קטגוריה:בראשית מט כט

עריכה

דון יצחק אברבנאל

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ויצו אותם ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי וגו' עד סוף הסד'. עם היות שכבר צוה יעקב ליוסף על קבורתו בינו לבינו ראה עתה אחרי ברכותיו לצוות עליה את בניו כלם מפחדו אולי פרעה לא יתן רשות ליוסף לעלות לקבורתו ובעבו' שהיה זה י"ז שנה שירדו למצרים ועזבו את ארצם ואת נחלתם פחד יעקב שמא בניו לא ידעו מענין המערה והמשפט והדין שהי' לו בה וגם פחד וחשש אם החזיקו בה בעליה הראשונים או אדם אחר בהיות יעקב ובניו נסתרים משם ולכן הוצרך להודיע לבניו עתה כל הזכות שהיה לו במערה ההיא כדי שלא יפול עליה שום ערעור וז"ש אני נאסף אל עמי קברו אותי ר"ל שנפשו תהיה במחיצ' אבותיו בעולמ' ולכן קברו אותי אל אבותי ר"ל עם אבותי או אצל אבותי מלשון לכה נא אקחך אל מקום אחר והענין שכמו שנפשו תהיה עם אבותיו כן גופו יקבר עם גופותיה' והקבורה תהי' אל המער' אשר בשדה עפרון אשר במכפל' אשר על פני ממר' בארץ כנען ר"ל בתוך המער' כי מלת אל תשמש בלשון תוך כמו מים חיים אל כלי ובזה ביאר השדה והמער' במצריהם ואם אולי יערערו הבעלים הראשונים או בניהם אשר ילדו לומר של אביה' היתה תאמרו לו אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החתי ואם יאמרו לזרוע קנאו לא לקבור' הרי לכם השטר שאומ' לאחוזת קבר. וכן בפעל שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה ושמה קברתי את לאה הרי לכם א"כ חזקה וטענ' עמה. ואם יערערו בני ישמעאל לומר כי באה להם הנחלה מאברהם אביהם תאמרו כי שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו והרי א"כ החזק ליצחק ולזרעו לא לישמעאל. ואם יערערו בני עשו כמדומ' לזה. תאמרו ששמה קברתי את לאה ובזה החזקתי במער' גם שיעקב חצב בימיו שם את קברו כדי להחזיק בה וכמ"ש בקברי אשר כריתי לי ועם זה נפסק הדין כנגד כל היחידים שיוכלו לערער. אמנם אם יערערו עם הארץ ויאמרו שאינם רוצים שיהיה בית הקברות לעם נכרי ביניהם אע"פ שרצה היחיד למכור שדהו לכך תאמרו אליהם מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת ר"ל שהם הודו בדבר וקיימו ביניהם ובזה יסתלק כל ערעור והותר' בזה השאלה הט'. וספ' הכתוב שמיד כשהשלי' יעקב לדבר ולצות את בניו אסף רגליו אל המטה כי הוא בדברו היה יושב במטה ורגליו תלויים על הארץ כמ"ש הרא"בע ולכן אסף עתה רגליו והכניסה למטה וישכב וירדם נפשו יצאה בדברו מבלי צער ולא התגעשות אבריו ובזה האופן מת ויאסף אל עמיו כאדם שבא לדבר עם חבירו ובהשלימו לדבר ילך לדרכו. ואמר ויצו יוסף את עבדיו הרופאים שהיו עבדיו לפי שהיה נוהג בטכסיסי המלכים עד שהיו לו רופאים במלאכת החנטה המיוחדת למלכים והם חנטו את ישר' והחנטה היא הוצאת המוח והלב והכבד וכן המעים והמררו' מתוך הגוף וימשחו הגוף מבי' ומחוץ בשמן אפרסמון וימלא הקרבי' מבית ומחוץ ממיני בשמים המיבשים לחלוחית הגוף וצריך בכל יום להחליף הבשמים ובתוך ימים ישאר הגוף יבש וקשה על מתכונתו מבלי שנוי אבר מאיבריו ונראה המת כאלו ישן ולא יתעפש ולא יסרח ולא יתרחקו ממנו בני אדם ועם זה הבשר