כלי יקר על דברים/פרשת שופטים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: כלי יקר על דברים טז (עריכה)

פרשת ראה[עריכה]

פסוק יז[עריכה]

איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. רז"ל (חגיגה ח, ב) למדו מן פסוק זה שמי שיש לו נכסים מרובים יביא עולות מרובים ואם יש לו אוכלים מרובים היינו בניו ובני ביתו שנקראו ברכת ה' כמו שנאמר (תהלים קכח, ג-ד) בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך, הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'. לכך אמר תחילה על העולות התלוים בנכסים הן רב הן מעט איש כמתנת ידו היינו כפי נכסיו מסת נדבת ידו וחילו, ואח"כ אמר על השלמים התלוין באוכלין מרובים כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך כי זה תלוי במה שברכך ה' והרבך.

ולפי שבכל הפרשה משה ידבר בנוכח לישראל, א"כ היל"ל כמתנת ידך, ואמר ידו בלשון נסתר ואולי קאי ידו על הקב"ה כמ"ש (דה"א כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. ואמר לשון זה בעולות שכולם כליל לגבוה פן ירע עיניו מליתן משלו לגבוה כל כך עולות הרבה, ע"כ אמר שלא משלו הוא נותן אלא ממה שקבל מידו של הקב"ה וז"ש כמתנת ידו של הקב"ה אם מידו ית' ניתן לו נכסים מרובים אז יחזור ויתן לו משלו ויביא עולות מרובים. ויכול להיות שאוכלין מרובים היינו הגר והיתום והאלמנה וגו' ולצרכם יביא שלמים מרובין ולא ירע עיניך בתתך להם, אלא כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך ולא משלך אתה נותן כי אם משלו יתברך.

פרשת שופטים[עריכה]

פסוק יח[עריכה]

שופטים ושוטרים תתן לך וגו' ושפטו את העם משפט צדק. היה לו לומר ושפטו אותך כי מלת אותך תבא במקום תתן לך, ובמקום ושפטו הוה ליה למימר וישפטו כי ושפטו אינו ציווי כ"א הודעת דברים שכך יהיה.

ביאור הענין הוא, שפסוק זה ציווי למי שיש ספק בידו למנות דיינים שימנה אותם על מנת שיהיו דיינים ולא יחניפו אפילו לזה הממנה אותם וז"ש תתן לך על עצמך ונמשך בזה בק"ו שישפטו את כל העם משפט צדק. כי אם לא יחניפו גם לך ק"ו לכל העם, לכך אמר ושפטו לשון הודעת דברים לומר שכך יהיה בוודאי בקל וחומר. לא כמנהג דורינו שכל מי אשר ספק בידו למנות דיינים בורר לו קרובו או מיודעו דומה כאלו התנה עמו בפירוש על מנת שיחניף לו וכן עושים, ונמשך מזה שגם כל העם אפילו רחוקים לא ישפטו בצדק כי הדיין צריך להשוות כל הדינין שלא יאמרו לו אתמול פסקת כך וכך לקרובך או למיודעך או לבן עירך ועכשיו אתה משנה בדין כזה.

ועל דרך הרמז י"ל, שבכ"מ שנאמר העם מדבר ברשעים כמו שפירש"י בפסוק ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא, א) ורז"ל אמרו (משנה אבות פ"א מ"ח) כשבעלי דינין עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים כו'. לכך אמר ושפטו את העם כי בשעת המשפט יהיו בעיניך כשאר העם אשר הרשעים מכונים בהם, אמנם משפט צדק אחר המשפט יתהפך הרשעות לצדק כי יהיו בעיניך כצדיקים כשקבלו עליהם את הדין. ד"א שופטים ושוטרים תתן לך קשוט עצמך תחלה (ב"מ קז, ב) ואח"כ ושפטו את העם לקשט זולתו כי כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא (ב"ב נח, ב).

פסוק יט[עריכה]

לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד. מדלא קאמר ולא תכיר פנים בוי"ו ואמר ולא תקח שוחד בוי"ו ש"מ שלא תטה ולא תכיר כל אחד מילתא באפי נפשיה, אבל לא תקח שוחד תולדות של לא תכיר פנים לפי שהעשירים נקראו פני הארץ כמו שפירש"י פר' מקץ (מקץ מא.נו) וכשאמר לא תכיר פנים היינו העשירים שנקראו פני הארץ וכשלא תכירם אז ממילא לא תקח שוחד, כי המכיר פני העשירים הוא בעבור תקות השוחד שמקוה לקבל מהם. ולשון הטיה מורה ששני הבעלי דינין יהיו שוים בעיניו כאילו היו שניהם מונחים בכף מאזנים השוים לבלתי היות לשום כף הכרע ונטייה לשום צד וזהו ענין לא תכיר פנים שיהיה דומה כאלו אינו מכיר שום אחד מהם.

ולשון שוחד אמרו רז"ל (כתובות קה, ב) שהוא חד, שהמקבל והנותן נעשו לאיש אחד ושוב אינו רואה חובה לעצמו, ואין זה מחוור שהרי שוחד שם הממון ולא שם הבעלים וכי בעבור שגורם שהבעלים יהיו לאחדים נקרא הממון על שמם. ונ"ל שהוא חד לשון חידוד מלשון ברזל בברזל יחד (משלי כז, יז) כי הממון דומה לסכין מחודד החותך מהרה וכל דיין צריך להיות מתון שלא יחתוך הדין מהרה וכשקבל השוחד הרי הוא יודע לאלתר להיכן הדין נוטה וחותכו מהרה כחותך בסכין חד, ולא הדיין חותך הדין אלא הממון חותך והוא חד. ולפי שרמז כאן שהדיין צריך להיות מתון בדין ועי"ז יבא לידי עינוי הדין להשהותו יותר מכדי הראוי, ע"כ אמר צדק צדק תרדוף. לפי שהנביא מאשים את ישראל באמרו צדק ילין בה (ישעיה א, כא) כדרך שפרשנו למעלה פר' דברים (א.יח) שבדיני נפשות גומרין בו ביום לזכות אבל לא לחובה והם הפכו השיטה והיו מלינים הצדק דהיינו הזכות, ע"ז אמר כאן שצדק תרדוף כי לשון רדיפה מורה על המהירות שימהר לחתוך הדין כשנתברר זכותו דהיינו הצדק, וכפל הצדק חד לגופיה וחד למעט החובה שחייב להלין.

