ז_א§כיצד צולין את הפסח? שפוד של רמון תוחבו מתוך פיו ועד בית נקובתו, ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו. דברי °רבי יוסי הגלילי. °רבי עקיבה אומר: כמין בישול הוא זה, אלא תולין חוצה לו. גמ': למה של רימון? אמררבי חייה בר אבא°: כל העצים בוצצין משקין, ושל רימון אינו בוצץ משקין. מה אנן קיימין? אם בלחין, אפילו של רימון בוצץ. אם ביבישין, אפילו כל העצים אינן בוצצין. אלא כיני: כל העצים אף כשיבישין מבחוץ פעמים שהםולחיןלחין מבפנים, רימון יבש מבחוץ יבש מבפנים. תני בשם °רבי יודה בר עילאי: אומר: צולה אותו בשפוד של מתכת. אמרו לו: והרי הוא רותח ומרתיח! אמר להן: כשם ששל עץ אינו נשרף, כך של מתכת אינו מרתיח. אמרו לו: לא דומה העץ למתכת, שהעץ חם מקצתו לא חם כולו, ז_ב§ושל מתכת חם מקצתו חם כולו. אית תניי תני: תוחבו מבית נקובתו עד שהוא מגיע לתוך פיו. על דעתה דהדין תנייה על דעת התנא של הברייתא הזו בריי חוזר והופכו כדי שיזוב הדם דרך בית השחיטה תנן: ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו דברי°רבי יוסי הגלילי. מה טעמה? ד°רבי יוסי הגלילי והרי אין מקום לדם לזוב ונמצא מתבשל בדמו? כיריך עבה עבד ליה °רבי יוסי הגלילי, איאו קרייא דרש וגזרת הכתוב שאף אם הדם לא יזוב כך יש לעשות דכתיב (שמות בא יב ט) ראשו על כרעיו ועל קרבו.
📖 באר משה — דף מו עמוד א
אנחנו פותחים בירושלמי מסכת פסחים, דף מ"ו. אומרת הגמרא ועל כולם, כלומר כל מה שמנינו קודם מתו בעלים, משכו את דמם או נטמאו, כלומר אם קורבן פסח, אם מתו בעלים של הקורבן פסח או משכו את דמם ממנו או נטמאו, אז על כולם היה רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר תעובר צורתו ויצא לבית השריפה. רבי אלעזר ברבי יוסי בעא קומי רבי יוסי: ניחא שמתו ושנטמאו - שזה פסול מכשירים, בזה בבעלים, ולכן תעובר צורתו. אבל כשמשכו הבעלים את דמם - למה גם בזה תעובר צורתו? אומרת הגמרא מה אנן קיימין? אם משכו את דמם ממנו כשהיה בחיים, וכי זה פסול מכשיר בכלל? כלומר, זה פסול בבעלים. אם, אם הבעלים משכו את דמם לפני ששחטו אותו, אז בעצם הוא נשחט בלי בעלים, אז הוא פסול בגופו, ולכן צריך להישרף מיד. ואם לאחר שחיטה יש משיכה לאחר שחיטה? הרי אנחנו למדנו שהנמנים ונמשכים - כלומר, כשמושכים את דמם עד השחיטה, אבל דבר שנשחט גמרנו, ואי אפשר למשוך את דמם. ענתה הגמרא מכיון לו רשות למשוך. אז אין זה פסול גוף, אלא פסול מכשיר הוא וטעון צורה. נכון שלכתחילה הוא לא יכול למשוך זה מדרבנן, אבל מדאורייתא הוא כן יכול למשוך את ידו גם אחרי השחיטה. מכיוון שכך זה לא נקרא פסול גוף אלא פסול מכשיר, ולכן טעון עיבור צורה.
אני רוצה שנמשיך, פרק ז' הלכה א'. אומרת המשנה כיצד צולין את הפסח, שפוד של רימון תוחבו מתוך פיו ועד בית נקובתו, ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר כמין בישול הוא. כלומר, אם הוא נותן את כל כרעיו ובני מעיו בתוכו, אז זה כמו בישול, והרי צריך צלי, אלא תולין חוצה לו. כלומר, תולה את כולם חוץ לו.
שואלת הגמרא למה של רימון? אמר רבי חייה בר אבא: כל העצים בוצצין משקין - כלומר כשצולים אותם, כשבאים במגע עם חום אז יוצא מהם משקה, ובעצם זה יבשל את הקורבן. ושל רימון אינו בוצץ משקין. שואלת הגמרא, מה אנן קיימין? אם בלחין, אפילו של רימון בוצץ - כן, גם מרימון יוצא מים - אם ביבישין, אפילו כל העצים אינן בוצצין. ענתה הגמרא, זו הכוונה: כל העצים גם כשיבשים מבחוץ, פעמים שהם לחים בפנים, אבל רימון יבש מבחוץ יבש מבפנים, ולכן הוא יכול לדעת שאם הוא לוקח עץ יבש מבחוץ, הוא יודע שזה יבש מבפנים ולא יצאו מים ממנו.
תני בשם רבי יודה אומר: צולה אותו בשפוד של מתכת. אמרו לו והרי הוא רותח ומרתיח - כלומר הברזל עצמו ירתח והוא ילך ויחמם את הבשר, זה כאילו יצלה מחמת הברזל ולא מחמת האש. אמר להן כשם של עץ אינו נשרף כך של מתכת אינו מרתיח. כיוון שהבשר מקרר אותו כל הזמן - הרי אם דוחפים את הבשר על שיפוד של עץ, אז כמו שהעץ לא נשרף, למה לא נשרף? כי הבשר מקרר אותו, הלחות של הבשר מונעת מהעץ להגיע לטמפרטורה שיישרף. אז גם הבשר ימנע מהמתכת להרתיח. אמרו לו לא דומה העץ למתכת, שהעץ חם מקצתו לא חם כולו, ושל מתכת חם מקצתו חם כולו. כלומר בחצי חלק מהמתכת הוא בחוץ, אז אותו חלק שבחוץ ירתח והוא יחמם את החלק שבפנים, וככה בעצם הבשר יתבשל מהמתכת ולא מהאש, ולכן עושים את זה בברזל.
ענתה הגמרא אית תניי תני תוחבו מבית נקובתו עד שהוא מגיע לתוך פיו. כלומר, כאילו הפוך - מהחלק האחורי עד החלק הפנימי, ושם ראינו הפוך - מהפה לחלק האחורי. אז ענתה הגמרא על דעתה דהדין תנייה - כלומר לפי התנא של הברייתא - חוזר והופכו רבי יוסי הגלילי, כדי שיצא הדם דרך בית השחיטה. כלומר אם זה ככה, אז לאחר מכן הוא צולה אותו כשהוא עם הראש כלפי מעלה, ואחרי זה צריך להפוך אותו כדי שהדם יצא מבית השחיטה.
מה נפק מביניהון? צלייו כך בגדי של חולין. אין תימר כיריך עבה עבד ליה °רבי יוסי הגלילי, פסולכשר. אין תימר קרייא דרש דכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו, כשרפסול שלא התירה תורה אלא בפסח. חתך ממנו מקרבן פסח בשר וצלייו בובתוכו. אין תימר כיריך עבה עבד ליה °רבי יוסי הגלילי, כשר. אין תימר קרייא דרש דכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו, פסול שלא התירה תורה שיהיו בתוכו אלא ראשו וכרעיו. צלייו בחלבבהבל של קדירה שהאש לא נוגעת בבשר, אין תימר כיריך עבה עבד לה °רבי יוסי הגלילי, פסולכשר. אין תימר קרייא דרש (שמות בא יב ט) ראשו על כרעיו ועל קרבו, כשרפסול שלא התירה תורה אלא ראשו כרעיו וקרבו. לא כן תני (שמות בא יב ט) צלי אש ולא צלי קדרה. שאני לההכא דמה שאסרה הברייתא בנוגע בגופה של קדירה וכאן הסתפקנו כשאינו נוגע בקדרה ממה שנביא בהמשך. הדא אמרה ש°רבי יוסי הגלילי קרייא דריש. הכל מודין בעליו שהוא סמוך כמו ועליו מטה מנשה. מה מפליגין? בעל °אבא שאול אומר: על המערכה, ז_ג§סמוך למערכה. ורבנין אמרין: על המערכה, על גגה של מערכה. אתיא ד°אבא שאול כ°רבי עקיבאה בן יוסף שאמר שתולה ראשו וכרעיו בצידו, ודרבנין כ°רבי יוסי הגלילי שאמר שנותן ראשו וכרעיו עליו ממש. תנן: התם: כיצד מסדרים את לחם הפנים? נותן שש חלות לסדר זה ושש לסדר זה. נתן שמונה לזה וארבע לזה, או שעשה ג' סדרים ארבע בכל אחד לא עשה כלום°רבי אומר: אפילו עשאן שני סדרין של ארבע עשרה שבעה שבעה, רואין את העליונות כאילו אינן, והתחתונות כשירותכשרות. ואם על פירושו על ממש, ונותן את הבזיכים על הלחם, למה אין כאן חציצה? אמררבי יוסי ברבי בון° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: °רבי ו°אבא שאול בשיטת °רבי מאיר בשולחן, שהשלחן ארכו י"ב טפחים ורחבו ששה לחם הפנים ארכן עשרה ורחבן חמשה נותן אורכו כנגד רחבו של שלחן וכופל טפחיים מכאן וטפחיים מכאן ורוחבו כנגד ארכו, נמצא שני סדרים תופסים עשרה טפחים ונשתיירו טפחיים ריוח באמצע ושם היו נותנין הבזיכין דעל בסמוך משמע צורת הצליה של קרבן פסח תוך בר היה נקרא שהחלקים הפנימים בחוץ. דברי °רבי טרפון. °רבי ישמעאל בן אלישע אומר: מקולס. אתיא ד°רבי טרפון כ°רבי עקיבאה בן יוסף, וד°רבי ישמעאל בן אלישע כ°רבי יוסי הגלילי. דתני °רבי יוסי הגלילי אומר: ז_ד§אי זהו גדי מקולס?
📖 באר משה — דף מו עמוד ב
ענתה הגמרא, תנן ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו, דברי רבי יוסי הגלילי. שואלת הגמרא מה טעמה דרבי יוסי הגלילי? למה הוא אומר שנותן את כרעיו לתוכו? והרי אם ככה אז אין מקום לדם לצאת, נמצא שהוא מתבשל בדמו. אז ענתה הגמרא כיריך עבה עבד ליה רבי יוסי הגלילי - כמו שערכובה - אתה לא אומר שבעצם הדם בפנים מתבשל בתוכו וזה נאסר, אלא אתה אומר שכיריים לוקחים אש שואבת את הכל. אז גם כאן, למרות שבעצם הוא שם את כל האיברים בתוך הקורבן, האש שואבת את הדם. או אפשרות אחרת, קרייא דרש - כלומר, הוא דרש פסוק זה כגזירת הכתוב. כלומר גזירת הכתוב שגם אם הדם לא זב, כך צריך לעשות. התורה אמרה לנו שכך עושים קורבן פסח גם אם הדם לא יוצא, דכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו.
שואלת הגמרא מה נפק מביניהון? לאיזה נפקא מינה הלכתית זה מביא? צלייו בגדי של חולין - כלומר, אם הוא יעשה את זה בגדי לא של קורבן פסח, אז אין תימר כיריך עבה עבד ליה רבי יוסי הגלילי - יהיה כשר, מה זה משנה אם זה קורבן פסח או בהמה אחרת? תמיד, גם אם אתה שם חלקים בתוך הבהמה, האש שואבת את כל הדם. ואין תימר קרייא דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו - אז זה יהיה פסול, כי התורה לא התירה אלא בקורבן פסח, אבל בבהמה אחרת בעצם הדם יוצא ולא יישאר בפנים, האש לא תוציא אותו, ולכן הבשר כולו נאסר.
עוד הבדל: חתך ממנו בשר וצלייו - כלומר אם הוא חתך מקורבן פסח חתיכת בשר וצלה אותו בתוך הקורבן עצמו, אז עוד פעם הבדל. אין תימר כיריך עבה עבד ליה רבי יוסי הגלילי, כשר. אין תימר קרייא דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו, פסול - כי הרי התורה לא התירה שיהא בתוכו אלא ראשו וקרבו, אבל לא איברים אחרים, אז אם הוא חותך חתיכת בשר ושם בפנים אז זה יהיה אסור.
עוד הבדל: צלייו של קדירה - כלומר הוא צולה אותו בתוך קדירה, האש לא נוגעת בבשר. אין תימר כיריך עבה עבד לה רבי יוסי הגלילי - יהיה כשר. אין תימר קרייא דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו - יהיה פסול, שהתורה לא התירה אלא ראשו וקרבו, אבל לא התירה את זה בתוך קדירה. לא כן תני צלי אש לא צלי קדרה - גם אם תגיד שזה כיריים, אבל בתוך קדירה זה יהיה פסול, הרי התורה אומרת צלי אש ופה זה לא צלי אש, זה קדירה.
ואומרת הגמרא שני בנוגע בגופה של קדירה - וכאן הסתפקנו שהיא לא נוגעת. כלומר מה ששנתה הברייתא שצלי אש זה לא צלי קדרה, היא דיברה על זה שהבשר נוגע ממש בקדירה, אבל פה לא התכוונו שזה יגע בקדירה אלא שיהיה באוויר - שיהיה קדירה שהאש מתחתיה או מכל הכיוונים שלה, והגדי יהיה באמצע באוויר, הוא לא יגע בדפנות. אז פה זה תלוי במחלוקת האם אני אומר שזה כיריים או שזה גזירת הכתוב.
עכשיו אומרת הגמרא הדא אמרה שרבי יוסי הגלילי קרייא דריש - נוכל להוכיח ממה שנביא בהמשך שהסיבה שרבי יוסי הגלילי, בגלל שהוא דרש גזירת הכתוב.
אומרת הגמרא הכל מודין בעליו שהוא סמוך - כל מקום שכתוב "עליו" הכוונה סמוך, כמו "ועליו מטה מנשה", זה סמוך, זה לא ממש עליו. מה מפליגין? בעל - כלומר אם כתוב "עליו" כולם מודים שהכוונה סמוך, אבל יש מחלוקת אם כתוב "על". אבא שאול אומר על המערכה, סמוך למערכה. ורבנין אמרין על המערכה, על גגה של מערכה. אומרת הגמרא אתיא דאבא שאול כרבי עקיבא - שרבי עקיבא אומר שתולים את ראשו וקרבו בצידו, כי הכתוב "ראשו על כרעיו ועל קרבו", אז לפי רבי עקיבא זה בסמוך, זה לא ממש עליו, אז אבא שאול כמו רבי עקיבא. ורבנין כרבי יוסי הגלילי שאמר שצריך להכניס את כל ראשו וקרבו בתוכו.
מתני: נתן, כיון שמסדרים את לחם הפנים, נותן שש חלות לסדר זה ושש לסדר זה, נתן שמונה לזה וארבע לזה - כלומר אם הוא לא חילק את זה שש כנגד שש אלא שמונה כנגד ארבע, ביחד זה שתיים עשרה אבל בצורה אחרת, או שעשה שלושה סדרים של ארבע בכל אחד - לא עשה כלום. רבי אומר: אפילו עשאן שני סדרין של ארבע עשרה רואין את העליונות כאילו אינן, והתחתונות - כשרות. כלומר, אם יעשה ארבע עשרה במקום שתיים עשרה, אז השתיים העליונות כאילו לא קיימות, אבל השתים עשרה התחתונות יהיו כשרות.
עכשיו, ואם פירושו של "על" על ממש - כלומר ובעצם נותן את הבזיכים על הלחם, מה שכתוב נתן את הבזיכים על הלחם, הכוונה ממש על הלחם - אז למה אין כאן חציצה? הוא שם את זה על הלחם העליון, אבל הלחם העליון זה לחם פסול, כי כמו שאמרנו הוא היה צריך לשים רק שתיים עשרה לחמים והוא שם ארבע עשרה, אז בעצם הלחמים העליונים הם לא קיימים כביכול, אז יוצא שכשהוא שם את הבזיכים על הלחמים יש חציצה. אז למה זה כשר? לכן חייבים להגיד שעל זה בסמוך.
אמר רבי יוסי ברבי בון בשם רבי יוחנן: רבי ואבא שאול בשיטת רבי מאיר - בשולחן, כי הם סבורים שהשולחן אורכו היה שתיים עשרה טפחים ורחבו שישה, ולחם הפנים אורכן היה עשרה טפחים ורוחבן חמישה. אז נותן את אורכו כנגד רוחבו של שולחן, וכופל טפחיים מכאן וטפחיים מכאן, ואז רוחבו כנגד אורכו, יוצא שבעצם שני הסדרים תופסים עשרה טפחים, וכיוון שהוא היה שתיים עשרה טפחים, אז יש שם שני טפחים מרווח באמצע, ושם נותנים את הבזיכים, כי הוא סובר שעל בסמוך, כמו שאמרנו, לא על הלחמים למעלה, כי אז באמת יהיה קשה עם הברייתא שאמרה שגם אם יש ארבע עשרה, מסתכלים על העליונות כאילו לא קיימות. אלא על זה בסמוך, שבאמצע, בין שני המערכות של הלחמים, היה מקום של שני טפחים, שם נותנים את הבזיכים.
אומרת הגמרא: צורת הצלייה של קורבן פסח נקראת תוך בר, שהכוונה שהחלקים הפנימיים הם בחוץ - ככה מגדיר, דברי רבי טרפון. רבי ישמעאל אומר: מקולס - ככה היו קוראים לדבר הזה. אומרת הגמרא: אתיא דרבי טרפון כרבי עקיבא - שאמר שתולה אותם בחוץ, ולכן הוא נקרא תוך בר, החלק הפנימי בחוץ, כמו שרבי עקיבא אמר שתולה אותם בחוץ. אבל דרבי ישמעאל שאמר "מקולס", זה כרבי יוסי הגלילי - צריך לשים את הכול בפנים. דתני רבי יוסי הגלילי אומר: אי זהו גדי מקולס? כולו צלי, ראשו על כרעיו ועל קרבו בתוכו.
כולו צלי, ראשו על כרעיו ועל קרבו בתוכו. שלק מקצת או בישל מקצת, אין הגדי מקולס. מכניסין גדי מקולס בלילי יום טוב הראשון של חג סוכות וביום טוב האחרון של פסח. מכניסים עגל מקולס בלילי יום טוב הראשון של פסח, אבל לא גדי מקולס. תני אמר °רבי יוסה: תודוס איש רומי הנהיג את אנשי רומי שיהו אוכלין גדיים מקולסין בלילי פסחים. שלחו חכמים ואמרו לאלו: אילולא שאת תודוס, לא היינו מנדין אותך! מהו תודוס מה גדולתו? אמר רבי חנניה°: דהוה משלהמשלח פרנסתהון דרבנין. וכי לא נמצאת מביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ, ז_ה§שכל המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ צריך נידוי. אמררבי יוסה ברבי בון° בשם רב° אבא בר אייבו: ממה שאסרו גדי מקולס אף שאינו אומר שזה לשם פסח קל וחומר שאסור באמירה זאת אומרת ז_ושאסור לאדם לומר לחבירו: הא לך את המעות וצא וקח לך בהם בשר לפסח. אבל אומר הוא לו: הא לך את המעות הללו וצא וקח לי בהם בשר לצלות. רבי אימי° אמי בן נתן בעי: ז_ז§גרף את התנור וצלייו בו מהו? אמר רבי ירמיה°: מה צריכה ליה במה הוא הסתפק? כ°רבי יוסי הגלילי שהרי אף כרעיו אינם נצלים אלא מחום בשר הגדי שהתחמם מהאש, ברם כ°רבי עקיבאה בן יוסף פשיטה ליה שפסול. אמררבי יוסי° בר זבידא: ואפילו כ°רבי עקיבאה בן יוסף צריכה ליה, שהרי משל גחלים לאויר התנור נצלה לחצי שעה, גחלים לאויר העולם נצלה לשעה. מכאן שאף התנור לוקח חלק בצליה ואף על פי כן התורה התירה. מה בין נצלה מקצתו מחמת התנור, מה בין נצלה כולו מחמת התנור? אמר רבי יוסה ברבי בון°: תנור אינו מועיל לגחלים כלום, אינו אלא מכניסמכנס את הכלההבללכן בשעה שהגחלים באויר התנור נצלה לחצי שעה, בשעה שהגחלים לאויר עולם נצלה לשעה.
ז_ח§אין צולין את הפסח לא בשפוד ולא באסכלה. אמר °רבי צדוק: מעשה ב°רבן גמליאל הזקן שאמר לטבי עבדו: צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה. ז_ט§נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו. נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו. נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ את מקומו. גמ':תנן: אין צולין את הפסח לא בשפוד ולא באסכלהגמראמאי טעמא? דכתיב (שמות בא יב ח) צלי אש צלי אש ולא צלי שפוד, ולא צלי קדירה, ולא צלי אסכלה, ולא צלי מתכת, ולא צלי כל דבר. כתיב (ויקרא תזריע יג כד) מכות אש. ז_י§יכול מוררמיררת שפצע הכויה עדין לח מלשון ריר, תלמוד לומר והיתה מחית המכוה. אם מחית המכוה,
📖 באר משה — דף מז עמוד א
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת פסחים, דף מ"ז. אומרת הגמרא שלק מקצת ובישל מקצת, אין הגדי מקולס. כן, גדי מקולס צריך שכולו יצא לי. מכניסים גדי מקולס בלילי יום טוב ראשון של חג, כלומר, בסוכות מותר לעשות גדי מקולס, וביום טוב האחרון של פסח. מכניסים עגל מקולס בלילי יום טוב ראשון של פסח, כי מותר לעשות גם עגל מקולס ביום טוב ראשון של פסח, אבל לא גדי מקולס, כן? כלומר גדי מקולס אסור לעשות, שלא יחשבו שאוכלים קורבן פסח.
תני אמר רבי יוסי: תודוס איש רומי הנהיג את אנשי רומי שיהו אוכלין גדיים מקולסין בלילי פסחים. שלחו חכמים ואמרו: אילולא שאת תודוס, לא היינו מנדין אותך! מה אמרת ומה גדולה של תודוס? אמר רבי חנניה: דהוה פרנסתהון דרבנין. הוא היה דואג להם לפרנסה, לתלמידי החכמים. אבל בכל זאת, לא נמצאת מביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ, כן, שכל המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ צריך נידוי. זה לא באמת, אבל יש מראית עין שזה ייראה כאילו הם אוכלים קודשים בחוץ.
אמר רבי יוסה ברבי בון בשם רב, ממה שאסרו גדי מקולס למרות שאינו אומר שזה לשם קורבן פסח, למדים שאסור לאדם לומר לחבירו: הא לך את המעות וצא וקח לך בהם בשר לפסח. כלומר, אם אסור לעשות בלי להגיד, קל וחומר שאסור לומר אפילו בלי לעשות. אבל אומר הוא לו: הא לך את המעות הללו וצא וקח לי בהם בשר לצלות. כלומר סתם לצלות הוא יכול להגיד לו, אבל לא יגיד לו לשם פסח, כי זה נשמע כאילו לשם קורבן פסח.
רבי אימי בעי: גרף את התנור וצלייו בו? מה הוא? כלומר אם הוא הוציא את הגחלים, אין עצים, והוא צלה בחום של התנור. אמר רבי ירמיה: מה צריכה ליה? כרבי יוסי הגלילי, ברם כרבי עקיבא פשיטה ליה. כלומר לפי חכמים שהם אומרים שחייבים את הכל בחוץ, הכל צריך לבוא במגע עם האש. אז פה זה לא בא במגע עם האש, אז לכן לא יהיה כשר. אבל השאלה לרבי יוסי הגלילי שהוא אומר שמניח את ראשו וקרביו בתוכו, אז בעצם האש מחממת את הגוף והגוף מחמם את החלק הפנימי. אז אולי גם כאן החום של התנור יחשב כמו שהגוף מחמם את האיברים הפנימיים, אז גם התנור יחמם את הבשר וזה יהיה כשר. לא צריך שיהיה מגע עם אש ישר. כלומר כל הקושיה דווקא כרבי יוסי הגלילי. גם כרבי עקיבא פשיטא שפסול, כי רבי עקיבא דורש שיבואו במגע עם האש.
אמר רבי יוסי: ואפילו כרבי עקיבא צריכה ליה. למה? משל גחלים לאויר התנור נצלה לחצי שעה, גחלים לאויר העולם נצלה לשעה. כלומר, גם התנור לוקח חלק בצלייה והתורה התירה את זה בכל מקרה. כדרך שאם יש לך גחלים בלי תנור, סתם אש בלי תנור, אז זה לוקח שעה, ואם זה גחלים בתוך תנור לוקח חצי שעה. סימן שהתנור עצמו משתתף והתורה התירה את זה. אז גם כאן, אם אתה עושה את זה רק עם התנור זה גם יהיה בסדר. מה בין נצלה מקצתו מחמת התנור, מה בין נצלה כולו מחמת התנור? כלומר אם התורה התירה שיתבשל מחמת תנור, מה אכפת לי אם נצלה כולו מחמתו? אז בעצם זה לכולם, גם לפי רבי עקיבא, צריך להיות מותר.
אמר רבי יוסה ברבי בון: תנור אינו מועיל לגחלים כלום, אינו אלא... כלומר בעצם התנור לא מוסיף חום מעצמו, אלא רק מונע מהחום לצאת החוצה. לכן בשעה שהגחלים באויר התנור נצלה לחצי שעה, בשעה שהגחלים לאויר עולם נצלה לשעה. אז אם זה ככה, באמת תהיה שאלה מה קורה אם מוציא את הגחלים, בין רבי עקיבא בין רבי יוסי הגלילי.