והעור יותכו מעט מעט עד שישארו העצמות לבד והעד שיוסף נחנט ג"כ שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי כבר כלה הבשר ואמר הכתוב כאן שהחנט' פשוטה היתה ל' יום אמנם השלימ' היא כשימלאו עוד מ' יום עד שיהיו כל הימים שבעים. ובכלם היה הבכי והוא אמרו וימלאו לו מ' יום ר"ל אחר השלשים הנהוגים ולכן ויבכו אותו מצרים ע' יום שבכל יום ויום מהם היו מחליפים הבשמים בגוף יעקב והיו עושים עליו בכי בביתו. ואפשר לפרש ויבכו אותו מצרים ע' יום שחסר בי"ת כאלו אמ' שבכו אותו אנשי ביתו במצרים ע' יום כי שם נחנט ושם היה הבכי ושם היו רופאי המלך ויהי א"כ הבכי ההוא לכל בית יעקב לא לכל מצרים כי רחוק הוא שיבכו אותו כל מצרים הנה הוצרך הכתוב לומר כפי זה הפי' שבכו אותו כל אנשי ביתו במצרים ע' יום מפני שעוד בכו עליו בכיות אחרות בדרך ובגורן האטד. האמנם ר' יוחנן אמר יעקב לא מת אמרו ליה בכדי חנטו (תענית דף ה) חנטיא וספדו ספדיא אמר להם מקרא אני דורש ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים. מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וראוי לעיין בדברי המקשה למה הקשה לר' יוחנן מאי חנטו חנטיא וספדו ספדיא והיה לו להקשות מהפסוק האומרים ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וגם יוסף אמר אבי השביעני לאמר הנה אנכי מת ועוד כי מה תשובה השיבו ר' יוחנן מקרא אני דורש כי אין ראיה מהמקרא ההוא שלא מת יעקב ורש"י פי' שהוא עדיין חי בגוף ונפש וענין החטנה הוא כפי דמיונם לא כפי האמת וכב' חשבו אנשים שהיה כוונת ר' יוחנן שיעקב לא מת מיתת הנפש כי היא צרורה בצרור החיים. ואינו מחוור כי זה לא נתיחד ביעקב כי גם על הצדיקים במיתתם נקראים חיים ולא נצטרך לדרוש המקרא עליו אבל תוכן זה הענין הוא שכאשר שמע השומע מאמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת חשב שהיה דעתו שלא נתפרדה החבילה מגופו וע"כ הקשה אם כן מאי הוא אשר ספדו ספדיא וחנטו חנטיא. והמקשה ההוא לא הבין כונת רבי יוחנן. כי הנה השלם ר' יוחנן ראה שבאברהם ויצחק וכן במשה ובאהרן ובשאר נביאים והקדושים אמר הכתוב וימת אלא ביעקב שכאשר ספר הכתוב פטירתו אמר בו ויגוע ויאסף ולא אמר וימת וחשב השלם שהיתה הסבה בזה לפי שהאומה בכללה עם היות שנקראה זרע אברהם ויצחק לא נקראה האומה עצמה בשם אברהם ולא בשם יצחק ולא בשם משה אבל נקראה האומה בשם יעקב וישראל ומזה הצד והבחינה צדק השלם באמרו יעקב לא מת כי עדין לא מת והיא האומה בכללה וכאשר המקשה הקשה עליו מבלי הבנת כוונתו השיב רבי יוחנן לענין הדרוש לא לדברי המקשה כי בידוע היה שחנטו גופו וספדו על הפרד נפשו ממנו אבל אמר מקרא אני דורש ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ועדין ההקשה הזאת וכחה היא שאם היו דברי הנביא הנני מושיעך מרחוק ומארץ שביך אז היה ראוי שיובן שעל זרע יעקב כל הכתוב מדבר שיתמידו לעד אבל עתה שאמר הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מורה שעל יעקב עצמו אמר הנני מושיעך מרחוק ועל בניו אמר ואת זרעך מארץ שבים ואלמלא כן למה תלה היעוד הראשון ביעקב והיעו' השני בזרעו אלא שהראשון על יעקב אבינו נאמר ומאשר אמ' ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק מורה שהבטיחו ששם יעקב וכן שם ישראל יהיו חיים וקיימים לעד כמו שהוא חי וקיים זרעו מסכים למ"ש ישעיה כן יעמוד זרעכם ושמכם כי יקראו תמיד בשם יעקב לפי שיעקב לא מת ושם יעקב וישראל שניהם יושיע מההפס' כי לא ישתנו מדתם ושמם בשום זמן והוא מ"ש הנני מושיעך מרחוק שהוא רחוק זמני לא מקומי ומה טוב סוף הפסוק שאמר ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד שתקרא האומה בשם יעקב תמיד בגלות ובגאולה אמנם מה שאמר יוסף וגם אחיו שיחסו מיתה ליעקב היה כפי פרטיות עצמו שנפרדו חלקיו הנפשיים מהגופיים וזהו דרך החכם ר' יוחנן ולכן לא הוכיח שיעקב לא מת ממה שלא זכר בו הכתוב וימת לפי שאותה הוא היה מבקש ר"ל לתת סבה למה שלא נזכרה בו וימת וממ' שהיתה הסבה בזה לפי שלא מת כי תמיד חי וקיים שם יעקב ושם ישראל באומר ולא מת ולא נפסד ולא נשתנה מהאומה כי כמו שזרעו היה קיים כן היותו מכונה בשמו היה קיים ומזה הצד יעקב לא מת והוא מאמר אמתי ונכון מאד והותרה בזה השאלה הי'. וספר הכתוב שיוסף כל ימי בכי אביו לא התיר עצמו לדבר דבר אפילו לאנשי בית פרעה אבל אחיהם אמרו אל אנשי בית פרעה דברי נא באזני פרעה כי לא רצה יוסף ללכת לדבר בעצמו לפי שאין לבא אל שער המלך בלבוש שק אבל שהם לעצתו ישאלו רשות מפרעה ללכת לקבור את אביו. אמר ואקברה את אבי ואשובה להגיד שלא ישאר בארץ כנען ונתן טעם בהליכתו לפי שהשביעו אביו עליו וגם פרעה השיבו עלה וקבור את אביך כאשר השביעך כי מפני השבועה נתן לו רשות וכדי לכבדו עלו עמו כל עבדי פרעה זקני ביתו ושריו וכן כל זקני ארץ מצרים וכל אחיו ובית אביו ואולי שהלכו עמו זקני פרעה ושריו כדי שישוב יוסף עמהם ולא ישארו שמה כי היה פרעה מפחד שמא ישארו בני יעקב בארץ כנען מפני מה שראה השתוקקות הזקן בחייו ובמותו אליה ואחשוב שכן היו רוצים בני יעקב לעשות כמו שעשה אביהם אלא שפרעה ומצרים לא הניחום שכבר נתנו עיניהם בהם להחזיר בם ולכן כדי לישב דעת המצריים שלא יאמרו בורחים הם הניחו נשיהם וטפם ומקניהם בארץ גושן ערבון עד שובם והותרה בזה השאלה הי"א. ויירא יוסף שמא יערערו בני עשו על המערה ומפני זה עלו עמו גם רכב גם פרשים חיל כבד וכן היה כי צפו בן אליפז בן עשו בא להלחם בהם ויוסף וחילו תפשו אותו ואת כל גבוריו ויבא אותם מצרים וישב שם בתפישה כל ימי יוסף וכמו שכתב יוסף בן גוריון בתחלת ספר מלחמות בית שני וזכר הכתוב שספדו יעקב עם היותו זקן ושבע ימים כהמר על הבכור עד שבבואם אל גורן האטד אשר בעבר הירדן עשו שמה מספד גדול ועצום ויעש שם יוסף לאביו אבל שבעת ימים ויושבי הארץ המה ראו כן תמהו וחשבו שהיו מביאים שם את מלך מצרים מת כי לא שערו שיעשו הפסד כמוהו כ"א על המלך וז"ש אבל כבד זה למצרים. ואפשר לפרש שיושבי הארץ חששו פן יהיה המספד ההוא סימן רע לארצם לכן אמרו אבל כבד זה למצרים ר"ל למצרים תהיה ובהם תתקיים ולא בנו ומפני זה קראו המקום אבל מצרים. ונכתב הספור הזה להודיע מעלת יעקב והכבוד שעשו לו במותו במצרים ובדרך והותרה השאלה הי"ב. והנה אמר וישאו אותו בניו ארצה כנען להודיע שבני יעקב עשו כאשר