בבא בתרא נא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ודייני גולה אמרו מחזיקין אמר רב הלכה כדייני גולה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב הדר ביה מר משמעתיה אמר להו מסתברא אמרי כדרב יוסף:
ולא לאשה בנכסי בעלה וכו':
פשיטא כיון דאית לה מזוני מזוני הוא דקא אכלה לא צריכא אדיחד לה ארעא אחריתי למזונה הא ראיה יש לימא לגלויי זוזי הוא דבעי שמעת מינה המוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי לא אימא הא ראיה יש בשטר מתנה אמר ליה רב נחמן לרב הונא לא הוה מר גבן באורתא בתחומא דאמרינן מילי מעלייתא אמר ליה מאי מילי מעלייתא אמריתו המוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי אמר ליה פשיטא דל זוזי מהכא ותיקני בשטרא מי לא תנן בנכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה אמר ליה ולאו איתמר עלה אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה גאבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן לו דמיה ולאו מותיב רב המנונא דבשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה שדי מכורה לך שדי קנויה לך הרי זו מכורה ונתונה ולאו הוא מותיב לה והוא מפרק לה הבמוכר שדהו מפני רעתה (רב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן) ורב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו ולמה כתב לו בלשון מכר כדי ליפות כחו מיתיבי ולוה מן העבד ושחררו מן האשה וגרשה אין להן עליו כלום מאי טעמא לאו משום דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי שאני התם דלא ניחא ליה לשווייה נפשיה (משלי כב, ז) עבד לוה לאיש מלוה שלח רב הונא בר אבין המוכר שדה לאשתו קנתה
רשב"ם
[עריכה]ודייני גולה - שמואל וקרנא בפרק ראשון דסנהדרין (דף יז: ע"ש):
מחזיקין - והיה לה למחות:
מסתברא אמרי - היכא דהויא מקצת חזקה בחיי בעלה ושלש לאחר מיתת הבעל כמו שפירש רב יוסף לעיל התם הוא דמסתברא דמחזיקין דהא רב גופיה ה"ק לעיל אשת איש צריכה למחות דמשמע דמחזיקין ומיהו דייני גולה בכל ענינין פליגי אדרב:
כדרב יוסף - גמרא הוא שקיצר דברי רב אבל רב לא הזכיר רב יוסף שהרי קדם לו רב הרבה דורות:
כיון דאית לה מזוני - מהבעל:
מזוני הוא דקאכלה - הכל יודעין דלפירות יורדת והלכך לא מיחה בעל:
דיחד לה - בעל קרקע אחריתי למזונות ואפי' הכי לא קפיד בעל אי אכלה טפי והלכך לית לה חזקה:
ודייק חזקה הוא דלית לה - בלא שטר:
הא ראיה יש - אם יש לה שטר מכירה מבעל הוי מקחה קיים:
לימא - הבעל אע"פ שהקרקע נקנה בכסף מעות הללו שקבלתי ממנה לא קני לה הקרקע:
לגלויי זוזי בעינא - מעות הטמינה ממני ונתכוונתי לגלות לי מעותיה ובחזקת מעות שלי לקחתים מידה ולא לשם מכר ולא לדעת קנין מכירה קבלתי' ולא גמרתי והקניתי:
שמעת מינה המוכר כו' - ופלוגתא היא לקמן:
אימא - דוק הכי:
הא ראיה יש - אם יש לה שטר מתנה דהתם גמר ונתן לה דליכא גלויי זוזי:
בתחומא - בתי מדרשות שלהן בסוף התחום היו כדי שיוכלו לבא שם בשבת מן העיירות שמסביב:
א"ל - היכא דאיכא שטר מכירה אפילו לגלויי זוזי מיכוין בקבלת המעות הוי קנין גמור דדל זוזי מהכא ותיקני בשטר מכירה דגבי מעות הוא דאיכא למימר קבלת מעות הללו לא ליקני דלגלויי זוזי נתכוין ולעצמו קבלם אבל גבי שטר המכירה לא שייך למימר הכי אלא הרי הוא כשטר מתנה דהכל מודין בו לקמן דקנתה דמה ריוח יש לו בכתיבת שטר המכירה אלא ודאי גמר ואקני לה והא ליכא למימר דאי לא כתב לה שטר לא הוה יהבה זוזי ולגלויי זוזי נתכוין גם בכתיבת השטר דכל כך לא מסיק איניש אדעתיה:
מי לא תנן כו' - וקס"ד דאפי' בשטר מכירה קאמר דקני בלא נתינת מעות דכיון דכתב לו שטר מכירה אין יכולין עוד לחזור זה בזה ומעות חייב לו הלוקח למוכר:
ולאו איתמר עלה - דבשטר מתנה מיירי אבל שטר מכר לא קנה וא"ל רב הונא לרב נחמן ולאו מותיב רב המנונא לשמואל כו' אלמא שטר מכר נמי קנה ואכתי מאי מילי מעלייתא:
הרי זו מכורה או נתונה - ואמר ליה רב נחמן לאו אמרינן התם בפרק ראשון דקדושין דרב המנונא מותיב לה וגם מפרק לה דהך ברייתא דקתני שטר מכר קונה במוכר שדהו מפני רעתה קרקע רעה דבההיא ודאי גמר ומקנה מיד בשטר ומעות ליהוו מלוה גבי דלוקח עד דתבע ליה אבל בשאר קרקעות לא קנו בשטר עד דיהיב זוזי כשמואל ואכתי איכא מילי מעלייתא:
ה"ג במסכת קדושין רב אשי אמר במתנה ביקש ליתן לו כו' - ואאתקפתא דהך ברייתא דהוה קשיא לשמואל קאי ובא רב אשי לומר דהך ברייתא לא בשטר מכר איירי כלל אלא בשטר מתנה ודבר הרגיל הוא שכותבין בשטר מתנה לשון מכר ליפות כחו דמקבל מתנה שאם יערערו עליו יבא הנותן לפצותו כדין מוכר דלא ליהוי תרעומת עילויה וה"ק שדי מכורה לך וגם נתונה תהיה לך הרי זו מכורה להיות אחריותה על הנותן כדין מוכר וגם נתונה היא ולית בה משום דינא דבר מצרא דאמרינן בבבא מציעא (דף קח:) מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא והיינו דאיכא ייפוי כח דמכר ודמתנה: ה"ג ורב אשי אמר במתנה כו':
לוה מן העבד - וכתב שטר מלוה ושיעבד לו נכסיו:
לגלויי זוזי הוא - דשיעבד לו נכסיו:
דלא משוי נפשיה כו' - אנן סהדי דשום אדם לא יהיה ברצונו עבד לוה אם יכול להפטר בשום ענין והלכך איכא למימר לגלויי זוזי הוא דבעי אבל גבי מכר גמר ומקנה שהרי אינו נעשה עבד לוה בהך שטר מכירה כלל ואפילו קבל עליו אחריות עדיין לא נטרפה מן הלוקח דליהוי עבד לוה לגבי לוקח:
שלח רב הונא בר אבא - לתלמידי בית המדרש:
תוספות
[עריכה]הא ראיה יש בשטר מתנה. ה"ה דה"מ למימר בשטר. הודאה דלא שייך ביה גלויי זוזי:
דל זוזי מהכא ותיקני ליה בשטר. במקום שכותבין שטר היו וקאמר דבמקום הזה לא מהניא שמעתיה מידי אע"ג דמהניא במקום שאין כותבין ומיהו אף במקום שכותבין שייך למימר דנפקא מינה להיכא דאמר אי בעינן בשטרא איקני ואי בעינן בכספא איקני דקני בכספא אע"פ שלא כתב לו השטר אי נמי כגון שכתב השטר תחלה ואח"כ נתנה דמים דאי אמר לגלויי זוזי הוא דבעי לא קנתה:
כתב לו על הנייר או על החרס. וכן תניא לענין קידושין כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי כו'. אומר ר"ת דאתי כר"א דאמר עדי מסירה כרתי דלר' מאיר כיון שצריך שיחתמו עדים בשטר קידושין כדאמר בפ"ב דקידושין (דף מח. ושם) אמר ר"נ כגון דקדשה בשטר שאין עליו עדים ור"מ לטעמיה דאמר עדי חתימה כרתי א"כ לא מהניא חתימה על דבר שיכול להזדייף כדתנן בפ"ב דגיטין (דף כא:) אין כותבין לא על הנייר כו' ואפי' איכא עדי מסירה לא מהני לר"מ דצריך שיהא מוכיח מתוכו כדאמר בריש כל הגט (שם דף כד:) גבי כתב לגרש את הגדולה דלר"מ אפילו גדולה לא מצי מגרש משום דאין מוכח מתוכו הי מינייהו מגרש וא"ת והא אמר בפ"ב דגיטין (דף כב:) דלא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין ולא הכשיר אלא לאלתר אבל בשאר שטרות משמע דלא הכשיר אפילו לאלתר וי"ל דהכי בעי למימר דלא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטין ודכותייהו כמו שדה מכורה לך דהכא וכן ההיא דקידושין דלא נכתבו אלא לקנות שדה והאשה דומיא דגיטי שאינן עשויין עיקרן לראיה אלא להתגרש אבל שטרות העומדים לראיה לא ועי"ל דהכא ובקידושין לא איירי אלא בכתב ידו כדאמר הוציא עליו כתב ידו כו' וזה אינו יכול להזדייף שהיה ניכר שאין זה כתב ידו:
אע"פ שאין בו שוה פרוטה. תימה דמאי רבותא הוא שוה פרוטה בשלמא גבי קדושין נקט כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה דרבותא היא דאע"פ שאינה מקודשת מתורת כסף כיון שאין בו שוה פרוטה מקודשת מתורת שטר אבל הכא גבי מוכר אפי' יש בו שוה פרוטה אינו קונה מתורת כסף שהרי מוכר נותן שטר ולא לוקח ואין קרקע נקנה אגב כסף:
ולמה כתב בלשון מכר כדי ליפות את כחו. להיות אחריות על הנותן כדין מוכר ופ"ה שכתב לו בשטר כל זה שדי מכורה לך וגם שדי נתונה וכתב לשון מתנה משום דינא דבר מצרא וקשה דאמר בהמקבל (ב"מ דף קח:) מתנה דאית בה אחריות יש בה משום דינא דבר מצרא ועוד קשה לר"ת שדי שדי תרי זימני למה לי ואור"ת וכן ר"י דלא מיירי בשכותב שניהן אלא בשכותב מכורה או נתונה וקאמר אפי' בשכתב מכורה במתנה בקש ליתנה לו והא דכתב בלשון מכר כדי לייפות את כחו שמקבל עליו אחריות ועי"ל דשני שטרות כותב לו בחד לשון מכירה ובחד לשון נתינה ואם יצטרך לדינא דבר מצרא יראה של נתינה ולא של מכירה ואם צריך לאחריות יראה של מכירה ועי"ל דאפי' כתיבי תרוייהו בשטר אחד יפה כחו מה שכתב בלשון מתנה לענין הא דתנן לקמן בהמוכר את הבית (דף עא.) בד"א במוכר אבל בנותן נותן את כולן והכי איתא בירושלמי פ"ק דקידושין ועי"ל דנפקא מינה מה שכתב בלשון מתנה שאין צריך ליתן דמים ומיהו קשה לטעם זה דאמאי בעי בשטר באיקני סגי:
לוה מן העבד ושחררו כו'. תימה דמאי רבותא נקט ושחררו וגרשה פשיטא דאי אין להם עליו כלום בעודו תחתיו גם לכשיוצאין אין להם עליו כלום ויש לומר דסלקא דעתיה דגמר ומקני להו שיקנו לאחר שישתחרר ותתגרש:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]רב א מיי' פי"ג מהל' טוען הלכה ח', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ט סעיף ט':
רג ב מיי' פ"א מהל' מכירה הלכה ג', ומיי' פ"ב מהל' זכייה הלכה א', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"צ סעיף א', וטור ושו"ע חו"מ סי' רמ"א סעיף א':
רד ג מיי' פ"א מהל' מכירה הלכה ז', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"א סעיף ב':
רה ד מיי' פ"א מהל' מכירה הלכה ז', טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"א סעיף א':
רו ה מיי' פ"א מהל' מכירה הלכה ז', טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"א סעיף ב':
רז ו מיי' פ"ב מהל' מלוה הלכה ח', טור ושו"ע אה"ע סי' פ"ו סעיף ב':
ראשונים נוספים
דייני גולה. שמואל וקרנא:
הדר ביה מר משמעתא. דאמר לעיל האמר רב אין מחזיקין:
מסתבר טעמייהו אמרי. משום דס"ל כתירוץ דרב יוסף דאמר לעולם באחר וכו':
פיס' מזוני הוא דקא אכלה. ולא משום דמוחזקת היא בה:
לא צריכא כגון דיחד לה ארע' אחריתי למזונותי'. והחזיקה באחרת אפילו הכי לא הויא חזקה דבעל גבי אשתו שתיק:
הא מייתי ראיה. דזבנה ניהלה יש לה חזקה אמאי נימא הבעל משום הכי זבינתה ניהלה כדי לגלויי לי זוזי דחזו לה דהות מטמרא מינאי ולהכי זבינתה ניהלה ולא משום מכירה גמורה דהא מה שקנתה אשה קנה בעלה. ש"מ מדלא מצי למימר הכי איכא למישמע מינה דהמוכר שדהו לאשתו קנתה ולא אמרי' לגלויי זוזי הוא דבעי ואי מייתא ראיה הויא חזקה. לעולם המוכר לאשתו[3] קנתה ולא אמרי' לגלויי זוזי הוא דבעי. והאי דדייקת הא ראיה יש לה היינו בשטר מתנה דאי מייתא ראיה דיהבה לה במתנה ראייתה ראייה:
בתחומא. בבית המדרש:
אמר ליה. המוכר שדהו לאשתו וכו' ולא אמרי' לגלויי זוזי בעי:
אמר ליה מאי מעלייתא. פשיטא דקנתה:
דל זוזי מהכא. דאפי' לא יהבה ניהליה זוזי אפי' הכי קנתה בשטר דקא גמר ומקנה לה בשטר. דתנן כו' בכסף בלא שטר ובשטר בלא כסף ולא מצי למיהדר בהן:
עד שיתן דמים.[4] ואי אמרי' הכא לא קנתה היינו טעמא משום דלגלוי זוזי בעי. ומקשי' ולא. דלא קנה עד דיהיב זוזי. ומתיב וכו' הרי זה מכורה ונתונה. ואע"ג דלא נתן דמים אלמא משום דנתינת השטר קנה. הכא נמי דל זוזי מהכא ותקני בשטרא:
במוכר שדהו מפני רעתה. שאין בה תועלת ומחמת שהיא רעה קא גמר ויהבה ניהליה אע"ג דלא קיבל דמים. אבל בעלמא לא קנה עד שיתן דמים. והכי נמי במוכר שדהו לאשתו לא קנתה דמצי אמר לגלויי זוזי הוא דעבדי משום הכי איצטריך להו למימר בתחומא דקנתה ולא מצי אמר לגלויי זוזי עבדא. ורב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן דהמוכר שדהו לאשתו קנתה משום האי טעמא משום דבמתנה ביקש ליתן לה ולמה כתב לה בלשון מכירה כדי ליפות כחה דדעתו קרובה אצלה. דבשטר מכירה כותבין בו אחריות. ובמסכת קדושין כתב רב אשי אמר במתנה בקש ליתן לו וכו' וקאי אמוכר שדהו מפני רעתה:
אין להן עליו כלום. דפטור מלשלם:
מאי טעמא לאו משום דאמרינן לגלויי זוזי הוא דעביד דלוה מהן ולא גמר לפרוע להן. ומקשי' לרב נחמן דאמר לא אמרינן לגלויי זוזי עבד. לגבי הלואה שאני דלא גמר לשעביד נפשיה למיהוי עבד לאשתו או לעבדו. דמידע ידע דעבד לוה לאיש מלוה ולא עבד אלא דבעי לגלויי ליה זוזיהו:
דל זוזי מהכא תיקני בשטר. קשיא שטר נמי לגלוי זוזי כחב לה ואם תאמר בשנתנה דמים ואחר כך כתב לה אם כן היאך אמרינן אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן לו דמים הרי כבר נתנה ושטר מתנה הוא זה ואפשר כיון זה שאין זה מתכוין ליתן מתנה לאשתו לא קנה בשטר בלא דמים שמתחלה לגלויי זוזי נכנס ולא גמר ליתן מתנה.
ולי נראה דהכי פירושא: לגלויי זוזא הוא דעבדי שהמעות שלי הם ממציאתה או ממעשה ידיה הילכך אין במכר זה מעות שיקנו אלא שטר בלחוד הוא דאיכרו שאם תאמר לא רצה להקנות כלל למה כתבו ואם כתבו ימסור עליו מודעא ועוד שאין גלויי מעות שלו אונס לבטל מכירתו בשטר ומאן דאמר לא אמרי' לגלויי זוזי סבר כיון שנטל מהן מעות ומכר להן הרי הודה בנכסים שהן שלהן.
אם תשאל היאך יטעון אין כאן מעות שלי הן, והרי אשה נאמנת לומר מעות שבידי נכסי מלוג הם כדבעינן למימר קמן נהי דנאמנת בשתטעון מכל מקום הוא סבור במעות דשלו הן ועדיין הוא טוען כך הילכך בטל מקח ובדין הוא דמצי לאוקומה במקום שאין כותבין את השטר ולמקנא בכסף גופיה ולא אמרינן לגלויי זוזא הוא דעבדי אלא לפום קושיא תריץ לה.
כתב לו על הנייר ועל החרס. קשיא, על החרס אמאי קנה והא בעינן שטר שאינו יכול להזדייף וחרס יכולה להזדייף ולא שטרא הוא כדאמרינן (בכתובות דף כ"א א') וכתיב ליה אחספא משום דהוה ליה שטר שיכול להזדייף ופסול ואיכא למימר אין הכי נמי דפסול בשטר ראיה אבל הכא אין השטר לראיה אלא למכור ולקנות מיד.
וקשיא דהא רבי מאיר סבר עידי חתימה כרתי וכיון שיכולין להזדייף לאו שטר הוא לא בקדושין ולא בגיטין כדמוכח (במסכת גיטין דף כ"א ב') ואיכא למימר הא מני רבי אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי.
וקשיא על האי פירוקא הא דאמרינן התם (שם) דתנן התם אין כותבין על נייר מחוק פי' מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין ואמרינן מאן חכמים רבי אליעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי ואמר רבי אליעזר לא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא והא הכא שטרות הוא.
ואומר היה רבינו תם ז"ל, דבגיטין כשר אי בעיא לאינסוביה לאלתר כדאמרינן לא הכשיר רבי אליעזר אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא ושטרות מפני שסתמן כלאחר עשרה ימים דמי דלראיה הן עומדין דכתיב למען ילמדו ימים רבים לפיכך הן פסולות לגמרי ואפילו לרבי אליעזר אבל בשטר קנייה כנון זה אם החזיק בה לאלתר קנה דלהכי עביד למקנא ביה לאלתר ולא לראיה ובגיטין נמי ולרבי יוחנן דמכשיר התם אפילו בשטרות אתי שפיר דכיו דעידי מסירה כרתי לא איכפת לן אם יכול להזדייף אי לא דלא סמכינן אהאי שטרא וכי אתי לבי דינא צריך לאיתויינהו לעידי מסירה ואינהו מסהדי ועליה סמכינן ואפילו מכאן ועד פשרה ימים כשר דאי הוה ביה תנאה מדכר דכיר ביה כדיופורש ברוכת' בפרק המביא תניין.
אף על פי שאין בו שוה פרוטה. איכא למשאל עלה מאי קמ"ל אטו מי איכא דסליק ארעתיה דבעינן שוה פרוטה שהוא כסף ממוכר ללוקח בשלמא גבי קידושין תנא לה דאי איכא שוה פרוטה עדיף שהוא כהקדש בכסף וכן ההיא דאמר רב נחמן קונין בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה איצטריך דסלקא דעתך אמינא הואיל וחליפין נינהו שהמוכר מקבל מיניה ממון ניבעי שוה כסף קמ"ל אלא הכא למאי עדיף אם היה בו שוה פרוטה שהרי המוכר היא שנתן ללוקח ויש מי שאומר סד"א נבעי שוה כסף ובההיא הנאה דקא מקבל מיניה גמר ומקני ליה כדאמרינן באדם חשוב בענין קדוש' אשה קמ"ל א"נ סד"א כיון דלית בה שוה פרוטה לאו שטר הוא קמ"ל.
שדי מכורה לך שדי נתונה לך במתנה. פי' הרב רבי שמואל ז"ל שכך כותב לו שדי מכורה לך ונתונה לך ולא כתב לו לשון מכר אלא ליפות כחו משום אחריות ומתנה משום דינא דבר מצרא וקשיא עליה דהא אי כתיב בה אחריות במתנה גופה אית בה משום דינא דבר מצרא והכא אית בה אחריות לא קשיא דהכא במתנה גופה לית לה אחריות והא לחודיה קאי והא לחודיה קאי תדע דאמרינן (בכתובות דף ע"ד א') דלא אמרינן בטל שני את הראשון באחד במכר ואחד במתנה דליפות את כחו כתב לו משום דינא דבר מצרא, כך שמכתי.
ולא היא דהא דאמרי' בכתובות בעני שתי שטרות ליפות כחו הוא עושה משום דינא דבר מצרא לומר שלכך נתכון זה דליטמר שטרא דזביני וידון כשטר מתנה אבל מכי ידעינן אנן דאיכא שטר מכר יש בו משום דינא דבר מצרא כדאמרינן ואי אית בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא והכי נמי ל"ש דכל איערומי לבטולי דינא דבר מצרא לא כלום הוא אלא שיש לומר שכתב לו לשון מתנה משום שיש בכלל המתנה מה שאין במכר כאותו ששנינו אבל בנותן מתנה נותן את כולה אי נמי לענין השמועה עצמה שיזכה בלא נתינת דמים מיד.
ורבינו תם ז"ל הקשה אי הכי שדי שדי למה לי הוה ליה למתני שדי מכורה ונתונה לך ופירש דאו או קתני ובמתנה בקש ליתנם מפני שהיא רעה ולא קבל דמי ורש"י ז"ל פירש בקדושין דמעיקרא קא סלקא דעתך דאו או קתני ולפיכך הוצרכו להעמידה במוכר שדהו מפני רעתה ודרב אשי אמר דלאו או או קתני אלא בכותב לי שניהם ואף דברי תלמידו הרב רבי שמואל ז"ל מטין כן ואין לשון הגמרא מסכים להך. ובירושלמי (קדושין א,ה) למה כתב לו את שניהם ליפות כחו, שלא כדברי רבינו תם ז"ל.
דל זוזי מהכא תיקני בשטרא: מכאן דקדק הרב בעל העיטור ז"ל (מאמר ג' אגב), דשטרי ראיה שאדם כותב שמכרתי שדה פלוני לפלוני, יש בהן משום קנייה כאלו כתוב בהן שדי מכורה לך, דאי לא, מאי קשיא, דילמא בשטרי ראיה שמכר (לו) [לה] את השדה בכך וכך, דמאן אמר לן דשדי מכורה לך כתב לה.
ואיכא למידק, מאי קאמר דל זוזי תיקני בשטר, דשטרא נמי לגלויי זוזי הוא דכתב לה. ומסתברא לי, דמקומם מקום שנותנין מעות ואחר כך כותבין את השטר, ומשום הכי אקשי לה דל זוזי מהכא, דאף על גב דכי שקל זוזי לא בתורת דמי מקח שקלינהו, מכל מקום כיון דהדר וכתב לה שטרא, לא מחמת גלויי זוזי הוא, אלא להקנאה גמורה, וכאותה שאמרו בפרק דייני גזירות (כתובות קי, א) גבי מוכר שדהו לחבירו והוציא עליו שטר חוב שהוא חייב לו.
כתב לו על הנייר או על החרס: ואם תאמר על החרס שיכול להזדייף הוא ואינו שטר. יש לפרש בחוקק על החרס. אי נמי הא מני רבי אלעזר הוא דאמר עידי מסירה כרתי, ואליבא דרבי יוחנן דאמר כי אמר רבי אלעזר אפילו מכאן ועד עשרה ימים.
אף על פי שאין בו פרוטה שדי מכורה לך שדי נתונה לך: איכא למידק, מאי קא משמע לן בשאין בו שוה פרוטה, דבשלמא גבי חליפין דאמרינן קונין בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה, אשמעינן דאף על פי שקונין בכליו של קונה אפילו אין בו שוה פרוטה קנה, וכן נמי בשטר קדושין אפילו שאין בו שוה פרוטה קונה בו את האשה, אבל הכא בשטר הבא ממוכר ללוקח מה לי שוה פרוטה מה לי אין בו, וכי סבורין היינו שיקנה הלוקח בכסף ובשוה כסף שנותן לו המוכר. וי"ל דאתא לאשמועינן דסד"א דעיקר שטר משום דבההיא הנאה דמקבל לוקח מיניה ממונא הוא, וכדאמרינן גבי קדושין (קדושין ז, א) הא לך מנה ואתקדש אני לך מקודשת בההיא הנאה דמקבל ממנה מתנה, קא משמע לן הכא אף על פי דלית ביה שוה פרוטה קנה. ואי נמי סלקא דעתך אמינא כיון דלית ביה שוה פרוטה לאו כלום הוא, קא משמע לן.
שדי מכורה לך שדי נתונה לך: פירש ר"ש ז"ל שכן כתב לו שתי לשונות אלו בשטר והרי זו מכורה ונתונה. ומסיים בה רב ביבי משמיה דרב נחמן דבמתנה בקש ליתנה לו, כלומר משום דינא דבר מצרא, ולמה כתב לו בלשון מכר כדי ליפות את כחו.
ואיכא למידק, כי כתב ליה שדי נתונה לך, מאי מהנה ליה בהדי בן המצר והא כיון דכתב ליה נמי שדי מכורה לך, והא אמרינן (ב"מ קח, ב) דמתנה שיש בה אחריות יש בה משום דינא דבר מצרא ודיינינן ליה כמכר, כל שכן כאן שכתב לה בהדיא שדי מכורה לך. י"ל דשאני התם דמתנה גופא כתב בה אחריות, וכל שיש בה אחריות נדונת משום מכר, אבל כאן שכתב לה מתנה בפני עצמה ומכר בפני עצמו, אין בה משום דינא דבר מצרא. ותדע לך, דהא אמרינן גבי שני שטרות דבטל השני את הראשון, ראשון במכר ושני במתנה לא בטל השני את הראשון, דשני משום דינא דבר מצרא כתביה. וליתא, דהתם הכי קאמר, הא דכתבו לשני, לאו משום דאחולה אחליה לקמא ולא אודייא אודי דראשון פסול, אלא משום דינא דבר מצרא איכתיב, ואי אתי בר מצרא מסמך ליה לשטר מכר ומפיק שטר מתנה.
ור"ת ז"ל כתב דלא כתב ליה שני לשונות אלו, ותדע לך, דאם כן שדי שדי למה לי, לימא שדי נתונה לך ומכורה לך.
והא דמסיים רב ביבי במתנה בקש ליתנה לו, אמוכר שדהו ומפני רעתה מסיים הכי, כלומר, מוכר שדהו מפני רעתה שקונה עד שלא נתן דמים, היינו טעמא דדעת המוכר ליתנה לו בלשון מתנה כדי למהר הקנאתו ושלא יוכל הלוקח לחזור בו, ולמה כתב לו בלשון מכר, כדי ליפות את כחו מפני האחריות, ואי נמי שאין הלוקח מתפייס שיתן דמים ויצא עליו שם שקבלה במתנה.
שאני התם דלא ניחא ליה דליהוי עבד לוה לאיש מלוה: ושמעינן מינה דלוה מאשתו או מעבדו מעות שאינן טמונין, וגרש את האשה ושחרר את העבד חייב לפורעם, דכל שלוה מהם מעות שאינן טמונין אודיי אודי ליה דשלהם הם, שניתנו להם בענין שאין לו בהם כלום, כגון שנתנו לעבד על מנת שאין לרבו בהם כלום אלא שיפדה בהם את עצמו, ולאשה על מנת שאין לה בהם אלא מה שהיא נושאת ונותנת לפיה, אי נמי שייחד לה דבר אחר, מדקתני נתגרשה האשה נשתחרר העבד אין להם עליו כלום, וטעמא משום דלגילויי זוזי הוא דעבד, משמע דמוכר שדה לאשתו במעות טמונין דאסיקנא דלא קנתה דלגלויי זוזי הוא דבעי, כל שבאו מעות ביד הבעל אין לה עליו כלום, וגוף ופירות שלו, דמחזקינן להו בחזקת הבעל דמשלו גנבתם.
ויש אומרים דמעות כנכסי מלוג מחזקינן להו, ואין לבעל בהם אלא אכילת פירות, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. והתם כשהבעל טוען בריא דמשלו גנבו, וכיון שהוא תופש וטוען בריא עליהם להביא ראיה, אבל כל שלא תפס, ואפילו טען בריא, אינו נאמן. ואי נמי כשתפש ולא טען בריא אין לו בהם אלא אכילת פירות בלבד, דכל מה שיש תחת יד האשה בנכסי מלוג מחזיקין להו שנפלו לה מבית אבי אביה או שניתנו לה במתנה, וגוף שלה ופירות לבעל.
והכין מוכח בירושלמי דכתובות בפרק מציאת האשה (פ"ו ה"א) גבי מציאת האשה לבעלה, אמר רבי יוסי לא אמרו כן אלא כדי שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי, הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה, קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה. הגע עצמך שמצאה בעדים, זו מפני זו. שמעינן מינה דמן הדין יכולה היתה לומר מציאה מצאתי ולא הוה לבעל בהן אלא אכילת פירות בלבד, אלא שחשו לה חכמים תקנו שתהא אף גוף מציאתה לבעל, אבל במתנה לא תקנו, שקול יוצא למתנה ואינה מעיזה פניה לומר ניתנו לי במתנה ומשקרה, אלמא נאמנת היא בכך. ויש מרבותי נוחי נפש שאמרו שכל שהם תחת ידה או תחת יד הנפקד שלה, היא נאמנת לומר של אחרים והפקידום אצלי, או שניתנו לי במתנה על מנת שאין לבעלי בהם כלום, אלא מה שאני נושאת ונותנת לתוך פי, וכן העבד, ודוקא כשטוענין כן, אבל אם לא טענו אין טוענין להן, וכמו שאכתוב בסמוך.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(נה) אמר ליה ודל זוזי מהכא ותיקני בשטר. פי' יש לומר דהכי קסבר נהי דבמתן זוזי לא קניא משום דלא קבלם הבעל בחזקת קנין בשטרא מיהת תיקני שבהגעת השטר לידי תקנה השדה דאע"ג דאמר האי שטרא לא יהבית לה דתיקני אלא לגלויי זוזי דאית לה עבדית לי' מכל מקום הא יהבית ומסרי' בידה ומכי מטי שטרא לידה קנתה. והיכי מצי למימר לא בעינא דתיקני. שבע"כ קנתה. כיון שהגיע שטר לידה זה דומה לאדם שכתב גט לאשתו ונתנו לה ואומר לעדים דעו לכם כי זה שאני רוצה ליתן גט לאשתי אני משחק בה ואין בלבי וגרשה ונתנו לה ואמר לה ה"ז גיטין שהיא מגורשת וכל שאמר לעדים אינו כלום כיון שהוא מרצונו נותנו לה ואומר לה ה"ז גיטין וה"נ הכא כל מאי דטעין שלא על דעת לקנות שדי נתתיו לה אלא הטעיתיה כדי לגלות זוזה אינה כלום כיון שמסר השטר בידה וקרקע נקנה בשטר. כך נ"ל הפת' ורבי' שמואל זצוק"ל שפירש דכולי האי לא מסיק אינש אדעתי'. אינו נ"ל שאם יתכן שבטענה זו משבר השטר אמאי לא מסקי אדעתיה הא קא חזינן דכל מה דקא עביד לגלוי זוזי הוא דקעביד א"ו צריכין אנו לומר דאע"ג דלגלוי זוזה קא עביד כ"ש שהשטר יקנה שהרי נתקיימה מחשבתו ובשום ענין לא יוכל לבטלו כיון שהוא מסרו לה ודין הקרקע להיות נקנה בכסף:
(נו) כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו ש"פ שדי מכורה לך שדי נתונה לך ה"ז מכורה ונתונה. שמעתי שמקשים כאן ממאי דאמרי' בפ' האשה שנתארמלה ב' זה אומר זה כתב ידי אמר אביי כתוב הך חתימות ידי' אחספי' כו' עד ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא כו'. דאלמא שטרא דכתיב אחספא לית בי' ממשא ולא מגבינן בי' מפני שיכול להזדייף והכא היכי הוי שטרא וקני ביה האי שדה בהך שטרא נ"ל לתרץ דודאי שטרא דלגוביינא קאי בעינן כתב שאינו יכול להזדייף דילמא מזייף וכתוב בי' מאי דבעי' וכדמוכח בגט פשוט דבכל מידי דאיכא למיחש לזיופי לא גבינן בההוא שטרא ובההוא שטרא ליכא מאן דפליג דההוא שטרא לאו למקנא הוי אלא לראי' דאוזפי' ראובן לשמעון מנה ומה שחותמין בשטר הוה כאלו מעידין לב"ד כדאמרי' עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכיון דראובן יכול לזייף באותו השטר הוא פסול. ולהכי נמי הוי אחספא פסול. דמצי למימחק מנה דאית בי' ולמיכתב מאתים. אבל שטרא דהוי למקניא בי' כגון גט אשה שהאשה ניקנית לעצמה בו או שטר קדושין שהאשה נקנית לבעל' בו או שטר מכירה ונתינה שהשדה נקנה בו או עבד כנעני בההיא שטרא הוי פלוגתא דר' אליעזר ור' מאיר דר' אלעזר מכשיר אפילו בכתב שהוא יכול להזדייף ור' מאיר פוסל דתנן בפ' המביא גט תניין ר' יהודא בן בתירא אומ' אין כותבין לא על הניי' המחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין ואמרי' בגמרא מאן חכמים אמר ר"א ר' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי פי' כיון דבעי עדי מסירה ליכא למיחש דילמא תנאה הוי בי' וזייפתי'. דהא עדי מסירה חזיוה מה הוה כתיב בי' אבל ריב"ב ס"ל כר"מ דלא בעי עדי מסירה אלא עדי חתימה וכיון דליכא עדי מסירה זימנא דעדי חתימה אזלי להו ומקיימו חתימות ידייהו בכתב ידן יוצא ממקום אחר או בעדים המכירים חתימתם ואי הוי כתיב בי' תנאה מצי לזיופי. ורישא נמי דתני על העלה של זית ועל היד של עבד ועל הקרן של פרה אוקמה תלמודא בההיא הילכתא כר"א דאמר עדי מסירה כרתי וה"ה האי דמכשיר האי תנא שטר מכירה ונתונה על החרס כר"א היא דאמר ע"מ כרתי וליכא למיחש לזיופא. אבל לר"מ דפסל בגט ה"נ הוה פסול בהאי שטרא עיין בפ"ק דקידושין במהדור' תליתאה שפירשתי דאתיא אפי' כר' מאיר:
(נז) ורב בובי משמא דרב נחמן מסיים בה במתנה ביקש ליתן לה ולמה כתב לה לשון [מכירה] כדי ליפות את כחה כ"כ בספרים. וכך נ"ל לפרש דקאי אמאי דקאמר רב נחמן לעיל המוכר שדה לחבירו קנתה ולא אמרי' לגלוי זוזי היא דבעי. ורב זביד מסיים בה משמא דר"נ כו' כלומר אילו הי' מכר בזוזים כגון דקא מסהדי סהדי בשטרא שבפנינו מנתה לו הזוזים לא קנתה דאמרי' לגלוי זוזי הוא דבעי אלא האי דאמר ר"נ בכה"ג קאמר שלא הי' כתב בשטר נתינת זוזים ואע"פ שכתב בו פלוני מכר לו לאשתו שדה פלוני במנה אמרי' במתנה ביקש לה דסתם אשה אין לה זוזים בלא ידיעת בעלה ולא נתכוון למכור לה אלא ליתן לה במתנה והאי דכתב לה לשון מכירה כדי ליפות כחה להתחייב באחריותו ומש"ה קנתה. אבל לעולם אם העידו בפי' בתוך השטר או שמעידים בפה כך לא קנתה דלגלוי זוזי הוא דבעי. ומיתיבי קאי אלישנא קמא. וה"נ אמרי' לקמן שלח רב הונא בר אבין המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות. ברם ר' אבהו וכל גדולי הדור אמרו במתנה ביקש ליתן לה ולמה כתב לה לשון מכר כדי ליפות את כחה ובתר הכי אמרי' מיתבי' וקאי אמילתא דרב הונא בר אבין ולאו אמילתא דרב אבהו ה"נ האי מיתיבי לא קאי אמילתא דרב ביבי אלא אמילתא קמייתא דרב נחמן:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
ר. גופא אמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש ודייני גולה אמרו מחזיקין בנכסי אשת איש אמר רב מסתבר טעמייהו דדייני גולה אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב הדר ביה מר משמעתיה אמר להו מסתבר טעמייהו כדרב יוסף. דאי אכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים לאחר מיתת הבעל, מיגו דאי בעי אמר ליה מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה, כי אמר לה את זבינתה לבעליך קמאי ואנא זבנתה מיניה מהימן. אבל היכא דלא אכלה שלש שנים לאחר מיתת הבעל אע"ג דאכלה כמה שנים בחיי הבעל לא קיימא ליה חזקה. וכן הלכתא:
רא. והא דתנן ולא לאשה חזקה בנכסי בעלה, דייקינן עלה פשיטא כיון דאית לה מזוני מזוני דידה הוא דקא אכלה לא צריכא דיחד לה ארעא אחריתי למזונה. דליכא למימר דמחמת מזוני הוא דקא אכלה, סד"א הויא חזקה, קא משמע לן דלא:
רב. הרי אמרו אין לאשה חזקה בנכסי בעלה הא ראיה יש ולימא לגלויי זוזי הוא דבעי שמעת מינה המוכר שדה לאשתו קנתה. ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעא. ופרקינן דילמא מאי הא ראיה יש בשטר מתנה. ומסקנא (דלהלן ע"ב) דהוא הדין למכר במעות שאינן טמונין דליכא למימר לגלויי זוזי הוא דבעא, אבל במעות טמונין לא קנתה, דאמרינן כי שקל מינה זוזי לאו אדעתא דאקנויי לה שקלינהו אלא לגלוייה זוזי הוא דבעא, כדבעינן למימר קמן:
רג. א"ל רב נחמן לרב הונא לא הוית גבן באורתא בתחומא דאמרינן מילי מעלייתא א"ל מאי [מילי] מעלייתא אמריתו א"ל המוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעא א"ל דל זוזי מהכא ותיקני בשטרא. כלומר מאי איריא משום דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעא, אפילו תימא נמי לגלויי זוזי הוא דבעא ולא קניא בהני זוזי, דל זוזי מהכא ותקני בשטרא, דתנן נכסים שיש להן אחריות ניקנין בכסף ובשטר ובחזקה. ומהדרינן לאו מי איתמר עלה אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים. אלמא דמים עיקר, הילכך על כרחיך טעמא דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעא, הא לאו הכי לא קניא, דכי דלית זוזי לא קניא בשטרא גרידא. ומקשינן ולאו מותיב רב המנונא בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה שדי מכורה לך שדי נתונה לך במתנה הרי זו מכורה ונתונה. אלמא בשטר מכר נמי קני בשטרא גרידא. ומפרקינן ולאו הוא מותיב לה והוא מפריק לה במוכר שדהו מפני רעתה, דגמר ומקני. ורב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן במתנה בקש ליתנה לו ולמה כתב לו לשון מכר כדי ליפות את כחו. אבל היכא דלא מזבין לה מפני רעתה לא קנה עד שיתן דמים. הלכך גבי המוכר שדה לאשתו נמי, טעמא דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעא, הא לאו הכי לא קניא. והני מילי לטעמיה דר"נ דסבירא ליה דלא אמרינן לגלויי [זוזי] הוא דבעא. וכבר פסק רבא הילכתא לקמן דבמעות טמונים לא קנתה, דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעא, וכן הלכתא.
ואע"ג דליתא להא דרב נחמן, שמעינן מינה דהא דתנן נכסים שיש להם אחריות ניקנין בכסף ובשטר ובחזקה, לא תימא הני מילי בשטרי הקנייה דכתב בהו שדי מכורה לך שדי נתונה לך במתנה, אלא אפילו בשטרי ראיה נמי דכתב בהו פלניא זבין ליה ארעא פלניא אי נמי יהבה ניהליה במתנה, אי נמי כגון הני דכתבי איך פלוני אמר לנא הוו עלי סהדי דזבינת ליה לפלניא ארעא פלניתא, אע"ג דלאו לאקנויי בהו כתיבי אלא לראיה בעלמא, מכי מטי שטרא לידיה דלוקח או דמקבל מתנה קני. דהא הכא דבשטרי ראיה עסקינן, כדדייקינן מעיקרא הא ראיה יש, ועלה קאמרינן דל זוזי מהכא ותיקני בשטרא, אלמא אפילו בשטרי ראיה נמי קנו. דאי לא תימא הכי מאי קא קשיא ליה, לוקמה בשטרי ראיה כפשטה ומשום דלא קנו, אלא מדקשיא ליה ותיקני בשטרא ש"מ דשטרי ראיה נמי קנו. ודוקא בשטר מתנה, אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים או במוכר שדהו מפני רעתה, לא שנא בשטרי הקנאה ולא שנא בשטרי ראיה. והוא הדין נמי בחזקה דלא קניא במכר עד שיתן דמים או במוכר שדהו מפני רעתה, דאידי ואידי חד טעמא הוא:
רד. מיתבי לוה מן העבד ושחררו מן האשה וגרשה אין להם עליו כלום. אלמא אמרינן אע"ג דשקלינהו לזוזי מינייהו בתורת הלוואה וכתב להו שטרא לאו לאישתעבודי להו קא מכוין, אלא לגלויי זוזי הוא דבעא, דמה שקנתה אשה קנה בעלה ומה שקנה עבד קנה רבו וזוזי דנפשיה הוא דקא שקיל, גבי מכר נמי לימא לגלויי זוזי הוא דבעא. ודחינן שאני התם גבי מלוה דלא ניחא ליה למהוי עבד לוה לאיש מלוה. ודוקא בשלוה הימנה בנכסי עצמה במעות ממוכן דאיכא למימר לגלויי זוזי הוא דבעא, אבל לוה הימנה בנכסי אביה כגון נכסי מלוג דילה וכיוצא בהן וגרשה גובה אותן הימנו. חדא דהא ליכא למימר לגלויי זוזי הוא דבעא, דהא מעות שאינן טמונין נינהו. ועוד מדתניא בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כח,א) לוה הימנה בנכסי אביה אינה נפרעת אלא על ידי אחר, דשמעת מיניה דכי לוה הימנה מנכסי אביה אית לה לאיפרועי מיניה. והוא הדין היכא דיהיב לה איניש מעלמא מתנה, אבל מסתמא אין לה עליו כלום:
דל זוזי מהכא תקני שטרא. מכאן דקדק הרב בעל העיטור ז"ל דשטרי ראיה שאדם כותב מכרתי שדה פלונית לפלוני יש בהן משום קניה כאלו כתב בהן שדי מכורה לך דאי לא מאי קושיא דלמא בשטרי ראיה שמכר לה את השדה בכך וכך דמאן אמר לן דשדי מכורה לך כתב לה. ואיכא למידק מאי קאמר דל זוזי תקני בשטרא דשטרא נמי לגלויי זוזי הוא דכתב לה. ומסתברא לי דמקומם מקום שנותנים מעות ואחר כך כותבים את השטר ומשום הכי אקשינן ליה דל זוזי מהכא דאף על גב דכי שקול זוזי לאו בתורת דמי מקח שקלינהו מכל מקום כיון דהדר וכתב לה שטר לא מחמת גלויי זוזי הוא אלא להקנאה גמורה איכוון וכאותה שאמרו בפרק שני דייני גזירות גבי מוכר שדה לחברו והוציא עליו שטר חוב שהוא חייב לו. כתב לו על הנייר או על החרס ואם תאמר על החרס שטר שיכול להזדייף הוא ואינו שטר יש לומר בחוקק על החרס. הרשב"א ז"ל.
אף על פי שאין בו שוה פרוטה. תימה דמאי רבותא הוא שוה פרוטה כו' ככתוב בתוספות. ויש לומר משום דכתיב ביה נתינה אחריתי כו ככתוב בתוספות פרק קמא קדושין (דף ט' א'). אי נמי משום דכתיב ואקח את ספר המקנה סלקא דעתך אמינא נילף קיחה קיחה ונבעי שוה פרוטה קמשמע לן. תוספות הרא"ש ז"ל.
רב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן במתנה בקש ליתן לו. אמוכר שדהו מפני רעתה קאי ולאו למימרא דבמתנה בקש ליתנה לו בלא דמים דאף על פי שהשדה רעה בעיני אדוניה רוצה לקבל במכירתה כל הנמצא בדמיה אלא הכי קאמר בלשון מתנה בקש ליתן לו כדי שיקנה הלוקח מיד בשטר ולא יוכל לחזור בו ולמה כתב לו בלשון מכר כדי ליפות את כחו מפני האחריות. ואי נמי שאין הלוקח מתפייס שיתן דמים ויצא עליו שם שקבלה במתנה. ושמע מינה דבמכר נמי אף על פי שאינו מוכר שדהו מפני רעתה היכא דכתב לו לשון מתנה קנה בשטר בלא דמים דהוה ליה כמאן דפריש ואמר תקנה בשטר כדין מתנה כיון שכתב לשון מתנה. כן נראה לי. עליות. וכן פירש הרשב"א ז"ל.
כתוב בתוספות ועוד יש לומר דאפילו כתיבי תרווייהו בשטר אחד יפה כחו כו'. כלומר ופירכא קמייתא לאו פירכא היא. תוספות הרא"ש ז"ל.
לוה מן האשה וגרשה מן העבד כו'. ואם תאמר ואמאי והא אשה נאמנת במעות שבידיה לומר נכסי מלוג הן וכמו שנכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא וזו כיון שנתגרשה הרי הם שלה לגמרי. איכא למימר הני מילי בשישנן ביד האשה אבל הכא כגון שהבעל טוען ברי וכיון שתופס נאמן אי נמי יש לומר דכיון דמשני שאני התם דלא ניחא ליה לאיניש לשוויי נפשיה עבד לוה לאיש מלוה היינו טעמא משום דאמרינן אנן סהדי שלא לוה ממנו עד שידע בבירור שאותם מעות שלו הן שאין לאשתו זכות בהן שאם לא כן ודאי לא נעשה עבד לאשתו שהיא משועבדת לו. הר"ן ז"ל.
שאני התם דלא ניחא ליה דלהוי עבד לוה לאיש מלוה ושמעינן מינה דלוה מאשתו או מעבדו מעות שאינם טמונים וגרש את האשה ושחרר את העבד חייב לפרעם דכל שלוה מהם מעות שאינם טמונים. אודויי אודי ליה דשלהם הם שנתנו להם בענין שאין לו בהם כלום כגון שנתנו לעבד על מנת שאין לרבו בהם כלום אלא שיפדה בהן את עצמו ולאשה על מנת שאין לה בהם אלא מה שהיא נושאת ונותנת לפיה. אי נמי שיחד לה דבר אחד. מדקתני נתגרשה האשה ונשתחרר העבד אין להם עליו כלום וטעמא משום דלגלויי זוזי הוא דעבד משמע שהמוכר שדה לאשתו במעות טמונים ואסיקנא דלא קנתה דלגלויי זוזי הוא דבעי. וכל שבאו מעות ליד הבעל אין לה עליו כלום וגוף ופירות שלו דמחזיקים להו בחזקת הבעל דמשלו גנבתם. ויש אומרים דכמעות נכסי מלוג מחזיקים להו ואין לבעל בהם אלא אכילת פירות וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות והתם כשהבעל טוען ברי דמשלו גנבו וכיון שהוא תופס וטוען ברי עליהם להביא ראיה אבל כל שלא תפס אפילו טען ברי אינו נאמן ואי נמי בשתפס ולא טען ברי אין לו בהם אלא אכילת פירות בלבד שכל מה שיש תחת יד האשה כנכסי מלוג מחזיקים להו שנפלו לה מבית אביה או שנתנו לה במתנה וגוף שלה ופירות לבעל והכין מוכח בירושלמי דכתובות בפרק מציאת האשה גבי מציאת האשה לבעלה אמר רבי ייסא לא אמרי כן אלא כדי שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי. הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה קול יוצא במתנה ואין קול יוצא למציאה. הגע עצמך במציאה בעדים זו מפני זו שמע מינה מן הדין יכולה היתה לומר מצאתי ולא היה לבעל בהם אלא אכילת פירות בלבד אלא שחשו לה חכמים לתקנה שתהא אף הגוף מציאתה לבעל אבל במתנה לא תקנו שקול יוצא למתנה ואינה מעיזה פניה לומר נתנו לי במתנה ומשקרא אלמא נאמנת היא בכך. ויש מרבותי נ"ע שאמרו שכל שהם תחת ידה או תחת יד הנפקד שלה היא נאמנת לומר של אחרים הם והפקידם אצלי או שנתנו לי במתנה על מנת שאין לבעלי בהם כלום אלא מה שאני נושאת ונותנת לתוך פי וכן העבד ודוקא בשטוענים כן אבל אם לא טענו אין טוענים להם וכמו שאכתוב בסמוך. במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ומיהו אם מתה הבעל יורשה הא למה הדבר דומה לאב שנתנו לבנו מתנה שאין לאב בהן אכילת פירות ואם מת הבן האב יורשו. ואפילו מכרה היא או נתנה לאחר ומתה בעל מוציא מיד הלקוחות אלא אם כן פירש לה שתוכל למכור וליתן לאחר. ואפשר שעוד צריכה שיכתוב לה בפירוש שאם מכרה או נתנה לאחר שלא יהא הוא מוציא מיד הלקוחות הא לאו הכי לא שלא אמר לה שתוכל למכור וליתן אלא שלא יוציא הוא מיד הלקוחות בחייה אבל לאחר מיתה הוא מוציא מיד הלקוחות עד שיפרש וכן דעת גאון ז"ל ואין דעתי נוטה לכך. הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל לא קנתה דאמרינן דלגלויי זוזי וכו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל ומשו"ה אי אמרינן דקנתה היינו טעמא משום דלא אמרינן לגלויי זוזי בעי.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל לא קנתה דאמרינן דלגלויי זוזי וכו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל ומשו"ה אי אמרינן דקנתה היינו טעמא משום דלא אמרינן לגלויי זוזי בעי.