פרק ז' הלכה ב'. מתני': אין צולין את הפסח לא בשפוד ולא באסכלה. אמר רבי צדוק: מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו: צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה. נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו, כלומר אם הקורבן פסח עצמו נגע בחרס התנור, יקלוף את מקומו, כי בעצם הוא נצלה לא מחמת האש אלא מחמת החרס. נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו. נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ את מקומו.
גמ': שנינו במתניתא אין צולין את הפסח לא בשפוד ולא באסכלה. מאי טעמא? דכתיב צלי אש - צלי אש ולא צלי שפוד, לא צלי קדירה, לא צלי אסכלה, לא צלי מתכת, ולא צלי כל דבר. וכתיב מכות אש. יכול - מרד, כלומר שיהא הפצע עדיין לח, מלשון ריר, כלומר שיצא ממנו ריר, תלמוד לומר והיתה מחית המכוה. כלומר, אם מחית המכוה יכול שעושה צלקת, מתייבש לגמרי, גליד, תלמוד לומר מכות אש. הא כיצד? חיתה ולא חיתה. לכן אומר למטן צרבת המכוה היא - מה השיעור שלה? עד שתקרום כקליפת השום.
יכול עד שתעשה צלקת, תלמוד לומר מכות אש. הא כיצד? חיתה ולא חיתה. וכן הוא אומר למטן צרבת המכוה היא מה שיעורו? עד שתקרום כקליפת השום. ותנן התם: מכות אש — אין לי אלא שנכוה באש, נכוה בגחלת, ברמץ, בסיד רותח, בגפסיס רותח וכל דבר הבא מן האור לאיתויי חמי האור מניין תלמוד לומר מכות המכוה ולא כתוב אש ריבה אלמא אפילו נכוה ברמץ שהוא חם מחמת האש נקרא מכות אש והכא הוא אומר הכין שרק אם נצלה ישירות מהאש נקרא צלי אש. אמר רבי אלעזר° בן פדת: תמן כתיב צלי אש וכתיב כי אם צלי אש, שנה עליו הכתוב לעכוב. ברם הכא כתיב והיתה מכות המכוה מכל מקום. אמר רבי שמואל בר אבודמא°: תמן כתיב חוקה זאת חוקת הפסח וכתיב תורה תורה אחת יהיה לכם מעכב, הכא מאי אית לך? תנן: מעשה ב°רבן גמליאל דיבנה שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה ולית ל°רבן גמליאל הזקן שצלי אש מעכב ואיך הוא מתיר על גבי אסכלה? אית ליה בפסח מצרים שצלי אש מעכב דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה במצרים צלי אש, ואין פסח הדורות צריך שיהיה צלי אש. אמררבי יוסי ברבי בון°: ל°רבן גמליאל הזקן אף לדורות צלי אש מעכב אלא°רבן גמליאל הזקן עבד תולדות אש כאש, ורבנין לא עבר תולדות אש כאש ורבנין עבדין תולדות אש כאש. ו°רבן גמליאל הזקן חלוק על חכמים ועושה הלכה כיוצא בו. נשאר בשאלה: אילו אמר לא תאכלו ממנו כי אם צלי אש, ולא נאמר אל תאכלו ממנו נא, הייתי אומר היבהבו וצלייו מותר. הוי צורך הוא שיאמר נא. או אילו אמר לא תאכלו ממנו כי אם צלי אש, ולא אמר ובשל, הייתי אומר שלקו וצלייו יהא מותר. הוי צורך הוא שיאמר ובשל. או אילו אמר אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש, ולא אמר מבושל, הייתי אומר ז_יא§בישלו וצלייו יהא מותר. הוי צריך הוא שיאמר נא, וצריך הוא שיאמר בשל, וצריך הוא שיאמר מבושל. אבלאכל כזית נא מבעוד יום, אית תניי תני חייב, ואית תניי תני ז_יב§פטור. מאן דאמר חייב, דכתיב אל תאכלו ממנו נא מכל מקום. ומאן דאמר פטור, דכתיב לא תאכל ממנו נא כי אם צלי אש בשעה שהוא בקום אכול צלי, הוא בבל תאכל נא. בשעה שאינו בקום אכול צלי, אינו בבל תאכל נא. שבר בו עצם מבעוד יום, אית תניי תני ז_יג§חייב, אית תניי תני פטור. מאן דאמר חייב, דכתיב (שמות בא יב מו) ועצם לא תשברו בו מכל מקום. ומאן דאמר פטור, בשעה שהוא בקום אכול צלי הוא משום ועצם לא תשברו בו. בשעה שאינו בקום אכול צלי, אינו משום ועצם לא תשברו בו. בשעה שהוא בקום אכול צלי הוא משום ועצם לא תשברו בו נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו פסול גוף הוא ונשרף מיד. נטף מרוטבו על החרס יקמוץ את מקומו פסול מכשיר הוא וטעון עיבור צורה. נטף מרוטבו על הסלת יקמוץ את מקומו. אמרחייה בר אחא° בשם רבי שמעון בן לקיש°:
📖 באר משה — דף מז עמוד ב
אמר רבי אלעזר: תמן צלי אש כי אם צלי אש, שנה עליו הכתוב לעכוב. אם התורה כותבת משהו פעמיים זה בא להקשיח דווקא של אש. ברם הכא והיתה מכות המכוה מכל מקום, לא משנה ממה זה. אמר רבי שמואל בר אבודמא: תמן חוקה תורה מעכב - כתיב זאת חוקת הפסח וכתיב תורה, חוקי לכם. אז לכן זה מעכב כי גם תורה וגם חוקה זה מילים שמורות על דבר שמעכב. אבל הכא מאי אית לך - לגבי המכוה לא כתוב לא חוקה ולא תורה, אז למה שיעכב?
תנן: מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה. יש כאלה שרוצים להוכיח מכאן שהתחילו לבנות את בית המקדש בימי בר כוכבא. שואלת הגמרא: לית לרבן גמליאל צלי אש? אז איך הוא התיר לגבי האסכלה? אומרת הגמרא: אית ליה פסח מצרים צלי אש, אין פסח הדורות צלי אש. כי הוא סובר שדווקא פסח מצרים צלי אש מעכב, דכתיב "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש", ואין פסח דורות צלי אש. כלומר דווקא במצרים צלי אש מעכב, אבל לא בשאר הדורות.
אמר רבי יוסי ברבי בון: באמת רבן גמליאל גם בדורות צלי אש מעכב, אלא לרבן גמליאל רבן גמליאל לא עבדין תולדות אש כאש. הוא סובר שהברזל שמתחמם מחמת האש לא נחשב כאילו זה מאש. ורבנים חולקים - ורבן גמליאל חלוק על חכמים ועושה הלכה כיוצא בו. האם יש דבר כזה שרבן גמליאל פוסק חולק על חכמים ועושה בניגוד לדעתם? נשארת הגמרא בשאלה.
אילו אמר לא תאכלו ממנו כי אם צלי אש, ולא נאמר נא, הייתי אומר היבהבו וצלייו מותר. הוי צורך הוא שיאמר נא. או אילו אמר לא תאכלו ממנו כי אם צלי אש, ולא אמר ובשל, הייתי אומר שלקו וצלייו יהא מותר. הוי צורך הוא שיאמר ובשל. או אילו אמר אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש, ולא אמר מבושל, הייתי אומר בישלו וצלייו יהא מותר. הוי צריך הוא שיאמר נא, וצריך הוא שיאמר בשל, וצריך הוא שיאמר מבושל. כלומר למנוע כל מצב שהוא יעשה עוד פעולה חוץ מצלי. הצלייה זה דבר ראשון שצריך להיות. הוא חייב להיות צלי אש ולא מבושל, ואחר כך צלי, ושלא יהיה לפניו פעולת בישול אחרת.
אומרת הגמרא: כזית נא מבעוד יום, אית תניי תני חייב, ואית תניי תני פטור. מאן דאמר חייב, אל תאכלו ממנו נא מכל מקום. ומאן דאמר פטור, בשעה שהוא בקום אכול צלי, הוא בבל תאכל נא. בשעה שאינו בקום אכול צלי, אינו בבל תאכל נא. כלומר, בעצם כל האיסור לאכול נא זה רק בזמן שיש חיוב לאכול צלי. אז אם הוא אכל נא לפני כן, הוא יהיה פטור, כיוון שכל החיוב זה רק בזמן שחייבים לאכול צלי, שזה בלילה.
ואומרת הגמרא אותו דבר: שבר בו עצם מבעוד יום, אית תניי תני חייב, אית תניי תני פטור. מאן דאמר חייב, ועצם לא תשברו בו מכל מקום. ומאן דאמר פטור, בשעה שאינו בקום אכול צלי, אינו משום ועצם לא תשברו בו. כלומר, אם הוא שובר את זה לפני הזמן, לפני שחייבים לאכול צלי, אז הוא יהיה פטור.
אומרת הגמרא: נגע בחרסו של תנור פסול גוף הוא ונשרף מיד. אבל נטף מרוטבו על החרס פסול מכשיר הוא וטעון צורה. נטף מרוטבו על הסלת יקמוץ את מקומו.
חייה בר אחא בשם רבי שמעון בן לקיש - אמר שזה מדבר בסולת רותחת, כלומר אם הסולת רותחת אז זה פסול, אבל אם היא צוננת זה מותר. מאי טעמא? אמר רבי אלעזר: לא אמרה תורה "לא יצלה את החרס" אלא "לא יצלה מחמת החרס". אז לכן אם הסולת רותחת, כשהיא בעצם צולה אותו אז זה יהיה פסול, אבל אם הסולת צוננת והוא חם והוא מחמם אותה, אז בעצם זה יהיה מותר.
מתני':ז_יד§סכו בשמן של תרומה. אם חבורת כהנים, יאכלו. אם של ישראל: אם חי, ידיחנו. אם צלי, יקלוף את החיצון. סכו בשמן של מעשר שני, לא יעשנו דמים עם בני חבורה, לפי שאין מוכרין מעשר שני בירושלם. גמ':תנן: סכו בשמן של תרומה לא אמר אלא סכו, הא אם טיבלו אסור שכיוון שבלע הרבה הוה כמבושל. חד בר נש בישל תרנגולתא בשמן שריפה, אתא שאיל לרבי ביסנא°. אמר ליה: אזל שולקה שבבישול במים רותחים הרבה זמן יצוף השמן שנבלע, ויש אומרים מלשון סלקה, שהיא נאסרה ואין לה תקנה. תנן: לפי שאין מוכרין מעשר שני בירושלים כיני מתניתא כך כוונת המשנה: אין פודין מעשר שני בירושלים.
ז_טו§חמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה: העומר, ושתי הלחם, ולשחםולחם הפנים, וזבחי שלמי ציבור, ושעירי ראשי חדשים. ז_טז§הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. גמ': וכל קרבנות ציבור אינן באין בטומאה? לא! אתא אלא מימיר לך אלא אלו שאף על פי שהן באין בטומאה, אינן נאכלין בטומאה. בין כמאן דאמר ז_יז§הלחם עיקר, בין כמאן דאמר כבשים עיקר. ארבעה אנון ששתי הלחם וזבחי שלמי ציבור באין יחד ולמה אמר חמשה תנייה? חש לון הן ל°רבי עקיבהשאמר שהלחם עיקר ולכן מנה אותו והן לשיטת°רבי שמעון בן יוחאי שהכבשים עיקר ומנה אותם ולכןותניתוןתניתון חמשה. אית תניי תני: כלהום למדין מן הפסח. אית תניי תני: כל א' ואחד למד במקומו. מאן דאמר כולהון למידין מן הפסח: מה מועדו שנאמר בפסח ויעשו את הפסח במועדו דוחה את הטומאה, אף מועדו שאמר בכולן וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל דוחה את הטומאה. מאן דאמר כל אחד ואחד למד ממקומו, מנין ליה? ואתיאאתיא כהדא דתני °רבי אומר: מה תלמוד לומר (ויקרא אמור כג מד) וידבר משה את מועדי ה'? לפי שלא למדנו אלא על הפסח והתמיד שידחו את השבת, שנאמר בהם במועדו, שאר כל קרבנות ציבור מניין? תלמוד לומר (במדבר פינחס כט לט) אלה תעשו לה' במועדיכם. ועדיין לעומר ולקרב עמו, ולשתי הלחם ולקרב עמהן, לא שמענו שאינם מזכרים שם. וכשהוא אומר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, קבען חובה שכולם יבואו בטומאה. וכשםולמה לא נאמר שכשם שהן באין בטומאה, כך יהוא נאכלין בטומאה? גזירת הכתוב הוא
📖 באר משה — דף מח עמוד א
סכו בשמן של תרומה, כלומר אם סכו את הקורבן בשמן תרומה, "אם חבורת כוהנים, יאכלו. ואם של ישראל, אם חי ידיחנו", כלומר אם עוד לא צלו אותו, ידיחו את זה, "ואם צלי יקלוף את החיצון. סכו בשמן של מעשר שני, לא יעשנו דמים עם בני חבורה, לפי שאין מוכרין מעשר שני בירושלים".
אומרת הגמרא: לא אמר אלא סכו, הא אם טיבלו אסור. כלומר סתם נסוך את זה טיפה, אז זה מותר, ורק אם זה תרומה, כלומר אם זה חבורת כוהנים מותר להם, ואם זה ישראל אז הם צריכים כמו שאמרנו, אם זה חי לשטוף את זה. אבל בכל אופן אם זה כוהנים זה מותר. אבל לטבול את זה ממש אסור, כיוון שאם הוא טובל את זה זה בולע הרבה וזה כמו מבושל.
אומרת הגמרא: "חד בר נש בישל תרנגולתא בשמן שריפה", כלומר הוא בישל תרנגולת בשמן תרומה טמאה. "אתא שאיל לרבי ביסנא, אמר ליה אזל שולקה". כלומר לך תבשל את זה במים רותחים הרבה זמן, ואז כל השמן שנבלע יצוף, ואז זה יהיה מותר. יש אומרים שהפוך, "שולקה" כלומר לזרוק אותה. אבל בכל אופן הפשט הוא תשלוק את זה, תבשל במים רותחים והשמן יצא.
אומרת הגמרא: "כיני מתניתא, אין פודין מעשר שני בירושלים". אמרנו שאסור, אם הוא סך את זה בשמן מעשר שני, אז לא יעשנו דמים עם בני החבורה, לפי שאין מוכרין שמן מעשר שני בירושלים.
אנחנו פרק ז' הלכה ד'. אומרת המשנה: "חמישה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה: העומר, ושתי הלחם, הפנים, וזבחי שלמי ציבור, ושעירי ראשי חודשים". כל אלה באים בטומאה ולא נאכלים בטומאה. "אבל הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה". זה מצב שהוא בא כדי לאכול אותו.
אומרת הגמרא: "וכל קרבנות ציבור אינן באין בטומאה"? אתה אומר שרק חמישה דברים. מה, שאר קורבנות ציבור לא באים? קורבן תמיד וכולי, כולם באים בטומאה. אומרת הגמרא: "לא, אתא אלא מימר לך אלא אלו שאף על פי שהן באין בטומאה, אינן נאכלין בטומאה". זה החידוש - למרות שהם באים בטומאה הם לא נאכלים בטומאה.
אומרת הגמרא: "בין כמאן דאמר הלחם עיקר, בין כמאן דאמר כבשים עיקר", אז ארבעה אינון. כי הרי לא חמישה, זה רק ארבעה. כיוון ששתי הלחם וזבחי שלמי ציבור זה בעצם אחד. הרי זבחי שלמי ציבור זה הכבשים שמביאים איתם את שתי הלחם, זה נקרא שלמי ציבור, אין שלמי ציבור אחר. אז למה מנה את זה בתור שתיים - כאילו ביחד חמישה?
אומרת הגמרא: "חש לון הן לרבי עקיבה רבי שמעון חמשה" - שאמר שהלחם עיקר ולכן מנה אותו, ואין לרבי שמעון שהכבשים עיקר ומנה אותם, אז לכן תנינו חמישה. כי בעצם אם אני אומר שהכבשים עיקר, צריכים למנות הכבשים לא את הלחם. ואם אני אומר שהלחם עיקר מונים את הלחם לא את הכבשים. אבל כיוון שיש מחלוקת תנאים והתנא כאן חש לשתיהם, גם לרבי עקיבא שאמר לחם עיקר ולכן מנה את הלחמים, וגם לרבי שמעון שאמר שהכבשים עיקר ולכן מנה את זבחי שלמי ציבור - ככה קיבלנו חמישה.
אומרת הגמרא: "אית תניי תני: כלהום למדין מן הפסח". ואית תניי "כל אחד ואחד למד במקומו". "מאן דאמר כולהון למידין מן הפסח: מה מועדו שנאמר בפסח" - דוחה טומאה, "אף מועדו שאמר בכולן דוחה את הטומאה". עכשיו, "מאן דאמר כל אחד ואחד למד ממקומו, מנין ליה"? מאיפה כל אחד למד?
אומרת הגמרא: "כהדא דתני רבי אומר: מה תלמוד לומר וידבר משה את מועדי ה'? לפי שלא למדנו אלא על הפסח והתמיד שידחו את השבת, שנאמר בהם במועדו, שאר כל קרבנות ציבור מניין? תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם".
אומרת הגמרא: "לעומר ולקרב עמו, ולשתי הלחם ולקרב עמהן, לא שמענו". לא מוזכרים בפרשה שם - שם מדובר רק על שעירי ראשי חודשים, אבל על העומר ושתי הלחם זה לא נאמר שם. אז מאיפה שגם הם קרבים בטומאה ולא נאכלים? אומרת הגמרא: "וכשהוא אומר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, קבען חובה שכולם יבואו בטומאה".
ז_יח§ניטמא הבשר והחלב קיים, אינו זורק את הדם. ניטמא החלב והבשר קיים, זורק את הדם. ז_יט§ובמקדשין אינו כן, אלא אף על פי שניטמא הבשר והחלב קיים, זורק את הדם. גמ': ודלא כ°רבי נתן, ד°רבי נתן אמר: יוצאין בזריקה בלא אכילה. מאי טעמא דכתיב (שמות בא יב ו) ושחטו אותהאותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. אותו בלשון יחיד, אף על פי שאין שם אלא פסח אחד, כולהון יוצאין בזריקה אחת. ואיפשר שבכבש אחד יהיה כזית לכל אחד ואחד מכאן שאכילה אינה מעכבת. בשאר מקדשין פשיטא הדא מילתה דבר זה פשוט: שאם נטמא הבשר והאימורים קיימים, זורק את הדם על האימורים. נטמאו האימורים והבשר קיים, זורק את הדם על האימורים נטמאו האימורים והבשר קיים זורק את הדם על הבשר. נטמא הבשר ואבדו האימורים, מהו? אמררבי שמי°: ההן קיימאקומץ של העומר שאמרנו שבא בטומאה ואינו נאכל, הרי שם יש רק שירים טמאים ואין אימורים לא כמו שנטמא הבשר ואבדו האימורין? הוא ואת אמר מקטיר את אמר קומץהקומץ, אוף הכא זורק! אמר °רבי: אין מכאן ראיה כי אולי הברייתא במנחות תיפתר כ°רבי אליעזר בן הורקנוס, ד°רבי אליעזר בן הורקנוס אמר: אף על פי שאין שירים, יש קומץ ולשיטתן זורקים דם אף על פי שאין בשר ואין אימורים. והשאלה שלנו לפי שיטת °רבי יהושוע. בא בטומאת עובדין כהנים, מהו האם הבשר יהיה מותר באכילה לטמאים היך עבידה? הרי אם הכהנים טמאין גם הבשר נטמא כגון ששחטו אותו כהנים בעלי מומין שכשרים לשחיטה וזרקו אותו כהנים טהורין. אמררבי הילא° אילעא: לא קשיא דכתיב (ויקרא צו ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, והרי לא יגענגע בו טמא. והבשר טהור וכתיב והבשר כל טהור יאכל בשר, והרי יש כאן טהורים ישראל בעלי הקרבן שיאכלוהו בטהרה. רבי זעירא°אמר: מאחר שאילו הפסח הבא בטומאה, ונאכלתנאכל בטומאה, אףוהכאהכא כמי שבא בטומאה דכיוון דהותר טמאת אימורים שהכהנים המקטירים טימאו הותר הבשר באכילה לטמאים. ויידא והיכן אמר רבי זירא°כך? דאמר שמואל° בר אבא בר אבא רבי זעירא°בעי בא בטומאת הדם היך עבידא מה הדין? מאחר שבקרבן יחיד אם נטמא הדםשאיןאין מתירין לו לזרוק, וכאן התירו יחשב כמי שבא בטומאה ופסח הבא בטמאה נאכל בטמאה? או מאחר שבקרבן יחיד שנטמא הדםשאילואילו עבר וזרק, הורצה שהציץ מרצה על הדם הטמא בקרבן פסח כמי שלא בא בטומאה ויאכל בטהרה? נישמעינה מן הדא דאמררבי הושעיה°: כתיב (שמות תצוה כח לח) ונשא אהרן את עון הקדשים
📖 באר משה — דף מח עמוד ב
שואלת הגמרא: אם ככה, למה לא נאמר שכשם שהם באים בטומאה גם יהיו נאכלים בטומאה? עונה הגמרא: "גזירת הכתוב הוא, והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל". שואלת הגמרא: אם ככה אז גם קורבן פסח לא יאכל. עונה הגמרא: "שנייה היא, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה".
אנחנו פרק ז' הלכה ה'. אומרת המשנה: "ניטמא הבשר וה לב קיים, אינו זורק את הדם. ניטמא החלב והבשר קיים, זורק את הדם", כי עיקר הקורבן פסח זה האכילה. "ובמקדשין אינו כן, אלא אף על פי שניטמא הבשר והחלב קיים, זורק את הדם".
אומרת הגמרא: "ודלא כרבי נתן, דרבי נתן אמר: יוצאין בזריקה בלא אכילה". כלומר לפי רבי נתן, אפילו אם אי אפשר לאכול את הבשר, גם כן זורקים ויוצאים ידי חובה. מה טעמו? "ושחטו כל קהל עדת ישראל בין הערבים". כתוב "אותו" בלשון יחיד. "אף על פי שאין שם אלא פסח אחד, כולהון יוצאין בזריקה אחת". כלומר כל עם ישראל יכולים לצאת בקורבן אחד. "ואיפשר כזית לכל אחד ואחד"? הרי ברור שאין. אם כן, רואים מכאן שהאכילה אינה מעכבת. אבל בשאר הקודשים "פשיטא דא מילתה", אין מחלוקת.
"נטמא הבשר והאימורים קיימים, זורק את הדם על האימורים. נטמאו האימורים והבשר קיים, זורק את הדם על הבשר. נטמא הבשר ואבדו האימורים", מהו? השאלה אם הציץ מרצה גם על אכילת אדם - הבשר פה נטמא, האם הציץ מרצה ואז אפשר לזרוק את הדם?
אמר רבי שמי: "ההן לא כמו שנטמא הבשר ואבדו האימורין"? הרי שם בעומר יש רק שירייים ואין אימורים, ואם השיריים נטמאו אז זה כמו שנטמא הבשר ואבדו האימורים, ואף על פי כן אמרנו שמקטירים את הקומץ. אז גם כאן זורק את הדם! אמר רבי: אין מכאן ראיה, "תיפתר כרבי אליעזר, דרבי אליעזר אמר: אף על פי שאין שירים, יש קומץ" - הוא סובר שאפילו אם אין שיריים מקטירים את הקומץ, אז גם כאן לשיטתו זורקים את הדם גם אם אין בשר ואין אימורים. והשאלה שלנו היא לשיטת רבי יהושע, לא רבי אליעזר, וזה נשאר בשאלה.
שואלת הגמרא, מה "בטומאת עובדין"? כלומר אם הכוהנים נטמאו, האם הבשר יהיה מותר באכילה לטמאים? אומרת הגמרא: "היך עבידה"? הרי אם הכוהנים טמאים אז גם הבשר נטמא אם נוגעים בבשר. אלא כגון "שחטו אותו בעלי מומין וזרקו אותו טהורין" - שחטו אותו כוהנים בעלי מומים שכשרים לשחיטה (או אפילו ישראלים, כי שחיטה מותרת בזרים), אבל את הדם זרקו כוהנים טמאים. זו השאלה.
אמר רבי הילא: לא קשיא, "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" - והרי בבשר לא נגע אף טמא, הבשר טהור. "והבשר כל טהור יאכל בשר, הרי יש כאן טהורים" - הישראלים בעלי הקורבן, הם יאכלו אותו בטהרה.
רבי זעירא אמר: "מאחר שאילו הפסח הבא בטומאה, בטומאה, כמי שבא בטומאה". הוא אומר כיוון שהותרו טומאת אימורים - הכוהנים מקטירים את האימורים וטימאו אותם - אז הותר הבשר באכילה לטמאים.
"ויידא אמר רבי זירא"? כלומר איפה ראינו שרבי זירא אמר דבר כזה? "דאמר שמואל רבי זעירא היך עבידא" - אם נטמא אדם מה יעשה? "מאחר מתירין לו לזרוק, כמי שבא בטומאה"? כלומר מאחר שבקורבן יחיד אם נטמא אדם אין מתירים לו לזרוק, וכאן בקורבן פסח מתירים - אז זה ייחשב כמי שבא בטומאה, ופסח הבא בטומאה נאכל בטומאה? "או מאחר עבר וזרק, הורצה כמי שלא בא בטומאה"? כלומר בדיעבד הוא רצה, כי הציץ מרצה על אדם הטמא, אז בקורבן פסח יהיה כמי שלא בא בטומאה ויאכל בטהרה. זה מה שהוא שאל.
