קטגוריה:שמות לב יט
ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך
מידו [מידיו] את הלחת וישבר אתם תחת ההר
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ
מידו [מִיָּדָיו] אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
וַֽ/יְהִ֗י כַּ/אֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽ/מַּחֲנֶ֔ה וַ/יַּ֥רְא אֶת־הָ/עֵ֖גֶל וּ/מְחֹלֹ֑ת וַ/יִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַ/יַּשְׁלֵ֤ךְ מ/יד/ו [מִ/יָּדָי/ו֙] אֶת־הַ/לֻּחֹ֔ת וַ/יְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖/ם תַּ֥חַת הָ/הָֽר׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים: המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
תרגום
| אונקלוס: | וַהֲוָה כַּד קְרֵיב לְמַשְׁרִיתָא וַחֲזָא יָת עִגְלָא וְחִנְגִין וּתְקֵיף רוּגְזָא דְּמֹשֶׁה וּרְמָא מִיְּדוֹהִי יָת לוּחַיָּא וְתַבַּר יָתְהוֹן בְּשִׁפּוֹלֵי טוּרָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַהֲוָה כַּד קָרֵיב משֶׁה לְמַשְׁרִיתָא וַחֲמָא יַת עִיגְלָא וְחִינְגִין בִּידֵיהוֹן דְּרַשִׁיעַיָא מְחַנְגִין וּמְגַחֲנִין קֳדָמוֹי וְסִטְנָא הֲוָה בְּגַוֵּיהּ מְטַפֵּז וּמְשַׁוֵּור קֳדָם עַמָּא וּמִן יַד תְּקַף רָתַח רוּגְזֵיהּ דְּמשֶׁה וּטְלַק מִן יְדוֹי יַת לוּחַיָא וּתְבַר יַתְהוֹן בְּשִׁיפּוּלֵי טַוְורָא בְּרַם כְּתָבָא קַדִּישָׁא דִי בְּהוֹן הֲוָה פָּרַח וְטַיַיס לְאַוֵיר שְׁמַיָיא וַהֲוָה צָוַוח וַאֲמַר חֲבַל עַל עַמָּא דְשָׁמְעוּ בְּסִינַי מִן פּוּם קוּדְשָׁא לָא תַעַבְדוּן לְכוֹן צְלַם וְצוּרָה וְכָל דְּמוּי וּלְסוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין עֲבָדוּ עֵיגַל מַתְּכָא דְלֵית בֵּיהּ מַשָׁשָׁא: |
רש"י (כל הפרק)
"וישלך מידיו וגו'" - (שבת פז) אמר מה פסח שהוא אחד מן המצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה כאן וכל ישראל מומרים ואתננה להם
"תחת ההר" - לרגלי ההררש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)
תַּחַת הָהָר – לְרַגְלֵי הָהָר.
רשב"ם (כל הפרק)
וישלך מידו: כשראה את העגל תשש כחו ולא היה בו כח והשליכם רחוק ממנו קצת שלא יזיק את רגליו בנפלם, כדרך כל משליכי משאוי כשאין בהם כח לשאת, וכן ראיתי בפרקים של רבי אליעזר, ועיקר פשוטו כך:
רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)
וירא את העגל ומחלת. מכל כלי זמר שהיו שם לא הזכיר אלא מחול, והטעם כי תמצא בכתוב שבעה מיני זמר שהם כנגד שבעה כוכבי לכת שצ"ם חנכ"ל, כנור כנגד שבתאי, תוף כנגד צדק, מחול כנגד מאדים, מנים כנגד חמה, עוגב כנגד נוגה, צלצלי שמע כנגד כוכב, תרועה כנגד לבנה, זהו שכתוב (תהלים קנ) הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול. הללוהו במנים ועוגב, הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה. והנה הם בין כלם תשעה מיני זמר כנגד תשעה גלגלים, ובעלי חכמת המוזיק"א יודעין לכוין כל מין ומין ממיני זמר הללו כנגד כל גלגל וגלגל, ושופר ונבל הנשארים בכתוב, השופר כנגד גלגל התשיעי המקיף,והנבל כנגד גלגל שמיני שבו הכוכבים, ומפני זה הזכיר במעשה העגל מחול יותר מכל שאר הכלים אשר היו שם, לפי שהמחול כנגד כוכב מאדים כי היו במדבר במקום חורב שממה והכוכב הזה שולט עליו, וזהו שתמצא על הים (שמות טו) ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת כי היו שם נשים שלא היתה כוונתם לשמים, והתוף כנגד כוכב צדק, וזהו שכתוב (שם) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, הזכיר אהרן וסמך לו את התוף לפי שאהרן היה כלו צדק כענין שכתוב (איוב כט) צדק לבשתי וילבשני.