ד"א שחד שהוא חד כחרב החותך, כך עיוות הדין מביא חרב חדה לעולם כדאיתא באבות (משנה אבות פ"ה מ"יא) חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין, לכך נקרא השחד המעוות הדין שחד שהוא חד כחרב. ואח"כ הזהיר גם על עינוי הדין באמרו צדק צדק תרדוף. שימהר לומר פלוני אתה זכאי לגלות צדקתו למען תחיה ותנצל מן החרב, וירשת את הארץ פירש"י כדאי הוא מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם. וטעם להחיות לפי שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו (משנה אבות פ"ג מ"ב) לכך אמרו שמנוי הדיינים גורם להחיות ר"ל שלא יבלע איש את רעהו חיים ולהושיבם על אדמתם כמ"ש (משלי כט, ד) מלך במשפט יעמיד ארץ. אבל קלקול הדינין גורם השחתת הארץ ודור המבול יוכיח וכן אמר יתרו וגם כל העם על מקומו יבא בשלום (שמות יח, כג) הל"ל איש על מקומו ישב בשלום, אלא שמדבר במקום כללי המיוחד לכל העם אשר כעת רצו לבא שמה ואמר יתרו שבזכות מנוי הדיינים יזכו לבא שמה.

ועל דרך הרמז י"ל שהזכיר כאן המשפט וצדקה, לפי שיש לפעמים דיין העושה צדקה ומשפט כאחד כדרך שעשה דוד המלך משפט לזה וצדקה לזה (סנהדרין ו, ב) ויש הפרש בין משפט לצדקה כי המשפט צריך להיות במתון והצדקה ברדיפה ומהירות כמ"ש (משלי כא, כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים. וכתיב (ישעיה נו, א) שמרו משפט ועשו צדקה. ושמרו לשון שמרים כי המשקה העומד על שמריו זמן רב יפלו השמרים למטה וישאר המשקה צלול ועל דרך שנאמר (תהלים עג, כא) כי יתחמץ לבבי וגו'. כך מי שהוא מתון בדין גורם להרחיק כל הטעויות הגורמים עכירת השכל, ועשו צדקה לאלתר בלא המתנה מיד תן לו ואל תדחהו, כך נאמר כאן לא תקח שוחד שהוא חד וחותך הדין מהרה אלא צריך להיות מתון בדבר המשפט, אבל הצדקה לא כן אלא צדק צדק תרדוף, ברדיפה ומהירות למען תחיה כי רודף צדקה וחסד ימצא חיים, וירשת את הארץ כי הדינין יושיבום על אדמתם ומלך במשפט יעמיד ארץ.

פסוק כא[עריכה]

לא תטע וגו', ולא תקים וגו', לא תזבח וגו', במדרש אמרו (דב"ר ה, ו) כי בכסא של שלמה המלך היו שש מעלות והיו כתוב על אחד לא תטה, על השני לא תכיר, על השלישי לא תקח, על הרביעי לא תטע, על החמישי לא תקים, על הששי לא תזבח. וכל משכיל ישתומם על המראה מה ענין לא תזבח ולא תקים ולא תטע, לכסא שלמה אשר הוכן למשפט, ומאמר לא תזבח אשר יראה בעיניך רחוק לסמכו לכסא משפט הנני מראה מקום כי קרוב הדבר מאוד, כדרך שאמרו (ביבמות קא.) כשם שב"ד מנוקים היו בצדק כך היו מנוקים ממום שנאמר (שיר ד, ז) כולך יפה רעיתי ומום אין בך. וידוע שאין לך דבר הבא בקבלה שאין לו סמך מן התורה כי ד"ת מדברי קבלה לא ילפינן (חגיגה י, ב) ומהיכן למדו לומר כן מן התורה שהסנהדרין צריכין להיות נקיים מכל מום, אלא ודאי לפי שהכל מודים אפילו מאן דלא דריש סמוכים מ"מ במשנה תורה הכל דרשי סמוכים (יבמות ד, א) וא"כ למנ"מ נסמכו ששה לאוין הללו, אלא לומר לך שכולם תלוין ביושב על כסא דין ולא לחנם אמרה תורה שיהיה מקום ישיבת הסנהדרין אצל המזבח, אלא ודאי כדי ללמוד זה מזה וכל הפוסל במזבח עצמו ובנקרבים על גביו זהו הדבר הפוסל גם בסנהדרין.

בנקרבים על גבי המזבח כתיב, לא תזבח לה' אלהיך שור או שה אשר יהיה בו מום כל דבר רע, כשם שפוסל המום בקרבן כך פוסל גם בסנהדרין, כי כל מום חיצוני מגלה איזו רעה הנסתרת בתוך הגוף בין באדם, בין בבהמה, לכך נאמר בבהמה כל דבר רע כי המום הנגלה מורה שיש בקרבה איזו רעה נסתרת כל חלי וכל מכה, וכתבה לנו התורה כדי לגלות טעם המום הפוסל גם בסנהדרין כי המום החיצוני יוצא מן השורש פורה ראש ולענה כדרך שפרשנו למעלה בפר' אמור (כא.כא) בפסוק מום בו ע"ש, דרך משל אם הוא עור מעינו אחת ידענו בו כי השוחד גרם לו, ואם הוא פסח ידענו שרגלו לא עמדה במישור והוא צולע ופוסח על שתי הסעיפים וכן כל המומים, וזה"ש כשם שצריכין להיות מנוקים בצדק כו' למה תלוי המום בצדק אלא ודאי לפי שזה תלוי בזה כי המום מורה על קלקול הצדק לכך סמך פסוק לא תזבח לפסוק צדק צדק תרדוף.

וכשם שהמזבח היה צריך להיות מן אבנים הרבה ולא מצבת אבן אחת, כך הסנהדרין, כי אין דן יחידי אלא אחד (משנה אבות פ"ד מ"י) ע"כ היו הסנהדרין צריכין להיות רבים כי אנשי המעלה נמשלו לאבני נזר בהרבה מקומות במקרא, לכך היה כתוב על כסא שלמה לא תקים לך מצבה. ולא תטע לך אשרה דרשו (סנהדרין ז, ב) כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה ובמקום ת"ח כאלו נטעו אצל מזבח ה', וזה אזהרה גדולה על גסות הרוח ואנו למידין גם זה מן המזבח שלא רצה ה' במזבח של כסף וזהב אלא מזבח אדמה תעשה לי, המורה על גדר הענוה ורז"ל אמרו (משנה אבות פ"ד מ"ט) הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. וכמ"ש (תהלים כה, ט) ידרך ענוים במשפט. ובטעמו של דבר זה הארכנו למעלה פר' משפטים על פי המדרש אשר הובא בילקוט פר' זו על פסוק שופטים ושוטרים. משל למלך שהיה לו פרדס נאה והיה לו בן קטן כו', ושם אתנו ביאור יקר על מדרש זה המאמת דבר זה שהגסות רוח מקלקל כל הדינין, ושורש הקלקול פורה מן הדיינים אשר נתמנו לשם שבח ואושר מצד רום לבבו או לבב קרוביו המהדרים אחר יותרת הכבוד והשררה ומעמידין אשרה זו כדי שיהיה מאושר בארץ כהוראת לשון אשרה, ורז"ל (סוטה ה, א) אמרו כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה כו', ש"מ שמשפט אחד להם לאשרה ולמסתופפים בצלה שניהם גדועים ונכרתים ובמקום ת"ח כאלו נטעו אצל המזבח כי שם מושב הסנהדרין והיינו במקום ת"ח.

