קטגוריה:שמות לב יט

<< | ספר שמות • פרק ל"ב • פסוק י"ט | >>

ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר.

המהדורה המוטעמת:

וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃

הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה. לפרטים ראו ויקיטקסט:מקרא.

מהדורות נוספות

המהדורה הדקדוקית:

וַֽיְהִ֗י וַֽ - ו' החיבור
יְהִ֗י - פועל, קל, עתיד ברצף (ו' ההיפוך), גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: c/1961
מורפ': HC/Vqw3ms כַּאֲשֶׁ֤ר כַּ - מילת יחס
אֲשֶׁ֤ר - מילית, זיקה (ש/אשר)

צורת יסוד: k/834 d
מורפ': HR/Tr קָרַב֙ קָרַב֙ - פועל, קל, עבר, גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: 7126
מורפ': HVqp3ms אֶל אֶל - מילת יחס

צורת יסוד: 413
מורפ': HR־הַֽמַּחֲנֶ֔ה הַֽ - מילית, ה' הידיעה
מַּחֲנֶ֔ה - שם עצם, זכר ונקבה, יחיד, נפרד

צורת יסוד: d/4264
מורפ': HTd/Ncbsa וַיַּ֥רְא וַ - ו' החיבור
יַּ֥רְא - פועל, קל, עתיד ברצף (ו' ההיפוך), גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: c/7200
מורפ': HC/Vqw3ms אֶת אֶת - מילית, מושא ישיר (את)

צורת יסוד: 853
מורפ': HTo־הָעֵ֖גֶל הָ - מילית, ה' הידיעה
עֵ֖גֶל - שם עצם, זכר, יחיד, נפרד

צורת יסוד: d/5695
מורפ': HTd/Ncmsa וּמְחֹלֹ֑ת וּ - ו' החיבור
מְחֹלֹ֑ת - שם עצם, נקבה, רבים, נפרד

צורת יסוד: c/4246
מורפ': HC/Ncfpa וַיִּֽחַר וַ - ו' החיבור
יִּֽחַר - פועל, קל, עתיד ברצף (ו' ההיפוך), גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: c/2734
מורפ': HC/Vqw3ms־אַ֣ף אַ֣ף - מילית, חיוב

צורת יסוד: 639
מורפ': HTa מֹשֶׁ֗ה מֹשֶׁ֗ה - שם עצם, פרטי

צורת יסוד: 4872
מורפ': HNp וַיַּשְׁלֵ֤ךְ וַ - ו' החיבור
יַּשְׁלֵ֤ךְ - פועל, הפעיל, עתיד ברצף (ו' ההיפוך), גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: c/7993
מורפ': HC/Vhw3ms מידו מ - מילת יחס
יד - שם עצם, זכר ונקבה, יחיד, נסמך
ו - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: m/3027
מורפ': HR/Ncbsc/Sp3ms מִיָּדָיו֙ מִ - מילת יחס
יָּדָי - שם עצם, זכר ונקבה, זוגי, נסמך
ו֙ - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: m/3027
מורפ': HR/Ncbdc/Sp3ms אֶת אֶת - מילית, מושא ישיר (את)

צורת יסוד: 853
מורפ': HTo־הַלֻּחֹ֔ת הַ - מילית, ה' הידיעה
לֻּחֹ֔ת - שם עצם, זכר, רבים, נפרד

צורת יסוד: d/3871
מורפ': HTd/Ncmpa וַיְשַׁבֵּ֥ר וַ - ו' החיבור
יְשַׁבֵּ֥ר - פועל, פיעל, עתיד ברצף (ו' ההיפוך), גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: c/7665
מורפ': HC/Vpw3ms אֹתָ֖ם אֹתָ֖ - מילית, מושא ישיר (את)
ם - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, זכר, רבים

צורת יסוד: 853
מורפ': HTo/Sp3mp תַּ֥חַת תַּ֥חַת - מילת יחס

צורת יסוד: 8478
מורפ': HR הָהָֽר הָ - מילית, ה' הידיעה
הָֽר - שם עצם, זכר, יחיד, נפרד

צורת יסוד: d/2022
מורפ': HTd/Ncmsa׃

תרשים הפסוק ע"פ טעמי המקרא (מקור):

וַֽיְהִ֗י רביעי (משנה, דרגא 3)

כַּאֲשֶׁ֤ר מהפך (משרת, דרגא 5) קָרַב֙ פשטא (משנה, דרגא 3)

אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה זקף קטן (מלך, דרגא 2)

וַיַּ֥רְא מרכא (משרת, דרגא 5) אֶת־הָעֵ֖גֶל טפחא (מלך, דרגא 2)

וּמְחֹלֹ֑ת אתנחתא (קיסר, דרגא 1)

וַיִּֽחַר־אַ֣ף מונח (משרת, דרגא 5) מֹשֶׁ֗ה רביעי (משנה, דרגא 3)

וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מהפך (משרת, דרגא 5) (מידו) מִיָּדָיו֙ פשטא (משנה, דרגא 3)

אֶת־הַלֻּחֹ֔ת זקף קטן (מלך, דרגא 2)

וַיְשַׁבֵּ֥ר מרכא (משרת, דרגא 5) אֹתָ֖ם טפחא (מלך, דרגא 2)

תַּ֥חַת מרכא (משרת, דרגא 5) הָהָֽר סוף פסוק\סילוק (קיסר, דרגא 1)

עריכה

פיסוק ופירוש מודרני:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת, וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר.

פרשנות מסורתית:

מקראות גדולות

תרגום

אונקלוס (תאג'):

וַהֲוָה כַּד קְרֵיב לְמַשְׁרִיתָא וַחֲזָא יָת עִגְלָא וְחִנְגִין וּתְקֵיף רוּגְזָא דְּמֹשֶׁה וּרְמָא מִיְּדוֹהִי יָת לוּחַיָּא וְתַבַּר יָתְהוֹן בְּשִׁפּוֹלֵי טוּרָא׃

ירושלמי (יונתן):

וַהֲוָה כַּד קָרֵיב משֶׁה לְמַשְׁרִיתָא וַחֲמָא יַת עִיגְלָא וְחִינְגִין בִּידֵיהוֹן דְּרַשִׁיעַיָא מְחַנְגִין וּמְגַחֲנִין קֳדָמוֹי וְסִטְנָא הֲוָה בְּגַוֵּיהּ מְטַפֵּז וּמְשַׁוֵּור קֳדָם עַמָּא וּמִן יַד תְּקַף רָתַח רוּגְזֵיהּ דְּמשֶׁה וּטְלַק מִן יְדוֹי יַת לוּחַיָא וּתְבַר יַתְהוֹן בְּשִׁיפּוּלֵי טַוְורָא בְּרַם כְּתָבָא קַדִּישָׁא דִי בְּהוֹן הֲוָה פָּרַח וְטַיַיס לְאַוֵיר שְׁמַיָיא וַהֲוָה צָוַוח וַאֲמַר חֲבַל עַל עַמָּא דְשָׁמְעוּ בְּסִינַי מִן פּוּם קוּדְשָׁא לָא תַעַבְדוּן לְכוֹן צְלַם וְצוּרָה וְכָל דְּמוּי וּלְסוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין עֲבָדוּ עֵיגַל מַתְּכָא דְלֵית בֵּיהּ מַשָׁשָׁא:

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"וישלך מידיו וגו'" - (שבת פז) אמר מה פסח שהוא אחד מן המצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה כאן וכל ישראל מומרים ואתננה להם

"תחת ההר" - לרגלי ההר

מפרשי רש"י - לחץ על המילה "הראה" בצד שמאל להצגה

מפרשי רש"י

עריכה

גור אריה

עריכה

• לפירוש "גור אריה" על כל הפרק •

[יח] מה פסח. התוספות (שבת פז. ד"ה ומה פסח) מפרשים דאין זה קל וחומר גמור, דאם משומד אסור בקרבן מפני שהוא קרבן, מפני זה אין למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם למוטב. ואני אומר כי קל וחומר גמור הוא, דכיון שהם אסורים בתורה מקל וחומר דפסח, מה שייך בזה דיש ליתן להם התורה להחזירם למוטב, דאיסורא להיכן הלך, כיון דאסורים בתורה, מה שייך בזה ליתן להם התורה להחזירם למוטב:

אלא דיש להקשות על קל וחומר זה, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון (בבא קמא דף כד:), דמה פסח אינו אסור למשומד הלימוד, רק האכילה, ואם כן לימוד התורה למשומד גם כן מותר, ולמה שבר את הלוחות, שהרי אינם אסורים בלימוד התורה, אף על גב שהם אסורים בפסח, ואין לומר דהכי קאמר, כיון דאסורים לעשות הפסח, ואין נתינת התורה רק למצותיה,ואם אחת מהן בטל לא שייך תורה לישראל, ובשביל כך שבר הלוחות, דבזה יקשה קושית התוספות, דלא היה למשה לשבור הלוחות, כיון דאין כאן איסור, והיה (להם) [לו] ללמדם את התורה לישראל ולהחזירם למוטב, וקודם שיגיע זמן פסח יחזרו למוטב, ויהיה מותר להם לעשות הפסח:

אבל גם כן אין זה קשיא, כי יש לך לדעת דנתינת הלוחות להם הוא מעשה מחדש לקבל הלוחות, והם אסורים בו מכח קל וחומר דפסח, שהיא מצוה אחת, ואין למשומד זכות בלוחות שהם התורה, וכיון דאסורים למשומד לא שייך נתינה להחזיר אותם למוטב. ולא דמי מה שהמשומד מותר בתורה, דשם אינו עושה דבר חדש, שהרי כבר היה לו התורה, אבל ליתן הלוחות מחדש להם - הנתינה אסורה להם מקל וחומר דפסח, שאסור המשומד לעשות המצוה, ולא קשיא מידי:

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •

וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו וְגוֹמֵר – אָמַר: מַה פֶּסַח, שֶׁהוּא אֶחָד מִן הַמִּצְוֹת, אָמְרָה תּוֹרָה: "כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב,מג); הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כָּאן, וְכָל יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּדִים, וְאֶתְּנֶנָּה לָהֶם? (שבת פ"ז ע"א).
תַּחַת הָהָר – לְרַגְלֵי הָהָר.

רשב"ם

עריכה

• לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק •

וישלך מידו: כשראה את העגל תשש כחו ולא היה בו כח והשליכם רחוק ממנו קצת שלא יזיק את רגליו בנפלם, כדרך כל משליכי משאוי כשאין בהם כח לשאת, וכן ראיתי בפרקים של רבי אליעזר, ועיקר פשוטו כך:

רבינו בחיי בן אשר

עריכה

• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •

וירא את העגל ומחלת. מכל כלי זמר שהיו שם לא הזכיר אלא מחול, והטעם כי תמצא בכתוב שבעה מיני זמר שהם כנגד שבעה כוכבי לכת שצ"ם חנכ"ל, כנור כנגד שבתאי, תוף כנגד צדק, מחול כנגד מאדים, מנים כנגד חמה, עוגב כנגד נוגה, צלצלי שמע כנגד כוכב, תרועה כנגד לבנה, זהו שכתוב (תהלים קנ) הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול. הללוהו במנים ועוגב, הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה. והנה הם בין כלם תשעה מיני זמר כנגד תשעה גלגלים, ובעלי חכמת המוזיק"א יודעין לכוין כל מין ומין ממיני זמר הללו כנגד כל גלגל וגלגל, ושופר ונבל הנשארים בכתוב, השופר כנגד גלגל התשיעי המקיף,והנבל כנגד גלגל שמיני שבו הכוכבים, ומפני זה הזכיר במעשה העגל מחול יותר מכל שאר הכלים אשר היו שם, לפי שהמחול כנגד כוכב מאדים כי היו במדבר במקום חורב שממה והכוכב הזה שולט עליו, וזהו שתמצא על הים (שמות טו) ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת כי היו שם נשים שלא היתה כוונתם לשמים, והתוף כנגד כוכב צדק, וזהו שכתוב (שם) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, הזכיר אהרן וסמך לו את התוף לפי שאהרן היה כלו צדק כענין שכתוב (איוב כט) צדק לבשתי וילבשני. אבל החכמים עשו במדרשם מחולות מלשון מחילה, ובאור הענין כי כל מיני זמר שהיו בידם לא נזדמן לו למשה שיראה מהם כי אם מחולות, והוא אות וסימן למחילה שהיה עתיד הקב"ה למחול להם אותו עון, וכמו שאמרו רז"ל סימנא מילתא היא, וכיון שראה משה סימן נזדרז בדבר ויקח את העגל אשר עשו וישרוף אותו באש ויזר על פני המים וישק וגו' המים שזרה בהם השקה אותם דרך בזיון כדי שיוציאוהו דרך הנקבים, וכענין שכתוב בענין ע"ג (ישעיה ל) תזרם כמו דוה צא תאמר לו, ועוד כוון משה לבדוק אותם כסוטות כדי שיוריקו פניהם ויתפרסם ביניהם מי ששמח בלבו על העון ההוא כי אותם שחטאו ועשו בו מעשה והם המשתחוים והזובחים והמקטרים ביניהם היה דן אותם על פי עדים ומחייבם מיתה, אבל מי ששמח בלבו לא היו יודעים והיו צריכים לבדוק ע"י המים, והוא שדרשו רז"ל זבח וקטר בסייף גפף ונשק במיתה שמח בלבו בהדרוקן, ויש אומרים אותם שהיו בהם עדים והתראה בסייף, עדים בלא התראה במיתה היא מיתת מגפה, לא עדים ולא התראה בהדרוקן כן דרשו ביומא פרק שני שעירי, ואילו היה הנס בהדרוקן בפניהם בלא השקאה היה פתחון פה אצל מקצתם לומר כי עונש זה מצד עון אחר הוא וכיון ששתו היה הדבר אצלם שהעונש היה מצד העון הזה, ואמר ויטחן כדי שישוב אפר דוגמת עפר קרקע המשכן שהיה הכהן נותן במים להשקות הסוטה.

ספורנו

עריכה

• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •

"וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה" כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו, כענין כי רעתכי אז תעלוזי ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראוים לאותן הלוחות:

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

"ויהי". הנה עד עתה לא שבר את הלוחות כי חשב שזה עשו בעבור שבושש לרדת ורצו מנהיג במקומו, וכשיראו שבא מן ההר יחדלו ממעשיהם ויעשו תשובה, אבל כשראה

שהגם שקרב אל המחנה וראו שבא משה, ובכ"ז היה עדיין העגל והם שמחו עליו במחולות, מזה ראה שבדעתם למרוד בה' ובמשה עבדו ולא עשו שיהיה טלמס ומנהיג רק לע"ז, אז ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, וחז"ל אמרו שפרחו האותיות בעת שקרב אל העגל, וע"כ נעשו כבדים והוצרך להחזיק אותם בשתי ידיו כי הלך מהם הנשמה הנושאת

אותם, וע"כ שברם אחר שחלפה הקדושה מהם:

אור החיים

עריכה

• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •

ויהי. אמרו ז"ל (מגילה דף י:) לשון צער יכוין על מאורע רע שאירע בלוחות שפרחו מהם האותיות כמאמרם ז"ל (שמו"ר פמ"ו), וזה גרם לנו כל מה שטעמו אבותינו גם אנחנו מכוסות המרים המיתה עצמה ומר ממות, כי אם היו הלוחות הראשונים פסקה צרה מן העולם וחירות אפילו ממלאך המות (שם פמ"א), והן עתה פסקה טובה, ולזה יאות קרות ויהי, ויכוין גם כן על צערו של אותו צדיק משה רבינו עליו השלום שנצטער הרבה על מה שראה, ויכוין גם כן על ישראל שנמצאו כבושת גנב כי ימצא בבושה גדולה כאשר קרב משה אל המחנה, ויכוין גם כן על בחינת הקליפה שקרב לה הוי להומה ולאבדה דומם ורוחניות רע שבה שאליו נאמר אלה אלהיך סר אליו מר המות, כן יאבדו אויבי ה':

כאשר קרב וגו'. אולי שישמיענו הכתוב שנזדמן ראות העגל לפני משה קודם שיכנס למחנה, והטעם כדי שלא יכנסו הלוחות כתובים למחנה שיש בו עבודה זרה, וזה הוא שיעור הכתוב ויהי כאשר קרב וגו' תכף ומיד וירא את העגל מזומן לפניו:

וירא את העגל ומחולות. אולי כי באמצעות הזדמנות משה פרחה לה בחינת הטומאה שהיתה מדברת בו ואומרת אלה אלהיך ישראל, גם רוח הטומאה שפעלה צורתו מבלי צורף ואומן תכף יצא בולעו של עגל מיראת משה, כי הקליפה תכיר אדונה ותפחד ותרתע, ולזה אמר וירא את העגל ומחולות, מקיש עגל למחולות מה מחולות דומם גם עגל דומם, כי עברה ממנו רוח המטעה.

או יאמר בדקדוק אומרו את העגל שלא היה צריך לומר אלא וירא העגל, אלא נתכוין לומר שראה העגל ורוח הטומאה שבו כי הצדיקים יכירו בחינת הרע ומכל שכן אדם כמשה ע"ה שעלה ודרך על במתי כל הרוחות בעלותו אל האלהים, ורבותינו ז"ל אמרו (תיקונים קמ"ב) ששאל משה לעגל מי עשאו, והשיב כי ערב רב עשאוהו יעש"ד, והדבר פשוט כי לא ידבר הדומם, ותמצא שבמחולות לא אמר את כי לא היה בהם רוח הטומאה המצפצפת כמו שהיה בעגל כמאמר רבותינו ז"ל הנזכר.

או ירצה להודיע כי בעת שקרב משה אל המחנה לא נזדמן לפניו אדם מפני הבושה ולא ראה זולת העגל ומחולות, אבל מסיבתו ותופשי מחול פינו מקום, ולזה אמר וירא את העגל ומחולות לומר כי הוא זה לבד מה שראה:

ויחר אף משה וישלך. צריך לדעת טעם של משה בשבירת הלוחות ולא חש להפסד מופלג ופשיטא שלא יעשה דבר קלקול אם לא באומד גדול ובצדדי המועיל אשר צדד ע"ה, ורבותינו ז"ל אמרו (אדר"נ פ"ב) לא שבר עד שנאמר לו מפי הגבורה, וכן אמר ר' מאיר ויהיו שם כאשר ציוני (דברים י', ה') שנצטוה ושבר הלוחות ע"כ, וצריך לתת טעם לאל עליון למה מנע הטוב. ונראה כי קודם שעבדו עבודה זרה פסקה זוהמתן כמאמרם ז"ל (שבת דף קמו.), ולזה עשה ה' להם משפט כתוב חרות על הלוחות חירות ממלאך המות (שמו"ר פמ"א) כי כלום מיתה זו למה לצד הפרדת הזוהמא אלו כבר פסקה זוהמתן, ולזה כשעשו את העגל הרי זוהמת החטא דבקה בהם ומעתה צריכים למלאך המות, הגם שלא חזרה הזוהמא ממש על ידי העגל לכמות שהיתה קודם קבלת התורה אף על פי כן שברם כי אין דין זה להם עוד שיהיו בני חורין ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, ולטעם זה לו יהיה שנאמר כי משה מדעת עצמו עשה מתחילה אין כאן קושיא: