מקור ברוך/המבוא/ב/א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

א[עריכה]

להלן במבוא בתחילת פרק י״ב (הנקרא "דרך אגב") אבאר אי״ה, כי למדתי במערכת הספר הזה בכלל אל דרך חז״ל בעלי התלמוד והאגדות, אשר בדרך למודם בארו "בדרך אגב" או "אגב אורחא" דברים שונים בדברים, אשר את תוכנם ואת עניינם זכרו בהמשך למודם; וטעם הדבר פשוט, מפני שכן הוא מסגולת כחות הנפש באדם, אשר עניין אחד מעורר את חבירו, ודבר אחד מושך עוד דבר, ואין מעצור לרוח בשעה שעולים הדברים במחשבה.

כך בארתי שם הדבר על דרך דמיון, וכאן אשתמש בהלכה זו "הלכה למעשה".

ואומר:

כי מדי זכרי בפרק הקודם את הישיבה בוואלאזין אגיד דברים אחדים בבאור השם "ישיבה" המכוון ומקובל להוראת בית תלמוד, ואת היחש אשר בשם זה להוראה זו.

והנה השם "ישיבה" בהוראה לבית תלמוד הוא עתיק יומין וישן נושן, ומצאנוהו עוד במקרא: יושב בשבת תחכמוני (ש״ב, כ״ג ח׳);

ובתלמוד בא שם זה לרוב: הושיב ישיבה על פתחו (עירובין, כ״א א׳); המכיר חבירו בישיבה (פסחים, קי״ט א׳); זקן שראוי לישב בישיבה (חגיגה, י״ב א׳); ירבה בישיבה (תענית, ח׳ א׳); לא פסקה ישיבה (יומא, כ״ח ב׳); בישיבה הלך אחר חכמה (ב״ב, ק״כ א׳); הלך אחר חכמים לישיבה (סנהדרין, ל״ב א׳); הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו (מכות, י׳ א׳); מרבה ישיבה מרבה חכמה (אבות, פ״ב מ״ז); יום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה (זבחים, י״א ב׳), ועוד הרבה בתלמוד, במדרשים ובאגדות.

ויתכן, דשם זה להוראה זו נוסד עפ״י המנהג המבואר בכמה מקומות בתלמוד, כי דרך הרבצת תורה ע״י הרב לתלמידים היה בתמונה כזו, שהיה הרב יושב על הספסל, ולעומתו ישבו התלמידים על קרקע הביתא; והיתה לפי זה כל מערכת למודם במצב הישיבה, כלומר, בתכונת המושב, ועל שם תכונה זו קראו את המקום שלמדו בו.

וקרוב לומר, שעל יסוד מנהג זה דרשו חז״ל את לשון הפסוק (פ׳ ויחי) לא יסור שבט מיהורה ומחוקק מבין רגליו, אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים (סנהדרין, ה׳ א׳), ולא נתבאר טעם הדרשה;

והבאור הוא, משום דכשהרב יושב על הספסל וכנגדו – התלמידים על הקרקע, נראה במערכת ישיבתם של התלמידים היא כמו לנוכח רגליו של הרב; ולכן יומלץ על זה הלשון ומחוקק מבין רגליו, כי התואר "מחוקק" מכוון אל תעודת הרב המורה לתלמידיו, ומקביל אל מעריך וקובע הלכות ודינים, ועל דרך לשון הפסוק במשלי (ח׳) רוזנים יחוקקו צדק; ובתואר זה נכתר משה רבינו, כמו שכתוב (פ׳ ברכה) כי שם חלקת מחוקק ספון, ומוסב על משה; וזו כונת הלשון ומחוקק מבין רגליו – מורה ודאין מתוך שבטו (של יהודה). –


ובטעם מנהג זה שהיה למוד התורה של הרב והתלמידים בתמונת מערכת המושב, ולא בעמידה, נראה לומר על פי מה שנבאר מקודם, כי להפעל "ישב" בכלל שתי הוראות, האחת, היפך העמידה, כמו ועלי יושב על הכסא (ש״א, ד׳), שבי לארץ (ישעיה, מ״ז), וישבת על מטה כבודה (יחזקאל, כ״ג), והרבה כהנה; והשנית – המצב במצב מנוחה ושלוה, שאנן ושקט, בשובה ונחת, על מקומו ועל מכונו;

ואל ההוראה הזאת (השנית) יתיחשו הלשונות: בעבור תשבו בארץ גושן (פ׳ ויגש), וירשתם וישבתם בה (פ׳ ראה), וישב יהודה וישראל לבטח וגו׳ (מ״ב, ה׳) והרבה כהנה.

וכן יש לפרש על פי הוראה זו את לשון הפסוק בשופטים (ה׳ ט״ז) למה ישבת בין המשפתים, שהכונה, למה נתעכבתה שם כבטחון ובמנוחה, בעוד שאותו המקום מסוכן ואיוםב;

וכן בירמיה (ח׳ י״ד) על מה אנחנו יושבים, שהכונה על מה אנחנו מתעכבים בהשקט ומנוחה, בעוד שיש דאגה ופחד להמסר בידי האויב;

וכן בחגי (א׳ ד׳) העת לכם אתם לשבת בבתיכם; ועוד כמה לשונות בהוראה זו.

ומצינו לחז״ל שעמדו על הוראה זו, ואמרו (מגילה, כ״א א) אין ישיבה אלא לשון עכבה, שנאמר (פ׳ דברים) ותשבו בקדש ימים רבים, והכונה שנתעכבתם בקדש.

ומזו ההוראה נראה לפרש טעם הדרשה הידועה בתלמוד ובהלכות לענין מצות ישיבת סוכה, בסכות תשבו, תשבו כעין תדורו (סוכה, כ״ח ב׳), ולא נתבאר איך דרשו זה;

אך חז״ל מפרשי הלשון "תשבו" מעין ההוראה השניה שבארנו, מענין עכבה והמצא במנוחה, משום דלא שייך לפרש בהוראה ראשונה, ישיבה ולא עמידה, והיינו שיהיה אסור לעמוד בסוכה, שלא יתכן כן; אך הכונה, שלא תהא מציאתך בסוכה במצב בהול, מהיר ונחפז לצאת, מפני שאין זה מכבוד המצוה; אך תתעכב בה בתכונת היותך בביתך, ברוח מתינות, בעכבה קבועית ובמנוחה ושלוה, כאדם בתוך ביתו;

וזהו תשבו כעין תדורו – ברוח הדירה שבבית. –


וכן נראה לפרש על פי הוראה זו מלשון "ישיבה" טעם הדרשה במדרש רבה, והובא בפירוש רש״י לתורה ריש פרשת וישב: וישב יעקב, ביקש יעקב לשבת בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף (כלומר, כל ענינו של יוסף המבואר בהמשך הפרשה), ולא נתבאר יסוד לדרשה זו;

אך הבאור הוא, כי מאז נגזרה גזירה לאברהם כי גר יהיה זרעך (פ׳ לך) קבלו עליהם האבות את הגרות הזאת (כן משמע במדרשים ואגדות ובזוהר), ועל כן נאמר באברהם (פ׳ וירא, כ׳ א׳) ויגר בגרר, ולא וישב, וכן שם (כ״א ל״ב) ויגר אברהם בארץ פלשתים, וביצחק כתיב (פ׳ תולדות, כ״ו ג׳) גור בארץ הזאת, ולא "שב", וכן כתיב אצלו בהמשך ישיבת יעקב, בריש פרשת וישב, בארץ מגורי אביו, ולא בארץ מושב אביו; וכה קבלו עליהם תכונת דירתם בכל מקום שהם בתור גירות, שהיא ישיבה ארעית, וכן מצינו בדוד שאמר (תהלים לט יג), כי גר אנכי עמך;

ורק ביעקב כתיב וישב יעקב, וזה נראה כמו שחשב לשבת ישיבת קבע, ואחרי שלא נגזרה עליו ישיבה כזו, לכך נטרד בענינו של יוסף, וחש בנפשו היפך הישיבה בשלוה.

וכן יתבאר בפ׳ תשא (ל״ב ו) וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק, והבאור הוא, דמכיון שעשו סעודתם קבע בישיבת קבע, גרם להם לבא לידי צחוק ולהתוצאות שאחרי כן (ממעשה העגל); ולא כמו באצילי בני ישראל דכתיב בהו (סוף פרשת משפטים) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, ומשמיענו הכתוב, דאף על פי שכבני אדם היו מוכרחים לאכול ולשתות, אך מפני קדושת המחזה לא עשו לאכילתם תכונת קבע, ועל כן לא כתיב בהו וישבו לאכול ולשתות.

