ביאור:רש"י בראשית ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


(א) וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה.

והאדם ידע - כבר קודם העניין של מעלה שנכתב לעיל, קודם שחטא ונטרד מגן עדן, וכן ההריון והלידה. שאם כתב "וידע אדם בסגנון הרגיל בתורה. הסגנון של "והאדם ידע" הוא הנקרא עבר רחוק ומשמעותו שהדבר קרה לפני הזמן בו אנו נמצאים כרגע בסיפור" נשמע שלאחר שנטרד שגורש מגן עדן היו לו בנים:

קין - על שם "קָנִיתִי אִישׁ":

את ה' - כמו עִם ה', כשברא אותי ואת אישי הוא לבדו בראנו, אבל בזה שותפים אנו עמו[1]:

את קין, את אחיו את הבל - שלש אתים ריבוים הם המילה את היא לכאורה מיותרת, ולכן חז"ל דורשים אותה לרבות דבר מה: מלמד שתאומה נולדה עם קין, ועם הבל נולדו שתים כי עליו מופנת המילה "את" פעמיים, לכך נאמר "וַתֹּסֶף"[2].


(ב) וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.

רועה צאן - לפי שנתקללה האדמה, פירש לו מעבודתה:


(ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה.

מפרי האדמה - מן הגרוע חייב להיות שהביא פירות גרועים כדי שיובן למה ה' לא קיבל את מנחתו. גם על מנחת הבל נאמר שבחים ("מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן") ועל של קין לא[3]. ויש אגדה שאומרת: זרע פשתן היה[4]:


(ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ.

וישע - ויפן הפנה את מבטו לטובה. וכן (פסוק ה) "לֹא שָׁעָה אֶל מִנְחָתוֹ", לא פנה. וכן (שמות ה ט) וְאַל יִשְׁעוּ, אל יפנו. וכן (איוב יד ו) שְׁעֵה מֵעָלָיו, פנה מעליו:

וישע - ירדה אש וליחכה ושרפה את מנחתו:


(ז) הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.

הלא אם תיטיב - כתרגומו כמו שתרגם אונקלוס: אם תטיב את מעשיך, יסולח לך. ואם לא תהיה טוב... פירושו[5]:

לפתח חטאת רובץ - לפתח קברך ליום בו תכנס לקבר, ליום הדין בדרכך לעולם הבא חטאך שמור:

ואליך תשוקתו - של חטאת, הוא יצר הרע, תמיד שוקק ומתאווה להכשילך:

ואתה תמשול בו - אם תרצה תתגבר עליו:


(ח) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.

ויאמר קין אל הבל - נכנס עמו בדברי ריב ומצה להתעולל עליו להרגו. ויש בזה בשאלה מה קין אמר להבל מדרשי אגדה, אך זה ישובו של מקרא[6]:


(ט) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.

אי הבל אחיך - להיכנס עמו בדברי נחת, אולי ישוב יחזור בתשובה ויאמר "אני הרגתיו וחטאתי לך":

לא ידעתי - נעשה כגונב דעת העליונה את דעתו של ה' (כביכול ניסה לשקר לה', דבר שברור שלא יתכן[7]:

הֲשֹׁמֵר אָחִי - לשון תימה תמיהה, שאלה הוא, וכן כל ה"א הנקודה בחטף פתח:


(י) וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.

דמי אחיך - דמו ודם זרעיותיו כל ילדיו שהיו יכולים להיוולד (ולכן נכתב "דמי" בלשון רבים).

דבר אחר הסבר אחר למה כתוב "דמי" ברבים ולא "דם" ביחיד[8]: שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה מהו האיבר שהנשמה תלויה בו:


(יא) וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.

ארור אתה מן האדמה - יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה בעוון שלה (בחטא אדם הראשון), וגם בזו הוסיפה לחטוא:

אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך וגו' - והנני מוסיף לה קללה "לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ":


(יב) כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ.

נע ונד - אין לך רשות לדור במקום אחד:


(יג) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְהוָה גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי מִנְּשׂוֹא.

