ירושלמי פסחים ז ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< | ירושלמי · מסכת פסחים · פרק ז · הלכה ד | >>

הקטע המקביל ב: משנה · ירושלמי · בבלי


מתניתין

חמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה העומר ושתי הלחם ולשחם הפנים וזבחי שלמי ציבור ושעירי ראשי חדשים הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחילתו אלא לאכילה

גמרא

וכל קרבנות ציבור אינן באין בטומאה לא אתא אלא מימיר לך אע"פ שהן באין בטומאה אינן נאכלין בטומאה בין כמאן דאמר הלחם עיקר בין כמאן דאמר כבשים עיקר ארבעה אנון תנייה חש לון ותניתון חמשה אית תניי תני כלהום למדין מן הפסח אית תניי תני כל א' ואחד למד במקומו מאן דאמר כולהון למידין מן הפסח מה מועדו שנאמר בפסח דוחה את הטומאה אף מועדו שאמר בכולן דוחה את הטומאה מ"ד כל אחד ואחד למד ממקומו מנין ליה ואתיא כהדא דתני רבי אומר מה ת"ל (ויקרא כד) וידבר משה את מועדי ה' לפי שלא למדנו אלא על הפסח והתמיד שידחו את השבת שנאמר בהם במועדו שאר כל קרבנות ציבור מניין ת"ל (במדבר כט) אלה תעשו לה' במועדיכם לעומר ולקרב עמו ולשתי הלחם ולקרב עמהן לא שמענו וכשהוא אומר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל קבען חובה שכולם יבואו בטומאה וכשם שהן באין בטומאה כך יהוא נאכלין בטומאה גזירת הכתוב הוא (ויקרא ז) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל יאמר אף בפסח כן שנייה היא שלא בא מתחילתו אלא לאכילה