ומכל זה יתבאר היטב מה שאמרו במדרש רבה פ׳ נח (פרשה ל״ח) על הפסוק וימצאו בקעה וישבו שם (בראשית יא ב): אמר רבי יצחק, כל מקום שאתה מוצא ישיבה, השטן קופץ, וכמו שבא שם עניין דור הפלגה ובנין המגדל; וזהו מפני שלא יוכל השטן לראות בשלותם של בני אדם (כהוראת לשון ישיבה שבארנו), על כן הוא בא לערבב ולבלבל, להכשיל ולהטריד.

וכה יתפרש הלשון "ישב" מההוראה השניה שבארנו. –


ונשוב לעניין שלפנינו, לעניין למוד התורה במצב המושב של הרב והתלמידים, כמו שבארנו:

הנה אחרי אשר בעת שלומדים בעיון וצריך לצמצם כל תוקף הרעיון וכל שימת הלב לעניין הנלמד, להבין ולהשכיל בטעם ובסברא, אז בוודאי צריכין להיות במצב המנוחה והשלוה, ברגשי מתינות ומרגוע, יען כי אם יהיו בהולים ונטרדים אז אין ממש בטעם הלמוד הנכון, ולא יעלו ממנו דבר ברור ונאמן;

וכמו שאמרו במסכת מגילה (כ״ה א׳) "שמעתתא בעי צלותא (כלומר, דעת צלולה) כיומא דאסתנא" (כיום שמנשבת בו רוח צפונית, שאז השמים טהורים והאויר צח, ועולה לרצון ולקורת רוח, עיין בכורות נ״ט א׳);

ובמסכת פסחים (קי״ב א׳) אמרו, שלא ללמוד במקום שאנשים עוברים ושבים, מפני שמצב כזה מונע מנוחת הרעיון ומטרידוג;

ואפילו מצות פריה ורביה, שבעד קיומה מותר למכור ספר תורה (מגילה, כ״ז א׳), אף על פי כן, יש דעות בתלמוד, שלמען הלמוד במנוחה נדחתה גם היאד.

והנה למצב כזה דרוש שיהא מצב גופו של הלומד בישיבה ולא בעמידה על רגליו, יען כי העמידה אינה מכוונת לצמצום הרעיון ועומק השגת הדבר בבינה נאמנה והגיון ישר כמו זה היושב, ואינו נוח לחקור דבר לאשורו במצב העמידה;

וכן מתבאר בתלמוד מסכת מגילה (כ״א א׳): רכות מעומד, קשות מיושב, ופירש רש״י: רכות, דברים רכים שאפשר (כלומר, שנוח) להשמען, אפשר מעומד, אבל דברים קשים שצריכין עיון רב צריך לישב;

ובמסכת בכורות (ל״ו א׳) איתא, כי בעת שגער רבן גמליאל ברבי יהושע, צוה עליו, אשר בכל משך העת שידרוש הוא (רבן גמליאל) יעמוד הוא (רבי יהושע) על רגליו; ומבואר, שהעמידה בשעת הלמוד הוא דבר קשה עד שנחשב לעונש;

וכן מתבאר ממדרש רבה בתחילת פרשת וירא, שאמר הקב״ה לישראל: לא הטרחתי עליכם לקרות קריאת שמע עומדים על רגליכם, ומבואר, שהעמידה היא טרחה.

ומטעם זה הושאל הפעל "ישב" לתכונת סדור מערכת הדיינים בעת שפטם, כמו: ליושב על המשפט (ישעיהו כח ו), ישבו כסאות למשפט (תהלים קכב ה) ועוד כהנה; וזהו מפני שעל הדיין לשים כל לבו ולהקדיש כל מעינו וצמצום רעיונו לשפוט צדק ולהוציא דין אמת (ואשר מטעם זה אמר אחד החכמים לחבירו: "כד יתיבנא בדינא לא תימא לי מידי״ (ב״ק צ״ו ב׳), וזה הוא, כדי שלא יטרידוהו בענין אחר ויהיה כולו מוקדש לענינו בדין זה שיושב עליו); וכל זה לא יכון בעמידה ורק בישיבה, כמבואר.

וקרוב לומר, כי על יסוד באור הוראות אלו נתקבל למנהג יפה בקבלת פני אורח נכבד, שמיד שהוא נכנם לבית, מראה לו בעל הבית כסא לשבת ומזמינו על זה; וטעם הדבר, כי בזה הוא מראה לו, להאורח, אות חביבות וכבוד, וכאומר לו, סדר עצמך בענינך שעליו באת בנחת ובמתינות, אשר דבר כזה דורש ישיבה ולא עמידה.ה

ומה שמצינו כמה מצות שמצותן בעמידה, כמו שופר, מגילה, הלל, ספירה, ועודו, זה הוא מפני שבזה יש כבוד שמים ביותר, כעומד לפני המלך, יען כי היושב דעתו זחוחה עליו, ואין זה מן הנמוס לפני המקום.

ומבואר מכל זה, כי ביחש לבית תלמוד יכון שם "ישיבה" על פי שתי הוראותיו כאחת: ישיבה במתינות ובנחת, וממילא גם ישיבה ולא עמידה. ועיין עוד במגילה כ״א א, מימות משה וכו׳.

והענין מבואר. –


ואמנם בזמן התלמוד, מטעם שאבאר להלאה, היו קוראים לבית תלמוד או לישיבה בשמות שונים, המורים ענינם ותעודתם, כמו שנחשבם בזה על סדר א״ב, עם מה שנמצאו להעיר עליהם:


א) ״אור נֹגה״ כך מבואר בזוהר פרשת פינחס (רפ״ב א׳); ויתכן, דנקרא בשם זה על פי הפסוק באיוב (כ״ב) ועל דרכיך נגה אור, ודרשו, אור תורה;
ועל פי זה אפשר לפרש מה שאמרו במסכת ברכות (ו' ב'): מי שרגיל לבא לבית המדרש ולא בא עליו הכתוב אומר ואין נגה לו (ישעיה, נ׳), וזה הוא מפני ששם ״נגה״ כנוי לבית המדרשז;


ב) ״בי – רב״ בעירובין (ס״ג א׳): בני בי-רב, ופירש רש״י, בני בית המדרש;


"בי – רבנן״ במגילה (כ״ו ב׳): מבי כנישתא לבי רבנן ומבי רבנן לבי כנישתא, ופירש רש״י בברכות (כ״ה א׳) בי רבנן – בית המדרש;


"בית אולפנא" במדרש רבה קהלת (ז׳); ויתכן ביחש שם זה לבית תלמוד על פי לשון הפסוק באיוב (ל״ג) ואאלפך חכמה, מהוראת למוד, וכמו בשבת (ק״ד א׳) אלף בינה, ופירש רש״י: למד בינה; ובשמואל א׳ (י״ט) על הפסוק הנה דוד בנוית ברמה, תרגומו: בבית אולפנא; ויתכן, דמזה השם יוצא שם התואר "רבי ואלופי״ (מסכת כלה, פרק ו), ועוד אכתוב אי״ה מבאור שם זה להלן בפרק זה, סעיף ה.
וטעם התרגום הנזכר בנוית ברמה – בית אולפנא, אפשר לומר על פי מה שכתבו איזה מפרשים, דהשם "נוית" הוא הרבוי מן ״נות – נוה" והם משכנות בני הנביאים, והיו לומדים אותם שם, ועל כן יכונן לזה שם ״בית אולפנא״ כמו שכתבתי.
אכן בעל ״ארץ קדומים״ משער, שהיא העיר ״נוה״ הנזכרת כמה פעמים במדרש רבה (שיר השירים ב׳, איכה א׳ וקהלת א׳). –


"בית גדול" מבואר בירושלמי מגילה (פ״ג ה״א) דישיבתו של רבי יוחנן בן זכאי ביבנה היתה נקראת ״בית גדול"; וטעם שם זה הוא על פי הדרשה בבבלי מגילה (כ״ו א׳) על הפסוק במלכים ב׳ (כ״ה ט׳) וכל בית גדול – בית שמגדלין בו תורה, ומכון זה לישיבהח;
ומסתבר מאוד, מה שהקבילו שם זה לישיבה דיבנה, משום דאמנם כן, כי ביותר לה נאה ולה יאה שם "גדול" זה, יען כי כנודע היתה ישיבת יבנה למרכז התורה בכל גבול ארץ ישראל, וממנה יצאה תורה והוראה לכל ישראל, כמבואר בכמה מקומות בתלמוד: בה קדשו את החודש ועברו את השנה (שבת, י״א א׳); בה היה מושב הסנהדרין ([[ראש השנה לא ב|רה״ש, ל״א ב׳); בה נשמע בת קול מן השמים (סוטה, מ״ח ב׳); בה עשו תקנות ופסקו דינים להלכה (זבחים, נ״ז א׳); בה יצאה בת קול שהלכה כבית הלל (ירושלמי ברכות, פ״א ה״ז); וחכמיה היו למשל לגדולת המעלה והכבוד, וכמבואר ]]קידושין מט ב|בקדושין (מ״ט ב׳)]], האומר לאשה, הרי את מקודשת לי על מנת שאני חכם, אין אומרים שיהיה חכם כחכמי יבנה וכו׳.


"בית – הועד" פירש רש״י בסנהדרין (צ״ז א׳) בית שמתאספים בו תלמידי חכמים ללמוד תורה; ומזה נובע הלשון באבות (פ״א) יהי ביתך בית ועד לחכמים (ושרש השם הוא "יעד", מהוראת קביעות מקום להתאסף, וכמו בתהלים (מ״ח) המלכים נועדו יחדו);
ועל היות שם זה מורה על בית תלמוד מתבאר גם ממדרש רבה פרשת ויגש, על הפסוק ואת יהודה שלח לפניו – "לתקן לו שם בית־ועד", ואגדה זו מובאה במקומה בילקוט בלשון "לתקן לו שם בית תלמוד", ומתבאר, דהיינו בית ועד היינו בית תלמוד.
וכן מתבאר זה מירושלמי ברכות פרק ד׳, שאמר אחד החכמים לחבירו "כשתכנס לבית הועד עמוד ושאל את ההלכה", ובירושלמי פסחים פ״א ה״א, לעניין ששואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום, אמרו, כי בבית הועד דורשים עוד קודם לזמן זה; ובירושלמי מגילה פ״א ה״ג: מעשה ביום סגריר אחד שלא נכנסו חכמים לבית הועד וכו׳; ומכל זה מבואר, שבית ועד הוא מקום שמתאספים בו חכמים לחקר ענייני התורה. –


"בית המדרש" (או "בי-מדרשא") פעמים אין מספר בא שם זה בתלמודים ומדרשים ואגדות;
וכפי הנראה, שונות היו מדרגות המעלות משם כללי אחד "בית מדרש": היו כאלה שעמדו אך מעט גבוה ממדרגת בתי ספר לילדים, כי מכיון שגמרו התלמידים הילדים עד שנות בר מצוה את תק למודם בבית הספר לילדים, הלכו מיד ללמוד בבית המדרש; וזה מתבאר ממדרש רבה פרשת תולדות על הפסוק ויגדלו הנערים וגו׳, רבי לוי אמר, משל דיעקב ועשו וכו׳, כך כל י״ג שנה שניהם הולכים לבית הספר, לאחר י״ג שנה, זה הולך לבית המדרש וכו׳; הרי דבית המדרש הוא מקום נועד לתלמידים קטנים משנות הילדות;
וכנגד זה מצינו שם "בית המדרש" מכוון למקום הנועד לגדולי חכמי התורה, וכמו שאמרו (ברכות, כ״ז ב׳) "המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש", ופירש רש״י: בעלי תריסין, חכמים המנצחים זה את זה בהלכה (ונראה דנקרא בשם זה על שם מיני כלי זין בשם זה שמשתמשים בהם במלחמה, כמבואר בפ״ח דסוטה); וכן במסכת שבת (צ״ב א׳): אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה וכו׳; [[ביצה כז ב|ובביצה (כ״ז ב׳): ומעשה ושאלו את רבי טרפון ונכנס לבית המדרש ושאל ואמרו לו וכו׳; וביבמות (ע״ו ב׳): הלכה נתעלמה ממך, צא ושאל בבית המדרש; ובגיטין (ס׳ ב׳): לא הוי בידיה (כלומר, נסתפק בפסק ההלכה), אתא ושאל בבי מדרשא; ומבואר שהיה בית המדרש מקום מרכזי לחכמת התורה עד שאין דבר שעניינו לא יהיה נחקר בו.
ועוד מתבאר זה ממה שאמר אחד החכמים לחבירו: מפני מה לא באת אתמול לבית המדרש (פסחים, ע״ב ב׳) וכן: אי אפשר לבית המדרש בלא חדוש; ובקדושין (מ״ד א׳): מה חדוש בבית המדרש או: מה אמור האידנא בבי מדרשא; ובב״ב (נ״א א׳): לא הוית גבן באורתא בתחומא (כנוי לבית המדרש, כפי שיתבאר בסמוך בערך שם זה) דאמרינן מידי מעליתא;
וכל זה הוא לסבת רבוי החכמים הגדולים המנצחים על חכמת התורה בו, וכמו שאמרו בסנהדרין (כ״ד א׳) הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאלו עוקר הרים וטוחנן זה בזה.
ומכל זה מבואר, שהיו בתים כאלה מדרגות מדרגות, קטנות וגדולות וגדולי גדולות, תחת שם כללי אחד "בית המדרש", וכמו שכתבתי.
וכפי הנראה גם בתי כנסיות, אף על פי שבעקרם הם מיוחדים לתפלה, אף על פי כן היו משתמשים בהם גם לבתי ספר, וכפי שמתבאר ממסכת חגיגה (ט״ו א׳ וב׳): עייליה לכמה בי כנישתא (בעברית: בתי כנסיות) ובכל אחד שאל לתנוקות הלומדים בו; ובגיטין (נ״ח א׳): ד׳ מאות בתי כנסיות היו בביתר, ובכל אחד ד׳ מאות תלמידים ומלמדים (ועוד נבאר מזה בסוף סעיף זה).
וקרוב לומר, שעל יסוד מנהג זה שהתינוקות לומדים בבית הכנסת נקרא בית הכנסת בשפת העם "שולע", אף על פי ששם זה בעקרו יונח על בית ספר, אך מפני שהיו משתמשין בו גם לבית ספר קראוהו על שם זה. ועיין עוד מזה בסוף סעיף זה בארוכהט.
ויש להעיר בענין זה במסכת שבת (ל״ב א׳): בעון שני דברים עמי הארץ מתים וכו׳, ועל שקורין לבית הכנסת "בית עם", ופירש רש״י: ״בית עם לשון בזוי, שהכל מתקבצין בו״. עכ״ל;
והנה לבד הפלא בכלל באור זה, מה תכונת בזיון זה, כי הלא תכלית בית הכנסת לקבוץ עם, יפלא עוד, שהרי מצינו בירמיה (ל״ט ח׳) ואת בית המלך ואת בית העם שרפו הכשדים באש, ופירש רש״י (והוא ממדרש רבה) "בית העם – בתי כנסיות". עכ״ל. ואם כן, מה עונם של עמי הארץ אם קוראים לבית הכנסת בלשון הפסוק? ולבד זה, משמעות ענין הכתוב, ששם זה הוא מכובד, מדכולל אותו עם בית המלך ועם חומת ירושלים. ועיין במהרש״א.
ולמרבה הפלא צריך לומר, דברבות הימים נשתנה פשר הוראת שם זה ("בית עם"), ומה שהיה בימי הנביאים מקובל לשם כבוד ותפארת נתקבל אחר כך להוראת בוז וגנאי; ויש כמה ניבים ומאמרים שהוראתם נשתנתה מזמן לזמן; ולמען שלא להפסיק במהלך העניין שאנו עומדים בו כאן, אייחד בזה הערה מיוחדת למשלים אחדים לדבר זה, והבקי במקרא ובהליכות עולם ובשפת העם וסגנונה ויתן את נפשו לחקר דבר זה, ימצא כהנה וכהנהי.


"בית סדרא" הובא בירושלמי מסכת סוכה סוף פרק א, ולא נתבאר עניינו; וכפי הנראה, היתה תעודת ישיבה כזו ללמד להתלמידים איך לסדר חקירת כל עניין והלכה בסדר ובמשפט, דבר על אפניו, מראשית חקירתו עד קץ חריצות משפטו; וזה אמנם למוד נאה ויפה, טוב ומועיל, ומלמד להחזיק במעוז הסדר בכל דבר ועניין, במערכת דבר כמשפטו וישרו, וגם בענייני חול ובדרכי החיים;
ובתלמוד מצינו כעין תואר כזה, במסכת פסחים (ק״ה ב׳) אמר אחד החכמים "אנא סדרנא אנא", ופרשו המפרשים "מסדר הלכות" ואין זה מבואר, ולפי שבארנו אנו, העניין מבואר ומבורר.
ובמסכת חולין (קל״ז ב׳) איתא "ריש סדרא בבבל" ופירש רש״י: "ריש סדרא — ראש ישיבה", אבל לא פירש תכונת זה השם ועניינו;
ועוד נכתוב אי״ה מענין זה להלן במבוא פרק י׳ (הנקרא "תפאדת וגדולה") בתחילת סעיף א׳. —


"כלה" במסכת ברכות (נ״ז א׳): נעשה ראש לבני כלה; בסוכה (כ״ו א׳): עייל לכלה; [[מועד קטן טז ב|במו״ק (ט״ז ב׳): יומי דכלה; בב״ב (כ״ב א׳): רב נחמן בר יצחק ריש כלה הוי; ויתכן דנקרא כן על שם קבוץ תלמידי חכמים המתאספים בהמון בעת דרשת החכם, כי הוראת שם "כלה" בארמית הוא אוסף וקבוץ; ומזה עניין הלשון בברכות (ו׳ ב׳) אגרא דכלה דוחקא, כלומר, שמקבלין שכר על זה שדוחקין עצמן בהמון לשמוע דרשת החכם.
ובאחת מתשובות הגאונים מבואר, שכסף ההכנסות המתקבץ לכלכלת התלמידים בני הישיבה היה נקרא אצלם "הכנסת כלה" על שם כנוי שם זה לישיבה, כמבואר; ומזה הלשון בתפלה "לרישי כלה". ועיין בסמוך בסעיף הבא מתעודתו של ראש ישיבה המכונה "ריש כלה". —


"כרם" בירושלמי ברכות (פ״ד ה״א): ״תמן תנינן, את זו דרש רבי רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה. וכי כרם היה שם (זה מלשון הירושלמי), אלא אלו תלמידי חכמים שהיו יושבים שורות שורות ככרם", ע״כ; ועיין בבבלי מסכת ב״ק (קי״ז א׳) מסדר מושב השורות.


"מ) "מתיבתּא" בעירובין (כ״א ב׳): לא שכיחי מתיבתא; ביבמות (ק״ה ב׳): אתא רבי למתיבתא; בגיטין (ו׳ א׳): כיון דאיכא מתיבתא, ובב״מ (פ״ה א׳): מתיבתא דרקיע, ועוד בכמה מקומות; והוא תרגום ארמי מן ״ישיבה״; ומזה הלשון הרגיל הרבה בתלמוד, יתיב, יתבי, תחת ישב, ישבו.


"ת) "תּחומא" כך מתבאר לי מתלמוד מסכת ב״ק (כ׳ א׳) וב״ב (נ״א א׳), שכך היתה נקראת אצלם ישיבה או ביהמ״ד, שכן איתא שם: אמר ליה רב נחמן לרב הונא, לא הוי מר גבן באורתא בתחומא דאמרינן מילי מעליתא; וטעם יחוש שם זה לביהמ״ד או לישיבה, פירש רשב״ם, משום דבתי מדרש שלהם היו בסוף תחום העיר, כדי שיוכלו לבא לשם בשבת מן העירות שמסביב, עכ״ל;
ועל פי זה ארווח לן להבין מאמר סתום אחד בחז״ל (סנהדרין, י״א א׳): פעם אחת גזרה מלכות הרשעה, שכל הסומך (סמיכת חכמים) יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה תחרב, ותחומין שסומכין בהם יעקרו, ע״כ; וטרח הרבה מהרש״א בהוראת הלשון ״ותחומין״ ובעניינו, עיין שם; אבל האמת הוא, שהוא כנוי לבתי מדרש, שהיה הנהוג להסמיך בבית מדרש, ושעור הלשון: "ובתי מדרש שסומכין בהם";
וכן תתבאר על פי זה אגדה אחת במסכת עירובין (כ״א ב׳): דרש רבא, מאי דכתיב (שה״ש, ה׳) לכה דודי נצא השדה, אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, רבונו של עולם, בוא ואראך תלמידי חכמים העוסקים בתורה מתוך הדחק וכו׳, ע״כ; ולא נתבאר איך סמיך זה על לשון "השדה" שבפסוק;
אך הבאור הוא, משום דכיון דכפי שנתבאר, היו בתי המדרש שלהם בסוף תחום העיר, מקום גידול השדות שסביבות העיר, ועל כן סמיך לדרוש מה שדרש על הלשון נצא השדה, ברמז לבתי המדרש ששם היה מקומם.
"תּרבּיצא" במסכת מנחות (פ״ב ב׳): בתרביצא אמרי וכו׳, ופירש רש״י ותוס׳, שהוא כנוי לישיבה על שם שמרביצין בה תורה, ובתחילת הסעיף הבא אבאר אי״ה מה שנראה לי בבאור שם זה. —

ועוד נמצא ממין השמות האלה השם "שוקא דרבנן" (חולין, מ״ט ב׳), ולא נודע לנו עניינו; וקרוב לומר, שהוא ממובן רחוב, כלומר, הרחוב שיגורו שם רבנן, שכן תרגומו של הפסוק במשלי (א׳) ברחובות תתן קולה — בשוקי יהבי קלא.

והיו ישיבות כאלה שהיו נקראות על שם מיסדיהן או על שם ראשי החכמים שפקדו עליהן: דבי רבי ישמעאל, דבי רבי נתן (שבת, ק״ה א׳), דבי רבי אליעזר בן יעקב (עירובין, נ״ד א׳, ועוד); דבי רב ענן (שם, שם ב׳); דבי שמואל (פסחים, ל״ט א׳); דבי בר קזא (כתובות ק״ב סע״ב); דבי רבי ינאי (ע״ז י״ט א׳); ובירושלמי מסכת שביעית (פ״ח ה״ו) איתא, שתלמידי ישיבת רבי ינאי נחשבו לו כבני ביתו, והיו מאוכלי שלחנו ועסקו בעבודת שדותיו ולקחו חלק בתבואהיא. —

וטעם תוספת כל השמות שחשבנו לשם "ישיבה", ומהם בלשון ארמית, יתכן לומר, משום דבכלל היו הישיבות מתפרנסות בעזרת הנדיבים בעם (כאשר נבאר בסעיף הבא), ובזמן התלמוד, כנודע, היה ההמון מדבר ביותר ארמית (אשר על כן היו קבועים "מתורגמנים" לתרגם פרשיות התורה ללשונם בשעת קריאת התורה ובשעת דרשת החכמים, כנודע במסכת מגילה (כ״ה א׳) ובכתובות (ח׳ ב׳) ובכמה מקומות), והיו החכמים מוכרחים להשתמש בכמה שמות ועניינים בלשון ההמון, וכן גם בשם "ישיבה" ובאחד השמות הנזכרים; ועפ״י רגילות הלשון מצאו להם השמות האלה לפעמים מקום גם בגוף הספרות התלמודית והמדרשית.

ובסוף עניין זה אעיר על שם עוד בית תלמוד אחד, שהיה נוהג גם לפנים וגם היום, וערכו נמוך מערך כל אלה בתי הלמוד שחשבנו, יען כי בעקרו נוסד רק בעד ילדים ותנוקות, והוא בית התלמוד שנוהגין לקרוא "בית ספר", ושם ילמדו את הילדים תורה עד גבול הלמוד העיוני בתלמוד, בהרחבת הרעיון ובהתפתחות ההגיון; וכיון שהגיעו לגבול זה ילכו משם אל בית המדרש; וזה מתבאר ממ״ר פ׳ תולדות (שהבאנו למעלה בערך "בית המדרש") על הפסוק ויגדלו הנערים: עד י״ג שנה שניהם הולכים לבית הספר, לאחר י״ג שנה זה הולך לבית מדרש (מוסב על יעקב) וזה (עשו) לבית עכו״ם.

ויסוד שם "בית ספר" לא נתבאר, ונראה שנשתבש קצת השם, ודרוש להיות "בית סופר״, יען כי הסופרים היו המורים והמלמדים בעם, וכמבואר בב״ב (כ״א א׳) סופר מתא, ופירש רש״י: מלמד העיר, ובסוף מסכת קדושין (פ״ב א׳) במשנה, לא ילמד רווק סופרים, ופירש הרע״ב, לא ירגיל עצמו להיות מן הסופרים, כלומר, מלמד תנוקות, עכ״ל, וכן בשבת ל״א א׳, קול סופר, פירש רש״י, קול מלמד תנוקות. וגם הם היו כותבים מגילות מגילות ללמדם לתנוקות; ושם "סופר" משותף עם שם "כותב" כמו "עט סופרים" (ירמיה, ח׳) "קסת הסופר" (יחזקאל, ט׳), וזה היה תואר עזרא הסופר, כמו שנאמר בו "סופר מהיר בתורת משה" (עזרא, ז׳) "והשכיל להבין (כלומר, לתת להבין לזולתו) את דברי התורה" (שם); וכן נאמר על יהונתן בן דוד, שהיה יועץ ומבין וסופר (דהי״א, כ״ז).

וראיה נאמנה על אמתת השערתנו בתקון שם זה (מן בית ספר לבית סופר) שכן ברבים אמנם מצינו מפורש בשם זה, כמו בכתובות (ק״ה א׳) "בתי סופרים ובתי מדרש״ ופירש רש״י: בתי סופרים, ללמד לתינוקות, עכ״ל, וכן הוא בירושלמי פרק ד דתענית, והנה לא נאמר בתי ספר, כי אם בתי סופרים;

ותהיה לפי זה הוראת השם "בית סופר" מעין הלשון "בית המורה", ומצינו לשון זו במקרא "בית יהונתן הסופר" ([[ירמיהו לז טו|ירמיה, ל״ז).

וראוי להעיר, כי השם школа ,Szkola, אשר בשפת הסלאוים יורה על בית ספר, ומקורו משפת לאטיני chola (בהשמטת אות к), נמצא גם בספרותנו העתיקה: בשמות רבה (פרשה ט׳): שלח והביא תנוקות מאסכולי שלהם, ובילקוט פרשה בהעלתך (רמז תשל"ו), הפדגוג (המורה) מוליכו לאסכולי: וברבות הימים נצטמצם השם בהשמטת האל״ף, מפני קלות הברתו, אשר על כן נוח להשמט, וכמו שנבאר מזה אי״ה בארוכה להלן במבוא בהמשך פרק ז׳ ("חסר ויתר").

וקרוב לודאי, כי השם Schule בשפת אשכנז (וכן ביהודית) המתיחש אל בית ספר, עקרו גם הוא מן השם "אסכולי" שזכרנו, ונתכוץ בהכרתו ונתקצר באותיותיו, בהשמטת האל״ף והכ״ף; וכנודע, חזון נפרץ הוא בשפות עתיקות שכמה מלים מהם נתקצרו ונתכוצו בבואם לשפות אחרות להשתמש בהם.

ומה שנתקבל אצלנו השם "שולע" לבית תפלה (בית הכנסת) — הוא מפני שלפעמים משתמשים בהבית הזה גם לבית ספר לילדים, וכמו שהוכחנו מזה למעלה בערך שם "בית המדרש" והוכחנו זה ממקומות שונים בתלמוד; אך לפי זה אמנם יותר היה מכוון לכנות בשם זה את "בית המדרש"; ואולי ברבות הימים נשתבשה הקריאה משם זה מן בית המדרש לבית הכנסת. —

הערות[עריכה]

הערה א: ראה מעניין זה במסכת ב״מ (פ״ד ב׳) וביו״ד סיטן רמ״ו סעיף טו ובהגהות רמ״א שם. – והנוסע ר׳ יוסף הלוי משארני בספר המסע שלו (פט״ב, תרמ״ד) מספר, כי עוד עד היום, בתוך כמה מנהגים בעיר בגדד השוררים שם עוד מזמן חכמי התלמוד, נראה גם סדר מערכה כזו בלמודיהם. –


הערה ב: ואיזה מפרשים פרשו פסוק זה בעניין אחר, ופירוש זה מבואר. –


הערה ג: ומסופר על הגר״א מווילנא, שבעת שהיה צריך להתעסק בברור עניין עמוק בתורה היה מצוה לסגור את דלתי החלונות גם ביום, ולמד לאור הנר, כדי שלא יבלבלו אותו העוברים ושבים בחוץ; וקרוב לומר, שנשתמש בזה בעצת חז״ל אשר בזה, כדרכו בכל מהלך החיים שלו, כנודע. –


הערה ד: וניחא לי לבאר עניין זח עם דבר חדוש שיש לי בו:

זה לשון הגמרא במסכת קדושין (כ״ט ב׳):
"ת״ר, ללמוד תורה ולישא אשה (כלומר, מי שיש לו חובות למלא שתי מצות אלו) ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה. אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה, נושא אדם אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אמר, (וכי) רחיים בצוארו ויעסוק בתורה? (בתמיה), ולא פליגי, הא לן והא להו", עד כאן;
ופירש רש״י: "הא לן, לבני בבל, שהיו הולכים ללמוד תורה בארץ ישראל, ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטלים עליהם, לכך נושא אשה דהוי בלא הרהור, ואחר כך הולך ולומד תורה, והא להו, לבני ארץ ישראל, הלומדים במקומם, אם נושא אשה יהיו צרכי הבית מוטלים עליו ויבטלוהו", עד כאן לשונו;
ובתוס׳ הקשו על באור זה, דכיון דתלי הדבר כדי להיות בלא הרהור, הרי עדיין איכא הרהור, כיון דלומדים חוץ למקומם, וגם קשה, דכיון דנושא אשה מקודם, איך יצא חוץ לביתו, והלא צריך לו לחזור אחר מזונות ביתו?
ולכן פרשו בשם רבינו תם להיפך מפירוש רש״י, והוא "דרבי יוחנן דאמר "רחיים בצוארו ויעסוק בתורה", מסיב דבריו אלה לבני בבל, שאינו יכול להניח אשתו וללכת, וגם הם עניים; ושמואל דאמר נושא אשה תחלה – מסיב דבריו לבני ארץ ישראל, שיכולים ללמוד במקומם, וגם הם עשירים", עד כאן לשונם;
והנה מלבד דוחק כל הפירושים (עיין במפרשים) עוד נטרדו התוס׳ בדברי עצמם שהבאנו, יען כי לדבריהם יוצא, דשמואל שהיה מבבל יורה דרך לבני ארץ ישראל, ורבי יוחנן שהיה מארץ ישראל יורה דרך לבני בבל, ואין זה מדרך התלמוד; והשתדלו ליישב זה ולומר, דלשמואל היו תלמידים מארץ ישראל, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל, והורו להם; ושוב הקשו גם על זה;
ובתוס' ר״י הזקן (בגליון הש״ס, דפוס ווילנא) פרשו: "הא לן, לבני בבל, שיצרנו מתגבר עלינו, והא להו, לבני ארץ ישראל, שמתוך שהם חפצים בתורה אין יצרם מתגבר עליהם", עד כאן לשונו;
וכמה דחוקים וטרודים הדברים, וגם תשובתם בצדם, כי הלא החקירה היא בבני בבל "שרוצים ללכת ללמוד תורה" אם כן הלא הם חפצים בתורה, ואם כן הם ביחש זה כמו בני ארץ ישראל, ולמה זה איפה יתגרה יצרם עליהם יותר מאשר על בני ארץ ישראל, שכל כבושם את יצרם הוא מפני חפצם בתורה?
והר״ן בחדושיו לרי״ף פירש בבאור הלשון "הא לן והא להו" על דרך זו: "הא לן, לבני בבל, שהנשים מתעסקות במשא ומתן, והא להו, לבני ארץ ישראל, שנשותיהם מעונגות ואוכלות ואין עושות".
והנה בנוגע לנשי בבל מצינו בגמרא מפורש ההיפך, שהיו מפונקות ואוכלות ואין עושות; ומבואר זה במסכת פסחים (נ׳ ב׳);
וגם יש ראיה דנשי בבל לא היו עסקניות לפרנס את בעליהן (הלומדים) ממה שאמרו במסכת יבמות (ס״ג סוף ע״א) שאשתו של רב חייא היתה מצערת לו, ובדברו על זה עם רב, שגם הוא נתפס בצער כזה, אמר לזכותה ולזכות שאר נשים כאלה "דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא״; וידוע, דרב ורבי חייא היו בבבל, כמבואר במסכת שבת (ס׳ א׳) ובעירובין (פ׳ א׳) ובחולין (קל״ב ב׳) ובכמה מקומות בתלמוד; והנה אם היו הנשים שבבבל דרכן להיות עסקניות ולפרנס את בעליהן, הלא היה אומר לזכות גם זה "שמפרנסות אותנו".
וכן ראיה לזה מיבמות (ס״ה א׳): אמר רבא, נושא אדם כמה נשים, ובלבד שאפשר לו למקים בסיפוקייהו, כלומר, לפרנסן; ורבא, כנודע, היה בבבל, כמבואר בעירובין (ס״ג א׳) ובביצה (ל׳ א׳) ועוד בכמה מקומות; ומבואר, דנשי בבל גם לא היו יכולות לפרנס את עצמן, (מדתלי תנאי זה בבעל) ומכל שכן עוד לבעליהן.
ובנוגע לנשי ארץ ישראל, שכתב, שהיו מעונגות ואוכלות ואין עושות – הנה גם בזה מצינו בתלמוד ההיפך: מצינו שהיו הנשים גזבריות (במשנה שבת, ס״ב א׳), ובגיטין (מ״ה א׳) חקרו על דבר פקידות אפטרופסות לנשים, ואיירי שם בנשי ארץ ישראל; ובמסכת ב״ב (נ״ב א׳) הובאה מתניתא מארץ ישראל בדין אשה עסקנית ושטרות יוצאים על שמה; וגם הכתוב משבחה לאשת חיל, סדין עשתה ותמכור (משלי, ל״א), ועוד מהרבה מקומות מוכח זה.


ולכן, לולא דברי כל המפרשים שהבאתי, הייתי מסיב הלשון שבגמרא "הא לן והא להו" לכונה אחרת מעניין אחר כלל;
והוא על פי הגמרא דמסכת יבמות (ה׳ ב׳) בענין החקירה "מנא לן דעשה דוחה לא תעשה״, ושאלו: למה לא ניליף ממצות מילה שדוחה את לא תעשה דשבת, שמלין בשבת ועושין חבורה, ותרצו, כי ממצות מילה אין ראיה, מפני שהיא מצוה שקודם הדבור (כלומר, קודם מתן תורה) וחמורה ביותר (ואפשר לומר בטעם חומרתה, מפני שהיא עתיקת יומין ראויה לנחול כבוד ביותר, ככל דבר עתיק יומין);
ומבואר מפורש מזה, דדעת הגמרא הבבלית, דלמצוה שקודם מתן תורה יתר שאת על מצוה שאחר מתן תורה;
אך לא כן דעת התלמוד הירושלמי, ודעתו מפורש להיפך, דלמצוה שאחר מתן תורה יתר שאת על מצות שקודם מתן תורה!
הנה כי כן כתבו התוס׳ במסכת קדושין (ל״ח א׳) בזו הלשון: בירושלמי מקשה, למה אין יוצאין חובת מצה בפסח במצה של חדש (של תבואה חדשה, שנקצרה קודם קצירת העומר), ולמה לא תדחה העשה דאכילת מצה את הלא תעשה דאיסור חדש, ותירץ (הירושלמי) שמצוה שקודם הדבור אינה דוחה מצוה שאחר הדבור (מתן תורה), ומצות מצה נצטוו ישראל עודם במצרים, ואיסור חדש, לאחר מתן תורה (ואפשר לומר סברת הירושלמי בזה, דמצוה שאחר מתן תורה היא חשובה בערך זה, מעין "גדול המצווה ממי שאינו מצווה", וביחש זה, גדול המצווה במתן תורה מהמצווה קודם מתן תורה, כי "גדול יום מתן תורה כיום שנבראו בו שמים וארץ").
וכללו של דבר: להבבלי יתר שאת למצוה שקודם מתן תורה ולהירושלמי – למצוה שאחר מתן תורה;
והנה ידוע, דמצות פריה ורביה היא מצוה שקודם הדבור (מתן תורה), ועליה נצטוו עוד אדם הראשון ונח ובניו; וכנגד זה, מצות תלמוד תורה היא מצוה שאחר מתן תורה, דילפינן מן ודברת בם, ולמדתם, והגית בו, ועוד למודים שונים בזה, כידוע;
וזהו שאמרו: הא לן, לבני בבל, דיתר שאת למצוה שקודם מתן תורה, נושא מקודם אשה ואחר כך ילמוד תורה, והא להו, לבני ארץ ישראל, דיתר שאת למצוה שאחר מתן תורה, צריך להקדים מצות תלמוד תורה לנשואי אשה, כמבואר.
והנה אחרי דקיימא לן דהלכה כבבלי נגד הירושלמי, מכוון הלשון שאמר רב יהודה בשם שמואל, הלכה, נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה; ורבי יוחנן השיב על זה מצד הסברא, רחים בצוארו ויעסוק בתורה? ורצונו לומר, דאפילו לשיטת הבבלי אין סברא להקדים נשואי אשח לתלמוד תורה, מפני שזה דבר שאי אפשר, מפני הרחים שבצוארו, כדמפרש. –


הערה ה: ואל מדה יפה זו, מהראוי היה לרופאינו-דוקטורינו ללמוד, לשמוע ולקיים, אשר בעת שיבא לפניהם חולה לשאול בעצתם יזמינו אותו לשבת על הכסא ולשמוע ולהשמיע לו כשהוא יושב ולא כשהוא עומד על רגליו; יען כי הזמנה זו, על פי האמור בפנים, היתה מעין הודעה מיחושו הטוב של הרופא אליו, ורגש היחש הזה היה נותן לו עוז ואומץ הרוח להרצות דבריו לפני הרופא במנוחה ובמתינות, וכן להשתמש בדברי תשובת הרופא, דבר על אפניו,

ולא יבהל ולא יבלבל דבריו, ולא יטעה ולא יכשל בדברי הרופא ובהוראותיו לו.

אך לדאבון לב ולחרפת הצדק והיושר, רוב רופאינו, לבד שלא ימלאו את תפקידם על פי מדה יפה זו, אך הם עוד בשעת קבלתם את אורחיהם – חוליהם, כמו נרדפים על צוארם, ורגע לשעה יחשב להם, ונפשם גחלים תלהט לשלות מהר את החולה מעל פניהם, למען יוכלו לקבל אורחים הדשים העומדים אחר כתליהם ונכונים להריק להם את כיסיהם... וכדי בזיון וצער.
ולרופאים כאלה לא יכון כלל שם רופאי חולים, כי אם רופאים חולים, חולים בשפלות הנפש ושפלים במעלת הרוח.
ויותר יכון להם מליצת הנביא (מיכה ז ב), כי בהתאוננו על רעת בני דורו, הוא אומר: "טובם כחדק ישר ממסוכה". ויש לפרש הכונה, שרוצה לומר, שגם הטוב שבהם (בבני דורו) הוא רק כקוץ (היינו חדק) ישר הנמצא בגדר חוהים, שגם הוא בישרו מכאיב כאחיו הנלוזים (והמפרשים פרשו בענין אחר);
והנה גם הטוב שברופאים הוא כקוץ מכאיב לאורחיו – חוליו בהנהגתו הזולית אתם, וצר מאוד על בעלי השכלה משכלת כאלה. ואשרי מי שלא חמאן.
ועל יחושי בכלל אל הרופאים ואל תרופותיהם ואל כל עניניהם אדבר אי״ה ברחבה בחבור, חלק ד, פרק מ״ב, סעיף ב׳.


הערה ו: סימן למצוות שמצותן בעמידה, והן שמונה במספר: הלל, ספר תורה (קריאת התורה), כּהנים (לדוכן), תּפלה (שמונה עשרה), ודוי (ממעשרות ובכורים, פרשת כי תבא), שׁופר, מגילה, ע'ומר (ספירת העומר) – סימנם בלשון הפסוק בפרשת כי תבא הסכּת וּשמע.


הערה ז: ברבות הימים מצאתי בענין זה הערה נפלאה מרבי יעקב עמדין (יעב״ץ), ולתכלית זה אעתיק לשון הזוהר בזה: "ושכינתא נגה, ונגה לאש, ומהכי קרו לבי כנישתא אור נגה", עד כאן;

ועל זה כתב ר' יעב״ץ במטפחת ספרים שלו (ח״א, י״א) בזה הלשון: הכנוי "אש נגה" (כנראה קרא הוא בזוהר "אש נוגה" תחת אור נגה) Esnoga משובשת מן Sinagoga;
והנה הערה זו מריחה בפלפול חריפי; ויותר נכון לומר, דעיקר שם "סינאגוגא" נשתבש משם הארמי "כנישתא" (בי כנישתא (עיין בסמוך) שיסודו מעברית "כנסת״, וענינו בית הכנסת, כמבואר במגילה (כ״ו ב׳) ובכמה מקומות בתלמוד, ומי בא עד פשר השבושים. –


הערה ח: בגמרא כאן בא ענין זה בזח הלשון: "דרש בר קפרא, מאי דכתיב (מ״ב, כ״ה) וישרוף את בית ה׳ ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול (מוסב על נבוזראדן), בית ה׳ – זה בית המקדש, בית המלך, אלו פלטרין של מלך, ואת כל בתי ירושלים – כמשמעם. ואת כל בית גדול, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר, מקום שמגדלין בו תורה, וחד אמר, מקום שמגדלין בו תפלה", עד כאן;

והנה מה שאמר "ואת כל בתי ירושלים כמשמעם", אינו מבואר, כי הלא כל הפסוק נדרש כמשמעו: בית ה׳, זה בית המקדש, ובית המלך, אלו פלטרין של מלך, ואם כן מה ראה לומר דוקא רק בבתי ירושלים – כמשמעם, בעוד שכולם מתבארים כמשמעם.
וקרוב לומר על פי חמבואר בירושלמי שהבאנו, שדרשו, ואת כל בתי ירושלים אלו ת״פ בתי כנסיות שחיו בירושלים; והנח לפי דרשה זו שוב אי אפשר לפרש כמו שמפרש בבבלי ואת כל בית גדול – שמגדלין בו תורה ותפלה, דהיינו הך דבתי ירושלים שהם בתי כנסיות, ולא יתכן לשנות ענין אחד;
ולכן באו בבבלי להוציא דרש זח (מן ת״פ בתי כנסיות), ואמר, שבתי ירושלים כמשמען, כלומר, ולא בתי כנסיות, כאשר בירושלמי, כדי שיוכל אחר כך לדרוש על "בית גדול" שמגדלין בו תורח ותפלה. –


הערה ט: והנוסע ר' יוסף הלוי טשארני, שהלך במלאכות חברת "כל ישראל חברים" אשר בפאריז למדינת מארוקו להתחקות על מצב חיי ישראל שם, מעיד, כי עוד היום נמצאים בעיר אחת שם עשרה בתי כנסיות, ומשתמשים בהם גם לבתי ספר ות״ת. – וידוע, שהרבה ממנהגי ישראל שם נובעים עוד מזמן תקופת התלמוד. –


הערה י: כמו למשל, רגילים בדורות האחרונים לכלול בין התוארים היותר מכובדים לבעל תלמוד גדול את התואר "צנא מלא ספרי", בעוד שבזמן התלמוד היה פתגם זה מקביל לגנאי, לומר, שהאיש המתואר בו הוא רק "סל מלא ספרים ואינו יודע מה שבתוכם" (עיין מגילה כח ב וברש״י).

והשם "עם הארץ" – בא בתורה לשבח ולגדולה, כמבואר בתורת כהנים (ספרא) והובא בפירוש רש״י לפרשת קדושים על הפסוק (ויקרא כ ד) ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם וגו', ופרשו – עם הארץ, עם שבגינו נברא הארץ (כפי הנראה, רומז למה שכתוב בבבראשית רבה בתחילת פרשת בראשית, שבשביל ישראל נברא העולם); דבר אחר, עם הארץ, עם שעתיד לירש את הארץ, ורומז לישראל. והנה מבואר שבח ומעלה בשם זה;
ובזמן חז״ל היה שם זה להוראת שפלות ופחיתות המעלה ולסמל הבערות וההדיוטיות, ולא האמינו חז״ל באמונתם ובתומתם, והפליגו בפחיתות ערכם ובנפשם הגסית ובתכונתם המשחתית, כנודע (עיין פסחים מ״ט ב׳). –
והשם "בעל חוב" נשתנתה הוראתו בהיפוך מוחלט: אז בימי חז״ל היה שם זה מקובל ומשתמש כתואר להמלוה, זה שחיבים לו, כמו שמורים הלשונות: בעל חוב גובה מבינונית (גיטין, מ״ח ב׳); אתא בעל חוב וטרפה (כתובות, צ״א ב׳); בעלי חובות באים ונפרעים (נדרים, מ״ז ב׳); ובב״ר (פ׳ פ״ה) כאן מצא בעל חוב לגבות את חובו, וכהנה הרבה;
והיום מקובל ומתיחש שם זה להלוה, זה שהוא חייב לאחרים, וכשאומרים "פלוני בעל חוב גדול" המובן הוא, שחייב כסף הרבה או לאנשים הרבה.
וכנראה גם בזמן הראשונים הבינו שם זה כמו שאנו מבינים אותו היום, שכן מתבאר מרש״י לישעיה (נ״ח ג׳) על הפסוק וכל עצבכם תנגשו, כתב בזו הלשון: הבעלי חוב הנעצבים על ידכם תנגשו, עכ״ל. –
ולשון הכתוב בישעיה (מ״ט י״ב) מהרסיך ומחריביך ממך יצאו, שאמתת מובנו הוא, שאלה שהרסוך והחריבוך יעברו ויחלפו מאתך ויכלו ויתמו, והוראת הפעל "יצא" כאן מתפרש מלשון "בצאת השנה" (פ׳ משפטים), בצאת נפשה כי מתה (פ׳ וישלח), בצאת היין מנבל (ש״א, כ״ה), ועוד כאלה; וההכרח לפרש כן כאן, שהרי פסוק זה איירי בנחמת העתיד, בין יתר הנחמות ביום הגדול, יום נחמת ציון וירושלים;
ובכל זאת, במשך הימים נתקבלה הוראת לשון זו במובן הפכי, במובן "שהרסיך ומחריביך יבאו ממקורך שלך, כלומר, לא מן החוץ, מאנשים זרים, כי אם בניך שלך, עצמך ובשרך, הם הם יהרסוך ויחריבוך, וכמו שהוראת הפעל "יצא" הוא במובן "התגלות המקור והופעתו", וכמו הוראת הלשון ונהר יוצא מעדן (פ׳ בראשית); השמש יצא על הארץ (פ׳ וירא); עד צאת הכוכבים (נחמיה, ד׳) ועוד;
ואמת, כי עיקר הרעיון מהמובן המאוחר הזה נמצא נם בחז״ל, שכן אמרו בסנהדרין (ל״ט ב׳) "מניה וביה אבא ליזל נרגא", כלומר, מיער עצמו עושין יד להגרזן לחטוב בו את עציו;
ויותר מפורש זה במדרש רבה בראשית סוף פרשה ה׳ בציור כזה: "כיון שנברא הברזל התחילו האילנות מרתתים (מפחדים, שיניפו עליהם הברזל לחטוב בהם), ואמר להם הברזל, עץ מכם אל יכנס בי (להעשות בית יד לגרזן או למגרה) ואין אחד מכם נזוק", עכ״ל; והכונה, כי קרדום הברזל בלא בית יד של עץ לא יוכל לפעול מאומה;
ומבואר, כי מחריביהם של העצים יבאו מהם עצמם; ויתכן, דזהו באור הלשון ממליצת חז״ל "אין האילן נעקר אלא בבן מינו" (תנא דבי אליהו רבה, פרק כ״ט);
אך אף על פי כן, להעמיס כונה זו בלשון הפסוק מהרסיך ומחריביך ממך יצאו במובן כזה שנתקבל בפי הבריות – היא טעות גדולה ושגיאה גסה. –
והמאמר שבתורה "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" (פ׳ קרח) שטען משה בלשון תמיה ופליאה, ואשר כנראה מהמשך הפרשה שם נתקבלה טענה זו לצודקת גם לפני הקב״ה – הנה במשך הזמנים נתקבל המאמר בסגנון נחותי, וכמו שאמרו בתלמוד קדושין (ל״ט ב׳) עבר אדם עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה, ובמכילתא פרשת יתרו: ישראל אחד חוטא וכולם נענשים; וביהושע (ז׳) על חטא עכן קורא הכתוב שם (פסוק י״א) חטא ישראל. ובמדרש חזית על הפסוק אל גינת אגוז: נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה אתה נוטל אחד מן הכרי וכולן מתגלגלין, כך ישראל, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף.
ואמנם בכלל תמיהני מאוד על תמיהתו של משה רבינו שהביע בסגנון התמיה, האיש אחד יחטא וגו'? והלא מדה זו יסודה כמעט בעצם בריאת העולם, כי על פי חטאו של אדם הראשון נענשו כל הדורות הבאים, ועם קללת חוה נתקללו כל הנשים לדורות; ובשביל צערה של הגר מאמנו שרה נסבול כולנו מישמעאל (רמב״ן פרשת וירא); וכן אמרו (סנהדרין, צ״ב א׳) כי עקבי עון העגל נשאר לדורות וכל דורות עולם ישאו עונו, וכן דרשו על הפסוק בפרשת בחקתי, וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו (עיין שבועות ל״ט א׳), וכן בפסוק דיהושע שהבאנו, וצ״ע. –
וכן נשתנו מזמן הנביאים לזמן התלמוד כמה ניבים יחידיים, כמו השם סכל (בקהלת) שמובנו שוטה, ובתלמוד (שבת ל׳ ב׳): אן סכלנותך (איפה חכמתך); קלס (ללעג ולקלס) ובתלמוד: קילוס (שבח); סתר (טמון) ובתלמוד: סתירה (פזור) והרבה כהנה. –
וכעין שנוי המובנים שהבאנו מצינו בענין "שנוי השם", שנתהפכו המובנים מכפי שהיו בעקרם ובתחלתם:
כי מצינו בתורה, שהשנוי הבא במצב חיי האדם גורם לו שישתנה שמו לפי ענין המצב הנשתנה, כמו באברהם: ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך (פ׳ לך); והנה הסיבה (מהנתינה אותו לאב המון גוים) באה מקודם, ועל פי סבה זו נשתנה השם לפי ענינו;
וכן ביעקב: לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל. והנה גם כאן באה הסבה מקודם, ועל פיה נשתנה השם לפי ענינה;
וכן בנעמי: קראנה לי מרה כי המר שדי לי מאוד (רות, א׳), הנה באה הסבה מהמרירות מקודם, ועל פיה דרוש השם להשתנות; והרבה מצינו כזה במקרא;
אבל נהגו להאמין בהיפך, כי שנוי השם מביא לשנוי המצב, ועל כן נהגו לשנות השם לחולה, לוםר, כי על פי שנוי שמו ישתנה מצבו מרע לטוב וממות לחיים, או כי אם נגזרה גזירת מות על פלוני אשר בשם פלוני לא תכון הגזידה על פלוני אשר נקרא עתה בשם אחר וכפול; ומיוסד זה המנהג על מאמר חז״ל, ששנוי השם קורע גזר דינו של אדם (רה״ש, ט״ז ב׳), וזה על פי ההסבר שכתבנו.
והנה לכאורה הוא פלא, אך נוכחתי, כי אמנם חז״ל בזה לשיטתם ולדעתם, שאמנם אפשר להשתמש בקדמות המסובב להסבה, כלומר, לסבב סבה ולהאמין, כי על פיה יבוא הדבר הנרצה או ישונה לטוב;
כאשר כן מצינו בתלמוד מסכת הוריות (י״ב א׳) ובכריתות (ה׳ ב׳): "אמר רבי אמי, האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתיה (אם יוציא שנתו) או לא, יתלה שרגא בעשרה יומי שבין ראש השנה ליום הכיפורים בביתא דלא נשיב זיקא, אי משיך נהורא נידע דמסיק שתיה";
"והאי מאן דבעי למיעבד עסקא ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח, לרבי תרנגולא, אי שמן ושפר, מצלח";
"והאי מאן דבעי למיפק לאורחא, ובעי למידע אי הדר ואתא לביתא, ניקום בביתא דחברא (בית אפל קצת), אי חזי בבואה דבבואה ידע דהדר ואתא";
"אמר אביי, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא אדם רגיל למיכל בריש שתא קריא ורוביא וסילקי ותמרא (הם מינים כאלה הגדלים בנחת ובנקל), וזה לסימן טוב", עד כאן;
והנה דבריו של אביי מפליאים מאוד, שהרי כל המאמרים הקודמים, שעליהם אמרו סימנא מילתא היא, איירו שהמעשים (כלומר, תוצאת המעשים) נקרו כך מאליהם, שלא על ידי סיוע אדם: אם נמשך המאור, אם נשמן התרנגול, אם נראה בבואה דבבואה, ולכן הוי הדבר סימן; אבל לא שאנחנו נכונן הדבר בידים בדרך ידוע כדי שיעלה לסימן שאנו חפצים בו, כמו שאמר, שנאכל דברים טובים כדי שיהיה לסימן טוב;
אך הוא הדבר שאמרנו, כי אמנם כך דעת חז״ל, שאמנם אפשר להשתמש בקדמות המסובב להסבה, וגם באופן כזה הוי סימנא מילתא.
ואמנם קרוב לומר, שמאמרו של אביי מוסב לא על מאמרו של רבי אמי, כי אם על המאמר הקודם לו: תנו רבנן, אין מושחין את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך מלכותו, והרי מבואר שאמנם עושין סימן לכתחלה.
ומטעם זה נהגו לעשות כמה פעולות יפות ומאירות לפני חתן וכלה לסימנא מילתא, כמו שממשיכין לפניהם יין בצנורות (ברכות מ״ג ב׳), ופירש רש״י, משום סימן טוב; וכן נוהגים להעמיד החופה תחת כפת השמים לסימן שירבו ככוכבים, ובכתובות ה׳ א׳ לעניין נשואין ביום ה׳ משום ברכה דדגים (שנבראו אז) שיפרו כדגים.
וכן נוהגין בכוס של הבדלה לשפוך מן היין על הארץ, ואומרים שהוא לסימן טוב, והוא על פי האגדה בעירובין (ס״ה א׳) כל בית שיין נשפך בו כמים הוי בכלל ברכה, ועיין בספר באר שבע פרק א ממסכת תמיד. –


הערה יא: ובאגדה דפרק חלק (סנהדרין, צ״ט ב׳) בעניין שמותיו של משיח איתא בזו הלשון: דבי רבי שילא אמרי, שילה שמו; דבי רבי ינאי אמרי, ינון שמו; דבי רבי חנינא אמרי, חנינא שמו; ורבנן אמרי, חיורא דבי רבי שמו, עד כאן;

ופירש רש״י, חיורא דבי רבי, מצורע של בית רבי, עכ״ל, ומהרש״א הוסיף באור וכתב בזו הלשון: ונראה דנקרא "דבי רבי" על שם רבנו הקדוש, שנקרא רבי, וסבל תחלואין ויסורין כמוהו, עכ״ל;
והנה על דבר יסוריו של משיח מגואר בסוגיא כאן (צ״ה א׳) שהוא סובל יסורים מפצעים וחבורות, ולפי זה אמנם יכון לו שם "חיורא" שמורה על עניין זה, על שם הכתובים בהק הוא, בהרת הוא, דכתיבי בעניין נגעים (פ׳ תזריע), והיינו "חיורא" (בארמית), אבל הלשון "חיורא דבי רבי" אינו מבואר כלל;
ולולא דברי רש״י ומהרש״א הייתי אומר, דיש כאן טעות סופר קלה תקון בגמרא, ועל פי הטעות הקלה הזאת (ועל פי באור מהרש״א) יאירו הדברים כאור החמה; ותכונת הטעות היא רק העתקת שחי מלים מלמעלה למטה, ותחת האמור לפנינו: ורבנן אמרי חיורא דבי רבי שמו, צריך לומר "ורבנן דבי רבי אמרי, חיורא שמו", וכלומר, בני הישיבה של רבי אומרים כן, ותהיה לשון זו מעין הלשונות הקודמות: דבי רבי שילא, דבי רבי ינאי, דבי רבי חנינא.-