ספורנו (כל הפרק)
מלבי"ם (כל הפרק)
"ויהי". הנה עד עתה לא שבר את הלוחות כי חשב שזה עשו בעבור שבושש לרדת ורצו מנהיג במקומו, וכשיראו שבא מן ההר יחדלו ממעשיהם ויעשו תשובה, אבל כשראה שהגם שקרב אל המחנה וראו שבא משה, ובכ"ז היה עדיין העגל והם שמחו עליו במחולות, מזה ראה שבדעתם למרוד בה' ובמשה עבדו ולא עשו שיהיה טלמס ומנהיג רק לע"ז, אז ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, וחז"ל אמרו שפרחו האותיות בעת שקרב אל העגל, וע"כ נעשו כבדים והוצרך להחזיק אותם בשתי ידיו כי הלך מהם הנשמה הנושאת
אותם, וע"כ שברם אחר שחלפה הקדושה מהם:אור החיים (כל הפרק)
ויהי. אמרו ז"ל (מגילה י' ב) לשון צער יכוין על מאורע רע שאירע בלוחות שפרחו מהם האותיות כמאמרם ז"ל (שמו"ר פמ"ו), וזה גרם לנו כל מה שטעמו אבותינו גם אנחנו מכוסות המרים המיתה עצמה ומר ממות, כי אם היו הלוחות הראשונים פסקה צרה מן העולם וחירות אפילו ממלאך המות (שם פמ"א), והן עתה פסקה טובה, ולזה יאות קרות ויהי, ויכוין גם כן על צערו של אותו צדיק משה רבינו עליו השלום שנצטער הרבה על מה שראה, ויכוין גם כן על ישראל שנמצאו כבושת גנב כי ימצא בבושה גדולה כאשר קרב משה אל המחנה, ויכוין גם כן על בחינת הקליפה שקרב לה הוי להומה ולאבדה דומם ורוחניות רע שבה שאליו נאמר אלה אלהיך סר אליו מר המות, כן יאבדו אויבי ה':
כאשר קרב וגו'. אולי שישמיענו הכתוב שנזדמן ראות העגל לפני משה קודם שיכנס למחנה, והטעם כדי שלא יכנסו הלוחות כתובים למחנה שיש בו עבודה זרה, וזה הוא שיעור הכתוב ויהי כאשר קרב וגו' תכף ומיד וירא את העגל מזומן לפניו:
וירא את העגל ומחולות. אולי כי באמצעות הזדמנות משה פרחה לה בחינת הטומאה שהיתה מדברת בו ואומרת אלה אלהיך ישראל, גם רוח הטומאה שפעלה צורתו מבלי צורף ואומן תכף יצא בולעו של עגל מיראת משה, כי הקליפה תכיר אדונה ותפחד ותרתע, ולזה אמר וירא את העגל ומחולות, מקיש עגל למחולות מה מחולות דומם גם עגל דומם, כי עברה ממנו רוח המטעה.
או יאמר בדקדוק אומרו את העגל שלא היה צריך לומר אלא וירא העגל, אלא נתכוין לומר שראה העגל ורוח הטומאה שבו כי הצדיקים יכירו בחינת הרע ומכל שכן אדם כמשה ע"ה שעלה ודרך על במתי כל הרוחות בעלותו אל האלהים, ורבותינו ז"ל אמרו (תיקונים קמ"ב) ששאל משה לעגל מי עשאו, והשיב כי ערב רב עשאוהו יעש"ד, והדבר פשוט כי לא ידבר הדומם, ותמצא שבמחולות לא אמר את כי לא היה בהם רוח הטומאה המצפצפת כמו שהיה בעגל כמאמר רבותינו ז"ל הנזכר.