"נישמעינה מן הדא דאמר רבי הושעיה: ונשא אהרן את עון הקדשים" - עון הקרבים, כלומר אם נטמא הקורבן ולא עון המקריבים, כלומר לא נטמא הכוהן שמקריב...
עון הקריביםהקרבים אם נטמא הקרבן ז_כ§ולא עון המקריבים אם נטמא כהן.. הפריש בין קריביםקרבים ליחיד למקרבים ליחיד ובין קרבים לציבור למקריבים לצבור. הקריביןהקרבין ליחיד: אם יש לו בהמה אחרת, אומרין לו: הבא. ואם לאו, אין מתירין לו לזרוק את דמו. עבר וזרק, הורצה. המקריבים ליחיד, בין שיש לו, בין שאין לו, לא הורצה ומכאן למד רבי זעירא° שאם בקרבן פסח הורצה, זה רק משום שבא בטומאה ומותר לאכול את הבשר בטמאה. הקריבין לצבור: אם יש, אומרים לו: הבא. ואם לאו, מתירין לו לזרוק בתחילה. המקריבין לצבור, בין שיש לו, בין שאין לו, עבר וזרק, הורצה. תנן: הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחילתו אלא לאכילה אמר רבי אלעזר° בן פדת: מתניתא בבא בטומאה משעה ראשונה שרוב ציבור היו טמאים בשעת שחיטה, אבל אם בא בטהרה ונטמא, אינו נאכל בטומאה. היאך עבידה? ז_כא§שחטו בטהרה ונטמא הציבור, יזרק הדם בטהרה, ואל יאכל הבשר בטומאה. אמררבי אילא° אילעא בשם רבי יוחנן° בר נפחא: °רבי נתן היא, ד°רבי נתן אמר: יוצאין בזריקה אףאבלבלא אכילה. שחטו בטהרה ונטמא הדם והציבור, יזרק הדם בטומאה, ואל יאכל הבשר בטומאה. מאי טעמא? אמררבי ירמיה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מפני מראית העין, שלא יאמרו: ראינו פסח בא בטהרה ונזרקונאכל בטומאה ויבואו להתיר גם בנטמאו אחר זריקה לאכל הבשר וזה אסור גם לדעת רבנן. מעתה, לא יזרק הדם בטומאה, שלא יהו אומרים: ראינו פסח שבא בטהרה ונזרק בטומאה! הא סופך מימר: ד°רבי נתן היא שזורק אפילו שאין הבשר נאכל. מודה °רבי נתןבחולהשאם שחטו לחולהובזקןולזקןשהוא פסול שצריך שיהיה ראוי לאכול. מודה °רבי נתןהיא בחבורה שנטמא עובד הכהן שלהןשלה, שהן נדחין לפסח השני. מודה °רבי נתן בחבורה שנמצאת יבולת בעורה, שהן נדחין לספחלפסח השני שהיה הקרבן פסול מתחילה כדתנןז_כב§חמש חבורות שנתערבו עורות פסחיהן, ונמצאת יבולת בעורה של אחת מהן, כולהון יצאו לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסח שני. שחטו בטהרה ונטמא הציבור יזרק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר סברי מימר ד°רבי נתן היא שסובר שאין אכילה מעכבת
📖 באר משה — דף מט עמוד א
אנחנו רואים בירושלמי מסכת פסחים, דף מ"ט. בדף הקודם, שלוש שורות מלמטה, הגמרא מספרת שרבי זירא שאל האם פסח שבא בטומאה, מה דינו? האם מאחר שבקורבן יחיד אם נטמא הדם אז לא מתירים לזרוק, וכאן הרי התירו - כמובן פסח אם הדם נטמא מותר לזרוק - אז זה נחשב כמי שבא בטומאה, ופסח הבא בטומאה נאכל בטומאה, אז גם הפסח הזה יאכל בטומאה. או מאחר שבקורבן יחיד שנטמא הדם אילו עבר וזרק הורצה, כי עציץ מרצה, הדם הטמא, אז בקורבן פסח זה כמו שלא בא בטומאה, ואז זה יאכל בטהרה.
והוא שאל את זה, מה שאמר ביושבי דכתיב: "ונשא אהרון את עון הקודשים" - עון - כלומר אם הקורבן נטמא, "ולא עון המקריבים", כלומר אם נטמא הכהן. אז בעצם הברייתא אומרת שהפסוק הפריש, הבדיל, בין הקרבים ליחיד למקריבים ליחיד, כלומר אם הבהמה, אם משהו בה נטמא, לבין אם הכהן המקריב נטמא, לכל מי שמקריב קורבן יחיד. ובין הקרבים לציבור - כלומר הקורבנות של ציבור - למקריבים לציבור, לכוהנים שעושים קורבן ציבור.
הקרבים, מה ההבדל ביניהם? הקרבים ליחיד, אם הבהמה נטמאה, הדם נטמא, משהו נטמא - אז אם יש לו אומרין לו: הבא, ואם לאו, אין מתירין לו לזרוק את דמו. עבר וזרק, הורצה. זה לגבי הקרבים של יחיד. אז לכתחילה, אם יש לו בהמה אחרת אומרים לו להביא. אין לו - לא מצליחים לזרוק את הדם, אבל אם הוא זרק בדיעבד הורצה. המקריבים ליחיד, בין שיש לו, בין שאין לו, לא הורצה - כלומר אם הכוהנים נטמאו, אז בין שיש לו בין שאין לו, לא הורצה.
מפה בעצם ההוכחה. נשאיר את הברייתא, אבל זו ההוכחה, כי מכאן רבי זירא רצה לומר שאם אתה רואה שבקורבן פסח הכוהנים טמאים והורצה, הרי אמרנו פה שבקורבן יחיד המקריבים ליחיד בין שיש לו בין שאין לו לא הורצה. אז הוא אומר: אם אתה רואה שהכוהנים זורקים את הדם והורצה, אז כנראה שזה נחשב כאילו בא בטומאה ומותר לאכול את הבשר בטומאה. זה דרך אגב המקור.
בכל אופן, המשך הברייתא אומרת: הקריבין לצבור: אם יש, אומרים לו: הבא. ואם לאו, מתירין לו לזרוק בתחילה. כלומר אם הקורבנות ציבור נטמאו, אם יש לו אומרים לו להביא, ואם אין לו מתירים לו לזרוק לכתחילה. כתחילה יכול לזרוק, כן, כשנטמאה בציבור. המקריבין לצבור, בין שיש לו, בין שאין לו, עבר וזרק, הורצה. כלומר אם הכוהנים נטמאו, בין שיש לו בין שאין לו, עבר וזרק הורצה.
אז כמו שאמרנו, ההוכחה היא מהראש של הברייתא הזאת, ששם רואים שבקורבן פסח למרות שהוא קורבן יחיד באיזשהו מקום, ואף על פי כן אם זרק הורצה - לא רק זרק, זרק הורצה - זוכים לכתחילה. אז רואים מכאן שזה נחשב כמו פסח שבא בטומאה, ולכן סובר רבי זירא שגם יאכל בטומאה.
ואת זה אנו למדנו במשנה, הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. אמר רבי אלעזר: מתניתא בבא בטומאה משעה ראשונה. כלומר שרוב הציבור נטמאו כבר בשעת השחיטה. אבל אם בא בטהרה ונטמא, אינו נאכל בטומאה. כלומר בהתחלה רובם טהורים, ואז נטמאו כמה, ונהיה הרוב טמא - אינו נאכל בטומאה.
מה היה המקרה? איך מדויק המקרה? שחטו בטהרה ונטמא הציבור. אז במקרה כזה יזרק הדם בטהרה, ואל יאכל הבשר בטומאה. כלומר בעצם במקרה שהציבור נטמא אחרי שחיטה, אז הדם ייזרק בטהרה והבשר לא נאכל.
אמר רבי אילא בשם רבי יוחנן: זה כנראה רבי נתן סובר. רבי נתן אמר: יוצאין בזריקה אף בלא אכילה. הנה פה הם לא יכולים לאכול את הבשר, אבל בכל זאת זורקים את הדם. שחטו בטהרה ונטמא הדם והציבור. כלומר, אם שחטו בטהרה ואז נטמא גם הדם וגם הציבור, אז במקרה כזה יזרק הדם בטומאה, ואל יאכל הבשר בטומאה. פה לכאורה למה לא?
אמר רבי ירמיה בשם רבי יוחנן: מפני מראית העין. פה במציאות הדין היה צריך להיות שכן אפשר לאכול, אבל מפני מראית העין אסור להם לאכול, שלא יאמרו: ראינו פסח בא בטהרה בטומאה - שיבואו להתיר גם לטמאו אחר הזריקה לאכול את הבשר, וזה אסור גם על חכמים. כלומר אם הדם נטמא לפני הזריקה, היה צריך להיות מותר, אבל אסרו, מחשש שמא יתירו גם במקרה שזה נטמא אחר הזריקה - כלומר שהציבור נטמא אחר הזריקה. אז לכן גם לפני זריקה אסור להם לאכול את הבשר.
אמרה הגמרא: מעתה, לא יזרק הדם בטומאה. כלומר, אתה אומר זורקים את הדם בטומאה, אבל הבשר לא נאכל - אם אתה חושש שמא יגידו שגם אחרי זריקה אם נטמאו אוכלים, אז אם זה ככה, גם לא יזרק הדם בטומאה, שלא יהו אומרים: ראינו פסח שבא בטהרה ונזרק בטומאה.
הא סופך מימר: דרבי נתן היא. יש לנו דרך אגב לומר שהמשנה כנראה לא כדעת חכמים, אלא כדעת רבי נתן שסובר שזורקים אף על פי שאין בשר שנאכל.
מודה רבי נתן שאם שחטו לחולה או לזקן שהוא פסול. גם רבי נתן שאומר שזורקים אף על פי שאין בשר, הוא מודה שאם מלכתחילה שחטו על כאלה שלא יכולים לאכול - זה פסול, כי הוא אומר שצריך לשחוט על דבר שראוי לאכול. צריך להיות ראוי לאכול, רק שיש איזה איסור שמונע את האכילה, כמו כאן שנטמא הבשר, נטמא הציבור, אחרי השחיטה.
אומרת הגמרא: מודה רבי נתן בחבורה שנטמא עובד שלה, שהן נדחין לפסח השני. כלומר, אם הכוהן שעושה את הקורבן נטמא, מודה רבי נתן שהם צריכים פסח שני. ומודה רבי נתן בחבורה שנמצאת יבולת בעורה, שהן נדחין לפסח השני. כלומר, מצאו בעור של הקורבן יבולת, שהם נצטרכים לפסח שני, כיוון שהקורבן פסול מתחילה. כמו שאם הכוהן היה טמא אז כבר מתחילה הכל נפסל, כך אם הייתה יבולת - זו לא יבולת שנוצרה אחרי השחיטה, היבולת הייתה מלכתחילה. במקרה כזה מודה רבי נתן שהם צריכים פסח שני.
איפה רואים ליודע? כדתנן: חמש חבורות שנתערבו עורות פסחיהן, ונמצאת יבולת בעורה של אחת מהן, כולהון יצאו לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסח שני. כלומר, כולם יוצאים לבית השריפה כי אחד מהם ודאי פסול, ופטורים מפסח שני, כי לא יודעים בדיוק מי מהם היה פסול ומי לא.
תיפתר דברי הכל במיטמא בספק קבר התהום שדווקא בטמאה ודאית אמרה וכרבי נתןזורקתורהשאם רוב קהל טמא — יאכל בטמאה, ואם מיעוט — ידחו לפסח שני, אבל בספק לכולי עלמא לא יאכל בטומאה שמא רק מיעוט נטמאו ולא ידחו לשני שמא הרוב נטמאו את הדם. רבי יוחנן° בר נפחא ו°רבי ישמעאל בן אלישע אמרו בשם °רבי יהושע בן חנניה: כתוב אחד אומר (במדבר קרח יח יז) אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר וגו' וכתיב בתריה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין. וכתוב אחד אומר (ויקרא אחרי מות יז ו) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פסחפתח אהל מועד, והקטיר החלב לריח ניחח לה' ולא מזכר בשר. עד שיהא שם או בשר לאכילה, או אימורין להקטר. תמן תנינן ז_כג§נטמאו שיריה, נשרפו שיריה, עבדואבדו שיריה. כמידת °רבי אליעזר בן הורקנוס שזורקים דם אף שאין בשר, כשירה. וכמידת °רבי יהושע בן חנניה, פסולה. ז_כד§שלא נתן את הקמץ בכלי שרת, פסולה. °רבי ישמעאל בן אלישע מכשיר. ז_כה§הקטיר קמצו פעמים, כשירה שבקומץ יש שיעור שני זתים כך שבכל הקטרה יש כזית. על דעתיה ד°רבי אליעזר בן הורקנוס: אם אין דם, אין בשר. אך אף על פי שאין בשר, יש דם. אם אין קומץ, אין שיריים. אך אף על פי שאין שיריים, יש קומץ. על דעתיה ד°רבי יהושע בן חנניה: אם אין דם, אין בשר. אם אין בשר, אין דם. אם אין קומץ, אין שיריים. אם אין שיריים, אין קומץ. והתנן: העומר ושתי הלחם באים בטומאה, אף על פי שאין שיריים, לפי שאין הציץ מרצה על האכילות אלא על הקומץ ועל האימורים הנקטרים ולא על הבשר. ואיך באים בטומאה אמררבי מנא° בן יונה: תיפתר כ°רבי אליעזר בן הורקנוס, ד°רבי אליעזר בן הורקנוס אמר: אף על פי שאין שיריים, יש קומץ. אמררבי יוסה ברבי בון°רב° אבא בר אייבו ורבי יוחנן° בר נפחא תריהון אמרין: מודה °רבי יהושע בן חנניה שאם עבר וזרק את הדם, שהורצה.
ז_כו§ניטמא קהל או רובו, או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהור, יעשו בטומאה. ניטמא מיעוט הקהל, הטהורין עושין את הראשון והטמאין עושין את השני. גמ': מאן תנא דבעינן דווקא רוב? °רבי מאיר גבי פר העלם דבר של ציבור. דתני °רבי מאיר אומר: היא מחצית כל השבטים שש שבטים. היא מחצית כל שבט ושבט, ובלבד שיהו רוב הקהל. ז_כז§°רבי יודה בר עילאי אומר:
📖 באר משה — דף מט עמוד ב
שחטו בטהרה ונטמא הציבור. כלומר, אם שחטו בטהרה את הקורבן פסח ונטמא הציבור אחר כך - יזרק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר. אומרת הגמרא: סברי מימר דרבי נתן היא. כלומר, חשבו שגם פה זה רבי נתן, שסובר שאין האכילה מעכבת. אומרת הגמרא: תיפתר דברי הכל - ומדובר לא בטומאה רגילה אלא במיטמא בספק קבר התהום. כלומר מדובר פה בטומאה שהיא ספק, וכיוון שהם לא יודעים נטמאו או לא נטמאו - פה הדם ייזרק אבל לא יכולים לאכול את הבשר, גם לפי רבי נתן וגם לפי חכמים.
מה הסיבה? כי דווקא בטמא ודאי אמרה התורה שאם רוב הקהל טמא אוכל בטומאה, אבל אם נטמא מיעוט צריכים פסח שני. אבל כאן זה ספק. אז לכולי עלמא לא יאכל בטומאה, שמא רק מיעוט נטמאו ולא ידחו לפסח שני, שמא הרוב נטמאו. אז לכן בעצם זורקים את הדם והבשר לא נאכל.
אומרת הגמרא: רבי יוחנן ורבי ישמעאל בשם רבי יהושע: כתוב אחד אומר אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז... את דמם תזרוק על המזבח, ואת חלבם תקטיר, ובשרם יהיה לך לחזה תנופה לשוק הימין. אבל בעצם אז כדי לזרוק את הדם צריך שיהיה גם בשר וגם אימורים. וכתוב אחד אומר: וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' אהל מועד, והקטיר החלב לריח ניחוח לה'. ופה לא מוזכר בשר. אז מכאן אפשר ללמוד שעד שיהא שם או בשר לאכילה, או אימורין להקטר, די באחד מהם.
אומרת הגמרא: תמן תנינן לגבי המנחות: נטמאו שיריה, נשרפו שיריה, אבדו שיריה. אז כמידת רבי אליעזר, כשירה - רבי אליעזר שאומר שזורקים גם אם אין בשר, אז גם כאן מקטירים את הקומץ גם אם אין שיריים. וכמידת רבי יהושע, פסולה.
עכשיו, אם לא נתן בכלי שרת - שלא בכלי שרת, פסולה. כלומר אם את הקומץ, אחרי שקוצצים, לא שם בכלי שרת - שבהתחלה המנחה באה בכלי שרת ואחר כך קוצצים ואת הקומץ שמים בכלי שרת, זה בעצם מקביל לקבלת הדם - אם לא עשה זאת, היא פסולה. רבי ישמעאל מכשיר. הקטיר קמצו פעמים, כשירה - כלומר, את הקומץ במקום פעם אחת זרק פעמיים, ובכל זאת זה כשר, כיוון שבקומץ יש שיעור שני זיתים, כיוון שבכל הקצרה יש כזית.
אומרת הגמרא: על דעתיה דרבי אליעזר: אם אין דם, אין בשר. אך אף על פי שאין בשר, יש דם. כלומר גם אם הבשר נטמא, יש לזרוק את הדם. אם אין קומץ, אין שיריים. אך אף על פי שאין שיריים, יש קומץ. על דעתיה דרבי יהושע: אם אין דם, אין בשר. אם אין בשר, אין דם. אם אין קומץ, אין שיריים. אם אין שיריים, אין קומץ.
שואלת הגמרא: והרי מצאנו ברייתא שאומרת העומר ושתי הלחם באים בטומאה אף על פי שאין שיריים, לפי שאין הציץ מרצה על האכילות, אלא על הקומץ ועל האימורים הנקטרים ולא על הבשר. אם זה ככה, לפי רבי יהושע זה קצת קשה. הרי הברייתא אומרת שלמרות שאין את השיריים כי העומר נטמא, אף על פי כן מקטירים את הקומץ. אז איך הם באים בטומאה?
אמר רבי מנא: תיפתר כרבי אליעזר, אין בעיה. כמידתו של רבי אליעזר - רבי אליעזר אמר: אף על פי שאין שיריים, יש קומץ.
אומרת הגמרא, אמר רבי יוסה ברבי בון: רב ורבי יוחנן תריהון אמרין: מודה רבי יהושע שאם עבר וזרק את הדם, שהורצה. כלומר נכון שלפי רבי יהושע מלכתחילה צריך שיהיה בשר, אבל בדיעבד, אם הבשר הרי נשרף, נעלם וכולי, ואם הוא זרק - הורצה. אז גם פה לגבי העומר, גם רבי יהושע מודה שבדיעבד, אם הקטירו את הקומץ, הורצה.
חצי כל שבט ושבט, ובלבד רוב שבטים שלימים. אפילו שבט אחד גורר כל השבטים. ש°רבי מאיררמ אומר: כל השבטים קרויים קהל. ו°רבי יודה בר עילאי אומר: כל שבט ושבט קרוי קהל. מה נפק מביניהון? גרירה. °רבי מאיר אומר: אין שבט אחד גורר כל השבטים. °רבי יודה בר עילאי אומר: שבט אחד גורר כל השבטים. אתיא ד°רבי יודה בר עילאי כ°רבי שמעון בן יוחאי, כמה ד°רבי שמעון בן יוחאי אמר: שבט אחד גורר כל השבטים, כן °רבי יודה בר עילאי אומר: שבט אחד גורר כל השבטים. אף על גב ד°רבי יודה בר עילאי אמר: שבט אחד גורר כל השבטים, מודה הוא שאין שאר השבטים נגררים עד שתהא הוריה מלשכת הגזית אבל אם שגו בהוראת בית דין של אותו שבט אין שאר השבטים צריכים להביא קרבן. אמררבי יוסה° אסי: טעמא דהן תנייה דכתיב (דברים שופטים יז י) מן המקום ההוא אשר יבחר ה'. מה טעם? ד°רבי יודה בר עילאי? דכתיב (במדבר שלח טו כו) ונסלח לכל עדת בני ישראל מכאן שכולם צריכים להביא כפרה. מה טעמא? ד°רבי שמעון בן יוחאי? דכתיב (במדבר שלח טו כו) כי לכל העם בשגגה עד שרוב העם יחטא ולא די בשבט אחד. מה מקיים °רבי שמעון בן יוחאי טעם ד°רבי יודה בר עילאי: ונסלח לכל עדת בני ישראל, פרט לנשים ולקטנים שאינם נמנים לרוב נסלח להוציא קטנים שאינם צריכים סליחה. בני ישראל ולא בנות ישראל. מה מקיים °רבי יודה בר עילאי טעם ד°רבי שמעון בן יוחאי: כי לכל העם בשגגה, פרט לשתחילתה בזדון וסופה בשגגה. אמררבי אבון° בשם רבי בנימין בר לוי : ר בנימין בר לוי קרייא מסייע למאן דאמר כל שבט ושבט קרוי קהל דכתיב (בראשית וישלח לה יא) גוי וקהל גוים יהיה ממך, ואדייןועדיין לא נולד בנימין. אמררבי חייה בר אבא°: כשם שהן חולקין כאן, כך הם חלוקין בטומאה. דתני: היה הציבור חציים טהורין וחציין טמאים, הטהורין עושין את הראשון והטמאים השני. דברי °רבי מאיר. °רבי שמעוןיהודה בן יוחאי אומר: ז_כח§הטהורין עושין לעצמן והטמאין עושין לעצמן. אמרו לו: אין הפסח בא חציין, אלא או כולם יעשו בטהרה, או כולם יעשו בטומאה! מנו אמרו לו? °רבי יודהכר בר עילאי
📖 באר משה — דף נ עמוד א
אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת פסחים, דף נ. נתחיל מהמשנה, הדף הקודם, פרק ז הלכה ו'. אומרת המשנה נטמא קהל או רובו, או שרק כהנים טמאים והקהל טהור - יעשו בטומאה. נטמא מיעוט הקהל - הטהורים עושים את הראשון והטמאים עושים את השני.
שואלת הגמרא, "מאן תנא דבעינן דווקא רוב?" רבי מאיר. איפה ראינו את זה? לגבי פר העלם דבר של ציבור. יודעים שאם הציבור עשה על פי הוראת בית דין, ומתברר שבית דין טעה, אז מביאים פר העלם דבר. אבל תני: רבי מאיר אומר אם מחצית כל השבטים - כלומר אפילו אם זה יהיה שש שבטים - כן? ואם מחצית כל שבט ושבט, כלומר אפילו אם יהיה מיעוט בכל שבט ושבט, הכוונה עד מחצית כל שבט ושבט, אבל בלבד שיהא רוב הקהל. בכל מקרה צריך שיהא רוב - לא משנה אם זה בא ממחצית מהשבטים או שבא מכולם, אבל צריך שיהא רוב. מכל שבט קצת, העיקר שיהא רוב.
ורבי יהודה אומר חצי כל שבט ושבט, ובלבד רוב שבטים שלימים. כלומר, אם יש לי פחות מחצי, עד חצי מכל שבט ושבט, אז בלבד שיהא רוב מכולם ביחד. אבל אם יש שבטים שלמים, יש רוב שבט אחד, אז שבט אחד גורר כל השבטים.
רבי מאיר אומר: כל השבטים קרויים קהל. ורבי יודה אומר: כל שבט ושבט קרוי קהל.מה נפק מביניהון? גרירה.רבי מאיר אומר: אין שבט אחד גורר כל השבטים. רבי יודה אומר: שבט אחד גורר כל השבטים. אותו שבט מביא, אבל לפי רבי יהודה הוא גם גורר את כל האחרים להביא.
אומרת הגמרא: אתיא דרבי יודה כרבי שמעון, כי מה רבי שמעון אמר? שבט אחד גורר כל השבטים להביא קורבן, אז כן רבי יהודה אומר שבט אחד גורר כל השבטים. כלומר אם שבט אחד עבד לפי דברי הסנהדרין ועבר עבירה, ולאחר מכן שהסנהדרין חוזרים בהם, אז צריכים להביא קורבן, ולא רק הוא מביא קורבן אלא כל השבטים.
אף על גב דרבי יודה אמר שבט אחד גורר כל השבטים, מודה הוא שתהא הוריה מלשכת הגזית, אבל אם טעו בהוראת בית דין של אותו שבט, שאר השבטים לא נגררים. כן? אם השבט הזה טעה בהוראת הסנהדרין שיושבים בלשכת הגזית, שזה בעצם הסנהדרין של כל עם ישראל, בזה כולם נגררים.
אמר רבי יוסה: טעמא דהן תנייה, כלומר הסיבה שהוא אומר שדווקא אם הסנהדרין שיושבים בלשכת הגזית - רק אם השבט הזה עבר על דבריו, רק אז נגררים. דתנייה מן המקום ההוא אשר יבחר ה'. אז רק אם עשו על פי הוראת סנהדרין שיושבים בלשכת הגזית.
אומרת הגמרא: מה טעם דרבי יודה, שהוא אומר ששבט אחד גורר את כולם? דכתיב ונסלח לכל עדת בני ישראל. מכאן שכולם צריכים להביא כפרה. כלומר, אפילו אם שבט אחד עשה על פי הבית דין, כל עם ישראל צריכים להביא כפרה.
מה טעמא דרבי שמעון? כי לכל העם בשגגה - עד שרוב העם יחטא, ולא די בשבט אחד.
שואלת הגמרא: מה מקיים רבי שמעון טעם דרבי יודה - ונסלח לכל עדת בני ישראל, פרט לנשים ולקטנים שאינם נמנים עם הרוב. כלומר, כשאני צריך את רוב עם ישראל, זה לא כולל נשים וקטנים. למה? כי המילה "נסלח" בא למעט קטנים שהם לא צריכים כפרה, ו"עדת בני ישראל" בא למעט נשים.
מה מקיים רבי יודה טעם דרבי שמעון - כי לכל העם בשגגה, מה הוא עושה עם זה? אז הוא אומר: למד פרט לשתחילתה בזדון וסופה בשגגה. כלומר, מתי הם צריכים להביא פר העלם דבר? דווקא בזמן שהעם עשה על פי הוראת בית דין. אבל אם התחילו בזדון וסופה בשגגה, כלומר שהם עשו את זה בהתחלה בכוונה, ולאחר מכן התברר שבית דין הורה ככה - במקרה כזה הם לא מביאים פר העלם דבר.
אמר רבי אבון בשם רבי בנימין בר לוי: קרייא מסייע למאן דאמר כל שבט ושבט קרוי קהל. יש פסוק שמסייע למי שאומר ששבט אחד נקרא קהל. דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך, והרי עדיין לא נולד בנימין. על מי הכוונה הייתה "קהל גויים"? הכוונה על בנימין. אז רואים מכאן ששבט אחד נקרא קהל.
אמר רבי חייה בר אבא: כשם שהן חולקין כאן, כך הם חלוקין בטומאה. דתני: היה הציבור חציים טהורין וחציין טמאים, הטהורין עושין את הראשון והטמאים השני, דברי רבי מאיר.רבי שמעון אומר: הטהורין עושין לעצמן והטמאין עושין לעצמן, כלומר ביחד, באותו פסח ראשון, אלו עושים לעצמם ואלו עושים לעצמם.
אמרו לו: אין הפסח בא חציין, אלא או כולם יעשו בטהרה, או כולם יעשו בטומאה! שואלת הגמרא: מנו אמרו לו? מי זה אותו אחד שאמר לרבי שמעון? רבי יהודה. דזה - נטמאת אחת מן החלות. איפה ראינו שרבי יהודה סובר שאין חלוקה בקורבן ציבור, שכולם טמאים או כולם טהורים? למדנו משהו דומה - נטמאת אחת מן החלות - יש לנו שני חלות שמניחים בשבועות, אז אם אחת מהן נטמאת, או אחד מן הסדרים - יש לנו שני סדרים של שש לחמים בלחם הפנים, אז אם אחד מהסדרים נטמא, רבי יהודה אומר: שניהם יצאו לבית השריפה, שאין קרבן ציבור חלוק. אתה לא יכול להכתיר את הלבונה של סדר אחד, כן, זה ראוי והשני לא. הכול זה בית השריפה.
דתנינן תמן: נטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים, °רבי יהודה בר עילאי אומר: שניהם יצאו לבית השריפה, שאין קרבן ציבור חלוק. וחכמים אומרים: ז_כט§הטמא בטומאתו והטהור יאכל. רבי יוסה ברבי בון°אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מני אמרו לו? חכמים, שהן כשיטת °רבי יהודה בר עילאי שקרבן ציבור אינו חלוק אבל קרבן פסח מחצה יעשו בטהרה ומחצה בטומאה. איתמר היה הציבור חציים טהורין וחציין טמאים הטהורין עושין את הראשון והטמאים השני דברי°רבי מאיר, על דעתיה ד°רבי מאיר: ההן מחצה על מחצה, מה את עבד ליה? כרובהכרובאובמיעוטמיעוט? אין תימר כרוב, הטהורים אינן עושין את הראשון אין תימר במיעוט הטמאין אין עושין את השני אמר רבישהרייש מחצה יוסה לא אמר רובטהוריםטמאיםשהם כרוב אינן עושין את הראשון ורוב אינו נדחה לשניטמאיןאיןתימר כמיעוט, טהורים אינן עושין את הראשון שהרי מחצה טהורים כמיעוט טהורים ואין עושים בטהרה אמררבי יוסה° אסי: לא אמרה תורה שמיעוט טהורים אינן עושים את הראשון ולא אמרה תורה שרוב טמאים אינם עושים את השני. לא אמרה תורה אלא שרוב טמאיןטמאים לא ידחו לפסח שני. איתמר°רבי שמעון בן יוחאי אומר הטהורין עושין לעצמן והטמאין עושין לעצמן אמרו לו°רבי יהודה בר עילאי ל°רבי שמעון בן יוחאי: אין קרבן ציבור חלוק. על דעתיה ד°רבי יודה בר עילאי: ההן מחצה על מחצה, מה את עבד ליה מה יעשו הרי אינם יכולים להקריב לא בראשון ולא בשני? אמררבי אבא° משם רב° אבא בר אייבו: מטמאין אחד בשרץ. שמואל° בר אבא בר אבא אמר: משלחין אותו לדרך רחוקה. אתיא כמאן דאמר: ז_ל§היחיד מכריע על הטומאה. ברם כמאן דאמר אין היחיד מכריע על הטומאה, משלחין שנים. דרב° אבא בר אייבו כ°רבי אליעזר בן הורקנוס, כמה דאמר°רבי אליעזר בן הורקנוס: היה הציבור מגעי נבילות, מגעי שרצים, עושים בטומאה וחכמים אומרים אין עושים בטומאה עד שיהיו טמאי מת. שאין שם מים לטבול, אבל אם יש מים לטבול, אינן עושין בטומאה. אמר°רבי אליעזר בן הורקנוס: פסח הבא בטומאת כלי שרת הבא בטומאה הוא בא בטומאת כלי שרת, הבא בטומאת ידים, הבא בטומאת סכינין, הוא כמו פסח הבא בטומאה. ז_לא§היה ציבור שליש זבין, שליש טמאין, שליש טהורין. אמררבי מנא° בן יונה בשם חזקיה°: זבין וטמאין רבין על הטהורין, ועושין בטומאה. וזבין אינן עושין לא הראשון ולא את השני. אמררבי זעירא°:
📖 באר משה — דף נ עמוד ב
וחכמים אומרים: הטמא בטומאתו והטהור יאכל. רבי יוסה ברבי בון בשם רבי יוחנן: מני אמרו לו? מי זה? אמרו לו חכמים, שהן כשיטת רבי מאיר - אה, סליחה, רבי יהודה. חכמים שהם בשיטת רבי יהודה, שקורבן ציבור אינו חלוק, אבל קורבן פסח - זה לא קורבן ציבור, אז מחצה עשו בטהרה ומחצה בטומאה.
אמרה הגמרא: אימתי? היה הציבור חציים טהורים וחציים טמאים, הטהורים עושים את הראשון והטמאים את השני - זה דבר רבי מאיר. על דעתיה דרבי מאיר, ההן מחצה על מחצה, מה את עבד ליה? איך מתייחסים למחצה על מחצה - האם כרוב או כמיעוט? עכשיו, אם תאמר שמחצה מחצה זה כרוב, אז אם ככה הטמאים לא הולכים על השני, כי יש מחצה טמאים שהם כרוב, ורוב אינן עושין את השני - רק מיעוט טמאים נדחה לשני. עכשיו אם תאמר שמחצה מחצה זה כמיעוט, אז הטהורים לא עושים את הראשון, שהרי זה כמו מיעוט - לא עושים בטהרה, עושים בטומאה.
אמר רבי יוסה: לא אמר אלא רוב - לא ידחו לפסח שני. אין ודאי, אם הם עשו את השני אז הם יוצאים ידי חובה.
רבי יהודה לרבי שמעון: על דעתיה דרבי יודה, ההן מחצה על מחצה, מה את עבד ליה? כלומר איך אתה פותר את זה?
רבי אבא משם רב: מטמאין אחד בשרץ. שמואל אמר: משלחין אותו לדרך רחוקה. אמרה הגמרא: אתיא כמאן דאמר: היחיד מכריע על הטומאה - טמא אחד, או שאחד ילך לדרך רחוקה. ברם כמאן דאמר אין היחיד מכריע על הטומאה, משלחין שנים - צריך לפחות שתיים, מטמאים שתיים.
דרב כרבי אליעזר, כמה דאמר רבי אליעזר: היה הציבור מגעי נבילות, מגעי שרצים, עושים בטומאה - כלומר לכן אומרים מטמאים בשרץ, ונותנים אותו בשרץ, אז הוא גם עושה בטומאה, מצטרף לרוב הציבור. שאין שם מים לטבול, אבל אם יש מים לטבול, אינן עושין בטומאה - זה לא עוזר, צריך לטבול.
אמר רבי אליעזר: הבא בטומאת כלי שרת, הבא בטומאת ידים, הבא בטומאת סכינין - זה כמו פסח הבא בטומאה, כלומר שכל הציבור עושים. אם כל הכלים נטמאו, הסכינים נטמאו, כלי השרת נטמאו - אין מה לעשות, אז ממילא עושים את הכל בטומאה.
היה ציבור שליש זבין, שליש טמאין, שליש טהורין. רבי מנא בשם חזקיה: זבין וטמאין רבין על הטהורין, ועושין בטומאה. כיוון שיש רוב טמאים עושים בטומאה, אבל בטומאה - זבין הרי לא עושים. הזבין רק מצטרפים לעניין כדי לגרום שיהיה רוב טמאים, אבל לעניין עשייה בטומאה הם לא עושים. וזבין אינן עושין לא הראשון ולא את השני - כי בראשון הם לא עושים כי הם זבים, וגם בפסח הבא בטומאה הזבין לא עושים, ולפסח שני הם לא נדחים כיוון שרוב טמאים לא נדחים לפסח שני.
אמר רבי זעירא: הזב עשו אותו כמומר שעשה במזיד ולא מתוך שהוא שמע בית דין וטעה. כלומר בעצם זב מתייחסים אליו כמו אחד שהוא מומר בהוראה - הוא עשה במזיד. כשכל הקהל, יש לנו חלק גדול מהקהל שעשה בהוראת בית דין בטעות, אבל כמה שעשו במזיד - הם לא הלכו לפי ההוראה, הם בכל מקרה היו עושים את זה. כמו שאמרו: מומר בהוראה אינו לא מעלה ולא מוריד - כלומר היה צריך רוב קל, אבל אלה שעשו במזיד הם לא נחשבים חלק מהקהל הזה. צריך למנות רוב קל שעושה בשוגג על פי הוראת בית דין, ואותם אלה שעשו במזיד הם לא מצטרפים. אז הפך הזב, אינו לא מעלה ולא מוריד - ככה סוברים חכמים.
הזב עשו אותו כמומר בהורייה שעשה במזיד ולא מתוך ששמע מבית דין וטעה, כמה דתימר תמן: מומר בהורייה אינו לא מעלה ולא מוריד למנין רוב קהל, אוף הכא הזב אינו לא מעלה ולא מוריד. בני חבורה שנטמא אחד מהן, ואין ידוע איזהו, צריכין לעשות פסח שני. ציבור שנטמא אחד מהן, ואין ידוע איזהו, רבי זעירא° אמר: יעשו בטומאה. תני רבי הושעיה°: יעשו בספיקןכספיקן כאילו הם טהורים שלא יטמאו ולא יצרפו טמאים אחרים אליהם. לא מסתברא? דלאדאאלא כהדא דתני רבי הושעיה°שיעשו בטהרה ולא יצטרפו אליהם טמאים שהרי רק אחד נטמא. שלא לענוש ליחיד מיעוט הטמאים כרת אם יצרפו טמאים ויאכל בטומאה משום טמא שאכל קדש. אמררבי אימי° אמי בן נתן בשם רבי שמעון בן לקיש°: ז_לב§להורייה פר העלם דבר של ציבור, שאם רוב הקהל עשו על פי הוראת בית דין הגדול שטעו הילכו אחר ישיבת ארץ ישראל. ז_לג§לטומאה הילכו אחר רוב נכנסין לעזרה. מה? בכל כת וכת משערין, או אין משערין אלא כת הראשונה בלבד? אמר רבי יוסה ברבי בון°: עד שהן כלל ישראלמבחוץמחוץלעזרה, הן משערין עצמן. אמררבי יהושע בן לוי°: דראייהלהוראה הילכו מלבוא חמת עד נחל מצרים. אמררבי תנחומא° בר אבא בשם רבי חונה°: טעמא דרבי יהושע בן לוי°דכתיב(מלכים א' ח', ס"ה) ויעש שלמה בעת ההיא את החג, וכל ישראל עמו קהלוגוגדול מלבא חמת עד נהר מצרים מכאן שיושבי הארץ נקראים כל ישראל.
הפסח שנזרק דמו, ואחר כך נודע שהוא טמא, הציץ מרצה. ז_לד§נטמא טומאת הגוף הבעלים, אין הציץ מרצה. מפני שאמרו: נזיר ועושה פסח, הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף. נטמא טומאת התהום, הציץ מרצה. גמ':תנן: הציץגמראמרצהעל טמאת הדם מתניתא בשנטמא משירד הדם לאוירו של כלי המזרק, אבל אם נטמא עד שהוא מלמעלן, נעשה כמקבל מים. תנן: נטמא בטמאת התהום הציץ מרצה מניין לספק קבר התהום שנזיר ועושה פסח אינם נפסלים בכך לפי שהציץ מרצה ? אמררבי יעקב בר אחא° בשם רבנין: דכתיב (במדבר בהעלותך ט י) או בדרך רחקה לכם. מה דרך לכם בגלוי, אף כל דבר שהוא בגלוי. יצא קבר התהום שאינו בגלוי. עד כדון עושי פסח, נזיר מניין? אמררבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי: דכתיב (במדבר נשא ו ט) וכי ימות מת עליו. מה עליו שהוא בגלוי, אף כל דבר שהוא בגלוי. יצא קבר התהום שאינו בגלוי. ציבור שנטמא בספק התהום, מהו שירצה עליו את הציץ והבשר יותר באכילה? קל וחומר: מה אם היחיד
📖 באר משה — דף נא עמוד א
פסחים דף נ"א
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת פסחים, דף נ"א. נתחיל מהשורה השנייה. אומרת הגמרא: "בני חבורה שנטמא אחד מהם ואין ידוע איזהו, צריכים לעשות פסח שני. ציבור שנטמא אחד מהם ואין ידוע איזהו", אז רבי זעירא אמר, יעשו בטומאה. ותני רבי הושעיה, יעשו - לא מסתברא? כה"ד דתני רבי הושעיה, שלא לענוש ליחיד כרת.
כלומר, מי שלא ידוע שהוא טמא יעשה כאילו שהוא טהור. הם לא יטמאו וגם לא יצרפו טמאים אחרים איתם, והטמאים יעשו לבדם. למה? כדי שלא לענוש ליחיד כרת - כי הרי אם יאכלו בטומאה אז יעברו איסור ואיש כרת משום טמא שחל בקודש.
אמר רבי אימי בשם רבי שמעון בן לקיש: "להורייה הילכו אחר ישיבת ארץ ישראל". כלומר להביא פרה עליהם דבר של ציבור - הרי דברים שאם רוב הקהל עושה על פי הוראת בית דין, אז צריכים להביא פרה עליהם דבר. אז להוראה ילכו אחר ישיבת הארץ. כלומר, לא אכפת לי אם בחוץ לארץ יהודים גם עשו לפי בית דין. מה שאכפת לי - יושבי ארץ ישראל, רק הם נמנים. "ולטומאה הילכו אחר רוב נכנסין לעזרה".
שואלת הגמרא: "מה, בכל כת וכת משערין, או אין משערין אלא כת הראשונה בלבד?" זאת אומרת, האם בכל כת אני בודק - אם רוב הכת הם טמאים, אז יעשו בטומאה, ואם רוב הכת הם טהורים, יעשו בטהרה, או שאני אומר לא, אני בודק את כל ישראל.
אמר רבי יוסה ברבי בון: "עד שהן... הן משערין עצמן". כלומר לא בודקים בעזרה, אלא בודקים לפני העזרה, כשכל עם ישראל נמצא - כל מי שעלה להקריב, אותם בודקים. בודקים מחוץ לעזרה את כל אלה שעלו לירושלים כדי להקריב קורבנות, ועל פיהם קובעים האם זה רוב הקהל או לא.
אמר רבי יהושע בן לוי: "הילכו מלבוא חמת עד נחל מצרים". כלומר הגבולות של ארץ ישראל - מלבוא חמת עד נחל מצרים, ויושבי המקום הזה, יושבי ארץ ישראל, הם בעצם רוב עם ישראל. ולא אכפת לנו מיושבי חוץ לארץ בעניין זה.
רבי תנחומא בשם רבי חונה: "טעמא דרבי יהושע בן לוי" - דכתיב "ויעש שלמה בעת ההיא את החג, וכל ישראל עמו" - קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים. ומכאן בעצם רואים שרק יושבי הארץ נקראים קהל.
וככה בעצם גם פסק הרמב"ם, גם בהלכות קידוש החודש וגם בעניין השמיכה שהוא מציע. הוא אומר שאיך אפשר לחדש את הסמיכה - יש לנו שלושה דרכים אפשריות. הדרך הראשונה זה שיגיע איזה אדם אחד שהוא נסמך והוא חי עד היום, ולכן בעצם יש את הדמות הזאת של אליהו הנביא. האפשרות השנייה זה שאיזו קהילה תמשיך את הסמיכה אפילו בשוגג, והאפשרות השלישית זה שרוב חכמי ישראל יחליטו על אדם אחד - יחליטו על אדם אחד, הוא יהיה הראשון להיסמך והוא יתחיל את הסמיכה. והרמב"ם כותב שרוב יושבי ארץ ישראל זה כאילו רוב חכמי ארץ ישראל.
ועל פי זה בעצם סמכו את רבי יעקב ברי, והוא סמך את רבי יוסף קארו, כמו שרבי יוסף קארו היה אומר: "מתי רבנים נסמכים?" - הכוונה שהם סמכו אותו, ולאחר מכן הוא עצמו סמך את האלשיך הקדוש, והאלשיך סמך את רבי חיים ויטאל. זה נמשך לפחות ארבעה דורות, ובעזרת השם אני מקווה שזה עדיין נמשך אצל המקובלים. מי שחושב שזה נפסק או שרבי יוסף קארו חזר בו - בוודאי הוא לא חזר בו. הוא כותב בספר "מגיד מישרים" שהמגיד אמר לו שבשמיים יש שמחה גדולה מאוד על שהחזירו את הסמיכה, אז קשה להאמין שהוא חזר בו או שהוא ויתר על זה, ואני מקווה מאוד שזה נמשך עדיין אצל המקובלים.
[קריאת ביניים]
מתניתין: "הפסח שנזרק דמו, ואחר כך נודע שהוא טמא, הציץ מרצה". כלומר אם נזרק הדם ורק אחרי זה נודע שהוא טמא, הציץ כבר ריצה. "נטמא טומאת הגוף, אין הציץ מרצה" - כלומר אם הבעלים נטמאו. "מפני שאמרו: נזיר ועושה פסח, הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף. נטמא טומאת התהום, הציץ מרצה". כלומר אם זה טומאה שלא ידועה, הציץ מרצה גם על הגוף.
אומרת הגמרא: תנן הציץ מרצה על טומאת הדם. ומה תני מתניתא? "בשנטמא משירד לאוירו של כלי". כלומר תוך כדי שהוא באוויר, לפני שהוא נכנס לתוך הכלי - לתוך המזרק - אז הוא נטמא, רק אז הוא נטמא, כשהוא נכנס לתוך אוויר הכלי. "אבל אם נטמא עד שהוא מלמעלן, נעשה כמקבל מים". כלומר אם אדם נטמא לפני שהדם התקבל בכלי, זה כלום - זה כמו מקבל מים.
אז היא אומרת: נטמא בטומאת התהום הציץ מרצה. שואלת הגמרא: "מניין לספק קבר התהום" שנזיר ועושה פסח אינם נפסלים, לפי שהציץ מרצה? מאיפה יודעים את זה? אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבנין: דכתיב "או בדרך רחקה לכם". "מה לכם בגלוי, אף כל דבר שהוא בגלוי". כלומר רק טומאה שהיא גלויה. "יצא קבר התהום שאינו בגלוי".
אומרת הגמרא: עד כדון עושי פסח - עד כאן נאמר לגבי פסח. נזיר מניין? אמר רבי יוחנן בשם רבי: דכתיב "וכי ימות מת עליו. מה עליו שהוא בגלוי, אף כל דבר שהוא בגלוי. יצא קבר התהום שאינו בגלוי".
אומרת הגמרא: "ציבור שנטמא בספק התהום, מהו שירצה עליו הציץ?" כלומר, והבשר יהא מותר באכילה? ואת אמרת קל וחומר, מה אם היחיד שהורעת כוחו בטומאה ידועה - הרי יחיד בטומאה ידועה נדחה לפסח שני, אבל ייפיתה כוחו בספק קבר תהום, שאמרנו שהציץ מרצה - אז ציבור שייפיתה כוחו בטומאה ידועה, שהרי הוא עושה בטומאה, אינו דין שייפיתה כוחו בספק קבר התהום?
שהורעת כוחו בטומאה ידועה שנדחה לשני, ייפיתה כוחו בספק קבר התהום, ציבור שייפיתה כוחו בטומאה ידועה שעושה פסח ראשון בטומאה ואינו נדחה לשני, אינו דין שייפיתה כוחו בספק קבר התהום? קל וחומר פירכה הוא שהרי קל שאת מיקל ביחיד יגרום שאת מחמר בציבור. קל שאתהשאת מיקל ביחיד, ז_לה§שאם לאחר זריקה נתוודע לו שנטמא בטמאת תהום לפני זריקה, יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה, בשביל שלא ידחה לפסח שני. אם תנהג כך גם בציבור נמצא את מחמיר עליו בצבור, כיוון שאם נאמר שאם נתוודע לו לאחר זריקה שנטמא קדם זריקה, ייעשה כמו שנטמא לפנילאחר זריקה, בשביל ש לא יאכל הבשר כמו ציבור שנטמא אחר זריקת הדם והוא הדין גבי נזיר. קל שאת מיקל בנזיר טהור, שאם נתוועדנתוודע לו לאחר זריקה שנטמא לפני זריקה, יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה, שלא יביא קרבן טומאה ויסתור נזירותו אם תנהג כך גם בנזיר טמא נמצא את מחמיר בנזיר טמא, כיוון שאם כאשר נתוודע לו לאחר זריקה שנטמא לפני זריקה, יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה, הרי נעשה כמו שנטמא וחזר ונטמא, שמביא קרבן טומאה על כל אחד ואחד, כהדא דתנא: נטמא וחזר ונטמא, מביא קרבן טומאה על כל אחד ואחד. ז_לו§עובד כהן של פסח, מהו שירצה עליו את הציץ אם נטמא טמאת תהום? קל וחומר: ומה אם הבעלים שהורעתה כוחן בזקן ובחולה שאם אינם יכולים לאכול הקרבן פסול, ייפיתה כוחן בספק קבר התהום, עובד שייפיתה כוחו שעבודתו כשרה בזקן ובחולה, אינו דין שתייפה כוחו בספק קבר התהום? לא! אם אמרת בבעלים שייפיתה כוחן בשאר כל הטמאות שבשנה שהרי טמאים משלחים קרבנם ואוכלים לערב, תאמר בעובד שהורעתה כוחו בשאר כל הטמאים שבשנה? הואיל והורעת כוחו בשאר כל הטמאות של כל השנה, תורע כוחו בטמא מת בפסח! מיי כדון. אמררב נחמן° בשם רבי מנא° בן יונה: כתיב או בדרך רחוקה לכם לכם בלשון רבים, בין לו, בין לעובד שלו. עד כדון עושי פסח, נזיר מניין? אמררבי יוסה° אסי בשם רב חסדא°: הוינן סברין מימר חשבנו לומר עליושהציץ לא ירצה כיוון שלמדנו היתר טמאת תהום בנזיר מדכתיב כי ימות מת עליו, עליו ולא על העובד שלו. מן מה דתני: נזיר ועושה פסח הציץ מרצה, היא נזיר, היא עושה פסח. הדא אמרה: מה דנפל לדין, נפל לדין. ז_לז§איזהו קבר תהום? המת שנקבר בקש ובתבן ובעפר ובצרורות. אבל אם נקבר במים ובאפילה ובנקיקי הסלעים, אינו עושה קבר התהום. כללו של דבר: כל שאתשאיאת יכול עשוי לפנותו, עושה קבר תהום. וכל שאת ין את יכול לפנותו, אינו עושה קבר התהום. וקש ותבן, אין את יכול לפנותו? אם כך מתניתא דלא כרבי יוסי° בר זבידא, דרבי יוסי° בר זבידא אמר:
📖 באר משה — דף נא עמוד ב
אומרת הגמרא קל וחומר פריכה הוא, שהרי "קל שאת מיקל ביחיד את מחמר בציבור". למה? "קל מיקל ביחיד, שאם נתוודע לו לפני זריקה, יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה, בשביל שלא ידחה לפסח שני" - כלומר אחרי זריקה התברר שהוא היה טמא בטומאת תהום לפני זריקה, אז אתה אומר יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה בשביל שלא יידחה לפסח שני. אבל אם תתנהג כך גם בציבור, נמצא אתה מחמיר עליו בציבור. למה? "את מחמיר עליו בצבור, שאם נתוודע לו לאחר זריקה, ייעשה כמו שנטמא זריקה, לא יאכל הבשר" - כמו כל ציבור שנטמא אחר הזריקה שלא אוכלים את הבשר. אז יוצא שבעצם הקולא שהקלת ביחיד גורמת לחומרה בציבור.
אותו דבר הוא הדין בנזיר. "קל שאת מיקל בנזיר טהור, שאם נתוודע לו לפני זריקה, יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה, שלא יביא קרבן טומאה" - נזיר טהור שמביא את קורבנות הטהרה שלו, שאם נתוודע לו לאחר זריקה שנטמא לפני זריקה, אתה אומר שהוא יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה כדי שלא יצטרך להביא קרבן טומאה ולסתור את הנזירות שלו. אבל אם תתנהג ככה גם בנזיר טמא, נמצא אתה מחמיר בנזיר טמא. למה?
נביא נזיר שנטמא ומביא קרבן טומאה. עכשיו אם התברר אחרי זה שהוא נטמא בטומאת תהום, אם תתנהג כמו שמתנהגים עם הנזיר הטהור שמביא קרבן טהרה, יהיה פה בעיה. כיוון ש"את מחמיר בנזיר טמא, שאם נתוודע לו לאחר זריקה, יעשה כמו שנטמא וחזר ונטמא, מביא קרבן טומאה על כל אחד ואחד" - צריך להביא עוד פעם קרבן טומאה. אז בעצם יצא שבכל מה שהקלת, מחמיר עליו. איפה ראינו את זה? "כהדא דתנא: נטמא וחזר ונטמא, מביא קרבן טומאה על כל אחד ואחד".
אומרת הגמרא: "עובד של פסח, מהו שירצה עליו הציץ?" כלומר כהן שעושה את הפסח - אם הוא נטמא בטומאת תהום, האם הציץ מרצה עליו או לא? אומרת הגמרא: קל וחומר, "מה אם הבעלים שהורעתה כוחן בזקן ובחולה" - הרי אם הם לא יכולים לאכול קורבן פסח, כי שחטו עליהם אז זה קורבן פסול - "ייפיתה כוחן בספק קבר התהום, עובד שייפיתה כוחו בזקן ובחולה, אינו דין שתייפה כוחו בספק קבר התהום?"
אמרה הגמרא: "לא! אם אמרת בבעלים שייפיתה כוחן בשאר כל הטמאות שבשנה" - שהרי טמא, אדם טמא משלח קרבנות ואוכל בערב - "תאמר בעובד שהורעתה כוחו בשאר כל הטמאים שבשנה?" הרי כהן שהיה טמא, הוא לא יכול לקבל חלק מהקודשים בערב, למרות שבערב הוא יהיה טהור. "הואיל והורעת כוחו בשאר כל הטמאות של כל השנה, תורע כוחו בטמא מת בפסח!"
שואלת הגמרא: מיי כדון - מה ההלכה באמת? אמר רב נחמן בשם רבי מנא: הכתיב "לכם" - למה "לכם" בלשון רבים? הכוונה "בין לו, בין לעובד שלו". כלומר, גם אם הכהן נטמא בטומאת תהום, אז הציץ מרצה עליו.
אומרת הגמרא: עד כדון עושי פסח, נזיר מניין - מנין שגם הכהן שמקריב את קורבן הנזירות, גם עליו הציץ ירצה בשביל טומאת תהום? אמר רבי יוסה בשם רב חסדא: "הוינן סברין מימר" שהציץ לא ירצה - למה? כיוון שלמדנו את היתר טומאת תהום לנזיר, מדכתיב "כי ימות מת עליו", כתוב "עליו" ביחיד - עליו ולא על העובד שלו. כך חשבנו לומר. "אבל מן מה דתני: היא נזיר, היא עושה פסח" - כתוב שניהם יחד. אמר: "מה דנפל לדין, נפל לדין". כן, מכאן אנחנו מבינים שההלכה - שהציץ מרצה - גם על הכהן שמקריב את קרבן הנזירות.
שואלת הגמרא: "איזהו קבר תהום? המת שנקבר בקש ובתבן ובעפר ובצרורות. אבל אם נקבר במים ובאפילה ובנקיקי הסלעים, אינו עושה קבר התהום". "כללו של דבר: כל יכול לפנותו, עושה קבר תהום. וכל שאין יכול לפנותו, אינו עושה קבר התהום".
תבן וביטלו, בטל אבל בסתם אינו בטל לפי שהוא עומד להתפנות. אמררבי יוסי ברבי בון° בשם רב חסדא°: דברי הכל היא. מאןמה דאמר רבי יוסי° בר זבידא שסתם תבן בטל בשבלל בעפר אבל תבן בלא עפר אינו בטל כדתניז_לח§יש תבן שהוא כעפר, ויש עפר שהוא כתבן. תבן שאין עתאת עתיד לפנותו, הרי הוא כעפר. עפר שאת עתיד לפנותו, הרי הוא כתבן. תנן: התם: חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה ורחב ארבעה — מערבין שנים ואין מערבין אחד, אפילו מלא קש או תבן. דבית רבי ינאי° הכהן אמרו:יחופהוחיפהולחריץבמחצליות, ביטל. איתא חמי בא וראה: מילאהמילהו מחצליות, לא ביטל. חיפהו מחצליות, ביטל והדברים נדחו. מילהו חייותחריות ענפי דקל, צריכה ספק. רבי זריקן° ורבי אמי° בן נתן אמרו בשם ריש לקיש°שמעון בן: אפילו רוק הוה סתימא לשעתו וממעט את החריץ. איזהו קבר התהום? כל שאין אדם זוכרו, וחש לומר: שמא אחד בסוף העולם יודע ואין לומר שאף אם ידע שמא כבר מת שכןבחזקתחזקת החי כחי. תיפתר: שמצאו קמצוץ מכופל ראשו בין כרעיו שקרוב לודאי שנפל עליו הגל בפתע ואיש לא הכיר בו. תני: ז_לט§אין לך עושה קבר תהום אלא המת בלבד. הא נבלה לא? והא קל וחומר הוא מה אם המת שמטמא באהל שאינו עושה משכב ומושב עושה קבר תהום, נבלה שאינה מטמאה באהל שהיא עושה משכב ומושב אינו דין שתעשה קבר תהוןהתהום? לאי זה דבר נאמר: אין לך דבר עושה קבר תהום אלא המת בלבד? להוציא משכב ומושב טומאת זיבה. מלמד שאין שוחטין על זב בשביעי שלו אפילו זב קטן אף שאינו מחוסר כיפורים שמא יראה ויסתור אף שזה כטמאת תהום שהרי אין אדם בעולם שיודע שיראה ויטמא למפרע. תמן תנינן: כל הזבחים שקיבל דמן זר, אונן, וטבול יום, מחוסר בגדים, מחוסר כיפורים, ושלא רחוץ ידים ורגלים, ערל, טמא, יושב, עומד על גבי כלים, על גבי בהמה, על גבי חבירו, פסל. דרומאי אמרו: בטמא טומאת זיבה וטומאת צרעת אנן קיימין, אבל בטמא מת אינו מחלל, מאחר שהותר מכלל טומאה לרבים בפסח. מתיב רבי שמעון בן לקיש° לדרומאיי: מה אם הבעלים שייפיתה כוחן בשאר כל הטמאות שבשנה שטמא שולח קרבנותיו, הורעתה כוחן בטמא מת בפסח שאם שחט על טמא הקרבן פסול. עובד כהן שהורעתה כוחו בשאר טמאות של כל השנה, אינו דין שתורע כוחו בטמא מת בפסח? ועוד, ששנה °רבי: הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף אף של כהן. אין תימר בטמא טומאת זיבה וטומאת צרעת אנן קיימין, אבל טומאת מת הציץ מרצה
📖 באר משה — דף נב עמוד א
אנחנו תלמידי ירושלים, מסכת פסחים, דף נ"ב. בדף הקודם, שורה שלישית מהסוף אמרנו איזהו קבר התהום. נשאלנו מה זה קבר התהום, והגמרא שם אמרה שהמת שנקבר בקש, בתבן, בעפר, בצורות, כן? או אם נקבר במים או אפילו בקיקי הסלעים אינו עושה קבר תהום. והגמרא שם אמרה כלל של דבר, כל שאי אתה יכול לפנותו, כלומר אתה אסור לפנותו, עושה קבר תהום. וכל שאתה יכול לפנותו, כלומר אתה לא אסור לפנותו, אינו עושה קבר תהום.
שואלת הגמרא, וקש ותבן אין אתה יכול לפנותו? למה המשנה אמרה שאם המת מכוסה בקש ותבן אז זה נקרא קבר תהום? הרי קש ותבן עשוי לפנותו. אז אם אתה אומר כך, אם אתה אומר שזה לא עשוי לפנותו, אז אם כך המשנה זה לא כרבי יוסי. כי רבי יוסי אומר תבן וביטלו. מה שמע מכאן שתבן סתם אינו בטל. אז אם התבן סתם לא בטל, אז בעצם אם המת היה מכוסה בקש ותבן, אז זה עשוי לפנותו ולכן זה לא נקרא קבר תהום.
בטל רבי יוסי ברבי בון בשם רב חסדא: דברי הכל היא. הוא אומר, מה שאמר רבי יוסי שסתם תבן לא בטל זה בשבלל בעפר. כלומר אם הוא הכין את זה לבניין, בלל את התבן בעפר, אז לכן הוא לא בטל. אבל תבן סתם בלא עפר גם לרבי יוסי אפילו בסתם, זה בטל. ויש גרסה אחרת בדיוק הפוכה שאומרת שמה שאמר, סתם תבן לא בטל, זה בתבן שלא בלל בעפר. לא בלל בעפר, אז הוא ייקח את זה לבהמות שלו. אבל אם בלל בעפר אז סתם הוא בטל.
דאמר רבי יוסי: יש תבן שהוא כעפר, ויש עפר שהוא כתבן. תבן שאין עתיד לפנותו, הרי הוא כעפר. עפר שאת עתיד לפנותו, הרי הוא כתבן. כלומר, הכל תלוי במציאות. אם זה תבן שהוא עתיד לפנות אותו, כלומר נניח זה תבן שראוי לבהמות, אז הוא יפנה. אז לכן זה לא יחשב כטומאת תהום. ואם זה תבן שיש בו קוצים וכדומה, אז האדם לא רוצה את זה, מסתם הוא הפקיר את זה, הוא לא עתיד לפנותו, אז הרי זה כעפר. או לפי ההסבר שאמרנו מקודם, שאם הוא בלל את זה בעפר אז הוא רוצה בזה, אז לכן הוא לא עתיד לפנותו. אבל אם הוא לא בלל את זה בעפר ומדובר על קש כזה שהוא תבן וקש שהם לא כל כך ראויים לבהמות, אז בעצם, סתם הוא מופקר, הוא לא יבוא לפנותו.
מתניתין: חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורחב ארבעה, מהווין שניים ואין מהווין אחד, אפילו מלא קש או תבן. גם אפילו אם הוא מלא בקש או תבן. למה? כי קש ותבן מסתמא הוא עומד לפנות את זה.
דבית רבי ינאי אמר: מחצליות, ביטל. כלומר אם הוא חיפה את זה, מעל הבור הוא פרס מחצלת, אז זה ביטל את זה. מדובר על מחצלת כנראה שאפשר לדרוך עליה. איתא חמי: מחצליות, לא ביטל. אם מילא אותו במחצלות לא ביטל כיוון שהוא עומד להינטל. אז אם חיפהו מחצליות ביטל זה קצת מוזר. אומרת כאן מילה בחריות. כלומר, אם מילא את זה בענפי דקל, צריכה, כן, זה ספק האם הוא עתיד לפנות אותו או לא.
מתניתין, אמר רבי זריקן ורבי אמי בשם ריש לקיש: אפילו רק הוי סתימה לשעתו, כי הוא ממעט את החריץ. כלומר, אם היה לו בדיוק חריץ בגובה עשרה טפחים והוא ירק, אז הרוק ממעט את העשרה טפחים. אז באותו זמן המחיצה בטלה ולכן הוא יכול לערב אחד. עכשיו אבל אם הוא זרק לשעתו, עכשיו זה זמן קצר מאוד, אחרי זה הרוק נבלע באדמה ואז זה כבר לא שווה. אז הכל תלוי בהלכה, מה קורה אם זה הותר בתחילת השבת? לאחר מכן זה נאסר מהידיים וכדומה.
איזהו קבר התהום? כל שאין אדם זוכרו. וחש לומר: שמא אחד בסוף העולם יודע. לא זוכר, הכוונה אף אחד לא יודע עליו. למה, מי אמר? אולי איזה מישהו בסוף העולם יודע. אז כל דבר נגיד שהוא לא קבר תהום, כי אולי מישהו ידע עליו. ואין לומר שאם ידע שמא כבר מת, שכן יש לנו חזקת החי כחי, כי יש חזקת חיים, אז אם האדם יודע, מסתמא הוא היום חי.
תיפתר: שמצאו קמצוץ. מצאו כלשהו מרוצץ, שוודאי נפל עליו הגל בפתע והוא בעצם לא הכיר בו. כן, הכל היה בהפתעה.
אומרת תני: אין לך עושה קבר תהום אלא המת בלבד. הא נבלה לא? כלומר, אין טומאת נבלה בקבר תהום. אמר, וקל וחומר הוא לכאורה, הטומאה הזאת כולה — מה אם המת עושה קבר תהום, נבלה אינו דין שתעשה קבר? אז לכאורה קל וחומר: מה, המת שהוא מטמא באוהל עושה קבר תהום, נבלה שהיא מטמאה באוהל לא נעשה כקבר תהום? אז אמר, לאיזה דבר נאמר: אין לך דבר עושה קבר תהום אלא המת בלבד? כלומר, בעצם אז גם נבלה עושה, גם לנבלה יש קבר תהום, כי זה קל וחומר. אבל אז לאיזה דבר נאמר שרק מת בלבד עושה קבר תהום? מה זה בא להוציא? זה לא בא להוציא לנבלה, אלא להוציא משכב ומושב, הכוונה לטומאת זיבה. זה בא להוציא טומאת זיבה. מלמד שאין שוחטים על הזב בשביעי שלו, שמא יראה ויסתור. למרות שבעצם הטומאה הזאת זה כמו טומאת תהום, כי הרי אין אדם בעולם שיודע שאותו אדם יראה ויטמא מלפניו. אז הראיה הנוספת זה בעצם היא טומאת תהום. אבל בכל זאת אתה אומר שאסור לשחוט עליו בשביעי שמא יראה ויסתור. אז רואים מכאן שאין טומאת תהום לזיבה.
ואומרת תמן תנינן: כל הזבחים שקיבל דמן זר, אונן, וטבול יום, מחוסר בגדים, מחוסר כיפורים, ושלא רחוץ ידים ורגלים, ערל, טמא, יושב, עומד על גבי כלים, על גבי בהמה, על גבי חבירו, פסל. כלומר, כל המקרים האלה פוסלים.
דרומאי אמרו: בטמא טומאת זיבה וטומאת צרעת אנן קיימין. כן? אבל בטמא מת אינו מחלל. רואים שפה הטומאה שכתוב כאן טמא שהוא פסול זה רק בטמא זיבה או צרעת, אבל טמא מת לא מחלל. למה? מאחר שהותר מכלל טומאה לרבים בפסח. כלומר כיוון שבפסח הותרה טומאה עושים פסח בטומאה, אז גם כאן, גם אם זה לא בפסח בשאר השנה אז הוא לא פוסל, לא מחלל.
ואומרת הגמרא, מתיב רבי שמעון בן לקיש לדרומאיי: מה אם הבעלים שייפיתה כוחן בשאר כל הטמאות שבשנה הורעתה כוחן בטמא מת בפסח. כן, שהרי הטמא יכול לשלוח את הקורבנות, הוא טובל ובערב הוא יכול לאכול, הוא יכול לשלוח קורבנות, אף על פי כן הורעה כוחו בטמא מת בפסח, כי הרי יחיד שנטמא אם שחטו עליו הקורבן פסול. עובד שהורעתה כוחו בשאר טמאות של כל השנה. שהרי כהן טמא הוא לא יכול לקבל חלק מהקודשים בערב, כלומר לטבול ולקבל חלק מהקודשים בערב. אינו דין שתורע כוחו בטמא מת בפסח?ועוד, ששנה רבי: הציץ מרצה על טומאת הדם, אין הציץ מרצה על טומאת הגוף. וטומאת הגוף הכוונה גם של הכהן, בין של הבעלים בין של הכהן. כלומר, רואים מכאן שטומאת מת של הגוף, בין של כהן בין של הישראל, עציץ לא מרצה. אז איך הדרומאים אומרים שאם הכהן היה טמא אז בעצם הקורבן כשר?
עכשיו אין תימר בטמא טומאת זיבה וטומאת צרעת אנן קיימין, אם אתה תגיד שמה שכתוב כאן זה אין הציץ מרצה על טומאת הגוף גם של הכהן, הכוונה טומאת זיבה וצרעת? לית יכיל, כי ההמשך של הברייתא הזאת דתנינן: טומאת תהום, הציץ מרצה. זה ההמשך של זה. כלומר, טומאת תהום זה מרצה, אבל עציץ לא מרצה אלא על טומאת תהום של מת. כך שגם מה שנאמר ברישא שאין עציץ מרצה על טומאת הגוף, הכוונה שאין עציץ מרצה על טומאת הגוף של מת, גם של הכהן וגם של הבעלים.
לית יכיל, דתנינן: מטמאנטמא טומאת תהום, הציץ מרצה והרי אין הציץ מרצה אלא על טמאת תהום של מת. מה עבדין לה דרומאיי? פתרין לה בבעליםשאין הציץ מרצה אלא על טמאת הגוף של הבעלים. והא תנינן שבנזיר ועושה פסח אין הציץ מרצה על טומאת הגוף ובנזיר חייבים לומר שהכוונה לטמאת הכהן שהרי אם הנזיר הוא שנטמא צריך קרבן טמאה וסותר נזירותו פתרין לה שבנזיר מדובר שנטמאובעובדיןעובדין דכיוון שאם נטמאו הבעלים צריכים קרבן אחר גם כשהכהן נטמא פסול. אבל בפסח כיוון שהותר בטמאה,הציץ מרצה אם הכהן נטמא. על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש°, לא שנייא היא בעלים, היא עובדין. איתמר מתיברבי שמעון בן לקיש° לדרומאיי מה אם הבעלים שייפיתה כוחן בשאר כל הטמאות שבשנה הורעתה כוחן בטמא מת בפסח עובד שהורעתה כוחו בשאר טמאות של כל השנה אינו דין שתורע כוחו בטמא מת בפסח אמררבי ירמיה°: הרי זה קל וחומר שיש עליו תשובה, דאינון יכלין מימר ליה: לא! אם אמרת בבעלים שהורעתה כוחן בזקן ובחולה, תאמר בעובד שייפיתה כוחו בזקן ובחולה? וכל קל וחומר שיש עליו תשובה, בטל קל וחומר. אמר רבי חנניה°: הרי זה קל וחומר שיש עליו תשובה, דאינון יכלין מימר ליה: לא! אם אמרת בבעלים שמילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו, תאמר בעובד שאין מילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו? וכל קל וחומר שיש עליו תשובה, בטל קל וחומר. רבי יצחק בר גופתא° בעיא קומי רבי מנא° בן יונה: אילווהא יחיד בפסח לא למד מן הציבור בפסח שהרי יחיד שנטמא אינו עושה בטמאה ונדחה לפסח שני. היאך עובד בשאר ימות השנה למד מן הציבור בפסח שדרומאיי רוצים לומר שכשם שציבור טמא מת בפסח עושים טומאה. אף כהן בשאר ימות השנה יעשה בטמאת מת. תמן תנינן: כל הזבחים שקיבל דמן זר אונן, וטבול יום, מחוסר בגדים, מחוסר כיפורים, ושלא רחוץ ידים ורגלים, ערל, טמא, יושב, עומד על גבי כלים, על גבי בהמה, על גבי חבירו — פסלרבי אמי° בן נתן בעי: על דעת דרומאי ההן טמא, מה את עבד לי שהרי לדעתם טמא מת שעבד אינו פוסל? בטמא טומאת זיבה וטומאת צרעת והרי גם אם יטבלו הרי הם מחוסרי כפרה והתנינן: מחוסרי כפרה שעבדו חיללו אם משטבל הוא מחלל, לא כל שכן עד שלא טבל? ולמה אמרה המשנה דווקא טמא אפילו טבול יום חילל ועוד קשה ההן טבול יום, מה את עביד ליה? על כרחך בטבול יום מן המת. איתא חמי בא וראה לשיטת חכמי הדרום טמא מת אינו מחלל, לא כל שכן טבול יום מן המת? אלא טבול יום מן השרץ. איתא חמי בא וראה: טבול יום מן המת אינו מחלל, לא כל שכן טבול יום מן השרץ? אמר רבי שמואל בר יודן°רב: המשנה מדברת בטמאת מגעי זבין. רבנן דקיסרין פתרין כולה בזב: מה שאמרה המשנה טבול יום בשראה אחת, מה שאמרה המשנה טמא מת שראהבשראה שתים, ומה שאמרה המשנה מחוסר כיפורים בשראה שלש. על דעתין דרומאיי שעשו מגע זב כזב לעניין חילול עבודה האם מגע זב כזב גם לעניין קרבן פסח הבא בטמאה שכשם שזבים לא עושים פסח גם טמאי מגע זב לא יעשו? נישמעינה מן הדא דאמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי הושעיה°: כתיב (שמות תצוה כח לח) ונשא אהרן את עון הקדשים. עון הקריבים ולא עון המקריבין. מהו עון הקריבין? שנטמא הדם לשיטת רבנן דקסרין שמדובר בטמאת זב איזה טמאת זב שייכת בדם? האם לא מגע זב? ודכוותה עון המקריבין: מגע זב. הדא אמרה: היה הציבור מגעי זבין ומגעי זבות, אינן עושין בטומאה.
ז_מ§נטמא שלם או רובו, שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה. נטמא מיעוטו והנותר, שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן מעצי עצמן. הציקנים שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה.
📖 באר משה — דף נב עמוד ב
ואומרת הגמרא, מה עבדין לה דרומאיי? פתרין לה שאין עציץ מרצה על טומאת הגוף של הבעלים. כלומר, אומרים לא, מה שכתוב אין עציץ מרצה על טומאת הגוף, לא הכוונה גם של הכהן אלא רק של הבעלים, זה אנחנו מודים. אבל אם הכהן נטמא אז העציץ כן מרצה.
אומרת הגמרא, והא תנינן נזיר — ועושה פסח אין עציץ מרצה על טומאת הגוף. כן, כך כתוב, בין נזיר ופסח אין עציץ מרצה על טומאת הגוף. עכשיו, בנזיר אין לך ברירה, אתה חייב להגיד שהכוונה בטומאת הגוף, הגוף של הכהן. למה? כי אם הנזיר הוא שנטמא אז צריך קורבן טומאה, הוא שובר את הנזירות, זה משהו אחר לגמרי. לא ניתן להגיד שהקורבן יהיה כשר. הוא שובר את הנזירות לגמרי. אז לכן חייבים להגיד שמדובר שהכהן נטמא והעציץ לא מרצה. ואומרת הגמרא, פתרין לה. כלומר, הדרומאים יגידו שמה שכתוב באמת זה שני דברים נפרדים, ועושה פסח מדובר שהבעלים נטמאו והכהן לא כתוב עליו, כי עציץ כן מרצה עם הכהן. ובנזיר מדובר שהכהן נטמא וגם עציץ לא מרצה. למה עציץ לא מרצה בנזיר? כיוון שאם נטמאו הבעלים אז צריכים קורבן אחר, אז גם כשהכהן נטמא זה פסול. אבל בפסח, כיוון שהותר בטומאה אז עציץ מרצה כשהכהן נטמא.
אומרת הגמרא, על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש, לא שנייא היא בעלים, היא עובדין. כלומר, בין אם הבעלים נטמא, בין אם הכהן נטמא, בכל מקרה הקורבן פסול, עציץ לא מרצה.
אומרת הגמרא, איתמר רבי שמעון בן לקיש לדרומאיי: מה אם הבעלים שייפיתה כוחן בשאר כל הטמאות שבשנה הורעתה כוחן בטמא מת בפסח. כמו שאמרנו שהבעלים בשאר כל טומאות השנה הם יכולים לשלוח את הקורבן, הורעה כוחם בטמא מת בפסח, שאם יחיד יטמא הוא נדחה לפסח שני. עובד שהורעתה כוחו בשאר טמאות של כל השנה. אמרנו שהכהן לא יכול לקבל חלק בערב, הוא טובל ואז מחכה לערב שמש ולקבל חלק מהקודשים. אם הקודשים שנשחטו ביום שהוא היה טמא והוא לא יכול לקבל מהם חלק, אינו דין שתורע כוחו בטמא מת בפסח?
ואומרת הגמרא, אמר רבי ירמיה: הרי זה קל וחומר שיש עליו תשובה. זה לא קל וחומר כזה חזק. למה? דאינון יכלין מימר ליה: לא! אם אמרת בבעלים שהורעתה כוחן בזקן ובחולה, תאמר בעובד שייפיתה כוחו בזקן ובחולה? כן, יכול לדחות אותו בקלות, להגיד לו: תשמע, כהן הוא יותר חזק, אל תשווה בין כהן לבעלים, הבעלים יותר חלשים, שהרי הורעה כוחם בזקן ובחולה, שאם שחטו על זקן וחולה זה פסול. תאמר בעובד שהפית כוחו בזקן ובחולה, שזקן וחולה כהן ששחטו את הקורבן, הקורבן כשר. וכל קל וחומר שיש עליו תשובה, בטל קל וחומר.
אמר רבי חנניה: הרי זה קל וחומר שיש עליו תשובה. גם הוא סובר אותו דבר. חכמי הדרום יכולים להגיד לרבי שמעון בן לקיש: לא! אם אמרת בבעלים שמילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו. הרי אם ישראל הביא קורבן פסח ויש לו ערלים בבית, אז הקורבן פסול. תאמר בעובד שאין מילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו? הרי הכהן, אם יש לו ערלים בבית, הוא יכול לשחוט, יכול להקריב קורבנות, אין בעיה. וכל קל וחומר שיש עליו תשובה, בטל קל וחומר.
ואומר רבי יצחק בר גופתא בעיא קומי רבי מנא: יחיד בפסח למד מן הציבור בפסח. כן, זה ברור, כי אנחנו יודעים שטומאה הותרה בציבור, לכן הציבור עושים בטומאה, אבל היחיד לא למד מהם, אלא הוא נדחה לפסח שני. אז למה עובד בשאר ימות השנה למד מן הציבור בפסח? זה משהו שעושים בני הדרום, אומרים שמתוך שראינו שהציבור בטמא מת בפסח עושים בטומאה, אז גם כהן שאר ימות השנה יעשה בטומאה. למה ביחיד אתה לא עומד בציבור ואילו לגבי העובד אתה כן רוצה ללמוד מהציבור?
רבי אמי בעי: ההן טמא, מה את עבד לי בטמא. על דעת דרומאים, שהם אומרים שטמא מת לא פסל את הקורבן. אז מה מדובר? באיזה טומאה? חייבים לומר שמדובר בטמא טומאת זיבה וטומאת צרעת. טמא מת הרי לא יכול להיות, כי הרי לפי שיטתם טמא מת עובד, אם הוא עבד זה לא פוסל. לכאורה קשה — והתנינן: מחוסרי כפרה אם משטבל הוא מחלל, לא כל שכן עד שלא טבל? כלומר, אם מי שטבל, כלומר טבול יום, הוא מחלל כמו מחוסר כיפורים, כל שכן זבים ומצורעים שלא טבלו. אז למה אמרה המשנה טמא? מה היא הוסיפה בזה?
ועוד קשה, ההן טבול יום, מה את עביד ליה? מה מדובר? על כל פנים חייבים להגיד שמדובר בטבול יום מן המת. כי הרי אם הוא טבול יום מזיבה וצרעת אז הוא מחוסר כיפורים, וכבר אמרנו שמחוסר כיפורים פוסל. אז חייבים להגיד שמדובר בטבול יום מטמא מת. אז לכאורה קשה — לפי דבריהם הרי מת עצמו, אם הקריב, אז זה כשר. אז איתא חמי: טמא מת אינו מחלל, לא כל שכן טבול יום מן המת? שלא יחלל. אז קשה. אלא טבול יום מן השרץ. עדיין קשה, איתא חמי: טבול יום מן המת אינו מחלל, לא כל שכן טבול יום מן השרץ? זו טומאה מאוד חמורה. אז מה זה טבול יום הזה?
אמר רבי שמואל בר יודן: מגעי זבין. המשנה מדברת בטומאת מגע זבים. כן, הכל בעצם מדובר על זב. רבנן דקיסרין פתרין כולה בזב. הם מריצים את כל המשנה בזב. מה שאמרה המשנה טבול יום, הכוונה אם ראה ראייה אחת. טבול יום שראה אחת, טמא שתים. כן, שהוא צריך שבע נקיים ולטבול. מחוסר כיפורים שראה שלש. שאז הוא גם צריך לטבול וגם צריך להביא קורבן.
ואומרת הגמרא, על דעתין דרומאיי מגע זב כזב? כלומר, על דעת אנשי הדרום, שעשו מגע זב כזב, זה יהיה חילול עבודה, כי הרי הם אומרים שמה שכתוב טמא זה מגע זב, אז הוא כמו זב לגמרי שהוא מחלל את העבודה. השאלה אם מגע זב כזב גם לעניין קורבן פסח, שבא בטומאה. היחידים שקורבן פסח שלהם בא בטומאה, זבים ומצורעים לא עושים פסח. השאלה אם גם טמאי מגע זב לא יעשו פסח.
ואומרת הגמרא, נישמעינה מן הדא דאמר רבי אלעזר בשם רבי הושעיה: ונשא אהרן את עון הקדשים. עון הקריבים לא עון המקריבין. אז מה למדנו מזה? הברייתא אומרת עוון הקרבים, כלומר הקורבנות, ולא עוון המקריבים. מהו עון הקריבין? מה זאת אומרת עוון הקורבנות? דם זב לא מגע זב? עכשיו, לשיטת רבנן דקיסרין, שהם אומרים שטומאת מת יכול להקריב, כלומר זה כשר, לא פוסל, אז מדובר כנראה בטומאת זב. ודכוותה עון המקריבין: מגע זב. אדרבה, הדא אמרה: היה הציבור מגעי זבין ומגעי זבות, אינן עושין בטומאה.
הולכים לפרק זה, הלכה ח. אומרת המשנה: נטמא שלם או רובו, שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה. נטמא מיעוטו והנותר, שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן מעצי עצמן. הציקנים שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה.
גמ':תנן: שורפין אותו לפני הבירה אמררבי חמא בר עוקבה° בשם רבי יוסי בן חנינה°: כדי לפרסמו, להודיע שקילקל בו. אמר: הריני שורפו לפני הבירה מעצי עצמו, אין שומעין לו שמא ישארו כמה עצים וכשיחזירם לביתו יחשדו בו שלקח מעצי מערכה ולא צורכה דלאלדא פשיטא שאם אמר: הריני שורפו על גגי מעצי עצמיהמערכה, כל שכן שאין שומעין לו שהרי המטרה לביישו שקלקל וזה אינו מתבייש. אמררבי ירמיה° בשם רבי הילא° אילעא: הסיבה שאם שורף בעצי מערכה חייבוהו לשרוף בבירה זה כדי להודיע לבוא אחריו זה שרוצה להשתמש בעצי מערכה כדי לשרוף כשנטמא מיעוטו. ונקרא בא אחריו שהוא מופיע במשנה אחרי נטמא שלם שהוא צוייקן. תדע לך שזו הסיבה שהרי בכל אתר כגון מי שיצא מחוץ לירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש חוזר ושרפו מעצי מערכה לא צווח קרא ליה צוייקן, והכא את צווח קרא ליה צוייקן למה אם יצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש, התירו לו חכמים שלכתחילה יחזור וישרוף מעצי מערכה, ואילו כאן התירו רק לצייקנין בדיעבד שמא לא ישרפו אותו ? ז_מא§קל הקילו באכסניי. מאי בירה אמר רבי יוחנן° בר נפחא: מגדל היה עומד בהר הבית, והיה קרוי בירה. רבי שמעון בן לקיש° אמר: כל הר הבית קרוי בירה, שנאמר(דברי הימים א' כ"ט, י"ט) ולעשות הכל, ולבנות הבירה אשר הכינותי.
ז_מב§הפסח שיצא או שנטמא, ישרף מיד. נטמאו הבעלים או שמתו, תעובר צורתו ויצא לבית השריפה. °רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף ישרף מיד, שאין לו אוכלין. גמ': תני רבי חייה°: פסול, פגול, פסול גוף הוא ונשרף מיד. נטמאו בעלים או שמתו, פסול מכשיר הוא וטעון עיבור צורה. אמררבי יוסה° אסי: מתניתא אמרה כן דתנן: פסח שיצא או שנטמא, פסול גוף הוא ונשרף מיד. נטמאו הבעלים או שמתו, פסול מכשיר הוא וטעון עיבור צורה. אמררבי חמא בר עוקבה° בשם רבי יוסה בר חנינה°: °רבי נחמיה ו°רבי יוחנן בן ברוקה שניהם אמרו דבר אחד שאף בפסול מכשירין ישרף מיד דתני: אמר°רבי נחמיהמפני אנינות נשרף דכתיב ותקראנה אותי כאלה°רבי שמעון בן יוחאי אומר: וכי מפני אנינה נשרף? והא לא נשרף אלא מפני הטומאה! שאילו מפני אנינה נשרף, היה לשלשתן לישרף. דבר אחר: והלא פינחספנחס היה עמהן שלא היה אונן ויכל היה לאכל. דבר אחר: והלא מותר לאוכלו מבערב? על דעתיה ד°רבי נחמיה: ישרוף וימנהשלשתן סבר °רבי נחמיה: שלשתן נשרפו אם תאמר למה נשרפו? היה לו לפינחסלפנחס לוכל, ואדייןעדיין לא נתמנה כהן גדולשלא נתמנה עד שהרגו לזמרי ואם תאמרוהיההיהלהם לו לאהרן לוכל מבערב, סבר °רבי נחמיה: אנינה לילה תורה.
📖 באר משה — דף נג עמוד א
בתלמוד ירושלמי מסכת פסחים, דף נ"ג. נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה, פרק ז' הלכה ח'. אומרת המשנה: נטמא שלם, שורפים אותו לפני הבירה מעצי המערכה. נטמא מיעוטו והנותר שורפים אותו בחצרותיהם או על גגותיהם מעצי עצמן. הצוייקנין, כלומר הקמצנים, שורפים אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה.
אומרת הגמרא, למדו במשנה שורפים אותו לפני הבירה — כלומר נטמא כולו, שורפים אותו לפני הבירה. אמר רבי חמא בר עוקבה בשם רבי יוסי בן חנינה, למה שורפים אותו לפני הבירה? כדי לפרסמו, להודיע שקילקל בו. הוא טימא את כולו, אז כדי לפרסם, שיתבייש, לכן עשו את זה לפני הבירה.
אומרת הגמרא: אמר הריני שורפו לפני הבירה מעצי עצמו, אין שומעין לו. למה? שמא יישארו כמה עצים, וכשיחזיר אותם לביתו יחשבו שהוא לוקח מעצי המערכה. ופשיטא, כלומר לא צריך חזקה, שאמר הריני שורפו על גגי מעצי, כל שכן אין שומעין לו, כי הרי המטרה היא כדי לבייש אותו, שהוא קלקל, ואם הוא עושה את זה בגג שלו הוא לא מתבייש, וגם הוא לוקח את עצי המערכה לבית שלו. זה ברור שאסור, שמא יישארו לו כמה והוא ישתמש בהם לצרכי עצמו.
אומרת הגמרא, אמר רבי ירמיה בשם רבי הילא: הסיבה שאם הוא שורף בעצים שלו חייבו אותו לשרוף בבירה, זה כדי להודיע לבוא אחריו, כלומר הכוונה למי שאחריו ברשימה, שאותם שרק מיעוט מהם נטמא, שיודיעו שזה ששורף אחריו ברשימה, כמו שאמרנו, הכוונה שהוא צוייקן, שהוא קמצן.
אומרת הגמרא, תדע לך שזו הסיבה, שהרי בכל אתר לא צווח ליה צוייקן — כגון מי שיצא מחוץ לירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש, אז הוא חוזר ושורף מעצי המערכה, ולא צווחין עליו קמצן, וכא את צווח ליה צוייקן, כלומר צוייקן. שואלת הגמרא: באמת למה אם יצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש, התירו לו חכמים לשרוף לכתחילה מעצי המערכה, ואילו כאן התירו רק לקמצנים בדיעבד שמא לא ישרפו אותו? שמא אם תגיד להם שהם חייבים לשרוף מהעצים של עצמם, הם בכלל לא ישרפו אותו, אז התירו להם. אבל לגבי מי שיצא מחוץ לירושלים ונזכר שבידו בשר קודש, התירו לשרוף ולא אמרו עליו קמצן.
אומרת הגמרא: קל הקילו באכסניי. הרי מי שיצא מחוץ לירושלים, זאת אומרת הוא גר מחוץ לירושלים, הוא רק בא לצורך הקורבן, הוא בא לירושלים כאכסניה, אז בעצם אין לו. לכן הקלו עליו. אבל מי שגר בירושלים ובכל זאת שורף מעצי הבירה, זה קמצן.
שואלת הגמרא מאי בירה? אמר רבי יוחנן: מגדל היה עומד בהר הבית, והיה קרוי בירה. רבי שמעון בן לקיש אמר: כל הר הבית קרוי בירה, שנאמר "לעשות הכל ולבנות הבירה אשר הכינותי".
הולך לפרק ז' הלכה ה'. אומרת המשנה: הפסח שיצא או שנטמא, ישרף מיד. נטמאו הבעלים או שמתו, תעובר צורתו ויצא לבית השריפה. אומרת הגמרא, רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף ישרף מיד, שאין לו אוכלין. כלומר, כיוון שאין לו אוכלים, אז זה בעצם כמו פסול בגופו.
אומרת הגמרא, תני רבי חייה: פסול, פגול, גוף הוא ונשרף מיד. נטמאו בעלים או שמתו, זה נקרא פסול מכשירים והוא טעון צורה. אמר רבי יוסה: מתניתא אמרה כן, דתנן: פסח שיצא או שנטמא, פסול גוף הוא ונשרף מיד. נטמאו הבעלים או שמתו, פסול מכשיר הוא וטעון צורה.
אמר רבי חמא בר עוקבה בשם רבי יוסה בר חנינה: רבי נחמיה ורבי יוחנן בן ברוקה שניהם אמרו דבר אחד. כלומר, שלמרות שהפסול הוא פסול מכשירים, ישרף מיד. איפה ראינו את זה? דתני, אמר רבי נחמיה, אמר רבי שמעון: וכי מפני אנינה נשרף? כן, ביום השמיני שמתו בני אהרן ולאחר מכן דרש משה וכולי — אז מה הסיבה שהם שרפו אותו? רבי נחמיה אומר מפני אנינה נשרף. כלומר כיוון שהבנים של אהרן מתו אז כולם היו אוננים, אז לכן הוא נשרף.
רבי שמעון אומר: וכי מפני אנינה נשרף? והא לא נשרף אלא מפני הטומאה! שאילו מפני אנינה נשרף, היה לשלשתן לישרף. היה צריך לשרוף את שלושת החטאות, הרי הקריבו שלושה חטאות באותו יום, ורק אחד מהם נשרף — היה צריך לשרוף את שלושתם.
דבר אחר, והלא היה עמהן — פנחס, כלומר פנחס הוא גם כהן והוא לא היה אונן, הוא לא מהמשפחה, לא אחד משבעה הקרובים, אז הוא יכול לאכול את זה, הוא לא אונן. דבר אחר, והלא מותר לאוכלו מבערב, גם אונן זה רק ביום, בערב יכלו לאכול את זה. למה שרפו את זה?
אומרת הגמרא, על דעתיה דרבי נחמיה — אז לטענת רבי נחמיה, למה לא נשרפו שלושתם? אם הוא אומר זה בגלל אנינות, אז למה לא נשרפו שלושתם? סבר רבי נחמיה: שלשתן נשרפו. עכשיו אם תאמר למה נשרפו, הרי לכאורה פנחס היה יכול לאכול אותם — היה לו לוכל, לא נתמנה כהן לוכל מבערב, כי הרי לא נתמנה לכהן עד שהרג לזמרי. עכשיו אם תאמר שהיה להם לאכול בערב, סבר רבי נחמיה: אנינה לילה תורה. הוא סובר שגם בלילה זה אנינות מדאורייתא.
אמררבי ירמיה°: אוף °רבי יוסי הגלילי דכוותהון גם הוא סובר שאפילו פסול מכשירין ישרף מיד, דתנינן תמן: חטאת שקיבל דמה בשני כוסות, ז_מג§ויצא אחד מהן לחוץ, הפנימי כשר. נכנס אחד מהן לפנים, °רבי יוסי הגלילימכשיר בחיצון, וחכמים ז_מד§פוסלין שנאמר: אשר יכנס מדמה אפילו נכנס רק מקצת מדמה אמר °רבי יוסי הגלילי: ומה אם במקום שמחשבה לאכול בו כזית פוסלת היינו בחוץ, לא עשה בה המשואר כיוצא שאם חשב לאכול כזית חוץ למקומו השאר כשר ויכול לזרוק עליו, מקום שאין המחשבה לאכול בו כזית פוסלת היינו בפנים שאם חשב לאכל אפילו כולו בהיכל לא פסל, אינו דין שלא נעשה המשואר כנכנס? נכנס עם הדם לכפר, אף על פי שלא כפר, פסול. דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: עד שיכפר. °רבי יודה בר עילאי אומר: אם הכניס ושגגבשוגג, ז_מה§כשר. כל הדמים הפסולין שנתנו על גבי המזבח, לא הורצההרצה הציץ, אלא פסול טמא, ז_מו§שהציץ מרצה על טמא, ז_מז§ואינו מרצה על היוצא. אמררבי אלעזר° בן פדת: תדע לך שפסול חטאת שנכנס דמה לפניםשהואהוא פסול מכשיר הדם שניכנס חיצוני לדם שנשאר בחוץ לדעת°רבי יוסי הגליליואף על פי כן נשרף מיד שהרי אם היו שני כוסות ואחד ניכנס חבירו שלא נכנס מבחוץ והוא כשר ואף על פי שזה פסול מכשירין אם נכנס כל דמה מודה°רבי יוסי הגלילישתשרף. תדע לך שהוא פסול גוף לדעתכרבנןרבנן, שהרי הכוס שלא נכנס לפנים הוא במחיצתו והוא פסול. כתיב (ויקרא שמיני י יח) הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה אכול תאכלו אותה בקדש כאשר ציויתי רבנן דרשין: מפני שלא נכנס מקצת דמה לפנים, (ויקרא שמיני י יח) אכול תאכלו אתה. הא אם נכנס מקצת דמה לפנים, יפה עשיתם ששרפתם! °רבי יוסי הגלילי דרש: מפני שלא נכנס כל דמה לפנים, אבלאכל תאכלו אתה. האםהא אם נכנס כל דמה לפנים, יפה עשיתם ששרפתם! מה טעמא? דרבנן? דכתיב (ויקרא צו ו כג) וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף, מדמה: אפילו מקצת דמה. מה טעמא? ד°רבי יוסי הגלילי? דכתיב (ויקרא שמיני י יח) הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה, כהדא דתני °רבי יוסי הגלילי אומר: אין כל העניין הזה הפסוק וכל חטאת אשר יובא מדמה מדבר על חטאת שאם נכנס מדמה לפנים תהא פסולה, אלא בפרים הנשרפין ובשעירים הנשרפים שדמם נכנס להיכל, ליתן עליהן לא תעשה על אכילתן, וללמד שפסוליהן נשרפין בבית הבירה כמו שאר פסולי המוקדשין ולא בהר הזיתים כמו הדין של פרים ושעירים הנשרפים. אמרו לו לדבריך: מניין לחטאת שאם נכנס מדמה לפנים, תהא פסולה? אמר לו לא מן הדין קרייא לא מפסוק זה אלא מדכתיב הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה וכאן הא אינו אומר מדמה, אלא את דמה עד שיכניס את כל דמה והא תניא וכל חטאת אשר יובא מדמה וכ"ו אין לי אלא חטאת קדשי קדשים מנין תלמוד לומר כל חטאת קדשים קלים מניין תלמוד לומר וכל חטאת דברי°רבי עקיבה. °רבי יוסי הגלילי אומר: חטאת זה חטאת יחיד חטאת ציבור מניין תלמוד לומר וכל חטאת והא הכא אמרינן ש°רבי יוסי הגלילילמד מהן לא הובא את דמה התם אינה אלא תשובה לדברי °רבי עקיבהשהיהאבל ליה אומר מדמה לא כלסבירא ליה אלאדמהמהן לא הובא וגו'.
📖 באר משה — דף נג עמוד ב
אומרת הגמרא, אמר רבי ירמיה: אוף רבי יוסי הגלילי דכוותהון, כלומר גם הוא סובר שלמרות שזה פסול מכשירים, ישרף מיד. איפה ראינו את זה? דתנינן תמן: חטאת שקיבל דמה בשני כוסות, יצא אחד מהן לחוץ, הפנימי כשר. נכנס אחד מהן לפנים, רבי יוסי הגלילי מכשיר בחיצון, וחכמים פוסלין. מה הסיבה? שנאמר "אשר יובא מדמה" — אז אפילו נכנס רק מקצת דמה, אז לכן אומרים שאפילו אם כוס אחת רק נכנסה, גם השנייה פסולה.
אמר רבי יוסי הגלילי: ומה אם במקום שמחשבה פוסלת בחוץ — כלומר מחשבה לאכול כזית באותו מקום פוסל. כלומר, אם הכהן כששוחט שוחט על מנת לאכול כזית בחוץ, אז הקרבן פסול, לא עשה בה המשואר כיוצא — כלומר, אם הוא חשב לאכול כזית חוץ למקומו, רק אותו כזית פסול אבל השאר כשר ויכול לזרוק עליו. מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים — כלומר, אם הוא חשב לאכול אפילו את כולו בהיכל לא פסל. אינו דין שלא נעשה המשואר כנכנס?
ועתה גמרא: נכנס לכפר — הכוונה עם הדם של החטאת החיצונית, הוא נכנס פנימה כדי לזרוק את הדם בפנים. אף על פי שלא כפר, פסול. דברי רבי אליעזר. כלומר אפילו אם לא זרק את הדם, הדם נפסל. רבי שמעון אומר: עד שיכפר. כלומר, אחרי שיזרוק מהדם של החטאת החיצונית בפנים, אז הדם הזה נפסל. רבי יודה אומר: אם הכניס, כשר — כלומר אם הוא הכניס בשוגג וכמובן לא הזה, זה יהיה כשר.
ועתה גמרא: כל הדמים פסולין שנתנו על גבי המזבח, לא הציץ, אלא טמא, שהציץ מרצה על טמא, ואינו מרצה על היוצא. כלומר כל הטומאה, שום דבר הציץ לא מרצה שום פסול חוץ מפסול טמא, כי הציץ מרצה על הטומאה ולא מרצה על היוצא.
אמר רבי אלעזר: תדע לך פסול מכשיר רבי יוסי הגלילי — כן, כלומר לדעת רבי יוסי הגלילי, ואף על פי כן הוא סובר שיישרף מיד. עכשיו מה הראיה שזה פסול מכשירים? שהרי חבירו כשר — שהרי אם היו שני כוסות כמו שאמרנו, אחד נכנס וחברו נשאר בחוץ, חברו שבחוץ כשר. זה מעיד שבעצם זה רק מכשירים. ואף על פי כן, למרות שזה פסול מכשירים, הוא סובר שאם נכנס כל דמה מודה רבי יוסי הגלילי שתישרף.
עכשיו, תדע לך שהוא פסול גוף — לדעת רבנן. מה הראיה? שהרי הוא במחיצתו והוא פסול — שהרי אמרנו שיש שני כוסות, אחד נכנס אחד לא נכנס, והם סוברים שגם הכוס שלא נכנס לפנים הוא במחיצתו.
ועתה גמרא, כתיב הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה... "אכל תאכלו אותה בקודש כאשר ציוותי". רבנן דרשין: מפני שלא נכנס מקצת דמה לפנים, אכול תאכלו אתה. משמע הא אם נכנס מקצת דמה לפנים, יפה עשיתם ששרפתם. רבי יוסי הגלילי דרש: מפני שלא נכנס כל דמה לפנים, תאכלו אתה. אם נכנס כל דמה לפנים, יפה עשיתם ששרפתם.
אז מה טעם דרבנן? כלומר למה רבנן אומרים שאפילו מקצת דמה — דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תישרף — כתוב "מדמה", אפילו מקצת דמה. אז מה טעם רבי יוסי הגלילי? דכתיב הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה — כלומר שכל הדם יכנס.
כהדא דתני, רבי יוסי הגלילי אומר: אין כל העניין הזה מדבר אלא בפרים הנשרפין...