צוה להם יעקב אביהם בקבורתו במערה ושמגורן האטד והלאה שהיה ארצה כנען נשאו בניו את ארון אביהם על שכמם ואולי שנשאו אותו במוט בשנים ע"ד מסע הדגלים ג' מבניו לכל רוח והיה נושא אפרים במקום יוסף ומנשה במקום לוי ועם היות שערערו בני עשו על הקבורה הנה בני יעקב ביד רמה קברו את אביהם במערת שדה המכפלה כאשר צוה להם והתבונן אמרו וישב יוסף מצרים הוא ואחיו וכל העולים אתו כי הנה בהליכה עם המת זכר יוסף באחרונה כמו שנא' ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים וכל בית יוסף ואחיו לפי שהאבלים בני יעקב היו הולכים באחרית המחנה אבל בחזרתם זכר יוסף בראשונה שנאמר וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העולים וגו' שהיו באים אבלים בתחלה ושאר ההולכים היו באים אחריהם וכן הוא מנהגנו היום הזה שכאשר יוליכו המת לקבור ילכו העם בראשונה והאבלים באחרונה אמנם בחזרתם מהקבורה ישובו האבלים בתחלה ושאר העם אחריהם וספר הכתוב שראו אחי יוסף כי מת אביהם אשר בצלו יחיו ופחדו אולי ישטום אותם יוסף וירע להם בעבור כל הרעה אשר גמלוהו. ואמרם לו ישטמנו והשב ישיב לנו הם אצלי שני מאמרים. הא' לו ישטמנו יוסף כאומר הלואי שישטמנו כי נתחנן לפניו אבל בהיות השנאה נסתרת בלבו הוא יותר רע והב' הוא והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו ר"ל והלואי שישב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו והיא שהיינו סבה לגדולתו ומעלתו וככה יהיה הוא סבה לגדולתינו ומעלתינו. ויהיה לפי זה מלת לו מושכה עצמה ואחרת עמה לו ישטמנו יוסף ולו השב ישיב לנו וגו' ולפי שהם פחדו מהיות שנאה בלבו עניהם לכן צוו לאחד מן האוהבים שיאמר אביך צוה לפני מותו ר"ל הלא ידעת שמצוה לקיים דברי המת והנה אביך צוה לפני מותו כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי בלי ספק רעה גמלוך ולכן אחלה שתשא חטאתם. והשנית היא ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך ר"ל ואם לא תשא חטאתם מסבת האחוה הגופיית כיון שהם הפסידוה לא נהגו עמך כאחים שא נא לפשעם מפני האחוה הנפשיית שהם עבדי אלהי יעקב אביך כ"ש ששתי הסבות יש בדבר קורבת האהבה וקורבת הדת וע"ד זה אמר הנביא מלאכי הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו שהם שתי הקורבות. ואפשר לפרש עוד שהם בשם אביהם שלחו לומר ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם שבלי ספק הם כפי כונתם רעה גמלוך והשליח הוסיף לומר לו מעצמו ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך ר"ל ועתה כפי מה שראינו שנתגלגלו הדברים ושהכל היה מאת האלדים ראוי הוא שתשא חטאתם לפי שהם במה שעשו היו עבדי אלהי אביך כי הוא יתב' לקיים גזרתו עשאם כלים ושלוחי השגחתו לעשות זה כדי להעלות אותך במעלה ובמדרגה הזאת לכן אין ראוי שתשנאם. ונרא' ששלחו לומר זה ליוסף אחרי קבורת יעקב בהיותם כלם בארץ כנען כדי לדעת כוונתו ואם היא רעה ישארו שמה בארץ כנען ולא ישובו עוד מצרימה וזכר הכתוב שבכה יוסף בדברם אליו זה כי נכמרו רחמיו עליהם וגם הם נפלו לפניו ארצה והוא השיבם התחת אלדים אני ר"ל כל הדברים האלה מושגחים הם