או ירצה להודיע כי בעת שקרב משה אל המחנה לא נזדמן לפניו אדם מפני הבושה ולא ראה זולת העגל ומחולות, אבל מסיבתו ותופשי מחול פינו מקום, ולזה אמר וירא את העגל ומחולות לומר כי הוא זה לבד מה שראה:
ויחר אף משה וישלך. צריך לדעת טעם של משה בשבירת הלוחות ולא חש להפסד מופלג ופשיטא שלא יעשה דבר קלקול אם לא באומד גדול ובצדדי המועיל אשר צדד ע"ה, ורבותינו ז"ל אמרו (אדר"נ פ"ב) לא שבר עד שנאמר לו מפי הגבורה, וכן אמר ר' מאיר ויהיו שם כאשר ציוני (דברים י' ה') שנצטוה ושבר הלוחות ע"כ, וצריך לתת טעם לאל עליון למה מנע הטוב. ונראה כי קודם שעבדו עבודה זרה פסקה זוהמתן כמאמרם ז"ל (שבת קמו א), ולזה עשה ה' להם משפט כתוב חרות על הלוחות חירות ממלאך המות (שמו"ר פמ"א) כי כלום מיתה זו למה לצד הפרדת הזוהמא אלו כבר פסקה זוהמתן, ולזה כשעשו את העגל הרי זוהמת החטא דבקה בהם ומעתה צריכים למלאך המות, הגם שלא חזרה הזוהמא ממש על ידי העגל לכמות שהיתה קודם קבלת התורה אף על פי כן שברם כי אין דין זה להם עוד שיהיו בני חורין ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, ולטעם זה לו יהיה שנאמר כי משה מדעת עצמו עשה מתחילה אין כאן קושיא:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות לב יט.
וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם
משה ירד עם יהושע מההר. הוא הגיע לתחתית ההר וראה את המחנה. ממרחק מה הוא ראה את המחולות וראה את העגל. סביר שמשה המשיך לשמוע קולות, אבל לא נאמר שהוא זיהה את המילים.
הקרבת הקורבנות כבר נגמרה, ומשה לא הריח את העולות והשלמים ואת ריח הבישול. העם קם לצחק, וכנראה הכוונה שהם קמו למחולות.
וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת
ה' תאר את מה שהעם עשה כ-"עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ", אבל משה ראה רק "עֵגֶל" (פסל) והתעלם מהמסכה.
גם כאשר משה חוזר ומספר את סיפור העגל, הוא חוזר על דברי אדוני: "עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה: סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם" (דברים ט טז), אבל חוזר ורואה את זה כעגל בלבד בדבריו: "וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל, לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ" (דברים ט כא).
בשביל משה הדבר הזה היה פסל של עגל, פסל של עבודה זרה, פסל לה' נוכרים, בלי שום קשר למסכה של מלך. זה שכך חשב משה, לא מחייב שזאת היתה המציאות, כי משה רתח מכעס.
ה' פקד על משה לעשות ארון עץ עם שני כרובים (פסלים של אנשים עם כנפיים) (שמות כה יח). אין הבדל גדול בין פסל של כרוב ופסל של עגל, חוץ מאשר הכוונה. היה ברור שהכרובים הם רק משרתים של ה', ולא רקדו לפני הכרובים אלא לפני ה', ככתוב: "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְהוָה" (שמואל ב ו יד).
הבעיה עם העגל היתה שרקדו לפניו, בשמחה. הכוונה היתה לעזוב את ה', את משה, ואת כל עניין הברית
וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה
כאשר וושתי מאנה להופיע עם כתר מלכות לפני אחשורוש המלך, נאמר: "וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (אסתר א יב) בכל זאת המלך לא קם, לא צעק, ולא שבר דבר. המלך כינס את יועציו יודעי חוק והיסטוריה כדי להחליט "כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה" (ביאור:אסתר א טו). גם המלך היה בסכנה של מרד. המלכה היתה יכולה לרכז כוחות ולפעול נגדו, בכל זאת המלך הרגיש חזק ובטוח ופעל לפי החוק ובשיקול דעת. המלך התיעץ באנשיו לפי סדר חשיבותם, הזותר דיבר ראשון, והוצאה פקודה ברורה שפתרה את הבעיה (ביאור:אסתר א כב).