ז_מח§העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר. ואם חל ששה עשר להיות בשבת, ישרפו בשבעה עשר, שאינן דוחין לא את השבת ולא את יום טוב. גמ': עצם שאין עליו בשר, רבי יוחנן° בר נפחא אמר: אסור לשוברו. רבי שמעון בן לקיש° אמר: ז_מט§מותר לשוברו. מתיב רבי יוחנן° בר נפחא לרבי שמעון בן לקיש°: והא תנינן: העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר ועל כרחך מדובר בעצם שאין עליו בשר שאם יש עליו בשר הרי כבר נאסר בגלל הבשר אם כך ויקוץ מפני המוח שבקולית קא סלקא דעתין שאחר איסורו מותר לשבור עצם וישבור ויחלוץ את הבשרהמוחמהןמןהעצם אחר שנהיה נותר ויהנה מן העצם? סברין מימר: אין חולצין את הפסול סבר עצם לא תשברו בו בין בכשר בין בפסול. אמר רבי אלעזר° בן פדת: ואפילו תימר חולצין, פתר לה כ°רבי יעקב, ד°רבי יעקב אמר: ז_נ§הבא בכושר משעה ראשונה ונטמא כמו העצם שקדם שנהיה נותר היה אסור בשבירה בגלל המוח, אף אחר שנאסר אסור בשבירת העצם. אמררבי אימי° אמי בן נתן בשם רבי אלעזר° בן פדת: מה טעם? אמרו: העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר ולא התירו לשרוף את קצה העצם ולהוציא את המח. שהשורף יש בו משום שובר. שמואל° בר אבא בר אבא אמר: ז_נא§נמנין על מוח שבראש, ואין נמנין על מוח שבקולית. נימנין על מוח שבראש, שהוא יכול להוציאו דרך האוזן. ואין נמנין על מוח שבקולית, שאין יכול להוציאו אלא דרך שבורהשבירה. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: נימנין על מוח שבקולית שיכול לשרוף את קצה העצם ולהוציא את המח. רבי יעקב בר אחא°אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אין נמנין על מוח שבקולית, ואם נמנה, נמנה. על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא: וישרף וימנה לכתחילה מפני אבדן קדשים שחלק מהמח ישרף ואסור לאבד קדשים בידים. על דעתיה דשמואל° בר אבא בר אבא: ישרף וימנה
📖 באר משה — דף נד עמוד א
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת פסחים דף נ"ד. אומרת המשנה: העצמות והגידים והנותר ישרפו בשישה עשר. כלומר קורבן פסח, כן. אם נשארו עצמות, גידים ובשר מותר, ישרפו אותם בשישה עשר, בכל המועד לא שורפים ביום טוב. ואם חל שישה עשר להיות בשבת, ישרפו בשבעה עשר, שאינם דוחים לא את השבת ולא את יום טוב. אומרת הגמרא: עצם שאין עליו בשר. רבי יוחנן אמר אסור לשוברו. כלומר האיסור לשבור עצם זה כל עצם, אפילו אם אין עליו בשר. ורבי שמעון בן לקיש אמר מותר לשוברו. אז מייתיב רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן שאל את רבי שמעון בן לקיש: והא תנינן, הרי במשנה שלנו כתוב: העצמות והגידים והנותר ישרפו בשישה עשר. עכשיו פה חייבים להגיד שמדובר בעצמות שאין עליהן בשר. כן, כי אם יש עליהן בשר אז צריך לשרוף אותן בגלל הבשר. אז כנראה מדובר בעצמות בלי בשר. אז אם ככה, למה הוא לא יכול לחלוץ? עונה הגמרא: ויקוץ מפני המוח שבקולית. כלומר מדובר בעצמות כאלה שאומנם אין עליהן בשר בחוץ, אבל בתוכן יש מוח. שואלת הגמרא: ויחלוץ את עצם ויהנה מן העצם? מה הבעיה שישבור את העצם? כלומר אם אין איסור לשבור את העצם עצמו, אלא רק בגלל הבשר. אז אחרי שזה נהיה נותר, שישבור את זה ויוציא את המוח, את המוח עצמו ישרוף ואת העצם הוא ייהנה ממנו. ואתה אומר: סברין מימר: אין חולצין את הפסול. כן, הגמרא סובר שמה שנאמר בתורה: "ועצם לא תשברו בו," אז הכוונה בין כשר בין פסול.
אמר רבי אלעזר: ואפילו תימר חולצין. כלומר גם תגיד שמותר לחלוץ, כן, בעצם, עצם של קורבן פסח פסול. אבל הוא פתר את זה כרבי יעקב. הוא הסביר את זה כמו רבי יעקב, שרבי יעקב אומר: הבא בכושר משעה ראשונה ונטמא, אסור בשבירת העצם. גם הוא סובר שדבר שהיה לו שעת כושר, כלומר היה זמן שהוא היה כשר, ואז חל עליו איסור שבירת עצם, אז גם אחרי שהוא נפסל עדיין קיים האיסור הזה. אז גם כאן, כלומר העצם עצמו היה בהתחלה, הוא היה ראוי, כן. אז למרות שאחרי שהוא נהיה נותר, אז לכאורה עכשיו הוא כבר פסול, בכל אופן איסור לשבור אותו.
אמר רבי אימי בשם רבי אלעזר: מה טעם? אמרו: העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר שהשורף יש בו משום שובר. למה לא נתיר לשרוף את קצה העצם ולהוציא את המוח? הרי יכול בלי לשבור, לשרוף פשוט, אלא כנראה הוא סובר שכשהוא שורף יש פה מין שבירה. כך אומר רבי אלעזר. כלומר עצם השריפה זה עצמו שבירה.
שמואל אמר: נמנין על מוח שבראש, ואין נמנין על מוח שבקולית. כלומר המוח שבראש, בגולגולת, אז בזה אפשר להימנות עליו, אבל על המוח שבקולית אי אפשר להימנות עליו. נימנין על מוח שבראש, שהוא יכול להוציאו דרך האוזן. ואין נמנין על מוח שבקולית, שאין יכול להוציאו אלא דרך שבירה. ורבי יוחנן אמר: נימנין על מוח שבקולית, כיוון שהוא יכול לשרוף את קצה העצם ולהוציא את המוח.
רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן: אין נמנין על מוח שבקולית, ואם נמנה, נמנה. כלומר זה רק בדיעבד. לכתחילה לא, אבל בדיעבד יכול להימנות על זה. אז על דעתיה דרבי יוחנן: וישרף וימנה מפני אבדן קדשים. כלומר אם זה ככה, אז למה בעצם לא מתירים לכתחילה לשרוף ולהימנות על המוח? עונה הגמרא: מפני אובדן קודשים, כיוון שחלק מהמוח ישרף ואז בעצם הוא מאבד קודשים בידיים.
שואלת הגמרא: על דעתיה דשמואל: ישרף וימנה. כלומר למה הוא לא שורף ומוציא את המוח ונהנה ונמנה על זה? עונה הגמרא: סבר שמואל כרבי יעקב, ד'רבי יעקב אמר: הבא בכושר משעה ראשונה ונטמא, אסור בשבירת העצם. מה הוא רוצה לחזור? שגם אחרי שזה נטמא, כלומר זה נפסל, כיוון שבהתחלה זה היה עדיין כשר, אז זה נאסר גם אחר כך בשבירת עצם. הוא גם סובר כמו רבי אלעזר, שריפתו זה שבירתו, ולכן הוא לא יכול לשרוף ולהימנות על המוח, שהשריפה זה השבירה.
אבל אף על פי כן, אחרי יום טוב, כלומר בכל המועד, יהיה מותר לשרוף אותו. למה? מכיוון שלא היה שום דרך לאכול את המוח בזמן, אז זה נחשב כאילו היה עדיין כשר. זאת אומרת באמת הוא סובר שדבר שהיה כשר אסור לשרוף. אבל כאן כיוון שהעצם הזה אי אפשר היה לאכול את זה בפסח עצמו, בי"ד, אז לכן בטל ואבד. כן, אז כיוון שכך זה נחשב כאילו שלא היה עדיין כשר.
אבל למדנו במשנה: ישרפו בששה עשר, ואם חל ששה עשר להיות בשבת, ישרפו בשבעה עשר, שאינן דוחין לא את השבת ולא את יום טוב. אז לכאורה למה לא יבוא עשה וידחה את הלא תעשה? כלומר לכאורה זו שאלה לא נכונה כל כך, כן. אנחנו יודעים שמתי אומרים שהעשה דוחה לא תעשה? דווקא כשהם באים ביחד. כלומר בזמן שהוא מקיים את העשה הוא עוקר את הלא תעשה. אבל פה אתה רוצה שהוא ישרף קודם ויוציא את המוח, ואחרי זה רק יאכל אותו. כלומר בעצם העשה הוא אחרי שהוא עובר על הלא תעשה. אבל בכל אופן ככה שואלים הפרשנים.
סבר שמואל° בר אבא בר אבא כ°רבי יעקב, ד°רבי יעקב אמר: הבא בכושר משעה ראשונה ונטמא, אסור בשבירת העצם. וכרבי אלעזר°דאמר שרפתו זה שבירתו ולכן אינו יכול לשרוף ולהימנות על המוח ששרפתו היא שבירתו ואף על פי כן מותר לשורפו בט"ז דכיוון שלא היה שום דרך לאכול את המוח, נחשב כלא היה לו שעת כושר ומותר לשרוף בט"ז. תנן: ישרפו בששה עשר ואם חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו בשבעה עשר, שאינן דוחין לא את השבת ולא את יום טוב. וניתי עשה ונדחי לא תעשה מה חמית מימר מה ראיתה לומר שאסור דכתיב (שמות בא יב י) ולאלא תותירו ממנו עד בוקר, והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופותשרפו. אחר שני בקרים: אחראחד בוקרו של ט"ו שעושה נותר ארבעה עשרואחרואחד בוקרו של ט"ז שבו ישרוף שאין שורפים בבקר ט"וחמשהשהוא יום טוב. אם משום שאסור לשרוף קדשים ביום טוב, שישרוףעשר וכתיבבערב במוצאי יום טוב? תלמוד לומר (ויקרא צו ז יז) והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף: ביום אתה שורף ואי אתה שורף בלילה. מהו להצית את האור במדורת חמץ בערב שבת בי"ד שחל בשבת? מאן דיליף מי שלומד מןלביעור חמץ בשרפההנותרמנותר, אסור דאף כאן גזרה שמא מתוך שהוא מצווה לשורפו יבא לחתות בגחלים ומאן דלא יליף מןלההנותרמנותר, מותר. רב אחא°אמר בשםרב חסדא°מהא דתני אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב ולא תנין אין מדליקין בשמן שרפה בערב יום טוב. זאת אומרת שמותר להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת. והא תנינן: ולא בשמן שרפה, גזרה מפני יום טוב שחל להיות בערב שבת. אי גמרינן מקדשים, מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה, כשם שאין שורפין את הקדשים בלילה. אמר רבי יוחנן°בון בר חייה בר נפחא: ירדו לה כשיטתבשיטת°רבי ישמעאל בן אלישע, כמה ד°רבי ישמעאל בן אלישע אמר: תמןאף שתינוק בזמנו אינו נימול אלא ביום תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום, וביןבין בלילה. כך נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום,והכאעיברעברזמנה נשרפת בין ביום, בין בלילה. מילא בנותר שייך לדבר על עבר זמנו ומי אית לך שמןנשרףשרפהשעבר זמנה? אמררבי יודה בר פזי°: מכיון שניטמאה כמי שעבר זמנה ובין בלילה.
ז_נב§כל הנאכל בשור הגדול, יאכל בגדי הרך. וראשי כנפים והסחוסין. ז_נג§השובר את העצם בפסח טהור, הרי זה לוקה ארבעים. ז_נד§אבל המותיר בטהור והשובר בטמא, אינו לוקה את הארבעים. גמ': גידים הרכים, רבי יוחנן° בר נפחא אמר: נמנין עליהן שאף שעתידים להתקשות כיוון שכעת הם רכים נמנים עליהם. רבי שמעון בן לקיש° אמר: כיוון שעתידים להקשותז_נה§אין נמנין עליהן. אמררבי יעקב ברבי אחא° בשם רבי זעירה°: מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן° האם רבי יוחנן חזר בו, מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש° האם רבי שמעון בן לקיש חזר בו. דאיתפלגון דתנינן תמן: ז_נו§אלו שעורותיהן כבשרן: עור האדם, ועור חזיר של יישוב. °רבי יוסה אומר: אף עור של חזיר הבר. עור חטרת גמל הרכה, עור הראש של עגל הרך, עור בית הפרסות, עור בית הבושת, ועור השליל, ועור שתחת האליה, ועור האנקה והכח והלטאה והחומט. °רבי יהודה בר עילאי אומר: הלטאה כחולדה. וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודהעבידה, טהורין, חוץ מעור האדם. °רבי יוחנן בן נורי אומר: שמנה שרצים יש להן עורות. אמררבי יוחנן° בר נפחא:
📖 באר משה — דף נד עמוד ב
אז שואלת הגמרא: מהו להצית את האור במדורת חמץ בערב שבת בי"ד שחל בשבת? כלומר אם י"ד חל בשבת אני רוצה לבער את החמץ, אני אדליק מדורה שיש בה חמץ והיא תהיה בוערת בשבת. אז הגמרא אומרת: מאן דיליף, כמו מי שלומד ביעור חמץ בשריפה מנותר, יהיה אסור. כן, כי גם פה קיימת גזירה, כיוון שזה מצווה לשרוף את זה, אז יבואו לחתות בגחלים, אז לכן צריך לשרוף את זה. מאן דלא יליף מנותר, מי שלא לומד שריפת נותר, אז פה יהיה מותר.
רב אחא אמר בשם רב חסדא: מהדתני "אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב." הרי המשנה אומרת אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב ולא כתוב אין מדליקין בשמן שריפה בערב יום טוב. זאת אומרת שמותר להדליק שמן שריפה מבין הקודשים בערב יום טוב, למרות שידלוק ויוליך לשבת. כן, כמו שמותר להדליק קודשים בערב יום טוב והם דולקים בשבת, אז גם כאן יהיה מותר.
אבל תנינן "לא בשמן שריפה" - הרי במה מדליקין כתוב שם שלא מדליקין בשמן שריפה, כי מדובר ביום שישי. אז הגמרא, שם זה גזירה משום יום טוב שיחול בערב שבת. כלומר באמת מעיקר הדין היה מותר, אבל זה גזירה, שמא יהא יום שישי יום טוב, ואז בעצם ידליק ביום טוב.
והגמרא שואלת: אי גמרינן בקודשים, אם אתה לומד בקודשים, אז מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה. כלומר למה מותר להדליק שמן תרומה טמאה בלילה? הרי כמו שלא שורפים קודשים בלילה, יהא גם אסור להדליק שמן תרומה טמאה בלילה.
אמר רבי יוחנן: ירדו לה כרבי ישמעאל, כמה ד'רבי ישמעאל אמר: תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום, בין בלילה. כך היה סובר רבי ישמעאל. אז ככה התנא שהביא את המשנה הזאת סובר, שבעצם בזמן יהא אסור לשרוף את הקודשים, אבל אחרי כן, אחרי שעבר הזמן שלהם, יהא מותר גם בלילה. אז לכן נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום, עבר זמנו נשרף בין ביום ובין בלילה.
השאלה מה הקשר? מילא נותר שייך לדבר על עבר זמנו, אבל בשמן שריפה שעבר זמנה? מה שייך בכלל שמן שריפה, שמן שהיא טמאה, שייך להגיד עבר זמנה? אמר רבי יודה בר פזי: כן, מכיוון שהיא טמאה זה כמי שעבר זמנה.
לא שנו אלא לאיסור ולטומאה, אבל ללקות כיוון שעתיד להתקשות עור הוא, ואין לוקין עליו משום נבלה בניגוד למה שאמר כאן שגידים רכים אף שעתידים להתקשות נמנים עליהם. רבי שמעון בן לקיש° אמר: משנה שלימה שנה °רבי, בוןבין לאיסור, בין ללקות, בין לטומאה דכיוון שכעת הוא ראוי לאכילה אף שסופו להקשות דינו כבשר. מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש° האם רבי שמעון בן לקיש חזר בו? תמן הוא עבד ליה לעור בשר דכיוון שכעת הם ראוים אף שסופם להקשות הרי הם כבשר, והכא לא עבד ליה לגידים בשר דכיוון שהם עתידים להקשות הרי הם כעצמות? אמר רבי יודה בר פזי°: טעמי דרבי יוחנן° בר נפחא דשנייא היא תמן שהוא עור ועור סופו להקשות ביותר אם כך כל שכן. מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש° מה אין תמן שסופו להקשות ביותר הוא עבד ליה בשר, כאן גידן הרכין שאין סופו להקשות כל כך לא כל שכן. אמר רבי אבין°: טעמא דרבי שמעון בן לקיש°דכתיב ואכלו את הבשר בשר ולא גידים. רבנן דקיסרין אמרו ורבי חייה° ורבי איסי° אסי חד מיחלף בן רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° וחד כהדין תניי כמו שאמרנו. מאן דמחלף לית ליה כאילין קישויקושיות שאין סתירה בן שני המקורות.
וכמה ישבור ויהיה חייב? רבי יוסי° בר זבידא ורבי זעירא°אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: עד כדי שתהא היד מחגרת. אמררבי יונה°רבי זעירא°אר ורבי אבא° תריהון אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: חד אמר כדי שתהא היד מחגרת וחורנה אמר אפילו צפורן. מאן דאמר ידציפורן כל שכן יד מאן דאמר יד צפורן מד צפורן אבל ידציפורן לא. רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° תריהון אמרי לעולם אינו חייב עד שישבור עצם שיש עליו בשר וממקוםובמקום בשר. אמררבי יעקב בר אחא°שמואל בר אבא° בעי מעתה לעולם אינו חייב עד שיטול אבן וירסס שהרי אם יחתך את העצם בעזרת סכין, הרי קדם נחתך הבשר, נמצא שכששובר באותו מקום כבר אין בשר ויהיה פטור כתיב ועצם לא תשברו בו עצם לחייב על כל עצם ועצם. הדא דתימר שחייב על כל עצם רק אחת בהתרייה אחת אבל בשתי התריות שכן אפילו עצם אחד ושברו ז_נז§וחזר ושברו חייב שתים. רבי ירמיה° בעי לית הדא פליגא האין זה חולק על רבי שמעון בן לקיש° דרבי שמעון בן לקיש° אמר עצם שאין עליו בשר מותר לשוברו וכאן לא אמר אלא שלא ילקה הא לאסור אסור. תנן אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו לוקה ארבעים. אמררבי אבון° בשם רבי אלעזר° בן פדת: מתניתא כשבא בטומאה משעה ראשונה ז_נח§אבל אם בא בטהרה ונטמא כבא בטהרה ולוקין על שבירתו.
מתיב רבי יוחנן° בר נפחא לרבי שמעון בן לקיש° והא תנינן העצמות והגידיםוהגידין והנותר ישרפו בששה עשר ועל כרחך מדובר בעצם שאין עליו בשר שאם יש עליו בשר הרי כבר נאסר בגלל הבשר אם כך ויקוץ ומה בכך מפני המוח שבקוליתויחלוץוישרוףאת קצה בשר מןהעציםהעצםויקוץויוציאאת המח שלא לפקע תחת הבשר שחלק מהמח ישרף ואסור לאבד קדשים בידים.
מתני':ז_נט§אבר שיצא מקצתו — חותך עד שמגיע לעצם, וקולף עד שמגיע לפרק, וחותך. ובמוקדשין קוצץ בקופיץ, שאין בהן שבירת העצם ז_ס§מן האגף ולפנים כלפנים ומן האגף לחוץ כלחוץ החלונות ועובי החומה כלפנים גמ':רבי סימון° ורבי יהושע בן לוי°אמרו בשם בר פדייה°: הפיגול והנותר מצטרפין לטמא את הידים עד כדי עונשן בכזית ולא כשאר טמאת אוכלין שהן בכביצה מהו שיפסלו בתרומה בכזית? קל וחומר אם מטמאין את הידים לפסול בתרומה הן עצמן לא כל שכן. ז_סא§ההן יוצא מה את עבד ליה מטמא את הידים או אינו מטמא את הידים? אין תימר ההן יוצא מטמא את הידים חייבים לומר שפיגול ונותןונותר אינן פוסלין בתרומה ואין תימר פיגול ונותר אינן פוסלין בתרומה חייבים לומר שההן יוצא לא גזרו עליו כלום דלאדאי לא כן יטמא צד החיצון וצדשיצא את הצד הפנימי ולמה אמר ה המשנה שחותך את מה שיצא והשאר כשר. אמר רבי אבין°: מאן אית ליה דבר טמא מחמת עצמו כגון ביוצא. שהאבר היוצא נטמא מדרבן, ועל ידי מגע פנימי של הבשר והגידים אנו רוצים לטמא את שאר הבשר לא °רבי מאירואפשר שמשנתנו בשיטת חכמים שסוברים שאין דבר טמא מחמת עצמו אפילו תימא שמשנתנו כחכמים לא כן אמר רבי יוחנן° בר נפחא: כל הדברים שנטמאו ונקרעו טהורין בשחתך אתברובןרובן כיון שחיתך רובן לאו כפרוש הוא יהא כמגיעיכנוגע בו ויהא פסול. אמר רבי חנניה°: במחתך כל שהוא פחות מזית שאין בו שיעור לטמא ומשליך. תנן: מן האגוף מקום שהדלת נוקשת. ולפנים כלפנים ומן האגוף לחוץ כלחוץ אמררבי אבא° בשם רב יהודה° לא קידשו תחת האגוף שבירושלם. מאי טעמא? אמררבי ירמיה° בשם רב שמואל בר רב יצחק°: כדי שיהו מצורעין מגינין תחתיהן, בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. ודכוותה לא קידשו תחת האגוף של הר הבית, כדי שיהו זבין מגינין תחתיהן, בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. מה הקשר? מצורע אין לו איכן להגן לכן יש סיבה לא לקדש את השערים זב יש לו איכן להגן שהרי זב יש לו איכן להגן בכל ירושלם ולמה לא לקדש את שערי העזרה אמררבי יוחנן בר מדייא° בשם רבי פנחס°: מן מה דאנן חמיי רבנן שלחין ממה שאנו רואים שחכמים מורידים סנדליהון תחת האגוף של הר הבית. הדא אמר שלא קידשו תחת האגוף של הרבהר הבית. רב° אבא בר אייבו שאולשאל לרבי חייה רבה°גגנותגגות ירושלם מה הן? אמר לו: מן מה דמתלין מתלא פיסחא כזיתא והלילה הלל מתבר אגרייא נשברו הגגות הדא אמרה: גגות ירושלם קודש. רבי ירמיה°רבי מיישא° ורבי שמואל בר רב יצחק°אמרו בשם רב° אבא בר אייבו ז_סב§גגות ירושלם חול והא תנינן מן האגוף ולפנים כלפנים כולל הגגות, מן האגוף ולחוץ כלחוץ פתר לה בגג מבוצר לאויר חצר היא מתניתא גגות שהן שוין לקרקע החצר. אבל גג שאינו שווה לגובה החצר אולי אינו קדוש והא תנינן החלונות ועובי החומה גג החומה כלפנים והרי גג החומה גבוה מהחצרות? עוד היא בגג מבוצר לאויר חצר היא מתניתא ואתיא כההיא דאמר רבי אחא° בשם רבי חיננה°מאי דכתיב(איכה ב', ח') ויאבל חיל וחומה ז_סג§שורא ובר שורא חומה נמוכה שנעשת לחיזוק החומה הגבוה ולפעמים היתה שווה לגובה החצרות. תנן: החלונות ועובי החומה כלפנים אם עובי החומה קידשו כל שכן חלון ולמה היה צריך לכתוב גם חלון? אמר רבי אחא°בחלוןלחלון שעל גבי האגוף מעל השער נצרכה אף על גבי דתימר לא קידשו תחת האגוף של ירושלם חלון שעל גבי האגוף קודש. תני בשם °רבי יהודה בר עילאי: מחילות שתחת ההיכל חול וגגות ההיכל קודש. אמררבי אימי° אמי בן נתן בשם רבי שמעון בן לקיש°: מתניתא אמרה כן דתנןז_סד§מדורה היתה שם במחילה שתחת בית המוקד, ובית כסא של כבוד, וזה היה כבודו: מצאו נעול — יודע שיש שם אדם, פתוח — ידוע שאין שם אדם ואם עשו שם בית הכיסא, כנראה שהמחילות לא התקדשו. אמר רבי יוסה° אסי: וכי צואה טומאה היא והלא אינה אלא נקיות ויידא אמר דא שהמחילות לא התקדשו מדתנן כהן שראה קרי בשנתוז_סה§יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה, ונרות דולקין מיכן ומיכן, עד שהוא מגיע לבית הטבילה. אם קודש הוא המחילה ילך לו בקצרה אפילו היא למעלה.
שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד ז_סו§אלו הופכין פניהן אילןאילך ואוכלין ואלו הופכין פניהן אילך ואוכלין ז_סז§והמיחם באמצע, וכשהשמש עומד למזוג — קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל, והכלה הופכת את פניה ואוכלת
📖 באר משה — דף נה עמוד א
אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת פסחים, דף נ"א. נעשה חזרה במה שלמדנו בדף הקודם, ארבע שורות מהסוף, תחילת הגמרא. הגמרא אומרת גידים הרכים, רבי יוחנן נמנים עליהם - למרות שהם עתידים להקשות, כיוון שכעת הם רכים אז זה כמו בשר ונמנים עליהם. וריש לקיש אמר כיוון שעתידים להקשות אז זה כמו עצמות, וכבר עכשיו למרות שהם מותרים באכילה כעת, לא נמנים עליהם.
אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי זירא, מוכח בשיטתיה דרבי יוחנן, רבי יוחנן חזר בו. מוכח בשיטתיה דריש לקיש, האומר ריש לקיש חזר בו. דהתפלגון. כן? אלו שורות הן כבשרן, עור האדם ועור חזיר של יישוב. והברייתא אומרת אף עור חזיר של חזיר בר, עור חטרת של גמל רכה, עור הראש של עגל הרך או בית הפרסות או בטבשת, עור השליל, עור שטח הטליה ועור הנקה והכוח והלתה והחוטם. והברייתא אומרת הלתה כחולדה, וכולן שאיבדן או שילך בהם כדי אבדה, שזה הגמרא אומרת שזה מיל, אז טהורין, חוץ מעור האדם.
הגמרא מסבירה שאם היו מתירים, אם עור האדם היה נהיה טהור על ידי איבוד, בן אדם היה עושה מה, מהעורות של ההורים שלו כל מיני כלים ושטיחים וכדומה, ולכן גזרו על זה. אומרת הגמרא רבי יוחנן מילולי מר, שמונה שרצים יש להם עורות. אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא לאיסור ולטומאה, אבל ללקות - כיוון שעתידים להתקשות אז עור הוא ואין לוקין עליו משום נבלה.
כן? כלומר, ככה רבי יוחנן סובר שאני מסתכל על העתיד. בעתיד זה יהיה קשה, אז כבר עכשיו זה לא נחשב בשר ולכן לא ילקה משום נבלה. ולכאורה במשנה אומר הפוך - שכיוון שעכשיו זה רך אז נמנים עליו, למרות שבעתיד זה יהיה קשה.
וריש לקיש אומר: משנה שלימה שנה רבי, לאיסור, בין ללקות, בין לטומאה, כיוון שכעת זה רך כמו בשר, אז למרות שסופו להקשות דינו כבשר. אז אם זה ככה - מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש? שם הוא עושה את העור הרך כמו בשר, כיוון שכעת זה רך, למרות שבעתיד זה יהיה קשה. ואילו כאן הוא אומר לא - כיוון שבעתיד זה יהיה קשה, אז כבר עכשיו זה אסור, זה כמו עצם.
אמר רבי יודה בר פזי: טעמיה דרבי יוחנן, שנייא היא, תמן שהוא עור ועור סופו להקשות ביותר. יש הבדל בין הסחוסים שתמיד יישארו קצת רכים, לעומת זאת העור מתקשה לגמרי, מתקשה ביותר.
אומרת הגמרא, אם ככה, אם אתה אומר שעור מתקשה ביותר וזו הסיבה שרבי יוחנן סובר שכבר עכשיו לא לוקים עליו, אז אם כך - מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש! מה אין תמן שסופו להקשות ביותר אבל כבשר - הוא אומר שכיוון שעכשיו זה רך, אז זה כמו בשר. אז כאן בגידים הרכים שהרי אין ספק להקשות כל כך - לא כל שכן שידונו כבשר? אז למה הוא אמר שזה לא נמנים עליהם?
אמר רבי אבין: טעמא דרבי שמעון בן לקיש, "ואכלו את הבשר" - לא גידים. וזה כדא כתוב, התורה אמרה "ואכלו את הבשר" - בשר ולא גידים.
אומרת הגמרא רבנן דקיסרין אמרו, ורבי חייה ורבי אסי, חד מחליף - אחד החליף בין רבי יוחנן לריש לקיש, ואחד כהדין תניי. אחד אמר כמו שאמרנו במשנה שאצלנו בגמרא. כן, אז מי שאמר כמו שאמרנו בגמרא כמובן הוא יתייחס באותה צורה. אבל מאן דמחלף לית ליה כל קושיות כלל. כלומר, אין שום קושיה, אין סתירות בין שני המקורות ולכן הכל בסדר.
שואלת הגמרא וכמה ישבור ויהא חייב? רבי יוסי ורבי זעירא אמרו בשם רבי יוחנן: עד כדי שתהא היד מחגרת. כלומר, שהוא מעביר את היד שלו על המקום שבו הוא פצע את העצם, אז הוא ירגיש את זה.
אמר רבי יונה, רבי זעירא ורבי אבא תריהון אמרו בשם רבי יוחנן, חד אמר כדי שתהא היד מחגרת וחורנה אמר אפילו צפורן. אם אפילו הוא מעביר את הציפורן, אם הוא מרגיש את הפגימה אז זה כבר עובר איסור. מאן דאמר ציפורן כל שכן יד. מאן דאמר יד אבל ציפורן לא, כי ציפורן מרגישה דבר מאוד מאוד קל.
אומרת הגמרא רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש תריהון אמרי: לעולם אינו חייב עד שישבור עצם שיש עליו בשר במקום בשר. כלומר, גם לשבור עצם שיש עליו בשר, וגם במקום בשר. אבל אם הוא שובר במקום שאין בו בשר, הוא לא חייב.
אמר רבי יעקב בר אחא ושמואל בר אבא: אם ככה, מעתה לעולם אינו חייב עד שיטול אבן וירסס עצם. כלומר, הדרך היחידה להתחייב על שבירת עצם זה רק אם הוא עם אבן, כי הרי אם הוא חותך את העצם עם איזה סכין, אז קודם כל הוא חותך את הבשר, ואז באותו מקום שהוא חותך אין בשר - זה כבר פטור.
אומרת הגמרא כתיב "ועצם לא תשברו בו", אז הגמרא אומרת לחייב על כל עצם ועצם. כלומר, על כל עצם ועצם הוא חייב רק אחת - הדא דתימר בהתרייה אחת, אבל בשתי התריות אפילו עצם אחד ושברו וחזר ושברו חייב שתים. כלומר, כל זה שהוא חייב על עצם אחת רק אחת, זה רק אם זה היה בהתראה אחת. אבל אם היה בשתי התראות, אפילו עצם אחת אם שבר וחזר ושבר, יהיה חייב שתיים.
רבי ירמיה בעי: הדא פליגא על רבי שמעון בן לקיש, דרבי שמעון בן לקיש אמר עצם שאין עליו בשר מותר לשוברו, וכאן לא אמר אלא שלא ילקה, הא לאסור אסור. כלומר לא לוקה, כמו שאמרנו, כי כתוב "ועצם לא תשברו בו" - חייב על כל עצם ועצם רק אחת, אם היה בהתראה אחת. אבל איסור יש כמה שהוא שובר.
אומרת הגמרא אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו לוקה ארבעים. כלומר, אם הוא מותיר בקורבן פסח טהור, או אם הוא שובר עצם בקורבן פסח שנטמא, הוא לא לוקה ארבעים.
אמר רבי אבון בשם רבי אלעזר: מתניתא כשבא בטומאה משעה ראשונה. כלומר, הרי שהוא נשחט הוא נטמא כבר. אבל אם בא בטהרה ונטמא כבא בטהרה ולוקין על שבירתו. כמו שאמרנו במשנה הקודמת, שברגע שהחל כבר חל עליו שם איסור שבירת עצם, גם אחרי שהוא נטמא חל עליו איסור.
מתיב רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: והא תנינן עצמות והנותר ישרפו בששה עשר. עכשיו, ופה אתה חייב להגיד מה זה עצמות - חייב להגיד שהוא בעצם שאין עליו בשר, כי אם יש עליו בשר הוא כבר נשרף בגלל הבשר. אז אם כן, למה בכלל? שיוריד את הבשר וישבור את העצם, וישתמש בעצם מה שהוא רוצה, למה הוא צריך לשרוף את זה?
ואומרת הגמרא: ויקוץ מפני מוח. שואלת הגמרא: וישרוף את קצה העצם ויוציא את המוח, ואז את העצם יאכל מה שהוא רוצה, ישבור אותו ויעשו ממנו כלים וכדומה. אומרת הגמרא לא, שלא לפקע תחת הבשר, כי אם הוא ישרוף את זה, אז חלק מהבשר יישרף ועשו לו מטמא את הידיים.
אנחנו במשנה פרק ז' הלכה י"ב. אומרת המשנה: אבר שיצא מקצתו — חותך עד שמגיע לעצם, וקולף עד שמגיע לפרק, וחותך. ובמוקדשין קוצץ בקופיץ, שאין בהן שבירת העצם. אין שום בעיה, חותך בדיוק עם כפית במקום, כיוון שאין בה שבירת עצם.
עכשיו, מן האגף ולפנים כלפנים - כלומר שהאגף זה כשהדלת מוגפת, היא סגורה, אז המקום שבו היא נוגעת במשקוף זה נקרא אגף. אז ממנו ופנימה זה כלפנים. ומן האגף לחוץ כלחוץ. החלונות ועובי החומה כלפנים.
ואומר רבי סימון ורבי יהושע בן לוי בשם בר פדייה: הפיגול והנותר מצטרפין לטמא את הידים עד כדי עונשן בכזית. כלומר, לא כמו שהטומאות שהן ב-- שזה כביצה, אנחנו יודעים, טומאת תרומה זה כביצה, אבל בהם גזרו שכבר בכזית, כמו שמוציא כזית עובר איסור, אז גם הם מטמאים את הידיים בכזית.
שואלת הגמרא מהו שיפסלו בתרומה בכזית? כלומר, הנותר עצמו ופיגול עצמו, האם הם כשהם ייגעו בתרומה כשהוא כזית, הם יטמאו אותו. אנחנו יודעים בדרך כלל צריך שיהיה כביצה. אז השאלה אם פה גזרו שכזית מהם יטמא, ישאל את הטומאה. ואומר קל וחומר אם מטמאין את הידים לפסול בתרומה - הרי אמרנו שכזית של פיגול ונותר מטמא את הידים לפסול תרומה - הן עצמן לא כל שכן.
שואלת הגמרא, ההן יוצא, מה את עבד ליה - האם גזרו בזה או לא? מטמא את הידים או אינו מטמא את הידים. עכשיו, אין תימר ההן יוצא מטמא את הידים, פיגול אינן פוסלין בתרומה. תכף נראה למה. אין תימר פיגול ונותר פוסלין בתרומה, ההן יוצא לא גזרו עליו כלום. כן יטמא צד החיצון הפנימי. כן, הצד שיצא החוצה הוא טמא, אז הוא יחזור ויטמא את החלק הפנימי. אז למה המשנה אמרה שחותך את מה שיצא והשאר כשר?
אמר רבי אבין: מאן אית ליה דבר טמא מחמת עצמו - מי סובר שחלק טמא מטמא את החלק השני, כעיקרון יוצא סבר יוצא מטמא מדרבנן, ועל ידי המגע הפנימי של הבשר והגידים הוא רוצה לטמא את שאר הבשר - לא רבי מאיר. רבי מאיר הוא היחיד שאומר את זה, אבל הלכתא כמשנת חכמים, שהם סוברים שאין דבר טמא מחמת עצמו. כלומר, טומאה פנימית לא מטמאה.
לא כן אמר רבי יוחנן: כל הדברים טהורין כיון שחיתך רובן - כלומר, ברגע שהוא חותך אותם אז הם בעצם נפרדו ונטמאו. לאו כפרוש הוא יהא בו ויהא פסול. אם אתה אומר שיוצא נעשה טמא, אז כשחותכין אותו ואיך שהוא כמעט חתוך לגמרי אבל עדיין נוגע, אז במקום המגע יטמא ויפסול את השאר.
אמר רבי חנניה: במחתך כל שהוא ומשליך. פה מדובר שהוא חותך פחות פחות מכזית, זורק. אז אין רגע שבו יש כמות שמטמאה את השאר.
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת פסחים דף נ"ו. למדנו במשנה: מן האגף ולפנים כלפנים, ומן האגף לחוץ כלחוץ. אמר רבי אבא בשם רב יהודה: לא קידשו תחת האגוף שבירושלם. כלומר כל השערים מתחת המשקוף לא קידשו. מאי טעמא? אמר רבי ירמיה בשם רב שמואל בר רב יצחק: כדי שיהו מצורעין מגינין תחתיהן, בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. מותיב תו: לא קידשו תחת האגוף של הר הבית, כדי שיהו זבין מגינין תחתיהן, בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.
שואלת הגמרא מה הקשר? מצורע הרי אין לו איפה להגן, אז לכן יש סיבה לא לקדש את השערים. אבל זב הרי יש לו להגן — זב יש לו איכן להגן בכל ירושלם. אז למה לא קידשו את השער עצמו? נשאלת השאלה.
אמר רבי יוחנן בר מדייא בשם רבי פנחס: מן מה דאנן חמיי רבנן שלחין סנדליהון תחת האגוף של הר הבית. זאת אומרת שלא קידשו תחת האגוף של הר הבית. זה שרואים שמשאירים את הנעליים שמה, אז כנראה באמת לא קידשו. למה — אנחנו לא מבינים למה כן, מה הייתה הסיבה שלא קידשו, אבל בכל אופן, לפי התנהגות של חכמים רואים שבעצם לא קידשו.
ורב שאל לרבי חייה רבה: ירושלם מה הן - גגותיה? אמר לו: מן מה דמתלין מתלא פיסחא כזיתא והלילה מתבר אגרייא. מה שאמרו במשל, שהיו אוכלין פסח כזית ואומרים הלל מרוב השמחה, והגג נשבר. כלומר משהו שבעצם אכלו על הגגות. הדא אמרה: גגות ירושלם קודש.
אך אמרו רבי ירמיה, רבי מיישא ורבי שמואל בר רב יצחק בשם רב: גגות ירושלם חול. שואלת הגמרא: והא תנינן מן האגוף ולפנים כלפנים. לכאורה משמע כולל הגגות, כלומר כל מה שבתוך מהאגוף מהדלת בפנים - הכל נחשב כלפנים, ומן האגוף אל החוץ - כלחוץ. פתר לה בגג מבוצר לאויר חצר. כלומר מה שאמרנו שהגגות זה כלפנים, הכוונה לגגות שהם בגובה הרצפה - שיש לנו גגות שהם בעצם בגובה של חצר אחרת, אז הם מצטרפים לחצר.
עוד אמר רבי אחא בשם רבי חיננה: מאי דכתיב ויאבל חיל וחומה שורא ובר שורא. כלומר יש חומה גבוהה ויש חומה יותר נמוכה שבעצם היא משמשת לחיזוק של החומה הראשית, והיא הייתה נמוכה, והיא לפעמים הרבה פעמים בגובה החצרות עצמן. ועתה גמר תנן: החלונות ועובי החומה כלפנים. שואלת הגמרא: אם עובי החומה קידשו כל שכן חלון. אז למה צריך להגיד גם חלון? אמר רבי אחא: שעל גבי האגוף נצרכה - כי אמרנו שהשער, לפי הדעה שלא קידשו מתחת השערים, אז לכך נצרך, שאם יש חלון מעל הפתח - אף על גבי דתימר לא קידשו תחת האגוף של ירושלם, חלון שעל גבי האגוף קודש. כלומר אם יש חלון מעל השער אז הוא כן קודש.
ועתה גמר: תני בשם רבי יהודה: מחילות שתחת ההיכל חול וגגות ההיכל קודש. אמר רבי אימי בשם רבי שמעון בן לקיש: מתניתא אמרה כן - דתנן: מדורה היתה שם - במחילה תחת בית המוקד - ובית כסא של כבוד, וזה היה כבודו: מצאו נעול — יודע שיש שם אדם, פתוח — ידוע שאין שם אדם. עכשיו אתה רואה שאם עשו שם בית הכיסא כנראה שהמחילות לא התקדשו.
גמ': כתיב (שמות בא יב מו) לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה — אין לי אלא חוץ לבית, חוץ לחבורה מניין? תלמוד לומר לא תוציא חוצה. אמר °רבי יודה בר עילאי: מיכן ז_סח§שאם הוציא חוץ לחבורה שהוא מתחייב אפילו באותו בית. אמר רבי מנא° בן יונה אם אף ביוצא חוץ לחבורה מתחייב למה לא אמר קרייא הפסוק לא תוציא חוצה ולא היה אומר מן הבית ואנן אמרין אם חוץ לחבורה שהואהוא מתחייב לא כל שכן חוץ לבית ולמה אמרה התורה מן הבית? רבי אימי° אמי בן נתן בעי אימא ללמד למקרה שהוציא מחבורה לחבורה כשניבשניזיתיםבתיםלחייבו שתים משום לא תוציא מן הבית ומשום לא תוציא חוצה. נמנו על הפסח והוציא אחד כזית ממקום החבורה חייב הוציאו שנים שלשה מבני החבורה פטורין מפני שבני חבורתן ראוין להמשך אצלן אלא שהן עוברין בעשה וכ°רבי שמעון בן יוחאי אפילו בעשה אינן עוברין דתני כתיב (שמות בא יב ז) על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד ז_סט§שהפסח נאכל בשני מקומות יכול אף אוכליו יהו אוכלין אותו בשני מקומות תלמוד לומר (שמות בא יב מו) בבית אחד יאכל הא כיצד פסח נאכל בשני מקומות שמתחלק לשני חבורות, ואין אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות. °רבי שמעון בן יוחאי אומר אף אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות מה מקיים °רבי שמעון בן יוחאי בבית אחד יאכל שלא תהא חבורה מקצתה אוכלת בפנים ומקצתה אוכלת בחוץ שלא התירו אלא שכל החבורה תוכל בשני מקומות, אבל לא שמקצתה במקום אחד ומקצתה במקום אחר. יחיד אדם חשוב שהוציא כזית חוץ לחבורה מפני שבני חבורתו ראויים לימשך אצלו נפטר מלא תעשה. רבי חייה בר אבא° בעי למה לי כ°רבי שמעון בן יוחאי אפילו כרבנן מפנידכיוון שבני חבורתן ראויין לימשך אצלןאצלוהרי זה מקומם וכשםשנפטרו מלא תעשה אפילו בעשה לא יהו. תנן שמש שאכלןשאכל כזית והוא בצד התנור, אם היה פיקח — ממלא את כריסו ממנו. אם רצו לחלוק לו כבוד — באין ואוכלין עמו בצד התנור, ואם לאו — נותנין לו חלקו ואוכל במקומו. תמן אמרי ד°רבי יהודה בר עילאי היא דאמר°רבי יהודה בר עילאי פסח נאכל בשני חבורות אבל לא בשני מקומות אבל ל°רבי שמעון בן יוחאי היאשאמר שפסח נאכל בשני מקומות יכול השמש להמשיך לאכול אצל בני חבורתו ולא שמיעין דאמרדרבי הילא ורבי איסי°הילא רבי אסי ו°רבי אליעזר בן הורקנוס אמרו בשם רבי הושעיה°: הכל מודין בתחילה קדם שהתחילו לאכול שהן חולקין בסוף אחר שהתחילו לאכול שאינן חולקין מה פליגין בשהיו יושבין ואוכלין ופקעה עליהן הקורה באונס. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: עוקרין הן חלקן ואוכלין במקום אחר. ורבנן אמרין: אינן עוקרין את חלקן ואוכלין במקום אחר. אמררבי חייה בר אבא°ארבי יוסי בן חנינה° בעי מעתה המוציא מהבית אינו חייב עד שעה שיאכל שרק אז נקבע מקומו? כי אתא שמואל° בר אבא בר אבא ורבי אבהו°אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: המוציא אינו חייב עד שעה שיאכל את מה שהוציא. אמר רבי זעירא°: ותניי תמן יחיד שהוציא כזית חוץ לחבורה חייב ולא פסל עצמו מפנימבני חבורתו הדא אמרה שחייב על ההוצאה אפילו לא אכל דאין תימר דווקא אכל למה לי לא פסל עצמו מבני חבורתו הרי אכל במקום אחר. אמר רבי יוסה° אסי לעולם אפילו אכל לא פסל עצמו מבני חבורה דכיון שהוציאו פסלו לכן אפילו אכל דבר פסול אכל ויידא אמר דא שאם הוציא הבשר נפסל? דתנןז_ע§יש שובר אחר שובר ז_עא§ואין מוציא אחר מוציא כנראה הסיבה או הדא אמרהשכיוון שהוציאו פסלו ולכן פטור על הוצאה שניה. אומי אמר שאין מוציא אחר מוציא כיוון שנפסל בהוצאה של ראשוןאולי הדא אמרה שהמוציא אינו חייב עד שעה שיאכל את מה שהוציא לכן אין מציאות שיתחייבו שני אנשים. פשיטא דא מילתא ז_עב§התחילו אלו לאכול ונטמאו אלו זכו טהורין בחלקן של טמאין ולא עוד אלא אפילו התחילו אלולאכול ונטמאו הן האוכלים זכו טהורין שעדין לא התחילו לאכול בחלקן של טמאין אבל התחילו אלו ואלו ונטמא אחד מהן לא זכו טהורין בחלקן של טמאין מאחר שכשהיו אוכלים כל אחד עסוק באוכל שלו ומסיח דעתו ממה שאצל חברו. וכשעזבו הטמאים את השלחן, המנות שלהם נפסלו בהסח הדעת. יחיד מפשיט ידו בכל הבית שכל הבית מקומו ואין חבורה מפשטת ידה בכל הבית והאכהאדתנינן שתי חבורות אוכלות בשני מקומות בבית אחד לא אמר אלא שתים הא אחת לא תאכל בשני מקומות והא תנינן המיחם באמצע והשמש קופץ את פיו ואם ליחיד כל הבית מקומו למה השמש לא יכול לאכל בכל מקום שמש אינו כיחיד אלא כחלק מהחבורה ומקום שהשמש מוכיח עליו ששם הניח כליו שם הוא חבורתו. והא תנינן הכלה הופכת פניה ואוכלת והרי זה נראה כאוכלת בשני חבורות ולמה לא אסרו? אמר רבי חייה בר אבא°: מפני הבושה הקלו עליה.
אמר רבי יוסה: וכי צואה טומאה והלא אינה אלא נקיות. כי צואה זה לא טמא, זה רק עניין של נקיות - אז שום ראיה שהמחילות לא התקדשו. ויידא אמר דא - באמת שהמחילות לא התקדשו - מדתנן: כהן שראה קרי בלילה יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה. כלומר הייתה מחילה, אז הוא הולך דרך המחילה, ונרות דולקין מיכן ומיכן, עד שהוא מגיע לבית הטבילה. עכשיו, אם המחילה התקדשה - אם קודש הוא ילך לו בקצרה אפילו למעלה. מה זה משנה, אם גם למטה וגם במחילות זה קודש, אז אין הבדל בין למעלה למטה, אז שייך ללכת בדרך הכי קצרה אפילו למעלה.
עכשיו המשנה: שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד. אלו הופכין פניהן ואוכלין ואלו הופכין פניהן אילך ואוכלין. שלא יראה שהם אוכלים כאילו כל אחד אוכל מהשני. והמיחם באמצע, וכשהשמש עומד למזוג — קופץ את פיו ומחזיר את פניו. הוא הולך תמיד עם הפנים כלפי החבורה שאיתה עיקר האכילה שלו, עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל, והכלה הופכת את פניה ואוכלת. כלומר הכלה התירו אפילו להפנות את פניה לכיוון החבורה השנייה.
עונה הגמרא: כתיב לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה — אין לי אלא חוץ לבית, חוץ לחבורה מניין? תלמוד לומר לא תוציא חוצה. אמר רבי יודה: מיכן שאם הוציא חוץ לחבורה שהוא מתחייב, למרות שזה אפילו באותו בית. אמר רבי מנא: אם אפילו ביוצא חוץ לחבורה הוא מתחייב, אז למה לי הפסוק לא תוציא חוצה? הוא לא צריך להגיד מן הבית, מספיק שיאמר חוצה. אם חוץ לחבורה מתחייב לא כל שכן חוץ לבית? אז למה התורה אמרה מן הבית?
בעי רבי אימי: הוציא מחבורה לחבורה חייב שתים משום לא תוציא מן הבית ומשום לא תוציא חוצה. אולי אתה יכול להגיד שזה בעצם בא ללמד שאם היו שתי חבורות כל אחת בבית אחר, והוא הוציא מחבורה לחבורה השנייה בבית השני, אז הוא מתחייב שתיים - גם בגלל שהוציא מהחבורה שלו לחבורה אחרת, וגם בגלל שהוציא מהבית שלו לבית אחר.
עונה הגמרא: נמנו על הפסח הוציא אחד כזית חייב. אבל אם הוציאו שנים שלשה פטורין מפני שבני חבורתן ראוין להמשך אצלן אלא שהן עוברין בעשה. מה קוראים על העשה - על הפסוק על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, צריך לבוא במקום אחד. אז אם הם הולכים לחבורה השנייה, יוצרים חבורה אחרת, אז הם עוברים בעשה אבל לאו אין פה, כיוון שהם ראויים להיות חבורה והאחרים ראויים לבוא אחריהם.
רבי שמעון אפילו בעשה אינן עוברין. דתני: על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהפסח נאכל בשני מקומות. כתוב ברבים, מלמד שהפסח נאכל בשני מקומות, מאותו פסח. יכול אף אוכליו יהו אוכלין אותו בשני מקומות. כלומר שהם יכולים לעבור מבית לבית. תלמוד לומר בבית אחד יאכל הא כיצד פסח נאכל בשני מקומות ואין אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות. כל חבורה אוכלת במקומה.
רבי שמעון אומר אף אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות. שואלת הגמרא, אם כך מה מקיים רבי שמעון בבית אחד יאכל שלא תהא חבורה מקצתה אוכלת בפנים ומקצתה אוכלת בחוץ. כלומר לא שיתירו אלא שכל החבורה תאכל בשני מקומות - הם יכולים כולם ללכת למקום אחר, אבל לא שמקצת תאכל במקום אחד ומקצת במקום אחר.
יחיד שהוציא כזית חוץ לחבורה מפני שבני חבורתו ראויים לימשך אצלו נפטר מלא תעשה. כלומר אדם חשוב שהוציא כזית חוץ לחבורה - מסתמא רוב החבורה תרצה להיות איתו, אז הוא נפטר מלא תעשה.
רבי חייה בר אבא בעי: למה לי כרבי שמעון אפילו כרבנן שבני חבורתן ראויין לימשך נפטרו מלא תעשה אפילו בעשה לא יהו. כלומר אם יש לנו שנים שלושה שיצאו, לקחו חלק מהפסח שלהם - כיוון שאמרנו שהחבורה ראויה להצטרף אליהם, אז למה שיהיה עשה? כיוון שהחבורה ראויים להצטרף אליהם, אז אפילו עשה אין פה.
עוד למדנו במשנה: שמש כזית והוא בצד התנור, אם היה פיקח — ממלא את כריסו ממנו. הרי לאכול במקום שלו של החבורה הוא לא יכול, כי קבעו לו מקום אחר, אז אם הוא פיקח יאכל שם בתנור, ימלא כרסו. ואם רצו לחלוק לו כבוד — באין ואוכלין עמו בצד התנור, ואם לאו — נותנין לו חלקו ואוכל במקומו.