ובדורינו כמה אשירות נוטעים בכל עיר ועיר, לא יבקרו בין במקום ת"ח או לא גם כי יהיה בעירו ת"ח מופלא בתורה וחסידות כל חכמתו לא עמדה לו, כי עכ"פ כל אחד יבחר לו בקרובו או במחותנו אשר יודע בו שהוא יחניף לו או יתנגד לשונאו, ופרצה זו במלואה ברבת בני עמי אשר לכבוד זרע אברהם עת לקצר. ומ"מ עלה בידי ביאור יקר בסמיכות ששה לאוין אלו.


מתוך: כלי יקר על דברים יז (עריכה)

פסוק יא[עריכה]

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. פירש"י אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל כו', נראה שדקדק זה מדלא קאמר לא תסור ימין ושמאל מן הדבר ומדקאמר ימין ושמאל אחר אשר יגידו לך, ש"מ שהכי קאמר אע"פ שכפי האמת אינו ימין ושמאל זולת מה שהם יגידו לך שהוא ימין ושמאל, ובטעם דבר זה נתקשו המפרשים ונתנו טעמים רבים שנין דין מן דין.

וכפי האמת אין אני רואה שום קושי בדבר, כי כבר אמרו רז"ל (חגיגה ג, ב) שמא יאמר אדם הואיל והללו מטהרין והללו מטמאין, הללו אוסרין והללו מתירין, היאך אני למד תורה מעתה ת"ל נתנו מרועה אחד (קהלת יב, יא) כלן אל אחד נתנן כו', וקשה הלא הדרא קושיא לדוכתה וסוף סוף היאך אני למד תורה, אלא ביאור הדבר הוא שבכל דבר טומאה וטהרה יש כמה פנים לטהרו, וכמה פנים לטמאו, ואם התורה טהרתו הוא מפני שהצדדים המראים פני טהרה הם מרובים יותר מן הפנים המראים פני טומאה וכן להפך, והוא הדין בדבר מותר ואסור, וכשר ופסול, ומטעם זה אמרו רז"ל (סנהדרין יז, א) שאין ממנין לסנהדרין עד שיודע לטהר השרץ מן התורה, וטעמו של דבר שאם לפעמים צריכין להוראת שעה לפסוק נגד התורה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט, קכו) אז יכול החכם או הנביא לצרף לסברת עת לעשות לה' אותן מיעוט סברות שכבר נדחו מחמת הרוב ולילך אחר המיעוט כהוראת אליהו בהר הכרמל, אבל אם אין החכם או הנביא יודע שום סברא אל ההפך אז לעולם לא יטהרו אפילו בהוראת שעה והרי הוא מחויב לטהרו מטעם סמוך עת לעשות לה' למיעוט סברות הנוטין אל ההפך ואתרע רובא דכנגדו, ואם ב"ד שלמטה פוסקים טהור על דבר שהוא טמא מן התורה הואיל שיש סברות גם לטהרו סמוך רובא של ב"ד שלמטה שהסכימו לטהרו אל מיעוט סברות שיש לו בלאו הכי לטהרו ואתרע רובא של טומאה, כי נתן ה' כח גם לבית דין שלמטה לעשות סברות לכאן ולכאן ונתרבו הסברות הנוטין לצד טהרה וע"כ יפה אמרו רז"ל (חגיגה ג, ב) עשה אזנך כאפרכסת וקנה לב לשמוע דברי המטהרין ודברי המטמאין, כי כפי האמת כל אדם צריך לכל הסברות כי א"א לו להיות מן הסנהדרין עד אשר יהיה ידו בכל הסברות, ומטעם זה ראוי לקבל מהם אפילו אם אומרים על ימין שהוא שמאל מצד אותן סברות הנוטים גם לצד שמאל וזה דרך נכון מאד.

ואם נפשך לומר שאמרו זה על הדינין, שאין לדיין כ"א מה שעיניו רואות כמ"ש (דה"ב יט, ו) ועמכם בדבר משפט. והוא קאי על מ"ש למעלה בין דין לדין כי הכל לפי ראות עיני הדיין, אז הדבר מבואר מעצמו כי בידו לדון על פי אומד דעתו כמ"ש (זכריה ח, טז) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ואמר שפטו, על שלשתן, ובשעריכם, לשון שיעור כי שלשתן צריכין השערה שכלית ואומד הדעת לפי הזמן והמקום והענין, כי לפעמים צריך לשנות האמת מפני השלום וכיוצא, וכן השלום אינו טוב לעצמו בכ"מ כי כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם, (סנהדרין עא, ב) וכן המשפט צריך שיעור ואומד הדעת בדרך שנתבאר.

פסוק טו[עריכה]

"שום תשים עליך מלך..." - רבים אומרים מי יראנו טוב ביאור מספיק על הספק הגדול...

ויש אומרים שהתרעומת היה על שאמרו "לשפטנו ככל הגויים", שישפוט אותם בנימוסי הגויים.

ויש אומרים, שאין פרשה זו מצוה, אלא הודעת דברים, שהקב"ה מגיד מראשית אחרית שכך יבקשו ישראל לעתיד, והתיר להם ה'; ומהרי"א האריך בויכוח זה.

ואומר אני דעתי בקצרה, שהרצון האלהי היה שלצדק ימלוך מלך עליהם, כדי להטיל מוראו על כולם... ולא לצורך המשפטים, שהרי היו בתי דינים קבועים בכל עיר, אלא לצורך קיבוץ ותיקון המדינות; אך באופן זה שתהיה אימת מלכות עליהם...

לכך נאמר "כי תבוא אל הארץ...", כי לאחר ירושה וישיבה ישמן ישורון ויבעט, ואיש הישר בעיניו יעשה כשאין מלך בישראל. ואז ודאי יאמרו השרידים אשר ה' קורא כי עת לעשות, לשאול מלך, "ואמרת אשימה עליי מלך" שיהיה מוראו עליי, כי כן משמע לשון "עליי", שיהיה עליון עליי ומושל ורודה בי בחזקת היד ככל הגויים אשר סביבותיי לעשות כמתוקנים שבהם, שאינן בועטים במלכיהם, ומקבלים עליהם מרות, ומציאת זמנינו יוכיח...

