשעשו את העגל הרי זוהמת החטא דבקה בהם ומעתה צריכים למלאך המות, הגם שלא חזרה הזוהמא ממש על ידי העגל לכמות שהיתה קודם קבלת התורה אף על פי כן שברם כי אין דין זה להם עוד שיהיו בני חורין ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, ולטעם זה לו יהיה שנאמר כי משה מדעת עצמו עשה מתחילה אין כאן קושיא:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות לב יט.
וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם
משה ירד עם יהושע מההר. הוא הגיע לתחתית ההר וראה את המחנה. ממרחק מה הוא ראה את המחולות וראה את העגל. סביר שמשה המשיך לשמוע קולות, אבל לא נאמר שהוא זיהה את המילים.
הקרבת הקורבנות כבר נגמרה, ומשה לא הריח את העולות והשלמים ואת ריח הבישול. העם קם לצחק, וכנראה הכוונה שהם קמו למחולות.
וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת
ה' תאר את מה שהעם עשה כ-"עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ", אבל משה ראה רק "עֵגֶל" (פסל) והתעלם מהמסכה.
גם כאשר משה חוזר ומספר את סיפור העגל, הוא חוזר על דברי אדוני: "עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה: סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם" (דברים ט טז), אבל חוזר ורואה את זה כעגל בלבד בדבריו: "וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל, לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ" (דברים ט כא).
בשביל משה הדבר הזה היה פסל של עגל, פסל של עבודה זרה, פסל לה' נוכרים, בלי שום קשר למסכה של מלך. זה שכך חשב משה, לא מחייב שזאת היתה המציאות, כי משה רתח מכעס.
ה' פקד על משה לעשות ארון עץ עם שני כרובים (פסלים של אנשים עם כנפיים) (שמות כה יח). אין הבדל גדול בין פסל של כרוב ופסל של עגל, חוץ מאשר הכוונה. היה ברור שהכרובים הם רק משרתים של ה', ולא רקדו לפני הכרובים אלא לפני ה', ככתוב: "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְהוָה" (שמואל ב ו יד).
הבעיה עם העגל היתה שרקדו לפניו, בשמחה. הכוונה היתה לעזוב את ה', את משה, ואת כל עניין הברית
וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה
כאשר וושתי מאנה להופיע עם כתר מלכות לפני אחשורוש המלך, נאמר: "וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (אסתר א יב) בכל זאת המלך לא קם, לא צעק, ולא שבר דבר. המלך כינס את יועציו יודעי חוק והיסטוריה כדי להחליט "כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה" (ביאור:אסתר א טו). גם המלך היה בסכנה של מרד. המלכה היתה יכולה לרכז כוחות ולפעול נגדו, בכל זאת המלך הרגיש חזק ובטוח ופעל לפי החוק ובשיקול דעת. המלך התיעץ באנשיו לפי סדר חשיבותם, הזותר דיבר ראשון, והוצאה פקודה ברורה שפתרה את הבעיה (ביאור:אסתר א כב).
כאן משה לא אסף את החכמים, לא הודיע מה החוק ומה היתה העבירה, ולא התייעץ. משה חקר את אהרון והאשים אותו, התעלם מתשובתו, ופקד לגייס אנשים להרוג במורדים בו. אפשרי שלמשה לא היה זמן, והוא לא רצה לשמוע שהוא נעדר לזמן רב והשאיר את אהרון וחור שלא היו מסוגלים לשלוט בעם. המורדים היו יכולים להתקיף אותו כי הם ידעו שהם בני מוות וגורלם נחרץ.
וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם
משה זכה לכבוד רם ביותר בתולדות עמינו. בכל אופן שבירת הלוחות זכתה למחקרים רבים ודעות שונות. כולם ניסו להסביר למה משה פעל כראוי. עצם הצורך להאבק בנושא ולהסביר מראה לנו שהבעיה הטרידה את החכמים, ושאין פתרון מקובל על כולם שמצדיק התנהגות כזאת של פגיעה בלוחות מעשה ה' הכתובים באצבע ה'.
אפשרי שמשה איבד את השליטה בעצמו וזרק את מה שהיה בידיו, כחפץ חסר ערך. למשה היתה נטיה לאלימות. בעבר, בניגוד לחוק, משה בכעסו "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב יב), וגם במדבר, לפי עקרונות הצדק שלו, משה התערב והתקיף את הרועים שפגעו ברועות (שמות ב יז). אולם משה פעל לפי חוק עליון שהיה מעל חוקי המקום.
ישנם מספר אפשרויות המראות שמשה היה חייב לשבור את הלוחות:
- משה הגיע למסקנה שהעם חטא, ולא מגיע לעם שיהיה לו דבר כל כך מיוחד ויקר, במיוחד שהעגל היה במחנה.
- משה ידע שלפי החוקים הכתובים, אהרון לא חטא בבנית 'מסכה' ולכן הוא לא היה יכול להראות את הכתוב לעם.
- משה ראה שהחוקים שה' כתב חייבים להשתנות כי החוקים לא התאימו למה שקרה. אי אפשר היה לעשות תיקונים בלוחות האבן לכן כדי להוציא מהדורה חדשה היה צריך לשבור את הישנים.
- הלוחות היו הופכים בעצמם לפסל כמו העגל, ומרכז של עבודה לאבן ולא לה' ולרעיונות שלו.
- משה רצה להרשים את העם. רעש השבירה הפנה את העם לעברו. והעם ראה את הכעס האדיר של משה וכולם השתתקו, נכנעו והתפזרו.
- מסר לה'. משה שחרר את ה' מאחריות לכתוב בלוחות הברית. אם ה' רוצה להביא כליה הוא חופשי, ואם הוא רוצה לכתוב מחדש הוא חופשי.
- משה העניש את העם שלא הגן על כבודו של ה'. העם יצטרך לחכות שוב, ולהוכיח מחדש שהעם ראוי לקבל את ברכת ה' ובריתו.
יש חוקים שנשארים לעולם, אולם רוב חוקים משתנים ומתפתחים עם הזמן והנסיבות, ולכן חוקים הכתובים על ידי ה' לא מתאימים לבני אדם. ה' החליט להוסיף מספר חוקים[1] ושמשה יכתוב את לוחות הברית (שמות לד כז) החדשים. אפשרי שמכול זה משה החליט להגיד לעם שיש לחכמים זכות לשנות את חוקי העם 'כי לא בשמים היא', ככתוב: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. ... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל יא-יד).
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
- ^ החוק לא היה ברור בעניין מסכה לשימוש המלך לכן ה' פרט: "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ" (שמות לד יז)
דפים בקטגוריה "שמות לב יט"
קטגוריה זו מכילה את 12 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 12 דפים.