וגם אני בלי ספק הייתי פה לרצות השם לענין כלכלתכ' ולכן אל תיראו כי אף שאחפוץ אני להרע לכם אין היכולת בידי כי איני תחת אלדים ובמקומו להרע או להטיב כי לא לאדם דרכו והראיה על זה כי אתם חשבתם עלי רעה אלדים חשבה לטובה ר"ל אותה מחשבה שאתם חשבתם עלי למכור אותי לעבד אלדים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב אשר אתכם ולפי שידעתי שהכוונה האלהית היא להחיות אתכם ושלכן שלחני לפניכם לכן אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם כי גם אני שלוח ההשגחה כמו שהייתם אתם ונחמם ודבר על לבם להסיר יגונם ופחדם ואז שבו עמו מצרימה כי לולי דבריו ותנחומיו לא היו חוזרים שמה ולזה אמר הכתוב שנית וישב יוסף במצרים הוא ובית אביו. ואחרי שהשלי' הכתוב ספורי יעקב נעתק לספר עניני יוסף ממה שקרה לו אחרי מות אביו. ואמר שחיה יוסף מאה ועשר שנים ונמצא שעמדו ישראל במצרים ע"א שנה בהשקט ועוד כ"ב שנה עד מות לוי שחי קל"ז שנה שנאמר וימת יוסף וכל אחיו וגם כל ימי קהת בן לוי עמדו בלי שעבוד שנאמר וכל הדור ההוא שהם קכ"ג שנה אחרי מות לוי והיו א"כ כל השנים שעמדו בכבוד ובהשקט בארץ לא להם מאתים ועשרים שנה. ועמדו בשעבוד במצרים כל ימי עמרם בן קהת ק"ל שנה ושמונים שנה של משה הרי ר"י וספר הכתוב שראה יוסף לאפרים בני שלשים ולמנשה בנים שנים ולזה נתקיים מ"ש לו אביו ומולדתך אשר הולדת אחריהם כי הוא עצמו לא הוליד אלא מנשה ואפרים ולפי שהיה יודע יוסף מקבלת אביו ומחכמתו ג"כ שבניו וזרעו ישארו עבדים למצרים נחם אותם ודבר על לבם באמרו אנכי מת ר"ל לא אוכל להועיל לכם עוד אבל עכ"ז אל תתיאשו כי פקוד יפקוד אלדים אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע וגו' שהבטיחם על גאולתם ושתהיה במסות באותות ובמופתים בכח אלדי ולא ברצון המצרים והשביעם שכאשר פקוד יפקוד אלדי' אותם לגאלם יטלו עצמותיו ממצרים. ואמנם למה השתדלו יעקב ויוסף להקבר בארץ כנען כבר התעוררו חז"ל ואמרו למה האבות תובעים קבורת הארץ א"ר אלעזר דברים בגו מאי דברים בגו א"ר יהושע בן לוי התהלך לפני ה' בארצות החיים וגו' ר"ל שהשתדלו האבות בזה עם היות בו מן הטורח והעמל מה שלא יעלם כדי לשמור גופם שהוא תשמיש קדושה יען היתה קבלה בידם שארץ ישראל היא ארץ החיים שבה תחיית מתים וכל בני ישראל המתים חוצה לארץ יהיו מתגלגלים לזמן התחיה עד היותם בה. ולכן היה טרחם להיות נקברים שמה. וכבר יקשה על זה מה שאר"זל ששני חכמים ראוי ארון של מת שהיה בא מן חוצה לארץ להקבר בארץ א"ר אלעזר מה הועיל זה שיצאה נשמתו חוצה לארץ ובא להקבר בארץ קורא אני עליו ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה בחייכם לא עליתם במיתתכם ותטמאו את ארצי הנראה מזה שהמת בחוצה לארץ לא די שלא הועיל לו להיותו נקבר בארץ אבל הוא חטא גדול שמטמא את הארץ ואיך א"כ יעקב ויוסף השביעו שאחר מיתתם יוליכו עצמותם להקבר בארץ. אבל התשובה על זה היא כי יש רבים מבני אדם שיבלו ימיהם בטוב בתורה ובמצוות ותמיד ילכו לפני ה' בארצות החיים ומפני דבקותם ושלמותם בחייהם הם ראויים להוליכם במותם לא"י ולקברם שמה והאנשים ההמה אינם מטמאים את הארץ כי היו