אבל בימי שמואל לא דיברו נכונה, כי אמרו (שמואל א ח ו): "תנה לנו מלך", לא אמרו עלינו מלך אלא לנו, כי לא רצו לקבל מרות שיהיה מוראו עלינו, אלא יהיה לנו, מסור בידינו להקים מלכין ולהעדה מלכין, והיוצא לנו מזה, שבעל כרחו יחניף לנו. ועל כן אמרו "לשפטנו ככל הגויים", כי עיקר צורך החנופה הוא במשפטים, וכמנהג ארצות אלו, שמקבלים איזה רב על זמן ידוע, כדי שלא יהיה אימתו עליהם, ואדרבא, אימתם על הרב...

(שמואל א ח ו): "וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך", כי עיקר האשמה במילת לנו לשפטנו...

(שמואל א ח ז): "ויאמר ה' אל שמואל שמע בקולם... כי לא אותך מאסו", כי אדרבה, זה שבחך, כי אתה מוחזק אצלם שאין אתה מחניף להם, על כן ביקשו במקומך מלך שיחניף להם בהכרח, ובזה מאסו אותי ולא שאלו על פי התורה, כי כך חפצם שהמלך יבטל רצוני מפני רצונם. וזה שאמר "...[כי אותי מאסו] ממלוך עליהם" - רצה לומר, בזה מאסו אותי, מה שלא רצו שימלוך עליהם המלך.

(שמואל א ח ט): "ועתה שמע בקולם אך כי העד תעיד בהם והגדת להם משפט המלך אשר ימלוך עליהם" - דווקא עליהם ולא להם, כי באלה חפצתי, נאום ה'.

(שמואל א ח יא): "ויאמר זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם" - כי אף אם לא תבחרוהו כי אם לכם, מכל מקום סופו שבחמה שפוכה ימלוך עליכם, ואת בניכם ייקח וגו', וזה עונש שלכם על שלא שאלתם כהוגן.

(שמואל א ח יח): "וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם" - רצה לומר, ולא עליכם, ותאמרו דרך וידוי שעלה בידכם היפך ממה שביקשתם.

(שמואל א ח יט): "וימאנו העם... ויאמרו 'לא כי אם מלך יהיה עלינו'" - מה שאמרו 'לא', היינו דרך וידוי אמרו כן, לאמור "לא נחפוץ מלך עוד בדרך אשר שאלנוהו תחילה לאמור 'תנה לנו מלך', כי אם מלך יהיה עלינו, כאשר דיבר ה'.

וכן נאמר אחר-כך (שמואל א יב יט): "כי יספנו על חטאתינו רעה לשאול לנו מלך", ורצו לומר בתחילה, קודם ששמענו העונש.

ופירוש זה יקר, ומובן שינוי הלשון בין עלינו ללנו, ומצד דקדוק רבותינו ז"ל, שאמרו "שתהא אימתו עליכם", כי עיקר המצוה תלוי בזה.

ומה שנאמר (שמואל א ח כב): "ויאמר ה' אל שמואל 'שמע בקולם והמלכת להם מלך'", והיה לו לומר עליהם, לפי שקבלת המורא תלוי במקבלים, ולא ה' פעל זאת, אלא נתן להם מלך שיהיה שוה להם, לבלתי רום לבבו מאחיו, על כן אמר בשעת מעשה להם, אבל מכל מקום, לישראל לא היה נכון לומר כן כי אם כדבר ה' שאמר "ואמרת אשימה עלי מלך", כך היה להם לומר.

פסוק יח[עריכה]

והיה כשבתו על כסא ממלכתו. פירש"י אם עשה כן כדאי הוא שתתקיים מלכותו. רמז לדבר כס"א ר"ת כסף סוס אשה בזכות שיהיה נזהר בשלשתן יזכה לישב על כסא ה' וכמ"ש (דה"א כט, כג) וישב שלמה על כסא ה'. ולפיכך צריך להזהר מן הדברים המסירים לבו מן ה' ומבדילין בינו לבינו כי הרבות כסף וזהב מביאו לידי שכחת ה' וכמ"ש (דברים ח, יג-יד) וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה'. וכן רבוי סוסים סבה להסיר בטחונו מה' ויבטח בסוס ורכב כמ"ש (ישעיה לא, א) הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו. וז"ש ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס. אין האיסור בלכתם מצרימה לסחורה אלא עיקר האיסור הוא בעבור שריבוי הסוסים מסיר ממנו הבטחון בה', על כן צוה שלא ישיב העם מצרימה כדי להרבות סוס כאילו היה כל בטחונו בסוס ורכב אבל לשאר סחורות מותר ללכת מצרימה וטעם זה יקר יותר ממה שדברו בזה כל המפרשים וכן רבוי נשים גורמים להטות לבבו מעם ה' כדרך שנעשה לשלמה.

ואמר וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו'. כדי שיקרא בו וידע להזהר משלש אלה, כנגד רבוי הכסף אמר לבלתי רום לבבו מאחיו כי הכסף מביא רום לב, וכנגד ריבוי הנשים אמר לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל כדרך שאמר למעלה ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, וכנגד רבוי הסוסים אמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. לומר שאם יבטח בסוס ורכב ימות במלחמה כי שקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט נפשו אבל אם יבטח בתשועת ה' יאריך ימים ולא ימות.

ואמר בקרב ישראל, לומר שהבוטח בסוס ורכב מבקש ישועה ועזר מארצות העמים ולא בקרב ישראל כדרך שנאמר (ישעיה לא, א) הוי היורדים מצרימה לעזרה וגו' אבל אם לא ירבה לו סוסים אז ימצא התשועה בקרב ישראל ולא מארצות העמים. ורמז עוד שישראל נושע בה' המתהלך בקרב ישראל כמ"ש (דברים כג, טו) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך. ור"ל שיאריך ימים וגו' ממי שהוא בקרב ישראל.


מתוך: כלי יקר על דברים יח (עריכה)

פסוק ג[עריכה]

וזה יהיה משפט הכהנים וגו'. רוב המפרשים חתרו למצוא דרך לסמיכות פרשה זו לפרשה של מעלה ולא מצאו ביאור מספיק, עיין בספר מהרי"א אשר הביא דעות הרבה בזה. ואומר אני לפי שנאמר (שמואל א ח, יא-יד) זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם וגו' ואת שדותיכם וכרמכם יקח וגו', הורה במלת עליכם לומר שכבר נרמז בתורה משפט המלך ומעשיהו כמ"ש שום תשים עליך מלך. שיהיה מושל עליך בגופך וק"ו במאודך ע"כ סמך לפרשת המלך שמשפטו ליקח הכל בזרוע, אבל משפט הכהנים אינו כן אלא שכר שירותו הוא נוטל כמ"ש לעמוד לשרת וגו' לא כמ"ש קרח שהם לוקחין דרך שררה כמלך כמבואר במקומו, ויכול להיות שרמז למלך שלא יגע בכל אשר זכו הכהנים משלחן גבוה ומנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהן (עזרא ז, כד).

וטעם הזרוע והלחיים והקבה, קרוב לשמוע שהזרוע שכר נשיאת כפיו והלחיים שכר ברכת כהנים בפה, והקבה כי בזכותו ישלח ה' את הברכה שאוכל קמעא ומתברך במעיו.

פסוק ח[עריכה]

לבד ממכריו על האבות. ביאור הדבר שכל כהן יאכל חלקו ואם יש לו מותרות יכול הוא למכור וחלק כחלק יאכלו לבד ממכריו, מה שהוא מוכר. ומ"ש על האבות, היינו לתרץ למה ניתן לו רשות למכור המותרות וכי לא היה נכון יותר ליתן המותרות למי שאין לו די סיפוקו, ע"ז אמר על האבות צא ולמד מחלוקת הארץ שנחלקה לבתי אבות כפי מה שהיו מרובים באוכלוסין או מועטין בזמן החלוקה, ויכול להיות שברוב הימים ישתנה הענין שלשבט אחד לא יהיה די סיפוקו אם יהיה מרובה באוכלוסין יותר ממה שהיה בזמן החלוקה, ולשבט אחר יהיה מותרות אם ימעט הבית מהיות לו אוכלוסין הרבה ממה שהיו בימי האבות אשר עשו החלוקה, אלא ודאי הטעם שאין עושין חלוקה אחרת כ"א אותה שנעשית בימי האבות, כך הכהנים שעשו אבותיהם חלוקה למשמרות אע"פ שברוב הימים ישתנה הענין שלמשמר אחד יהיה בצמצום ולאחר מותרות, מכל מקום יכול הכהן למכור המותרות לפי שהכל הולך אחר האבות.


מתוך: כלי יקר על דברים יט (עריכה)

כלי יקר על דברים יט


מתוך: כלי יקר על דברים כ (עריכה)

פסוק א[עריכה]

כי תצא למלחמה על אויבך. אנו צריכין למודעי חילוף הלשון מיחיד לרבים כמה פעמים, כי אמר וראית סוס ורכב ואחר כך אמר עם רב ממך, והמפרשים אמרו כי בעיני השם יתברך הם כולם כסוס ורכב אחד ואם הוא עם רב היינו ממך הוא רב ולא בעיני הש"י. ועוד כי תצא לשון יחיד ואח"כ אמר והיה כקרבכם לשון רבים, וכ"ף הדמיון של כקרבכם צריכה ביאור כי בקרבכם מבעי ליה.

ואומר אני שבהיות שלום בין האויבים, אז המלחמה מסוכנת ביותר כי כלם נוסדו פה אחד על ה' ועל משיחו, אבל כשחלק לבם ואינן באגודה אחת אין הסכנה גדולה כל כך. וזה הנס אשר הקב"ה עושה עם ישראל שאע"פ שבתחלת יציאתם למלחמה כל האומות נתחברו כאילו היו כלם סוס ורכב אחד כאיש אחד, מ"מ כקרבכם אל המלחמה ביני ביני ישלח ה' בהם את המהומה ויפרדו איש מעל אחיו ותהיה חרב איש ברעהו. כמ"ש (דברים כח, ז) בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. לפי שבהתחלה הם בהסכמה אחת וביני ביני ישלח ה' בהם המהומה להיות חלק לבם עד שכל ז' אומות כל אחד מהם ינוסו בדרך אחד בפני עצמו כמ"ש (תהלים כא, יג) כי תשיתמו שכם וגו' דהיינו לחלקם לחלקים.

וזה"ש כי תצא למלחמה על אויבך. בלא יו"ד אצל הבי"ת המורה על אויב אחד וראית סוס ורכב עם רב ממך ר"ל עם רב כזה כולם נתוועדו אל עמק שוה בהתחלה כאיש אחד וכסוס ורכב אחד וכל אומה אומרת לחברתה כסוסי כסוסך וע"י זה מסתמא יכנס מורך בלבבך, לפיכך אמר אל תירא לא מהם ולא מהמונם כי לסוף יתפרדו איש מעל אחיו כמ"ש אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. לשון רבים כי בטרם יקרב אליהם ישראל הפיצם ה' ומסך רוח עועים בקרבם (ישעיה יט, יד) וחלק לבם זה מזה. ולעומת זה גם בישראל עושה הקב"ה נס שני כי אם בשעת היציאה למלחמה יצאו מתי מספר כאילו לא יצא כנגדם כ"א איש אחד מישראל כך בהתחלה נראין ישראל מועטים בעיני האויבים, ביני ביני ישלח ה' עזרו שהאויבים יראו צל ההרים כאנשים וכדרך שנאמר (מלכים ב ז, ו) וה' השמיע את מחנה ארם וגו' קול חיל גדול וגו' מכאן ראיה שאפילו מועטים הקב"ה מראה אותם לאומות כאילו היו רבים כדי להפחידם, לכך נאמר והיה כקרבכם אל המלחמה וכ"ף הדמיון קאי על לשון רבים שבמלת כקרבכם לומר שאתם נראין כרבים אע"פ שלפי האמת אינו כן כי אתם המעט וזה פירוש יקר.

פסוק ג[עריכה]

ואמר אליהם שמע ישראל, פירש"י אפילו אין בידכם אלא זכות ק"ש בלבד כו'. אטו ק"ש מילתא זוטרתי היא, ונ"ל שהעיקר הוא על התפילין שבראש כי הקורא ק"ש מסתמא אינו קורא כ"א ע"י תפילין שלא יהא כמעיד עדות שקר בעצמו (ברכות יד, ב) וע"י תפילין שבראשו תפול אימתה ופחד על האויבים כמ"ש (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ואמרו רז"ל (ברכות ו, א) אלו תפילין שבראש ולדבר זה היו צריכין במלחמה שיראו השונאים וייראו מהם. ואף ק"ש של לילה כשם שמציל מכל מזיק ומחבל כך הוא מציל מן האומות אשר כחם מן שרים של מעלה, ולכך סמכו (במדבר רבה כ, כ) ק"ש אל פסוק לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה (במדבר כג, כד) כי פשוטו מדבר מסתמא בסתם מלחמה.

ובמס' ברכות (דף ה.) אמרו רז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, שנאמר (תהלים ד, ה) רגזו ואל תחטאו אי אזיל מוטב אי לא יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם, אי אזיל מוטב ואי לא יקרא ק"ש שנאמר על משכבכם, אי אזיל מוטב אי לא יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה. וד' אלו נזכרו בפר' זו לפי שנאמר כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. פירש"י לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה וקטרוג זה היינו שהשטן הוא יצר הרע המשתדל להחטיא את האדם במלחמה מקום הסכנה כדי להפילו ביד אויביו, על כן במלחמה צריך האדם יותר שמירה מן היצה"ר כי במקום מסוכן זה הוא מתגרה באדם יותר מבמקום אחר להטותו לדבר רע. ורז"ל (כתובות מו, א) למדו מן פסוק ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה. וכי דווקא בשעת מלחמה צריך להזהר ולא בזמן אחר אלא ודאי לפי שבמלחמה היצה"ר מתגרה בו ביותר הן בדבר ערוה הן בשאר עבירות כדי להפילו ביד אויביו, ע"כ למדם התורה שיהיו מזורזים במלחמה לעמוד כנגד יצרם שלא יביאם לידי חטא במקום הסכנה, ותדע שבעקידה ובשאר מפרשים ראיתי שפירשו כל המלחמות שבפרשה זו על מלחמות האדם עם יצרו ודבר זה רחוק מכליותי להוציא המקראות מפשוטם, ומה שכתבנו מסכים עם פשוטו מכל צד להורות הדרך אשר בו ינצחו האומות והוא כשיהיו שלמים במעשיהם במלחמה ולא נפקד מהם איש לעבירה.

על כן נאמר והיה כקרבכם אל המלחמה, עם האומות ואתם יראים מן העון שלא יכשיל אתכם היצר הרע כי הוא השטן המקטרג בשעת הסכנה אז יעסקו בתורה, זה"ש ונגש הכהן ודבר אל העם ובמס' סוטה (דף מב.) אמרו ודבר אל העם בלה"ק וילפינן מן ג"ש של משה ידבר הנאמר במתן תורה (שמות יט, יט) מה להלן בלשון הקודש אף כאן כן. ואני אומר אין ג"ש לחצאין מה להלן תלמוד תורה אף כאן הכהן מדבר אל העם דברי תורה, שהרי יהושע נענש על ביטול תלמוד תורה במלחמה שכן אמר לו המלאך עתה באתי (יהושע ה, יד) על ביטול תורה (עירובין סג, ב) וטעמו של דבר שת"ת מגין בעד היצה"ר השטן המקטרג ביותר בשעת סכנה, ואם באולי יש לך אדם שאינו בן תורה כי לא כולי עלמא תורה גמירי וא"כ אותן כיתות במה ינצלו מכף אויב פנימי זה במלחמה, לפיכך ואמר שמע ישראל דהיינו יקרא ק"ש אשר הכל יודעין לקרותו ובזה ינצלו כולם מראש פרעות אויב, ואם באולי יש לך עם הארץ שאפילו ק"ש אינו יודע או איזו איש קשה עורף אשר יצרו הרע חזק ממנו לא ישוב מפני כל תורה וק"ש ואז צריך להזכיר לו יום המיתה ואז ודאי אזיל, ע"כ השוטר משמיע מי האיש אשר בנה בית וגו' פן ימות במלחמה וגו', ובהזכרת המיתה של המלחמה יזכור אגב זה גם סתם יום המיתה ובזה ינצח יצרו ודאי כמ"ש (בראשית ד, ז) אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ ר"ל יזכור לו פתח קברו ואז אע"פ שאליך תשוקתו מ"מ אתה תמשול בו.

ועל זה דרשו רז"ל (ברכות יח, א) כי החיים יודעים שימותו (קהלת ט, ה) אלו הצדיקים כו', ור"ל שיודעים שימותו וע"כ זכרון יום המיתה תמיד לנגד עיניהם ודבר זה מצילם מן החטא, והמתים אינן יודעין מאומה. אלו הרשעים שבחייהן קרוין מתים שנאמר (יחזקאל כא, ל) ואתה חלל רשע וגו' אשר בא יומו בעת עון קץ. ר"ל הרשעים אינן יודעים מאומה כי אין זכרון יום המות לנגד עיניהם כלל וז"ש אשר בא יומו בעת עון קץ ר"ל בעבור העון של הקץ שלו כי לא היה זכרון קץ שלו לנגד עיניו כלל, לא כדוד שהתפלל ואמר הודיעני ה' קצי וגו' (תהלים לט, ה) אלא קרבם בתימו לעולם ועד וגו' (תהלים מט, יב) וזה פירוש יקר.


מתוך: כלי יקר על דברים כא (עריכה)

פרשת שופטים[עריכה]

פסוק א[עריכה]

כי ימצא חלל באדמה וגו'. הקשה מהרי"א על פר' זו שאין כאן מקומה בין ד' פרשיות המדברות מענין מלחמה ונתן הרב טעם חלוש בדבר גם שאר מפרשים הנגשים לפרש הסמיכות בשינויים דחוקים. ועתה שא נא עיניך וראה מ"ש רז"ל (סוטה מו, א) תניא אמר רבי יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הבא עגלה ערופה, אמר הקב"ה תבא העגלה שלא עשתה פירות, ותערף במקום שאינו עושה פירות, ותכפר על זה שלא הניחוהו לעשות פירות, ומקשה בגמרא אילימא אפריה ורביה הכי נמי דאסריס ואזקן לא עריפנא אלא אמצות. ובפרשה שלפני זו נאמר כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, ואמרו רז"ל במס' תענית (דף ז.) אם ת"ח הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא זה ת"ח שאינו הגון כו'. וא"כ כל משכיל יראה בעין שכלו שסמיכות שני פרשיות אלו מבואר מעצמו ממ"נ אם טעם העגלה ערופה על שלא הניחוהו לעשות פירות בפ"ו, שפיר נסמכה לפרשה הקודמת המקפדת על עץ עושה פרי שלא לכרות אותו ומה לי פרי האדם מה לי פרי האדמה משפט אחד להם שנאמר כי האדם עץ השדה הוא. ואם שלא הניחוהו לעשות פירות של מצות כפי המסקנא הרי גם בפרשה שלפניה הקפיד על זה שלא לכרות הת"ח עושה פרי עץ חיים למינו, ותמה אני על כל המפרשים שדבר פשוט כזה יהיה נעלם מנגד עיניהם.

ומה שדרשו רז"ל (תענית ז, א) פסוק ממנו תאכל ואותו לא תכרות על הת"ח, נראה שלא כוונו לעולם להוציא המקרא מפשוטו אלא שרצו לתרץ למה הקפידה התורה כל כך על כריתת עץ מאכל, אלא ודאי כדי ללמוד ממנו ק"ו על האדם העושה פרי צדיק עץ חיים כי האדם עץ השדה הוא עושה פרי צדיק וצמח צדקה, ואם הקפידה תורה על עץ עושה פרי שאין בו דעת ותבונה ק"ו על פרי הצדיק השלם, וע"כ סמך מיד הפרשה של עגלה ערופה אשר ממנה נראה ג"כ הקפדה גדולה על פרי צדיק עץ חיים.

פרשת כי תצא[עריכה]

פסוק י[עריכה]

כי תצא למלחמה על אויביך וגו'. אויביך ביו"ד לשון רבים ואח"כ אמר ונתנו הל"ל ונתנם, על אויביך, כנגד אויביך הל"ל, ובילקוט מסיק בשם הספרי וז"ל על אויביך כנגד אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך. אם עשית כל האמור בענין סוף שה' אלהיך נותנו בידך. ולא הבנתי דבריו מהו האמור בענין, אם זה הוא שאמר וגלחה את ראשה וגו' הרי כבר הוא נתון בידו קודם שעשה האמור בענין כי איך ישבה ממנו שבי אם עדיין אינו נתון בידו, ואף את"ל שאין ראיה מן השבויה כי לפעמים ישבו שבי במלחמה אף אם עדיין אין האויב מסור בידו, וראיה מן וישב ממנו שבי הנאמר פר' חקת (במדבר כא, א) מ"מ קשה מנא ליה לומר כן לפרש ונתנו סוף שיתנו בידך שמא פירושו שיתנהו לאלתר בידך.

ונראה שקשה לבעל מדרש זה ונתנו ונתנם הל"ל, אלא ודאי שמדבר באויב אחד פרטי שהיה בכלל אויביך הרבים שהזכיר כבר ומי הוא זה ואיזו הוא, אין זה כ"א צר ואויב פנימי והוא שטן הוא יצה"ר המקטרג ביותר בשעת הסכנה במלחמה כמבואר בפר' שופטים (כ.א) בפסוק כי תצא למלחמה. ועליו אמר ונתנו ה' אלהיך בידך וא"כ קשה איך הוא מבטיחו שיתנו הקב"ה בידו, הרי אחר זה נאמר ענין אשת יפת תואר שלא דברה תורה אלא כנגד היצה"ר כו' והרי אנו רואין שעוד טומאתו בו שהרי לא עצר כח לעמוד כנגד יצרו עד שהכשילו ביפת תואר זו ואיה הבטחת ונתנו ה' בידך. ע"כ פירש ונתנו סוף שיתנו בידך כי אם תעשה כל האמור בענין מגלוח ראשה ונוולה מה כתיב אחריו והיה אם לא חפצת בה. פירש"י הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה ואז ודאי יצרו מסור בידו כשישנא אותה, ועיקר תחבולה זו היא כדרך שנאמר (קהלת ז, ב) טוב ללכת אל בית אבל וגו' כי על ידי זה יזכור יום המיתה ואז ודאי אזיל היצה"ר, וכשהיא בוכה ומתאבלת על אביה ואמה הרי הוא יושב בבית אבל תמיד וע"י זה יזכור ליצרו יום המיתה ואז ודאי אזיל ואז תשקוט תאותו ועל ידי זה ישנאה, ולפי שמבשרך שסופך לשנאותה לכך אמר סוף שה' אלהיך נותנו בידך.

ומטעם זה הוצרך לפרש על אויביך כנגד אויביך, כי לשון על לא יצדק כ"א בסתם מלחמה הבאה מן השמים מעל כי בסתם מלחמה מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם (שופטים ה, כ), אמנם מדקאמר ונתנו לשון יחיד בעל כרחך אתה צריך לפרשו על היצה"ר וא"כ כשאמר כי תצא למלחמה על אויביך לשון רבים ודאי כלל בזה שני מיני אויבים הן אויב חיצוני הן אויב פנימי המקטרג בשעת סכנה, ויש ראיה לזה כי בפר' שופטים כתיב כי תצא למלחמה על אויבך בלא יו"ד אצל הבי"ת וזה מדבר בסתם אויב לבד וכאן נאמר אויביך ביו"ד המורה על אויבים רבים ודאי כלל החיצוני והפנימי יחד, ואמר ונתנו אחד מהם יתן תחילה וזה ודאי היצה"ר שאם אין יצרו נתון בידו תחילה אינו יכול לנצח אויב חיצוני זה כל זמן שהוא מלוכלך בחטא, ע"כ הוצרך לפרש על אויביך כנגד אויביך כי המלחמה שעם היצה"ר אינה באה מלמעלה כ"א האדם צריך להיות המתחיל וה' יגמור על ידו, זהו שאמר סוף שה' אלהיך נותנו בידך סוף היינו אחר כל המעשים שתעשה מעניני נצוח ותחבולות נגד יצרך וה' ישלח עזרו לסוף, אבל בסתם מלחמה הדבר בהפך כי קודם אשר הכינות לבך לצאת למלחמה כבר נלחמו עמו מן השמים ואתה הגומר כדי שתקרא על שמך.

כי תצא למלחמה וגו'. מהו כי תצא הל"ל כי תלך, או כי תלחום, ומהו למלחמה ללחום מבעי ליה, כי למלחמה משמע שאין אתה לוחם כ"א למען ראות המלחמה באת, על אויביך כנגד מבעי ליה, ושבית שביו כפל הלשון, ואע"פ שאמרו רז"ל (סוטה לה, ב) שבא לרבות כנענים שבתוכו מ"מ הל"ל ושבית שבי שביו למה לי.

והנה מקום אתי לפרש זה בשני פנים, האחד הוא, כדרך שפירש הרמב"ן פרשה זו על פסוק כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע, היינו דבור רע והוא לשון הרע כדי שלא יהא ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים, וזה דבר ברור שכשאין שלום בין הלוחמים הרי הם מנוצחים כמו שקרה לפריצי ישראל בבית שני, לכך אמר כי תצא בלשון יציאה מיעט המלחמה הפנימית תוך העיר, לומר שדווקא כצאתך העיר תפרוש כפך למלחמה אבל בתוך העיר יהיה שלום ביניכם, ודווקא למלחמה תצא ולא ממלחמה, ודווקא על אויביך תצא ולא על אוהביך לרעך כמוך, ושבית שביו של השונא ולא שתבקש לצוד את חבירך במצודתך, כי כל אלו דברים המזיקין במלחמה ואם את כל אלה תעשה אז ונתנו ה' אלהיך בידיך אבל לא זולת זה.

הדרך השני, שבא לבטל דעת יצרך הרע, אשר ישיאך לומר הלא שבויה זו באתה לידי ע"י כחי ועוצם ידי ונכנסתי בסכנת המלחמה עד שנצחתי ולמה יטיל ה' עלי כל התנאים הללו מגלוח ונוול, על כן הקדים לו לומר שקר אתה טוען כי לא בכחו יגבר ורק את אשר הורישך ה' אותו תירש ואין אתה הלוחם רק כי תצא מביתך לראות המלחמה אשר קדמך כבר מן השמים הכוכבים ממסילותם, וז"ש למלחמה לאותה מלחמה שהתחלתה היתה כבר על אויביך עליו ממש מן השמים מעל ולא מכנגד ממך כי כבר ישלח ה' חציו ויפיצם, ושבית שביו של הקב"ה כי כבר נשבית ע"י המלחמה ויען כי חפץ ה' לעשות לך שם תפארת בכל הארץ שתקרא המלחמה על שמך, ע"כ ונתנו ה' אלהיך בידך, כי כפי הנראה לכל העמים כאילו ידך עשו ויכלו להם אבל האמת אינו כן כי יד ה' עשתה זאת ומפני הכבוד נתנו בידך.

פסוק יא[עריכה]

וראית בשביה וגו'. לרבותא נקט בשביה כי מה לאשה במלחמה ודאי לשם זנות הובאו הנה וע"כ היה מן הראוי שתמאס בה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ואם ישיאך יצרך על כל פנים וחשקתה בה. אז ולקחתה לך לאשה. מלת לך מיותרת אע"פ שרז"ל דרשו (קידושין כב, א) לך ולא לאביו או לבנו, מ"מ נוכל לפרש כפי הפשט לך ולא לזרעך, כי תועלת מדומי זה אינו כי אם לך אבל לזרעך אדרבה הדבר מזיק כי לסוף יהיה לך מינה בני דלא מעלי והיינו בן סורר ומורה, והבאתה אל תוך ביתך. היינו חדר לפנים מחדר כסות עינים לחרפתך שלא תגלה רעתך בקהל.

וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. וגו' פירש הרמב"ן שהכל עניני אבילות המה ועיקר תחבולה זו כדי שיהיה הוא בבית אבל ויזכור ליצרו יום המיתה כענין שאמרו רז"ל (קידושין מ, א) הרואה שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים ויתעטף שחורים כו' ואולי אזיל יצרו ע"י זכירת האבילות ואמר כאן שאם בכל אלה לא יוסר והוא עומד בחשק תאותו אז תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. לך לבד היא נאותה ואתה נאה לה כי כמוה כמוך.

והיה אם לא חפצת בה. הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה מלת והיה י"א שמורה על הודאי שכך יהיה ולפי דרכנו נגזר ודאי זה מלשון רז"ל שע"י זכירת יום המיתה ודאי אזיל היצה"ר ואז ממילא תפסק התשוקה, וקרוב לשמוע שדייק רש"י ממלת חפצת לשון עבר כי הל"ל אם לא תחפוץ בה להבא אלא שכל דבר הגלוי לפני השי"ת שכך יהיה דומה כאילו כבר נעשה הדבר מאז ומקדם לכך נאמר אם לא חפצת בה, ויתכן עוד לפרש לשון והיה שמשמע שהענין יהיה בהווייתו ולא ישתנה, ובזה הכתוב מבשרך שכאשר החילות להטיל עליה שנאה כך יהיה לעולם ולא ישתנה דעתך משנאה לאהבה וז"ש שסופך לשנאותה וזה מאת ה' שלא לערב ענבי הגפן בענבי הסנה והוא דקדוק נכון במלת והיה, ומיושב גם לשון אם המורה על הספק ולדברינו הוא מיושב שפיר.

פסוק יח[עריכה]

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. אמרו רז"ל (סנהדרין עא, א) בן סורר ומורה לא היה ולא יהיה ולמה נכתב בתורה אלא דרוש וקבל שכר, ומ"מ חל עלינו חובת ביאור דבר זה למה כתבה תורה דבר שאינו בנמצא כלל, גם יש להתבונן במה שנאמר כאן וכל ישראל ישמעו ויראו יותר מבשאר מצות פרטיות ועוד למה לא נאמר כאן ולא יזידון עוד כמ"ש בפר' שופטים (דברים יז, יג) ואולי טעמו של דבר לפי שבן סורר ומורה לא היה ולא יהיה ולא נכתבה הפר' כ"א כדי שישמעו הבנים ויראו ולא יעשו כדבר הזה, ומ"ש וכל ישראל ישמעו היינו שישמעו פרשה זו ומשפט הכתוב בה ויראו הבנים מלמרות עיני כבודם של אב ואם ולכך לא נאמר ולא יזידון עוד. כי לשון עוד מורה על דבר הנעשה כבר שלא יהיה נעשה עוד וזה אינו שהרי בן סורר ומורה לא היה דברים מעולם ולא נכתבה פרשה זו כ"א להפיל אימתה ופחד על הבנים.

אך קשה לי וכל ישראל ישמעו וכל הבנים הל"ל, כי אין צורך לפחד זה כי אם לבנים, ובספר הזוהר דרש פרשה זו על כל ישראל. ואני אומר שאין צורך בזה כי גם מפשוטה של הפרשה יש מוסר נפלא לכל ישראל שנקראו בנים לאל חי ויש לחוש שיסמכו על זה ויאמרו מאחר שאנחנו בניו א"כ ודאי אם יהיו בנים סוררים לא יביט און ביעקב וירחם עליהם כרחם אב על בנים ויוותר להם כדרך שהאב מוותר לבנו ויאמרו הקב"ה וותרן, וכן אמר משה בניו מומם (דברים לב, ה) ר"ל מה שקראם בניו זהו מומם כי סמכו על זה ועשו עבירות חבילות חבילות ובטחו באביהם שלא ימסרם ביד מדת הדין, ע"כ כתבה התורה שהדין דין אמת שאפילו האב חייב להביא את בנו לב"ד ולמוסרו למיתה ועי"ז ישמעו פר' זו כל ישראל ויראו את ה' ולא יסמכו על מה שקראם בנים כי גם בב"ד שלמטה חייב האב למסור את בנו לב"ד וכן הדין גם בב"ד שלמעלה.