כאן משה לא אסף את החכמים, לא הודיע מה החוק ומה היתה העבירה, ולא התייעץ. משה חקר את אהרון והאשים אותו, התעלם מתשובתו, ופקד לגייס אנשים להרוג במורדים בו. אפשרי שלמשה לא היה זמן, והוא לא רצה לשמוע שהוא נעדר לזמן רב והשאיר את אהרון וחור שלא היו מסוגלים לשלוט בעם. המורדים היו יכולים להתקיף אותו כי הם ידעו שהם בני מוות וגורלם נחרץ.
וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם
משה זכה לכבוד רם ביותר בתולדות עמינו. בכל אופן שבירת הלוחות זכתה למחקרים רבים ודעות שונות. כולם ניסו להסביר למה משה פעל כראוי. עצם הצורך להאבק בנושא ולהסביר מראה לנו שהבעיה הטרידה את החכמים, ושאין פתרון מקובל על כולם שמצדיק התנהגות כזאת של פגיעה בלוחות מעשה ה' הכתובים באצבע ה'.
אפשרי שמשה איבד את השליטה בעצמו וזרק את מה שהיה בידיו, כחפץ חסר ערך. למשה היתה נטיה לאלימות. בעבר, בניגוד לחוק, משה בכעסו "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב יב), וגם במדבר, לפי עקרונות הצדק שלו, משה התערב והתקיף את הרועים שפגעו ברועות (שמות ב יז). אולם משה פעל לפי חוק עליון שהיה מעל חוקי המקום.
ישנם מספר אפשרויות המראות שמשה היה חייב לשבור את הלוחות:
- משה הגיע למסקנה שהעם חטא, ולא מגיע לעם שיהיה לו דבר כל כך מיוחד ויקר, במיוחד שהעגל היה במחנה.
- משה ידע שלפי החוקים הכתובים, אהרון לא חטא בבנית 'מסכה' ולכן הוא לא היה יכול להראות את הכתוב לעם.
- משה ראה שהחוקים שה' כתב חייבים להשתנות כי החוקים לא התאימו למה שקרה. אי אפשר היה לעשות תיקונים בלוחות האבן לכן כדי להוציא מהדורה חדשה היה צריך לשבור את הישנים.
- הלוחות היו הופכים בעצמם לפסל כמו העגל, ומרכז של עבודה לאבן ולא לה' ולרעיונות שלו.
- משה רצה להרשים את העם. רעש השבירה הפנה את העם לעברו. והעם ראה את הכעס האדיר של משה וכולם השתתקו, נכנעו והתפזרו.
- מסר לה'. משה שחרר את ה' מאחריות לכתוב בלוחות הברית. אם ה' רוצה להביא כליה הוא חופשי, ואם הוא רוצה לכתוב מחדש הוא חופשי.
- משה העניש את העם שלא הגן על כבודו של ה'. העם יצטרך לחכות שוב, ולהוכיח מחדש שהעם ראוי לקבל את ברכת ה' ובריתו.
יש חוקים שנשארים לעולם, אולם רוב חוקים משתנים ומתפתחים עם הזמן והנסיבות, ולכן חוקים הכתובים על ידי ה' לא מתאימים לבני אדם. ה' החליט להוסיף מספר חוקים[1] ושמשה יכתוב את לוחות הברית (שמות לד כז) החדשים. אפשרי שמכול זה משה החליט להגיד לעם שיש לחכמים זכות לשנות את חוקי העם 'כי לא בשמים היא', ככתוב: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. ... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל יא-יד).
הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
- ^ החוק לא היה ברור בעניין מסכה לשימוש המלך לכן ה' פרט: "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ" (שמות לד יז)
דפים בקטגוריה "שמות לב יט"
קטגוריה זו מכילה את 10 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 10 דפים.