קטגוריה:אסתר ג ה

תרגום

תרגום אחד (כל הפרק)

​

ה.

כתיב (רָאִתָה כִּי אַתָּה עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט לָתֵת בְּיָדֶךָ עָלֶיךָ יַעֲזֹב חֵלֵכָה יָתוֹם אַתָּה הָיִיתָ עוֹזֵר, תהלים י): "יד" אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע ראית שעשו הרשע בא ועתיד להחריב את בית המקדש ומגלה את ישראל מארצם ומשלשלן בקולרין "תַּבִּיט לָתֵת בְּיָדֶךָ" ואתה היית משרה שכינתך על יצחק ואומר לו (בראשית כז, לט): "הנה משמני הארץ יהיה מושבך ועל חרבך תחיה". "עָלֶיךָ יַעֲזֹב חֵלֵכָה" למחר הוא בא ונוטל יתומים ואלמנות וחובשן בבית האסורין ואומר להם אותו שכתוב בו "אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת" יבא ויציל אתכם מידי אלא "יָתוֹם אַתָּה הָיִיתָ עוֹזֵר" שני יתומים שנשתיירו לו זה רומוס ורומילוס נתתה רשות לה לזאבה להניקן ובסוף עמדו ובנו שני צריפין גדולים ברומי.
ד"א "רָאִתָה כִּי אַתָּה עָמָל וָכַעַס וְגוֹ'" אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ב"ה רבש"ע ראית נבוכדנצר הרשע שבא ומחריב בית המקדש ומגלה את ישראל ומשלשלן בקולרין לתת בידך והיית משרה שכינתך על ירמיה ואומר לנו (ירמיה כז, ז): "ועבדו אותו כל הגוים את בנו ואת בן בנו וגו'" "עָלֶיךָ יַעֲזֹב חֵלֵכָה" למחר הוא בא ונוטל את חנניה מישאל ועזריה ונותנם לתוך כבשן האש ואומר להם (דניאל ג, טו): "ומן הוא אלה די ישיזבנכון מן ידי" אלא ולא עוד "יָתוֹם אַתָּה הָיִיתָ עוֹזֵר" יתומה אחת שנשתיירה לו ועשית אותה אגוסטא במלכות שאינו שלה ואיזו זו זו ושתי:

וַיַּרְא הָמָן

ברוב המקרים, נתינים (במובן המודרני - תושבים הכפופים לחוקי הריבון) חייבים לבצע את פקודות הרשות במלואן. הממונים על הביצוע חייבים לאכוף את הביצוע, אפילו אם קיים ספק באמיתות הפקודה. במקרה של פקודת-הכריעה, כנראה אוהדי מרדכי לא מסרו לו את החלק הנוסף בפקודה, שכלל את כיבוד ההִשְׁתַּחֲוָיָה גם מהנכבדים בשער, ואף לא שהמלך מינה את המן למשנה-למלך (אסתר ג א). אולם, אי-ידיעתם אינה בהכרח הוכחה שפקודה כזו לא ניתנה. כיוון שמרדכי ראה בכך סתירה, היה עליו לבדוק את תוקף הפקודה בכך שישאל את המלך, או יסרב ויראה את תגובת המן. מרדכי הבין, שאם פקודה כזו אינה קיימת, המן לא יוכל להענישו, וכך ייפול בפח של עשיית מעשים נלעגים נוספים, מה שיעניק למרדכי הזדמנות נוספת להפגין למלך את יכולתו ונאמנותו. אכן, מרדכי לא כרע ולא השתחווה בכוונה (אסתר ג ב).

המן ראה את התנהגותו של מרדכי שנעשתה ברבים, בגלוי, ובצורה חזרת ונשנית. אחרי מספר פעמים, מרדכי כאילו יצר עובדה, הידועה לכל עבדי המלך בשער המלך, שמרדכי מעניק להמן רק כבוד מסוים ולא כבוד מלכות.

וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה

"וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה" - עד גדותיו ואפילו יותר. ואז מה הוא עשה? כלום! רק אלוהים ידע מה המן חשב והרגיש. כותב המגילה גם כתב "וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי, חֵמָה" (אסתר ה ט) וגם "וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (אסתר א יב). מרדכי, שנוכח במקרי הכעס הללו, יכול להיות שהבין שהמן מתפלא, כועס ומתאפק. במקרה נוסף נכתב "וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ" (אסתר ז ז) - כאן המלך קם ויוצא במהירות, דבר המראה על כעס עצור.

המן לא עשה דבר

המן ידע את חומרת עבירתו שלו בדרישת כבוד מלכות ללא אישור, ולכן לא היה יכול לאכוף את פקודתו ולסכן את עצמו בתלונות למלך ולזרש אשתו בלי להפליל את עצמו בעבירה זו. מחוסר ברירה, וכדי לא להיות מואשם בזלזול במלכות, המן התעלם מחוצפתו של מרדכי (פסוקים ב-ו). זה היה האות למרדכי שפקודה כזו בדיוק לא ניתנה.