גדול עוני מנשוא - בתמיה. אתה טוען נושא, מחזיק את השמים והארץ עליונים ותחתונים, ועוני אי אפשר לטעון?![9]:


(טו) וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ.

לכן כל הורג קין - זה אחד מן המקראות שקצרו דבריהם ורמזו ולא פירשו לא כתוב מה יקרה למי שיהרוג את קין (ורש"י מביא דוגמא לכך מפסוק בשמואל בדיבור המתחיל הבא). "לכן כל הורג קין", לשון גערה, כה יעשה לו, כך וכך עונשו, ולא פירש עונשו:

שבעתים יקם - איני רוצה להינקם מקין עכשיו, לסוף שבעה דורות אני נוקם נקמתי ממנו שיעמוד למך מבני בניו ויהרגהו. וסוף המקרא שאמר "שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם", והיא נקמת הבל מקין, הא למדנו שתחילת מקרא שתחילת הפסוק, "לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן ", לשון גערה היא, שלא תהא ברייה מזיקתו. וכיוצא בו (שמואל ב ה ח) "וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר" ולא פירש מה יעשה לו, אבל דבר הכתוב ברמז: כל מכה יבוסי ויגע בצינור, ויקרב אל השער ויכבשנו, וְאֶת הַעִוְרִים וגו', וגם אותם יכה על אשר אמרו העור והפסח 'לא יבא דוד אל תוך הבית', המכה את אלו אני אעשנו ראש ושר, כאן קצר דבריו, ובדברי הימים א יא ו, ואולי רש"י העדיף להביא דוגמא זו משמואל למרות שיש דוגמאות גם בתורה, כי המקבילה בדברי הימים מוכיחה שזה אכן הפירוש הנכון פירש "יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר":

וישם ה' לקין אות - חקק לו אות משמו משם ה' במצחו[10].

(כל מוצאי יהרגני - הבהמות והחיות, אבל בני אדם עדיין לא היו שיירא מהם, רק אביו ואמו, ומהם לא היה ירא שיהרגוהו. אלא אמר: עד עכשיו היה פחדתי על כל החיות כמו שנאמר וּמוֹרַאֲכֶם וגו' (בראשית ט ב), ועכשיו בשביל עוון זה לא ייראו ממני החיות ויהרגוני! מיד וישם ה' לקין אות, החזיר מוראו על הכל):


(טז) וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְהוָה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן.

ויצא קין - יצא בהכנעה בסתר כגונב דעת העליונה[11]:

בארץ נוד - בארץ שכל הגולים נדים שם נודדים לשם (שהרי נכתב לעיל "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" ולא יתכן שהוא סתם התיישב בארץ ששמה "נוד"):

קדמת עדן - שם גלה אביו כשגורש מגן עדן, שנאמר (לעיל ג כד) "וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן", את שמירת דרך מבוא הגן, שיש ללמוד וזה שהחרב המתהפכת שמרה בפתח זה של גן עדן, אפשר ללמוד מכאן שהיה אדם שם אדם הראשון ממזרח לגן עדן. ומצינו רוח מזרחית קולטת בכל מקום את הרוצחים, שנאמר (דברים ד מא) אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה וגו' את ערי המקלט מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ[12].

דבר אחר הסבר נוסף לסתירה בין "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" לכך שהתיישב בארץ נוד: בארץ נוד, כל מקום [שהיה הולך] הייתה הארץ מזדעזעה תחתיו והבריות אומרות 'סורו מעליו, זהו שהרג את אחיו'[13]:


(יז) וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ.

ויהי - קין בונה עיר, ויקרא שם העיר לזכר בנו חנוך:


(יח) וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת עִירָד וְעִירָד יָלַד אֶת מְחוּיָאֵל וּמְחִיּיָאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶךְ.

ועירד ילד - יש מקום שהוא אומר בזכר 'הוליד' ויש מקום שהוא אומר 'ילד', שהלידה משמשת שתי לשונות: לידת האשה ניישטר"א בלע"ז [ללדת], וזריעת תולדות האיש איניינדרי"ר בלע"ז [להוליד]. כשהוא אומר 'הוליד' בלשון הפעיל מדבר בלידת האשה, פלוני הוליד את אשתו בן או בת, וכשהוא אומר 'ילד' מדבר בזריעת האיש:


(יט) וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה.

ויקח לו למך - לא היה לו לפרש כל זה, אלא ללמדנו מסוף העניין שקיים הקב"ה הבטחתו שאמר שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם קַיִן, עמד למך לאחר שהוליד בנים ועשה דור שביעי והרג את קין, זהו שאמר (פסוק כג) כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וגו':

שתי נשים - כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורבייה ואחת לתשמיש ליחסי מין. זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין שיקוי שגורם לאישה להיות עקרה כדי שתעקר, ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה, וזהו שפירש איוב (איוב כד כא) "רֹעֶה עֲקָרָה לֹא תֵלֵד וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב", כמו שמפורש באגדת חלק במסכת סנהדרין בפרק הנקרא "חלק" (אם כי במסכת סנהדרין שלפנינו אגדה זו איננה)[14]:

עדה - היא של פריה ורבייה, ועל שם שמגונה עליו ומוסרת מאצלו והוא מוסר אותו, מרחיק אותה ממנו. עדה תרגום של סורה אונקלוס מתרגם "וְיָסֵר מֵעָלַי" (שמות י יז) 'ויעדי מני':

צלה - היא של תשמיש הוא לא ייעד אותה ללדת, ובכל זאת ילדה את תובל קין. ואולי לכן נכתב "וצילה גם היא ילדה" בהדגשת המיוחדות שבכך, על שם שיושבת תמיד בצלו, דברי אגדה הם בבראשית רבה (כג ב):


(כ) וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה.

אבי יושב אהל ומקנה - הוא היה הראשון לרועי בהמות במדברות באזורי מרעה, במקומות בהם "דוברים" את הצאן, ויושב אהלים חֹדש כאן וחֹדש כאן בשביל מרעה צאנו, וכשכלה המרעה במקום הזה הולך ותוקע אוהלו במקום אחר.

ומדרש אגדה: בונה בתים לעבודה זרה, כמה דאת אמר כמו שאתה אומר, כמו שכתוב (יחזקאל ח ג) "סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה פסל המקניט וגורם לה' לקנא", וכן אחיו (פסוק כא) "תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב" לזמר לעבודה זרה[15]:


(כב) וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה.

תובל קין - תובל אומנתו של קין. תובל לשון תבלין, תיבל והתקין כמו שתבלין משפר את המאכל, כך גם הוא יצר חרבות וסכינים המשפרים את מלאכת הרוצחים אומנתו של קין לעשות כלי זיין לרוצחים[16]:

לוטש כל חרש נחושת וברזל - מחדד אומנות נחושת וברזל, כמו (איוב טז ט) "יִלְטוֹשׁ עֵינָיו לִי". חֹרֵשׁ אינו לשון פועֶל שם עצם, בסֶגול, כמו קודש וחודש אלא לשון פועֵל פועל בבינוני, בצירה שהרי נקוד קמץ קטן הראשונים (הצרפתים בעיקר) קראו לצירה קמץ קטן(??). וטעמו למטה במלרע (שם עצם נהגה במלעיל), כלומר מחדד ומצחצח כל כלי אומנות נחושת וברזל:

נעמה - היא אשתו של נח[17]:


(כג) וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.

שמען קולי - שהיו פורשות ממנו מתשמיש לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו, שהיה למך סומא עיוור ותובל קין מושכו מוליך אותו, וראה את קין ונדמה לו כחיה ואמר לאביו למשוך בקשת, והרגו. וכיון שידע שהוא קין זקנו, הכה כף אל כף וספק את בנו ביניהם והרגו, והיו נשיו פורשות ממנו והוא מפייסן מנסה לפייס אותן ולשכנע אותן לחזור לחייקו[18]:

שמען קולי - להישמע לי (לתשמיש), וכי איש אשר הרגתיו, לפצעי הוא נהרג? וכי אני פצעתיו מזיד שיהא הפצע קרוי על שמי? וילד אשר הרגתי - לחבורתי נהרג? כלומר על ידי חבורתי? בתמיה. והלא שוגג אני ולא מזיד, לא זהו פצעי ולא זהו חבורתי:

פצע - מכת חרב או חץ, נברידור"א בלע"ז [פצע]:


(כד) כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.

כי שבעתים יוקם קין - קין שהרג מזיד - נתלה לו עד שבעה דורות ראה רש"י לעיל לפסוק טו, אני שהרגתי שוגג - לא כל שכן שיתלה לי שביעיות הרבה:

שבעים ושבעה - לשון ריבוי שביעיות אחז לו.

כך דרש רבי תנחומא (אות יא).

ומדרש בראשית רבה (כג ד): לא הרג למך כלום ונשיו פורשות ממנו משקיימו פריה ורבייה, לפי שנגזרה גזרה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות. אמרו: מה אנו יולדות לבהלה ילדים שימותו, למחר המבול בא ושוטף את הכל. והוא אומר להן: וכי איש הרגתי לפצעי, וכי אני הרגתי את הבל שהיה איש בקומה וילד בשנים מבחינה מסויימת אִישׁ, ומבחינה מסויימת יֶלֶד: איש בגודלו הפיזי, וילד בגילו, בשנים שיהא זרעי כלה באותו עוון?! ומה קין שהרג נתלה לו שבעה דורות, אני שלא הרגתי לא כל שכן שיתלו לי שביעיות הרבה! וזהו קל וחומר של שטות, אם כן אין הקב"ה גובה את חובו ה' לא יכול להרוג את זרעו של קין לאחר 7 דורות כפי שהתחייב ומקיים את דברו:


(כה) וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן.

וידע אדם וגו' - בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו התלונן על נשיו שפורשות ממנו, אמר להן אדם הראשון לנשי למך: וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום הגזירה של ה', להרוג את זרעו של קין לאחר 7 דורות, אתם עשו מצוותכם מצוות פריה ורביה והוא יעשה את שלו. אמרו לו: קשוט בדוק עצמך תחִלה, והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך מאז שחטאת בגן העדן ונענש העולם ב"זיעת אפך תוכל לחם" ו-"בעצב תלדי בנים", מיד לאחר שאמרו לו זאת, הבין אדם הראשון שהוא צריך להוליד עוד בנים, ולכן - וַיֵּדַע אָדָם עוֹד וגו'[19].

מהו "עוֹד"? ללמדך שנתווספה לו תאווה על תאוותו[20]:


(כו) וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה.

אז הוחל - (לשון חולין), לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים הפסלים בשמו של הקב"ה לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות ולקרא להם, לפנות אליהם, כאילו הם אלוהים[21].

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ בראשית רבה כב ד
  2. ^ בראשית רבה ס"א ד וכן כב ד. ביבמות סב א כתוב שנולדה עם כל אחד אחות אחת.
  3. ^ בראשית רבה כב ה
  4. ^ תנחומא ט
  5. ^ וכן בבראשית רבה כב ו
  6. ^ בראשית רבה כב ז
  7. ^ בראשית רבה כב ט
  8. ^ בראשית רבה כב ט וכן במשנה סנהדרין לז א, והדעה השניה מובאת בגמרא שם
  9. ^ בראשית רבה כב יא, תנחומא ישן א כה
  10. ^ על פי תרגום יונתן
  11. ^ בראשית רבה כב יג
  12. ^ בראשית רבה כא ט
  13. ^ תנחומא א ט
  14. ^ בראשית רבה כג ב
  15. ^ בראשית רבה כג ג
  16. ^ בראשית רבה כג ג
  17. ^ בראשית רבה כג ג: "למה היו קוראים אותה נעמה? שהיו מעשיה נעימים"
  18. ^ תנחומא א יא
  19. ^ תנחומא י יא
  20. ^ בראשית רבה כג ה
  21. ^ בראשית רבה כג ז