גופותיהם תשמישי קדושה טהורים ונקיים והם המעותדים לתחיית המתים ולזה ראוי שיקברו בארץ החיים ויקומו מבלי גלגול ומבלי צער. ויש אנשים אחרים רבים מאד שיבלו בהבל ימיהם ורצים אחר התאוות הגשמיו' והם אשר בחייהם קרויים מתים וכאשר ימותו יצוו את בניהם לעשות צדקה ומתנות לאביונים מה שלא עשו בימיהם ומהם יצוו ויקברו אותם מעוטפים בציצית ותפילין בהיותם לובשים בחייהם צמר ופשתים יחדו. וכן יש מהם שיצוו שיוליכו את עצמותיהם להקבר בא"י בהיותם בחייהם מרחיקים ומואסים אותה כאלו בחייהם היו רשעים ובמותם נעשו צדיקים ומקימי המצוות. וידוע שזה דעת נפסד והוא לפי שהמצוות יעשו אותם החיים לא המתים וכאר"זל מאי דכתיב ועבד חפשי מאדוניו כיון שמת אדם נעשה חפשי מהמצוות ועל כיוצא בזה א"ר אלעזר בחייכם לא עליתם במיתתכם ותבואו ותטמאו את ארצי כי הנה על רשעי דורו אמר הנביא אותו פסוק שהיו מתחסדים במיתתם ולא בחייהם. וכבר אר"זל שלא יוכל אדם לעשות משעטנז מרדעת לחמורו אבל יוכל לעשות ממנו תכריכין למת. שהורו בזה שהמת הוא פטור מן המצות והחמור החי הוא יותר ראוי אליהם מהאיש המת ולכן לא יועיל לאדם הטוב אשר יעשה במותו אם בחייו לא היה נזהר בזה. הנה התבאר שהאבות הקדושים להיותם בחייהם טהורים וקדושים דבקים באל היה משתוקקים להקבר בארץ הקדושה היה נכון אליהם לצוות שאחרי מותם יוליכום להקבר שמה ושלא נאמר עליהם בחייכם לא עליתם במיתתכם ותבאו ותטמאו את ארצי כי הם בחייהם במחשבתם ותשוקתם היו עולים שמה תמיד ולכן במיתתם גופיהם שהיו תשמישי קדושה לא היו מטמאים את הארץ. והנה לא צוה יוסף שיקברוהו במערת המכפלה כמו שצוה אביו לפי שהיה יודע שלא יקברו שמה כי אם שלשת האבות ונשותיהם בלבד. וכן אמרו במכילתא שאמר יוסף אל אחיו וכשאתם מעלים אותי קברו אותו בכל מקום שתרצו מקובל אני שאיני נכנס בקבורת אבותי שלא יכנס בקבורותיה' אלא שלשת האבות ונשותיהם. ואחשוב אני עוד בזה שבעבור שכל השבטים ונשותיהם לא יוכלו להקבר במערה כי קצר המצע לכלם לכן יוסף לא בקש עליו שלא להתגאות על אחיו. וכן לא צוה יוסף את אחיו שמיד אחרי מותו יוליכוהו לארץ כנען לפי שידע שלא יתן פרעה מקום ולא רשות לזה אלא שיקבר במצרים לזכרון גדולתו ומעשיו וזהו מה שאמר וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים. וכבר נזכר בכתוב כי בן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה. ויצא מזה שהתמיד הוא בממשלתו ומעלתו שמונים שנה מבלי ירידה ולא השפלה כלל והוא דבר גדול ומבהיל מאד לא ראיתי כמוהו בכל ספורי דברי הימים אשר למלכי רומי שריו וסגניו ולשאר העמים. ופה נשלם פי' ספר בראשית הנקרא ספר הבריאה. כי בו ספרה התורה הבריאה הראשונה והשתלשלות הדורות ועניני האבות עד היות ישראל משועבדים במצרים. והשבח לאל המשובח ברוב התשבחו'. והשלמתי אותו בעיר נאפ"ולי רבתי בגוים שרתי במדינו' יפת נוף משוש וצבי היא לכל הארצות. שנת חמשת אלפים ומאתים ושמונים ושתים שנה סימנו ובית תפארתי אפא"ר תל"ח אמן: ישתבח העוזר האמתי אשר עד הנה עזרנו להשלים פירוש ספר בראשית הוא יעזרנו חיל להתחיל ולהשלים פירוש כל יתר ספרי תורתו ונגילה בישועתו. אמן. וכן יהי רצון: