ביאור:חזון הצמחונות והשלום

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

קיצור דרך: beur_chazon_zimchonut

א.[עריכה]

יש ענף עקרי אחד של התקדמות האנושיות היותר גבוה, שהוא עומד כעת, לפי מצב הקולתורא תרבות (culture) הנוכחית, רק במצב חלום נעים של איזה אידיאליסטים יותר קיצוניים, והיא שאיפה מוסרית טבעית לרגש היושר האנושי, "שימת עין למשפטם של בעלי חיים במלא המובן".

הפילוספיות האכזריות ביותר, אותן שפקרו גבוהה גבוהה, ע"פ השקפתם על המוסר האנושי מנקודת הפילוסופיה הכללית, החליקו גרמו ע"י דברי חלקות (משכו בלשונם) לאדם, כל אחד ע"פ דרכו, לחנוק בקרבו לגמרי את רגש היושר בנוגע לבע"ח. אמנם לא הספיקו ולא יספיקו עם כל התחכמותם, לשנות את טבע הצדק הטבעי, אשר נטע יוצר האדם בקרבו. ואע"פ שביחס לבעה"ח הוא דומה ממש לזיק של גחלת כהה ועמומה הטמונה תחת גל אפר גדול מאד, מכל מקום אי אפשר להם להכחיש את המוחש בכל לב רגש, כי חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו.

וחז"ל לא התחכמו כאותה ההתחכמות הפילוסופית, ויספרו לנו שרבינו הקדוש נענש ביסורין (בבא מציעא פה א), מפני שאמר לעגלא המובל לבי טבחא לבית המטבחיים, לשחיטה דערק תותי כנפיה שהתחבא תחת בגדו: "זיל לך, לכך נוצרת", ורפואתו גם כן היתה ע"י מעשה, ברחמו על הני בני כרכושתא אותם גורי חולדה. הנה לא עשו כמעשה הפילוסופים, לעשות חושך לאור, כדי להתפשר עם החיים המעשיים, מפני שאי אפשר כלל לצייר שאדון כל המעשים המרחם על בריותיו, ברוך הוא, ישים חק נצחי כזה בבריאתו הטובה מאד, שאי אפשר יהיה למין האנושי להתקיים כי אם בעכרו את רגש מוסרו ע"י שפך דם, יהיה גם גם אם מדובר ב- דם בע"ח.

אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות, שהרדיה האמורה בתורה (בראשית א כו): "וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" איננה מכוונת לרדיה של מושל עריץ המתעמר בעמו ועבדיו רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו; חלילה לחֹק עבדות מכוער כזה שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ד', הטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, שאמר (תהלים פט ג): "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה". וביותר, שכבר העידה תורה, שפעם אחת התאוששה האנושות בכללה להתנשא אל מצב המוסר הרם הזה, כפירושם של חז"ל (סנהדרין נט ב) בכתובים לגבי הפסוקים המוכיחים שאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה (בראשית א כט): "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה". רק אחר שבאו בני נח, אחרי המבול, הוא שהותרה להם (בראשית ט ג): "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל". ומעתה, האפשר הוא לצייר שתהיה נאבדת לנצח טובה מוסרית רבת ערך שכבר היתה במציאות נחלה לאנושות? על אלה וכיוצא באלה נאמר (איוב לו ג): "אֶשָּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק, וּלְפֹעֲלִי אֶתֵּן צֶדֶק". העתיד הוא ירחיב צעדינו ויוציאנו מן השאלה המסובכת הזאת.

ב.[עריכה]

בפרטן של בני אדם, יפה פירש החסיד רבינו בחיי בחובת הלבבות, שיסוד המוסר בנוי על יסודן של שתי הערות התעוררויות, דברים המביאים לידי מעשה: הערת התורה והערת השכל המוסר הטבעי, המצפון, והערת התורה מביאה להערה השכלית, שכשהיא משתלמת באדם הוא מוסיף על ידה ללכת באורח צדקה גבוה ונעלה, ותכליתה של הערת התורה היא גם כן להביא את האדם לההערה השכלית השלמה.

כמשפט פרטי בני אדם, כן הוא גם כן משפט הכלל, אלא שדרך הפרטים האנשים הפרטיים, האינדיבידואל קצרה וישרה, ודרך הכלל ארוכה וסבוכה.

התורה הכינה את ההערה התורית כפי אותה המדה הראויה לאדם, בשיקול דעתו של אל דעות נותן התורה ברוך הוא, באופן שבכללו יבוא האדם גם על ידה לההערה השכלית, כשיהיה בכללו כולו ראוי לה. ואותה ההערה השכלית שהיא בעת ירידת הרוח בתקופה בה המוסר הטבעי לא גבוה נחלה רק לחלק קטן מבני האדם, מחסידים וחכמים נשאים שבהם נשגבים מכלל בני האדם - תהיה דרך הרבים כשיתקיים מה שכתוב (ישעיהו נד יג): "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהוָה", ו"נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה" (ירמיהו לא לב). אלא שאנו צריכים להסתכל על אותם הרשמים שהניחה תורה, שעל ידם יחזור המאור האלהי השכלי לבא. מובן הדבר שאין אנו יכולים כלל לקבוע זמנים לאותה ההתנשאות, והיא מונחת באותה התיבה הרחבה שכוללת תכונות שונות נעלות זו מזו, היא תיבת "לעתיד לבא" שכוללת גם כן בחלקיה "ביאת המשיח" "ותחיית המתים". לא על הזמנים ותארם תיאור מדויק שלהם, מתי ואיך וכו' אנו דנים, כי אם על הרשמים שהניחה תורה שאנו מוצאים בהם מהלך האידאלים הדרכה שיש לה מטרה להגיע לאידיאל נישגב בעתיד.

ג.[עריכה]

בבֹא היתר התורה לאכילת בשר, אחרי קדושת המצות במתן תורה, האריכה בהצעת הדברים (דברים יב כ): "וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי תְאַוֶּה נַפְשְךָ לֶאֱכֹל בָּשָֹר, בְּכָל אַוַּת נַפְשְךָ תֹּאכַל בָּשָׂר". יש כאן גערת-חכם נסתרת הטפת מוסר נסתרת המיועדת לחכמים שיבינו את הרמז והערה גבולית ??.

כלומר, כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר בע"ח, כמו שכבר אתה קץ מבשר אדם מלאכול בשר אדם (קניבליזם), שעל כן לא הוצרכה תורה לכתוב עליו איסור מפורש, שאין האדם צריך אזהרה על מה שקנה לו כבר מושג טבעי בזה, שזהו כמפורש, שבבֹא התור של מצב המוסרי האנושי לשקץ בשר בע"ח, מפני הגעל המוסרי שיש בו, הלא אז לא תאוה כלל נפשך לאכול בשר ולא תאכל, שהרי "דברי תורה נדרשים מכלל לאו הן ומכלל הן לאו מתוך ה"הן", התורה התירה בשר כי אתה תאב לבשר, אפשר ללמוד את ה"לאו", שכשתיגעל מבשר, אסור יהיה לך לאכול בשר" (ספרי ורש"י דברים יא כא).

וחז"ל העירו שאכילת בשר הותרה בהיתר של קושי, ואמרו (פסחים מט ב): "עם הארץ אסור לאכול בשר" (ויקרא יא מו): "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף" - "כל העוסק בתורה, מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה, אסור לאכול בשר בהמה ועוף". כלומר: ההכרח של חליפת כח התחדשות הכח (מלשון "וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ" - ישעיהו מ לא) לעבודה שכלית, שממנה ועל ידה ישתלם האדם, שהוא הכח הפועל בעליית היצורים גם כן, הוא עוסק בתורת "הבהמה והעוף" גם כן. כאשר יגמרו היחושים היחסים הפנימיים של המוסר של לעתיד-לבוא לעומת המוסר העכשווי תצא לאור הפעולה, גם אלה בעה"ח שבנתיים אנחנו אוכלים אותם צריכים לשלם את מס המעבר מעולם לא מוסרי לעולם מוסרי מתוקן כי גם האדם הרבה לשלם מסים רבים. על מזבח ההשתלמות של האנושיות הכללית נזבחו זבחי אדם רבים עצומים מאד, אך העתיד הנהדר הוא ימחה את כל הדמעות, "וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" (ישעיהו כה ח).

ד.[עריכה]

אמנם אחרי הרפיון האנושי החולשה הפיזית שנהייתה מזמן המבול, שנתקצרו שנותיהם, וניהיו חלשים יותר גופנית ולכן נצרכו לאכול בשר, הנמשך הנגרם גם כן מנפילתו המוסרית, ראוי לאכול בשר. אם כן אותו ההיתר שיצא אחר המבול להתיר בשר לאכילה, כבר הוכן שמצד ההערה השכלית הגנוזה בעמקי תורה לא יהיה נוהג בפועל לעד ולעולם, כי איך אפשר למצב מוסר נכבד ונאור שיהיה חולף כולו ומתבטל אחרי שכבר היה נוהג? אלא שראתה החכמה האלהית שהאדם נפל ממצבו המוסרי, ועד שיעלה במעלה זו, שיתנער ויבא לההכרה המוסרית האמתית, עד העת המאושרה והנאורה ההיא, אין אותה המעלה המוסרית של הכרת משפטם של בע"ח ראויה לו כלל.

וכמשפט כל מי שקופץ ליטול את השם להתכבד בכבוד לא לו, (על פי ברכות פרק ב משנה ח), להתחסד במדת חסידות הבלתי הולמתו, שאינה מביאה לו כי אם ערבוביא בדעותיו והליכות חייו, כן הוא משפט האדם בכללו האנושות בכללה (לדוגמא, כפי שהתנהגו דור המבול), שנפל לדיוטא לדרגה התחתונה של שפלות המוסר עד כדי שליטת האדם באדם לרע לו, ועד כדי ההשפלה היותר נוראה שכמוסר העצמי: "נִתְעָב וְנֶאֱלָח, אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה" (איוב טו טז). כמה מגוחך הדבר, אם עם כל עוד בזמן ש- טומאתו בו, יפשוט טלפיו יציג את כפותיו כחזיר שמציג את פרסותיו השסועות כאומר "טהור אני" למרות שאיננו מעלה גרה (בראשית רבה ס"ה א) ויפנה לו לדרך צדקה הרחוקה הקיצונית, להתחסד עם בע"ח, כאילו כבר גמר כל חשבונותיו עם בני אדם הברואים בצלם אלקים. כאילו כבר העמיד הכל על נכון, כבר העביר את שלטון הרשעה והשקר, שנאת עמים וקנאת לאומים, איבת גזעים ומריבת משפחות, המביאה להפיל חללים רבים ולשפך נחלי דמים - כאילו כל אלה כבר אפסו מן הארץ, עד שאין לה לאותה חסידה ההתחסדות "האנושית" במה להצטדק כי אם לפנות להעמיד על נכון מוסרה בדרך בע"ח...

על כן אין זאת המעלה הוגנת לו לאדם כלל, כל זמן שפלותו, חוץ ממה וזה מלבד סיבה נוספת והיא שאין להעמיס יותר מפני הערך של אפשרות הסבל יכולת לשאת של כח המוסר האנושי המצפון שמכתיב דרישות מוסריות כשהוא בחולשתו.

אין ספק בדבר שאלו היה איסור הריגת בע"ח מפורסם פרסום דתי ומוסרי, מצד הרגש הטהור של הצדק האלהי הראוי להתפשט על כל היצורים עד כדי להכיר קדושה של מתנות אלהים בכל חיי החיים, בכל האנושות כולה, לעת עתה שאין מצב המוסרי מתוקן כלל ורוח הטומאה טרם עבר מן הארץ - אין ספק שהיה הדבר גורם תקלות רבות. התאוה הבהמית לאכל בשר, כשהיתה מתגברת, לא היתה אז מבחנת מבחינה בין בשר אדם לבהמה, כיון שעל כל פנים גם את נפש הבהמה היה קובע בדרך איסור והפרת חק, וחזון מאד נפרץ היה אז הריגת וזביחת בני אדם כדי לאכול את בשרם. אכילת בשר אדם היה כל כך טבעי, עד שלא היה בשום אופן מוצא את אותו הגיעול הטבעי שהאנושיות המתוקנת מוצאת בו עכשיו, בשעה שנפרץ פרץ שנפער פער רחב בין האדם לבהמה, בערך חייהם ושיווים,

וכל זמן שאין עשות הטוב והצדק ערוכה בלבו של אדם במערכה טבעית,
כל זמן שדעת אלהים האמתית לעשות "חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ" (ירמיהו ט כג) איננה כתובה על לוח לבו של האדם בכללו,
כל זמן שהאדם צריך למלמדים מן החוץ על חובת המוסר והיושר האנושי,

צריך הוא גם כן לסייגים ולשמירות רבים, שלא יתקלקלו אצלו סדרי הנהגתו, עד שיהיה מוכשר לקבל את ההדרכה הרצויה,

ולפעמים צריך גם כן לותר על חלק רשום מהותי מדרכי המוסר, כדי שתהיה הותרנות ההיא מכשרת את האדם למדתו היותר גבוהה, ואז גם אותו הויתור קדוש ונשגב הוא,

ואי אפשר לשקול הדברים כי אם בדעתו של אל דעות, בשקל בשקילת הדעת האלהית המקפת והכוללת כל: "אֲנִי יְהוָה רִאשׁוֹן, וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא, קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ" (ישעיהו מא ד בסדר מילים שונה). שאלו הקדמנו מה שראוי לאחר, אז אבדנו את הכל.

הרבה דעות כוזבות, המשוטטות בעולם ומעבירות רבים על דעתם ועל דעת קונם, לא באו כי אם מסִבּת השאיפה הנפרזה שלא תדע עת וזמן לכל חפץ, ואין לה מעצור וגבול. ובאין די שֵׂכֵל להגיע להחכמה הצפונה באמונה טהורה, לדעת כחה של התורה האלהית, בין בדחיפתה את האנושות למעלה היותר רמה, בין בהחזיקה בידה לנהלה להוליך אותה לאִטה לפי כחה, "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם, בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה" (הושע יא ד).

ה.[עריכה]

אחרי שמוסריותו של אדם עודֵנה תלויה ברפיון עדיין תלויה באופן רפוי, חלש, אהבת עצמו הבהמית עלולה להתגבר עליו באין גבול, עד להשחית את כל חֹקי הצדק והיושר, עד שכל הוד המוסר יהיה לו למשחק לשחוק (צחוק) - מובן הדבר שצריך הוא למצא את עצמו עומד בספירה בסביבה היקפית מרוחקת מחברת בעה"ח השפלים, מרחק עצום ועמוק, שלא ירגיש את עצמו שהוא כאחד מהם, שאז ירשימו עליו הדרכים הבהמיים שלהם להוריד רוחו אל עמק עכור של הבע"ח, שאין להם בעולמם כי אם מושגי הנטיות החושיות הטבעיות בכל צמצומם והגבלתם המגושמת.

ואלו היתה חובת המישרים חובת הצדק והיושר נהוגה וערוכה נגד כלפי בע"ח כשם שהיא נוהגת בין אדם לחבירו, היתה עוצרת הרבה בעד אותה התרוממות הרוח של הזקיפה האנושית הגאווה של המין האנושי, שהוא נעלה מיתר בעלי החיים והדעות הטובות שנתרשמו יפה על ידה שנוצר בנו רושם חיובי בזכותה, שהיה מאד צריך אליה האדם להתנשא על ידה משפלות דרכי יתר בעה"ח שכל עולמם היא קיבתם והנאותיהם החומריות בלבד, ועלול היה אז ביותר להשכיח ממנו יתרונו האנושי להיות נחשב כבהמות שדי השדה (כך למשל בתהלים ח ח) , וההרשמה החוקית והרושם שהיה יכול להיווצר על ידי חקיקה של חובת היושר המוטלת על האדם נגד בעה"ח, היתה עושה רושם הפכי מאד מתכליתו - סוף פעולתה היתה השפלת האדם אל ערך שפלות בע"ח.

לא נוכל לצייר לנו איך היה הדבר פועל על שלמי המושלמים בקרב בני האדם, המצויינים שבדורות, אחרי שגם מסופק הדבר אם הרוח האנושי הנשפל על ידי ההתערבות הבוסרית עם בע"ח, היה כלל מוכשר בכלל מסוגל אז להוציא מקרבו גאוני רוח. אבל כמה היה פועל להשפלת הכלל, ההמון, זה מצוייר יפה, ומובן בשכל, שהיה מאד מוריד את כל הערך המוסרי שלהם.

אם הפתגם הקדוש והנעלה "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין" (תהלים לב ט) לא היתה לו אותה הטבעיות אותה הבנה טבעית שיש לו עתה, לא נוכל לדעת מה נביא לנו תמורתו בתור זיין כלי, אמצעי מוסרי ללמד לאנוש בינה, להתנשא מדרכי בע"ח השקועים רק בחוג בתחום, באיזור הגוף ותביעותיו, לאדם ההמוני המוותר על כבוד נפשו מפני רצונו הגס, וחפץ יותר להשפל לדרכי הבהמות, כדי להפטר מחשבונות רבים מוסריים, למען יוכל להנות הנאות גסות מורגשות לפי שעה, דזילן ליה, שכיחן ליה שהם קלות להשגה, ומצויות לו. על כן אין לשער כמה טובה השפיעה הדעה האלהית שנִתקה את האדם מן הבהמה מכל יחש. וכל זה היה צריך להגמר להלמד (כמו "ואידך זיל גמור") על ידי הפטור שפטרתו תורה מהרבה חובות מוסריים בנוגע להם, והתירה לו להפיק חפצו גם באבוד חייהם בהריגתם (של בעלי החיים), למען על ידי זה יכיר עמוק מאד את יתרונו עליהם, כדי שתתרומם נפשו אל השאיפות הרמות המוסריות הבאות בטבען בהתרוממות הרוח האנושי על ידי קדושת המעשים והמדות התרומיות הבסיסיות, הראשוניות, עד שסוף כל סוף תנצח האמת המוסרית המוחלטת, דעת אלהים בארץ באמת, עד שלא יהיה עוד צורך לאדם בשום ויתור מוסרי, ויהיה אפשר לעולם לעמוד במדת הדין כמו שעלה במחשבה להבראות כפי שה' תיכנן בהתחלה (מידת הדין מתבטאת במילה "אלהים" - ראה רש"י על בראשית א א), בראשית ברא "אלהים"...

ו.[עריכה]

אף גם זאת ישנה סיבה אחרת לכך שבשלב זה מותר לאכול בשר, לו היו חובות המוסר נוהגים בשפע בין האדם לבע"ח, גם בזמן העדר השלמות המוסרית, היו גורמים רעות רבות ועכוב התפתחות למוסר האנושי גם מצד אחר. כי הנה רגש הטוב והיושר שבאדם מבקש את תפקידו דורש מהאדם למלא את תפקידו, להקשיב למצפון, והוא הדופק גם כן לפעמים על דלתי לב רשעי ארץ, ומכריחם לבקש במה להשקיט את רעבון הצדק הטבעי שלהם, יסוד כח התשוקה שהיא מעמדת את העולם, ולפעמים תמצא רשע עריץ בוחר לו ענין מוסרי, ושש לעשות צדק כדי להשקיט בזה מוסר כליותיו והנֹחם החרטה הטבעי המפעם בקרבו.

ואם ההתחסדות עם בע"ח היתה מפורסמת לחפץ של צדקה קבועה במין האנושי, וזאת היתה בהכרח באה עם סידור החיובים המוסריים נגדם, אפילו אם היו רק באופן שלילי של המנעות, של אי עשיה (כגון איסור הריגתם ואכילתם), אז היינו פוגשים המון גדול של רשעי תבל, המשחרים לטרף כזאבי ערב כמו זאבים היוצאים לציד בשעות הערב (על פי צפניה ג ג), זובחי אדם באין חמלה, ומוסר כליותיהם, כשהיה מעיק להם, היו ממלאים ברווחה ע"י חסידות עם בע"ח, שאין ביחשם ביחס של החיות אליהם אותן הסבות הגורמות לפשעים של שלטון האדם באדם לרע לו, הבאות לרוב מסיבת שנאת קנאה וכיוצא בהם, שהרי בעה"ח אינם משיגים את גבול מחיתם, כבודם ותאותיהם של רעי אדם הללו.

חכמת האדם להרע היתה מוצאת כאן כר נרחב לסכסך את הרעות ??, והבִּקֹרת שהיא מבקרת מומין כשהיתה מצגת את הכללים שתמצא באדם מה שאין דוגמתם בבע"ח כלל, היתה מחזקת ידי מרעים כאלה, ואין ערוך אין גבול, אי אפשר להעריך (ע"פ תהלים מ ו) לכל המהומה, המגערת והמצוקה, ענוי הדין ועיוות המשפט, שהיו יוצאים לרגלי הסכמות מפורסמות כאלה.

על כן ראתה ההסכמה האלהית, שרק היא יכולה לסול מסילות בקרב כליות ולב, לנתק את פתיל החבור בין האדם לבע"ח, למען יתרכז מרכז המוסרי האנושי בטובתו המיוחדת; ואז, רק אז, יצליח להביא לו את אֹשרו בקץ הימים. ובבא האנושות למטרת אֹשרה וחופשה השלם, בבאה עד מרום פסגת ההשלמה של דעת אלהים צרופה מזוקקת, אל קדושת החיים המלאים בצביונם, אז יגיע תור "הערת השכל התעוררות המוסר הטבעי, ראה לעיל פסקה ב" שהוא בבנין נוסד על יסוד "הערת התורה" שקדמתה לכלל האנושיות, ויכיר אז האדם את יחשו אל חבריו ביצירה אל מי שנוצרו יחד איתו בבריאת העולם, בעה"ח כולם, איך הוא ראוי להיות מצד המוסר הטהור, שאיננו נזקק עוד לויתורים של דוחק, לצירוף של מדת הרחמים עם מדת הדין ביחש אליו הפרטי, לויתורים שלא דברה בהם תורה אלא כנגד יצה"ר, כי אם ללכת באורח בדרך טוב מוחלט, "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ" (הושע ב כ).

ז. טעם שביתת בהמה בשבת[עריכה]

תורתנו הקדושה נקראת "תורה" - שמה מוכיח עליה, כי מהותה להורות אותנו דרך החיים והטוב, על כן גם החלק הסיפורי שבה כולו הוא לתכלית הוראת דרכי החיים לנו ולצורך רישומם, ביחש להעתיד היותר טוב ויותר שלם, כפי המדה היותר עליונה ושלמה הידועה לאדון כל המעשים נותן התורה יתברך. וכשם שעל כלל המצות אמרו חז"ל (משלי ל ה): "אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה" "וכי מה איכפת ליה להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף? הא לא ניתנו המצות כי אם לצרף לזקק, לגבש בהם את הבריות" (תנחומא שמיני ז), היינו להכשירן ולהעלותן אל מדת המוסר היותר רוממה המוכנת להן לעתיד לבא - כן סיפור מעשי בראשית כולם צריכים שיובנו לתכלית "צירוף הבריות" והכשרת דרך החיים.

הידיעה האלהית המודדת בקו מדתה בסרגל שלה מערכי לב איש את מחשבותיו של האדם (על פי משלי טז א), רק היא יודעת את הצורך שיש לאומה הישראלית, לפי מדתה, כשרונה ומעמדיה השונים, אל שביתת השבת ואל כל הדרת קדושתו. לפיכך הכינה את כל הסיבות, המדעיות, המעשיות והמוסריות, להוציא על ידן אל הפועל את שלימות המתנה הטובה הזאת השבת (על פי הגמרא במסכת בביצה המספרת: "אמר לו הקב"ה למשה: משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיע אותם") (ביצה טז א) שיש לו לצור העולמים, אלוה כל הנפשות, בבית גנזיו, ושבת שמה, על כן התגלתה הידיעה האלהית במעשה בראשית, בידיעה היותר שלמה ומכוונת, בנבואה היותר עליונה של אדון הנביאים בתורת אמת, בבריאת ששת הימים ומנוחת שביעי, אף על פי שאמרו חכמים: "להגיד כח מעשי בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם הכתוב 'בראשית ברא אלהים'"; אף על פי שלא הותחל כלל הסיפור מראשית הויית המציאות הרחוק, ואמרו ז"ל: "מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן" (בראשית רבה ג) ו"שהיה בונה עולמות ומחריבן בונה עולמות ומחריבן, ואמר: דין הניין אלו טובים לי, ויתהון ואותן לא הניין לי", כל אלה הם ידיעות מדעיות לבדן, חקירות ועיונים הנותנים חומר לשכל להתגדר בהם, אבל מה שעליו יוסד בנין העולם, מה שיהיה ראוי לבנות עליו היסוד המוסרי, שירומם גוי עדי עד, הוא רק אותו הצד של הבריאה שאפשר היה לספרו בסיפור אלהי, בבריאת ששת ימים ומנוחת שביעי, שרק ממקור אורה זה תצא לנו קדושת השבת כולה בהדרה, מחוברת אל ההשכלה הכללית היותר רמה של דעת אלהים, ומגעת עד הרגש היותר נכבד של המוסר המעשי, בשביתת הבהמות והעבדים, המאגדת את היסוד המוסרי של המציאות הכללי עם המוסד הנעלה של לאומיות ישראל הפרטית. במעשה בראשית ויציאת מצרים, "זכרון למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים", הנתקת האדם מן החי שהוצרכה כדי להכין את היסוד למוסריות האנושית, לסול את מסילתה.

בזמן המעבר, "בימי הביניים", צריכה היא גם כן לציור פעלי לתיאור מעשי במעשה בראשית, הנה הביא יוצר כל לאדם את כל החיה וכל הבהמה לקרא להם שמות (בראשית ב כ) "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", מזה נראה שהיה אמנם צעד אלהי גם כן לִתֵן לאדם איזה יחש וחיבור אל יתר בע"ח, שהרי לא על מַגָּן לחינם (כמו "אסיא דמגן" בבבא קמא פה א) בִּקש בהם בקרב החיות עזר כנגדו, אלא שבקש ולא מצא, אבל הבקשה הלא היא מחשבה אלהית, שאי אפשר שתתבטל מכל מובן, והתוך התמציתי ממנה שהוא יסוד הכונה, מוכרח הוא שיתקיים בסוף מעשה, באיזה מובן יחושי, ואמרו חכמינו ז"ל: "זֹאת הַפַּעַם - מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה" (יבמות סג א), הגדילו את היחש המוסרי, מובן ההתחתנות, שזהו עיקר הרצון בסיפור התורה - על כלל החיים.

אמנם נכון היה מצד השלמות האלהית שסופה לצאת לאורה, שסוף כל סוף יכסוף האדם להשלמות המוסרית העליונה, ויתבע מעצמו חובתו ורגש אחוותו ביחש להיצורים כולם, החיים היודעים ומרגישים שהם נהנים מאור החיים, שהם חבריו ביצירה ובחיים, בעוררו רגש היחש שביניהם, אמנם מצד האדם, "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" בהם, האדם איננו מסוגל לסגל לו את אנושיותו אם יאבה לצייר אצלו, גם במעמד המעבר המוסרי, שיש עמו חבור וצירוף של אחוה עם בע"ח השפלים ממנו במדרגה.

למטרה זאת הִנתק מהם הוא נותק מבעלי החיים, ובתרדמה ניתן לו שיתופו הזוגי, חברתו ואשת בריתו, גם כן נפרדת מהם ונבדלת מכל בע"ח חביריו, רק עצם מעצמיו ובשר מבשרו. ולהשלמת היסוד, הנה השיתוף הקטן שהיה לו לאדם עם יתר החי, עם הערום והיותר נשלם שבהם אז עם הנחש, שהיה אז (לפני שנענש) החיה הכי חכמה ומושלמת, גרם לנפילה המוסרית הכללית של האדם, עד שבדרך הרפואה הוכרח הדבר, לשום איבה בין הגזעים, לרחק ולא לקרב "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ" (בראשית ג טו) ירידה לצורך עליה, כך הוא הסגנון הנאה, לדברי אלהים חיים, שהם דברים חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים.

ח. מצוות כיסוי דם[עריכה]

להכשיר את הרושם של התוצאה המוסרית באחרית הימים, להשאיר חלונות שבעדם תחדור האורה של הערת השכל התעוררות המוסר הטבעי השלמה הבאה אחרי הערת התורה התעוררות שבאה על ידי קיום ציווי התורה, הנה באו המצות בסדר אכילת בשר "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח, וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ. וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהוָה, וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ. בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי, רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי." (ישעיהו נד יב-יד), אל תיראי סוף הציטוט הנ"ל מתייחס לתקופת אחרית הימים, והנביא אומר לכנסת ישראל לא לפחד... פן הריחוק הנעלה מעושק שמא הרמה המוסרית שלכם תהיה גבוהה מדי, ותהיו רחוקים מאוד מכל גזל, ולאו דוקא מעושק אדם כי אם גם מעושק כל יצור כל חי, יסבב לך רפיון מוסר ירידה ונפילה, כמו שהיה קודם ההכשר הנאה והעליון המובטח לפני בא המשיח, לפני שהגענו לרמה המוסרית שהובטחה לנו, "וּמִמְּחִתָּה אל תִירָאִי" (ע"פ פסוק יד שם) ממורך לב, מחלישות נפש, שמסבבת שנגרמת על ידי הגבָּרָת מדת המוסר יותר ממה שראוי לפי חוזק כהות הנפש של מקבל ההדרכה, "כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ" (סוף פסוק יד).

בכלל באופן כללי לא הותרו (באכילה) כי אם בעה"ח שברובם שמורים הם על שולחן האדם. ואותם הקרובים לטבעם, שהם על כל פנים יותר נאותים שלא לקלקל טבעו של אדם להדמות לדורסים לעופות הדורסים (ולכלל החיות הטורפות), כמפורסם כבר לראשונים (רבנו בחיי ויקרא יא) וכבר ביארו כן הזקנים לתלמי, לעדות יוסיפון.

אמנם דוקא בהם, מצד קרבתם השכונית הקירבה הרבה שלהם אלינו, שהם כמו שכנים שלנו, עלולה ביותר הרגשת החמלה להתנער מטבעה השלם, הבנויה לה על פי הכמרת רחמים של שעה, בזמן שאין תנאי החיים הכלליים המוסריים והחומריים מסכימים לזה. הכמרת רחמים כזאת היא באמת רק רפיון ומורך לב, "מחִתה שבירה, נפילה" לבדה.

אמנם במלאת שאיפת הצדק וכל תנאי החיים יתאימו למדת המוסר השלמה,

אז איננה רחמים - כי אם גזרה,
לא צדקה של ויתור - כי אם משפט ודין גמור, גזירה וחק איתן,

"וכל העושה מדותיו של הקב"ה רחמים משתקין אותו, שאינן אלא גזרות" (ברכות לג ב), ומשפטי צדק שיתגלו בכל שלמותן בבא עתן, דוקא מצד הדרכתה של תורה הנתונה בשקול דעתו של אל דעות.

כיסוי דם החיה והעוף מצות "כיסוי הדם" כפי שמפורטת בויקרא יז יג: "...אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ (עליו לשפוך את הדם על הקרקע) וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" היא כמו מחאה אלהית לעומת כלפי ההיתר התלוי ביסודו במצב הנפש המקולקלת של האדם "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח כא) ונפשו זאת אומרת "אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי תְאַוֶּה לֶאֱכֹל בָּשָׂר" (ע"פ דברים יב כ), וגם אוכלת בשר בכל אוות נפשה, באין שום רעיון של התנגדות פנימית מצד רגש הטוב והצדק, אמרה תורה: 'כסה הדם, הסתר בושתך ורפיון מוסריותך', אף כל פי שלא הגיע האדם עדיין למדרגתו הראויה לו, לתן למוסר נשגב כזה מהלכים בחיים המעשיים בפועל, ולא בא עדנה עדיין עד גבול תחום, איזור החסידות של ההערה השכלית הזאת, להשכיל ולחוש יפה שאין ראוי לטול חייה של כל נפש חיה ומרגשת מפני צרכו ותאותו.

אמנם הפעולות האלהיות, המצות, תעשינה דרכן לעשות את ההכנה המוסרית שתוכל לצאת אל הפועל בבֹא עִתה, על כן השחיטה עצמה צריכה להתקדש כתכונה מיוחדת דוקא "כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" (דברים יב כא) במיעוט צערו של החי, למען השריש על ידי זה בלבו של אדם, כי הוא נגש לא להיות לו עסק עם דבר אינו ניגש לעסוק בדבר של הפקר, שאין בו אלא תנועה אבטומטית, כי אם גם בריה חיה ומרגשת, שצריך להתחשב עם חושיה להכאיב לה כמה שפחות כפי שבא לידי בידי בהלכות שחיטה, ואפילו עם רגשי לבה, עם רגש חיי המשפחה שלה וחמלתה על צאצאיה כפי שבא לידי ביטוי במצוות שילוח הקן, באיסור "אותו ואת בנו" "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה, אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כב כח), מחוסר זמן איסור שחיטה של בע"ח בן פחות משמונה ימים "שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ" (שמות כב כט) ושילוח הקן.

וזה החשבון בעצמו כשהוא יונק מהקדושה האלהית של "כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ", יביא את פריו להערת השכל הכללית, לזמן הנועד לה. גם זה הוא בפלס במידה מדוייקת, כביכול נמדד בפלס ומאזני משפט, נפלא מאד, כי הבהמה ("כיסוי דם" נוהג רק בחיות ועופות, ולא בבהמות) שעל כל פנים שאין צורך לחשוש שלבעליה יהיה קל לשחוט אותה שהרי היא מתפרנסת מיד בעליה בניגוד לחיות השדה, או הצאן שאוכל במרעה, אין האדם עדיין ראוי אפילו להתחיל בה כח של הכרת צל של בושה, בשחטו אותה, תחת אשר יפרנסנה בגלל שהוא דואג לצרכיה (ולכן הוא נקשר אליה יותר במהלך הזמן) וידאג לצרכיה, ואלו היה הכיסוי נוהג גם בבהמה, כבר היתה ההתעוררות של הגירוי המוסרי יותר מן המדה הראויה המכוננת במשקל אלהי, לפי ערכם של מספר הדפיקות שצריכה כל פעולה לדפוק על דלתי הלב האנושי הסגור עד שיפתח; "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק: פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" (שיר השירים ה ב) וזאת משוערת היא יפה בדעתו של אל דעות יוצר רוח האדם בקרבו.

די לנו באיסור דם החמור, המעורר על כל פנים שאין שפיכת דמים מדה מוסרית הוגנת לאדם, אם היתה הבושה מתחלת להרשם בשחיטת הבהמות הבייתיות, היתה פועלת פעולה נגדית, להתרגל לעבור על הרגש של המוסר הפנימי, יותר ממה שהיתה יכולה לפעול על המניעה ??? הגבוהה באחרית הימים.

גבולי ההתעלות, פרטיהם, זמניהם, אופני פעולתם, אין אנו יודעים ולא נוכל לדעת, אין לנו תוצאות רשמיות פרטיות מפורטות על אלה, על כן הנם מ"הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ" (דברים כט כח), אבל בכלל באופן כללי ידענו, ונוכל להשכיל, כי מעלות מעלות שלבים ומדרגות רבים יש, שאין ההתעלות האחרונה - אם נוכל לאמר מלה זאת - באה בקץ ערכה בבת אחת. וכבר רמזו חכמים ז"ל בכינור של שבעה נימין בכינור של 7 מיתרים בו ניגנו במקדש (ערכין יג ב, ר"מ קורדוברו, פרדס רמונים, שער יב פרק ב, גר"א על תיקו"ז תיקון לו), של שמנה בכינור של 8 מיתרים בו ינגנו בימות המשיח, של עשר לעתיד לבא כינור של 10 מיתרים לעולם הבא, וציירו חכמי הקבלה לכל אלף שנים מעלה יתרה וקרושה מתגברת, ולכל שבעת אלפים צעד יותר מורגש: עולם, תקופה, שמיטה, וכן להלן יובלות וכו'.

ט. איסור חֵלֶב[עריכה]

ולעניננו נשכיל, שאם יעלה האדם במעלה זו תחלה להשכיל ולהכיר מצד מעלת שלמות החסידות מחוזק הרושם של הערת השכל המלאה, כי החי שאיננו סמוך על שולחנו, שאין מזונותיו עליו, רק אלא הוא התנפל עליו ויצודהו "[...אֲשֶׁר יָצוּד] צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל [וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר]" (ויקרא יז יג) שעוול הוא לטול את חייו לצרכו, ושראוי להתבושש מפני השפלות המוסרית הזאת, שהשפל כל כך האדם עד שמִדה אכזריה זאת היא ראויה לו להנהגה מעשית, לא פחות ממה שהוא מתבושש מכל שפלות טבעית שבו, עוד לא יגיע בזה גם לההרגשה המוסרית היותר עליונה מזה הרבה, לפרנס גם את החי הסמוך על שולחנו, הבהמה הביתית, ולפי המדה הכללית גם לפי אמת מידה גלובלית, שאיננה בוחנת עלות מול תועלת בכל פרט ופרט גם לעת זקנתה, כשלא תוכל עוד לעבוד את עבודתו כגון פרה שכבר לא נותנת חלב, או שור שזקן מכדי למשוך מחרישה, מפני ההכרה המוסרית הנובעת מהכרת דרכי ד' המלאות צדק ואמת, עד שאפילו לעזוב לנפשו את החי שעבד את עבודתו שנים רבות והורגל כבר בחיים ביתיים, גם כן יורגש כמעט בההערה השכלית הרוממה הצומחת מגזע הערת התורה האלהית. על כן לא יתכן להיות שוה הרושם של זביחת חיה ועוף, שברוב שבדרך כלל הם ניצודים, לזביחת הבהמה, הנתונה ברוב על אבוסה, הנזונת על ידי בעליה ויגיע כפו, ונופלת עליו למשא לעת זקנה, כשאינה מוכשרת למלאכה. על כן לא יתכן להיות הכיסוי של הדם נוהג בבהמה "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (דברים יב טז).

אמנם יבא איסור חֵלֶב להורות בבא עת ההערה השכלית להגלות שאפילו אותו החי המתפרנס משל בעליו, תבא ההערה בזמן קדום כבר בזמן מתן תורה, על כל פנים שלא לטול חייו שלא למטרה הכרחית, כי אם בשביל שהוא האדם מתאוה למשמנים "כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז [לֹא תֹאכֵלוּ]" (ויקרא ז כג).

ואם הנפילה המוסרית שלו גרמה להחליש את כחותיו החומריים, עד שאי אפשר לו להתפתח גם בכחו החומרי, שיש לו מגע הגון עם ההתפתחות העליונה של מעלת נפשו, כי אם על ידי מה שיאכל בשר בע"ח, על כן במניעת החלב ואיסורו החמור שגם מבלעדו יוכל האדם עמוד בחיזוק כחותיו, והיתרון שבו איננו כי אם יתרון של תאות חוש, של אכילת השמן הנאהב לחכו של האדם הזולל, בזה יובלט שיסוד ההיתר הוא על פי הכרח ובקושי, עד שעם איסור החלב דוקא, הדם "הנשפך על הארץ כמים" (ע"פ דברים יב טז) יצעק אליו על משקל "מֶה עָשִׂיתָ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה!" (בראשית ד י), בבא זמן התעלותו, להתרומם מאלו ההשפלות.

על כן בבע"ח הניצודים, חיה ועוף, שההערה המתלוה אל שחיטתם היא יותר חודרת, בכיסוי הדם, בתור הכרה של בֹּשת האנושי וחרפת שפלות מוסרו, שוב אין צורך בהערת איסור חלב, שגם למחסור הוא שאף יכולה היא להזיק, כי תטשטש את הרושם של כיסוי הדם האומר רגש של בושה עמוקה על כללות שפך הדם, בין יהיה לשם תענוג או לשם שבר הרעבון. לאלה אין להעמיד את נקודת ההערה על החלב, על כן חלבם מותר.

י.[עריכה]

והדברים פונים עוד ליסוד אחר באיכות פעולתם על רגשי הנפש. לפי המצב הטבעי של עם שוכן בארצו, כאשר יצוד ציד חיה ועוף לאכול, שמה ??? הרחק ממעונו, במקום מדורם של אלה היצורים החפשיים ישפך את דמם, הנה מראה הדם יעורר מעט את לב האדם להעירו כי לא נאו מעשיו אלה, אבל הלא האדם יתרחק ממקום שבו שפך את הדם, ובמה איפוא ישאר הרושם לעשות בו את פריו, לחק לחקוק, להטמיע חקיקה מוסרית ההולכת ומתעמקת דור אחר דור, כמים טורדים בנטפיהם על חלמיש צור סלע (טיפות המים עם הזמן חוצבות בסלע). רק בפעולה מעשית של מצוה אלהית שיש בה יסוד לחזק ההערה הרצויה, בכיסוי הנהוג בטבע, וגם מצד התורה, לכל דבר של גנאי ובושת מוסרי וטבעי.

אבל הבהמה הביתית סדר הפעולה היא הפכית: על פי רוב ישחוט אותה האדם סביב למשכנותיו, במקום שרגליו מצויות, אז ההפך ראוי להנהיג, לבל יכסה את הדם, למען תראינה עיניו בכל פינותיו כי דם שפך, כי דמים צועקים עליו מן האדמה.

ואת הקול ההוא, העולה בקול דממה דקה מאד, יאזין האדם רק בבֹא עִתו להשמע, בעת תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה, לעת ההבטחה הנעימה של "וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל יא יט).

הערת הכיסוי של דם חיה והעוף, מפני שהיא ראויה להיות קדומה ויותר מובלטת, היא מסומנת גם כן באופן המעיר על עצם הפעולה הפרטית ההיא בהזמנת עפר למטה בהבאת עפר מתחת לדם, לפני שפיכת הדם צריך לפזר עפר על האדמה הקשה שעל פי קבלת חז"ל (חולין פג ב), כלומר הכנה לדבר, זכר הבושת הזכרת הבושה שיש במעשה זה עוד קודם המעשה, בעוד מועד כאשר עדיין יש הזדמנות להיות שב וניחם, להכיר כי לא יאתה יאות, ראוי לשלח יד בחיי חי, כי "טוֹב יְהוָה לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה ט).

יא. שימוש בצמר ואכילת בשר בחלב[עריכה]

השימוש בדברים שהם קניינם הטבעיים של בעה"ח, אפילו בשעה שאין האדם נוטל על ידם את חייו מן העולם, כחלב הבהמה הנחלבת וצמרה של הנגזזת, הנה נזרע אור זרוע בתורה האלהית שתצא צמחה שמזרעים אלו יגדלו צמחים בתור ההערה השכלית היותר עדינה, שגם באלה יש צורך לרשמי הדרכה ורגשי מוסר יקרים, לאות שכל כך יהיו רמים וקדושים עדינים ושלמים החיים עד שההשתררות הרודנות (מלשון שררה) היתירה באין כל רגשי משפט ומוסר - שהאדם בחולשת אהבת עצמו, העוברת כל גבול, נִגש אל הפרה העניה ואל הרחל נקבת הכבש הנאלמה, ונוטל מזאת את חלבה ומזאת את צמרה - לא תתאים עם ההערה השכלית הבאה בעקב בעקבות התמלאות ההערה התורית שתופיע בעולם, מחוֹזֵק ההכרה של דרכי ד' וכבוד שמו, שתתנשא בכח האהבה הטהורה והקדושה.

ראוי אמנם להכיר שאין כאן פגם מוסרי אם יוקח הצמר מהכבש, בשעה שגם לבעל הצמר, הכבש עצמו, יקל על ידי זה משאו, ועל כל פנים לא יצר לו ולא יזיק לו. אבל מגונה הוא כשנוטל אותו להנאתו, בשעה שהבעלים האמתים, הטבעיים, הכבש עצמו, צריך לו. אז ראוי מצר ההערה השכלית להכיר הדבר בתור גזל משפט גניבת זכויות (ראה קהלת ה ז) הבא רק מתגרת יד התקיף על החלש.

וכן הדין עם החלב הנחלב, ראוי גם כן לִתֵן מקום שתצא במועדה הרשימה הראויה שיש יחש אמנם ללקיחת החלב מבעה"ח עם לקיחת חייו ובשרו ממנו, דהיינו בשעה ואופן המצערו והמונע ממנו טובה ותועלת עצמית טבעית נאותה לו.

על פי ההשקפה השלמה, המלאה חסד ד' וטובו על כל יצוריו, יכיר האדם את יסוד מציאות החלב בשדי האם החיה, לא למען יוכל הוא בחזקתו בכך שהוא יותר חזק מהחיות לעשוק אותו לעצמו, כי אם למען אלא יבין שמטרת החלב הזה הוא כדי שהחיה תוכל להניק את ילדה הרך, את הגדי שלה האהוב לה מחלב שדיה. הגדי הזה, ראוי הוא שיתענג גם הוא על אהבת שדי אמו לפי תכונתו וטבעו, ואבירות וקשיחות לב האדם היוצאת מחולשתו החמרית והמוסרית שִנתה ועִוְתה את ההשקפות הישרות הללו. הגדי הרך לא יעמוד לפי ערך מוסרו השפל על פי אמת המידה של אותם "אבירי הלב" החלשים מבחינה מוסרית להתרפק גם הוא על אהבת אמו ולשמח גם הוא בזיו החיים, כי אם ישחט ויהיה לאכלה לקבת האדם הזוללה לנפשו הנשפלת, האומרת "אֹכְלָה בָשָׂר". ומעתה מה תהיה תעודת החלב מטרת חלב האם (לאחר שהגדי נשחט ואין צורך בחלב כדי להניק אותו) אם לא לבשל בהם את הגדי הנשחט שכל כך טבעית היא ההרכבה של שני אלה העצמים, החלב והגדי הרך, העומד להיות ניזון דוקא ממנו? אבל, בן אדם! אזניך תשמענה דבר מאחריך, קול אלהים בכח בעוצמה (על פי תהלים כט ד) הקורא לך: (שמות כג יט): "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". לא! תעודת הגדי איננה דוקא להיות לבָּרות למאכל לשיניך החדות שהוחדו אמנם, גם מורטו הושחזו, לרגלי השפלתך וזוללותך באכילת בשר, והחלב ממילא לא נועד להיות לתבלין לך למלאות את תאותך השפלה. בידעך כי הבשר והחלב ביחש תיקון המאכל הם כל כך רחוקים, כל כך מתועבים, עד כדי איסור הנאה בישול ואכילה בשר וחלב אסור לבשל ביחד, וכן אסור להנות מתערובת שלהם. ע"ע בשר בחלב בוויקיפדיה., תכיר בבא מועד כי חיי החי לא נוצרו בעבור קיבתך התאונית, והחלב עִקרו נועד להיות למזון למי שעבורו בא הטבע למלא את תפקידו, כמו שחלב שדי אמך היה לך למבטח בימי הנקתך.

איסור חיבור הבשר עם החלב יכפול את הרושם המוסרי שראוי להיות רשומו הולך ונחקק גם כן מעת המעבר, בעוד לא צמח האור הזרוע לעתיד לבא,

אף שעוד לא נשלם חינוך האנושיות להיות מובנת הערת הלב, לעת המאושרה שתוכל בנקל ההערה השכלית להופיע שלא לבד רק אכילת בשר ראויה למניעה, מצד מעלת המוסר הטהור כאשר יתנשא לראש,

כי אם גם אל החלב הנחלב יש ערך חטא וגזל מוסרי כשיהיה נלקח באופן הדומה ללקיחת הבשר, על ידי צערו והפסדו של החי על ידי מניעת התפתחות טובת ילדיה, שיוכרו ינוכרו, ימנע מהם להכיר אז מטעם שערי צדק הנפתחים בעולם לבעלים הברורים של קניניהם הטבעיים שהם להם מתנת אלהים נכבדה.

זה האור יחדור דוקא על ידי איסור אכילת בשר בחלב עם כל הרחבתו וחומריו וההחמרות לגביו (כגון המתנה של 6 שעות לאחר אכילת בשר וכו'), המורה על יקרת ערך תעודתו. התעודה האלקית הצפונה בזה שרק באופן ההנהגה המעשית לשם עבודת ה' ושמירת חוקיו כדי להרחיב על ידם משכיות אוצרות של דעת האלהים הטהורה, היא פועלת לצרף את הבריות דור אחר דור.

יב. שעטנז[עריכה]

הצמר הוא נהוג בשימוש התלבושת האנושית, לפי מצב ישראל בארצו, ברב בדרך כלל מרכוש הטבעי של הבע"ח, ולעומתו מן הצמחים הפשתן, עד שלדברי תנא דבי ר' ישמעאל (ראה שבת כו ב) "בגדים שנאמרו בתורה סתם אינם אלא צמר ופשתן".

בשימוש הפשתן יוכל האדם גם לפי ההערה השכלית היותר שלמה גם בעת ההופעה היותר עליונה של תכונת הצדק להרחיב בו חפצו ושימושו, כאשר יורהו כפי שידריך אותו טעמו הטוב וחושו האסתתי; ולעולם לא יוכל לבבו לנקפהו לאמר שיש בזה עון אשר חטא שיש בו חטא (על פי הושע יב ט).

אבל מובדל ממנו מאד הוא הצמר, שהוא נוטל מהחי; הוא כבר צריך לסייג והגבלה מטעם ההערה השכלית הנובעת מהצדק האלהי של הערת התורה, שלא ינטל מן החי באופן המצערו והמנולו.

על כן חלילה להשקיף על הצמר והפשתן בחוברת כיחידה אחת, בערך שיווי ויחש כאילו יש ביניהם שיוויון ויחס. וכדי להכשיר את הנטיות האנושיות שיצאו יפה בזמנם בזמן הראוי לעליית הרמת המוסר, בעתיד לבא, ישמשו הדרכת החוקים באיסור בשר בחלב "לא תבשל גדי בחלב אימו" כפי שהוסבר בפיסקה הקודמת ואיסור "שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו" (דברים כב יא).

ביותר מובלט הדבר שבצד העבודה האלהית שבקירבת עבודת בית המקדש והתפילה, שתעודתה שמטרתה כל כך נשגבה להעלות את משאת החיים בכללם לרום ערכם, שגם האדם ביחש לקניניו, הנה השורה ?? הראויה והישרה להרשים כבוד אלוה נורא הוד, הוא מצוה ועומד "בְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו ה‎), אין מקום להגביל הכרת קנינים של בע"ח באופן ידוע, ועל כן אין ערך לחֹק איסור שעטנז, צמר ופשתן יחדיו בציצית, ולא בבגדי כהונה, ויהפכו למצוה המורה על כבוד החיים כולם, ועל מה שראוי להיות נדבת לבבם, בקחת מרכושם הטבעי בלא הגבלה ומעצור, לכל דבר המשמש לעילוי כלל האנושות, כי סוד עבורת ד' שראוי שיתנדבו גם הם בטוב לב, לקחת חלק בתכלית הטוב היוצא מהתגלות האנושיות שמצטרפת לכלל המציאות, שהם בעלי החיים עצמם גם כן בכללו נחשבים לחלק מ"המציאות".

ויסור המצוה כאן נעוץ בעומק המרחק של העתיד היותר רחוק הצופה לשכלול רוחם של החיים כולם במעלה יותר עליונה ונפלאה ממה שאפשר לנו לצייר, ומפני שכלל החֹקים פונים בעִקרם ביותר אל העתיד שהיא תעודתם העיקרית המקדשתם בהוה בתור זריעה והכנה לעתיד לבא.

על כן בעלי ההוה אנשי ההוה, שאינם צופים לעתיד (רש"י על במדבר יט, ב), האומות ויצר הרע, משיבין עליהן מתווכחים איתנו לגבי המצוות האלו ומונין מקניטים אותנו בהם, גלי ים זועף של המון מים רבים, גלי דמיונות שוא מציורי ההֹוה הקטן לבדו, באפס קשר אל מקורו העתיד, גלי ים שאון המון אדם רב, ממלכות גוים עריצים מקדשי ההוה בתור דבר שלם של החיים מתנשאים להטביע את הספינה הקלה הצפה על פני המים, כמלאכים קלים בכלי גומא בסירות קטנות העשויות מענפי גומא על מים רבים, ספינת כנסת ישראל החותרת לבא אל חוֹפה, בהאבקה עם משברי ים ההוה וגליו. אמנם היא מחוללת ים נסערת בין גלי הים "באלותא במקל גדול (ראה רש"י בביצה לג ב ד"ה אלותא) דחקוק עליה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (בבא בתרא עג א) המקשרה אל העתיד ע"י שמירת החוקים, ששם הם שתולים בתשובת "חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אי אתה רשאי להרהר אחריה" (במדבר רבה יט א), כי לפני מי צפוי העתיד עם כל פרטיו כי אם לרבון כל העולמים המגיד מראשית אחרית!

רק בבֹא המועד המאושר אז יוכר ויוחשׁ בעין, כמה גדולה היא מדת התועלת שקנו להם בני האומה הנפלאה הזאת שאין דומה לה בכל העמים תחת כל השמים, לשום לפני כל באי עולם שערים ערוכים בכל ושמורים (ע"פ שמואל ב כג ה) פתוחים אל היכל ההשלמה האנושית היותר קדושה ורוממה.

שופטינו ויועצינו שישובו אלינו כבתחילה, מציון מכלל יופי מירושלים, כלילת היופי, ממקום אשר יבחר ד', בדרשם את התורה בטעמיה, וימצאו את עמנו מוכשר כבר להוציא את הנצנים הקדושים הללו אל הפועל, אז בתור חובת תורה שבע"פ, שכללה הוא שהכלל המרכזי בה הוא השמיעה לדברי סופרים וכל בית דין גדול מרכזי שיעמוד לישראל, אין לך אלא שופט שבימיך, בין בדרשותיהם בין בתקנותיהם, על ידם תצא האורה לכל העולם, לגוי כולו, בתור מצות ותקנות של דברי סופרים שיעשו רושם מלא על ההערות השכליות ויתמלאו מהם, אז יובן במילואו מאמר כנסת ישראל "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן - ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה" (שיר השירים א ב, עבודה זרה לה א) והעם המתעלה בהכשר נפשי וטבעי "ברחמנות, ביישנות, גמילות חסדים" שלשת הסימנים של אומה זו, כאשר תצאנה במילואן אלו המדות במלא מובנם, עפ"י הדרכתה של תורה, "בצאת כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר" (על פי ישעיהו סב א) מוכרח הוא שתהיה לאור גויים.

יג. איסור נבלה וטריפה[עריכה]

ביותר מבלטת בולטת ביותר היא החמלה המשפטית הראויה לצאת מן הכח אל הפועל, מתוך רגשי לב טהורים מהאדם אל כל החי, שהוכנה ונגנזה הוטמנה, נשמרה בצורה נסתרת באיסור אכילת נבילה נבילה היא בהמה שמתה מעצמה או שמתה לא על ידי שחיטה או שמתה על ידי שחיטה פסולה וטרפה טריפה היא בהמה הנוטה למות בגלל פגמים בגופה, והיא אסורה באכילה גם אם תישחט שחיטה כשרה. הפסוק המקורי ("וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" - שמות כב ל) מתייחס לחיה שהוכתה בשדה על ידי חיה טורפת, וההלכה הרחיבה את המושג..

הטרפה האומללה יותר, היא ראויה לחמלה הרגשית, כמו שיחמול האדם בטבעו ביותר על החולה והמדוכא במכאובים שבבני אדם יותר מעל הבריא, ומקבלת היא אזהרת איסור טריפה המצוה האוסרת לאכול טריפה להוציא במילוי ההערה השכלית כאשר ההתעוררות המוסרית תהיה שלמה של יחש הרגשה של ייחוס מצות "ביקור חולים" לבע"ח, המביאה להחשת עזרה לאומללים, כמו שכיסוי הדם מתיחש להטביע איסור טבעי ברציחתם להכיר בזה עקבות רצח ודם וכהשפעת איסור בשר בחלב ושעטנז על ההכרה במשפט קניניהם בדין רכושם של החיות (שהחלב והצמר שייך להן) וגזל רכושם.

השיתוף הנמצא ברגשי החמלה יוציא את פעולתו בבֹא עִתו, מצורף עם שמירת הבריאות הרוחנית והחומרית שיש בזה, ושלא ישתתף עם בע"ח הדורסים, בהיות עליו החובה עוד לפעול עליהם לטובה לא רק שאסור לו לאכול את הטריפה כמו העופות הדורסים, אלא שהאדם גם אמור לעזור לחיה החולה, להיטיב ולהשכיל - ואיך יאכל הטריפה בשדה, שנראה מזה כחולק שלל עמהם ומסכים לנטיותיהם?

אמנם סעיפי הטרפות שמתפרשים בדברי סופרים, בתורה שבע"פ באין על כך שאין הפרש בין נטרפה בשדה לחולה חולי של מיתה, פונים הם לעומת כלפי רגש החמלה הראוי להתרומם בתחילתו על האומללים ונדויים ???, הנבילה שמתה מאליה תכשיר את הלב מדין קל וחומר אם אסור להנות מהאסון שקר לה, קל וחומר שצריך לעזור לה להפנות את הרגש שלא לחפוץ להשתמש באסון בע"ח במקרה מיתתם כאשר קורה אסון לחיה והיא מתה, לאות על דבר זה יהיה לסימן על כך שיש לנו כלפי החיות רגש האחוה, שיתוף הצער וההכנסה בגבול וכניסה אל תוך אזור הרגשות הפנימיות של עולמם, ובזאת תתאמץ תתחזק ההערה השכלית בהכרת משפט טבוע להתרחק מעשות כל עול לחברינו, אלה שמיד יוצר אחד, אדון כל המעשים, {{{2}}} יצאנו.

ובזה יבא האדם להרחיב את גבול המישרים איזור המוסר הישר שלו, שמכיון כי כאשר ששערי צדק מתפתחים, האור הולך ושואף, הולך ואור עד נכון היום, עד אשר בגבול הצדק האנושי תעלה גם כן תביעה קיימת ומתמדת, לטכס עצה במה ואיך להיטיב את גורלם של אלה בעה"ח הנמוכים הנשפלים במעלת היצירה בחמריותם ומוסריותם, ואז תתקיים הרדיה האמורה בתורה "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם..." (בראשית א כח), לפי תכלית מובנה וערכה המכוון. ובודאי שבגמר החזון הטוב הזה, בצאת ההכרה כולה אל הפועל ע"י אלה הרשמים שבאו בחוקי התורה ומצותיה, המצרפים את הבריות ע"י פעולתם התכופה בחיי דור ודור, האדם המתמלא דעת אלהים, מציורי התמצית של המוסר העליון שיוצא ונובע מהאור הגנוז של אלה האיסורים והחוקים, לא יוכל כלל להניף חרבו על החי היושב לבטח אִתו ונהנה מזיו החיים.

וכשיצא אל הפועל המובן האלהי, שהוא אמנם יקר ועמוק בעולם הזה, אבל קפוי ?? קל ושטחי יהיה לעתיד לבא (במדבר רבה יט), בשביל ההכשר שהכשירו את הנפשות אל ההדרכות הקדושות, שהנן בנויות על יסודן של אלה השאיפות העליונות, להרגיש אז יפה איך לרומם את החיים כולם ותנאיהם ???, עד מרום ערך כזה שמוסרים שדרגות מוסר כאלה יהיו ראוים להם - אז תתקיים התעודה הייעוד, השאיפה הנסמכת לזה בכתוב "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים יד ב - באותו פרק בו נמצא פסוק זה, מוזכרות גם החיות האסורות באכילה), וכל העמים, בשמעם את החוקים האלה ופעולתם, ודאי יאמרו אז: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד ו).

היום שכל כך רחוקה היא האנושות משאיפות נשגבות כאלה, שכל כך רחוקה היא הדרך עד שיוציאו את פעולותיהן, ואני הנני נותן לפניכם חקים ומשפטים כאלה היום בשביל ההכשר של העתיד הרחוק, חוקים ומשפטים צדיקים כאלה אינם ראוים כי אם לגוי גדול, עָם חכם ונבון הראוי להתמכר כולו לאידיאלים רמים ונשאים, שכפי רוממות ערכם - כך היא מרחק דרכם, עם גדול ומלא עז והכרת עצמיות נפלאה, רק הוא מוכשר שלא להניח ידו מאידיאלים נפלאים כמו אלה הגנוזים בחֻקים ומשפטים צדיקים כאלה, עד אשר ישכללם ויוציאם לפעלם.

יד.[עריכה]

אבל מהו תבנית החיים ???אולי "תוכנית", תכלית בעל החיים אם ראוים יהיו לתכונות מוסריות כאלה אם אידיאלים מלאי הוד הללו לא יהיו בתור קפיצה חוץ לשיטה ?? ולא יכנסו בגבול "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר" (קהלת ז טז)? מובן הוא שערכי מוסרים מוסר כאלה אינם ראוים לאדם, כי אם בהשתלמותו כבר בכל צדדיו עד מרום השלמתו:

שאביון יחדל מקרב הארץ, "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" (דברים טו ד),
נקשה רעב לא ימצא, "לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ" (ישעיהו מט י),
חסר דעה לא יהיה במציאות,

מפני שכולם יהיו לימודי ד' מכירים את הקב"ה, מלאים רוח חכמה השפוך על כל בשר.

לימודי חכמה, מלאכת מחשבת וכל כשרון יקלו מאד כשיתפתחו הכשרונות האנושיים לכל רחבם, החיים הטבעיים היפים ונעימים ישובו להדרת טהרתם הטבעית, בשעה ש"עתידים כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע יניחו אומנותם לעסוק בחריש ובקציר, "וְיָרְדוּ מֵאָנִיּוֹתֵיהֶם כֹּל תֹּפְשֵׂי מָשׁוֹט" - אל הארץ יעמדו (רש"י שם)" (יבמות סג א), ואיך לא יתפתחו יפה הכשרונות האנושיים ושאר רוחו של אדם איך לא יתרומם, אם תחת במקום מלחמת עמים וקנאת לאומים, העוסקות להכביד את עול החיים על האנושות בכללה, יהיה שלום עולמים שורר, "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו ב ד)?

באין תחרות ומריבה, יהיה כל עמל וכל כשרון מעשה פונה רק להתנשא אל על, להתאוות בחשק נמרץ להוסיף פעלים להרבות עשיה בחסד, בצדק ודעת אלהים.

גלגל החיים ינוע, לא בכֹחה של קנאת איש מרעהו, כי אם בכח עֹז אהבת שם ד' ודרכיו, "אַחֲרֵי יְהוָה יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג" (הושע יא י). אז בצמאון פנימי יתור לו האדם חלקה לעשות בה צדקה, לשפוך עליה מרוח חסדו המלא - ולא ימצַא, בהיות כבר בני אדם כולם מאושרים, חיים חיי ענג נחת והצלחה, חומרית מוסרית ושכלית. אז יפנה לו האדם עם אוצר חכמתו לידיעותיו ונסיונותיו, אל אחיו הנמוכים, האלמים האומללים, בעה"ח הללו בכללם, וימצא עצה ותושיה לרוב לשכללם ללמדם ולהשכילם לפי ערכם, מעלה אחר מעלה:

אין ספק בדבר שיגדיל האדם מעשהו בזה, כאשר יבא המועד הנכון לו לפנות למקצוע זה, ונעלה מעל כל ספק שיגדיל האדם ויאדיר את תורת השכלת בעה"ח והתפתחותם החומרית, וביותר ובמיוחד המוסרית והרוחנית, במעלה נִשאה כל כך, עד שאי אפשר לנו כלל לצייר אותה במצב ההוה, המלא שפלות ועכירות דעת; עד שיקבלו כולם צורה חדשה ונשאה, עולם חדש, "אי בעו צדיקי ברו עלמא" (סנהדרין סה ב). וזהו הוד התמונה אשר ציירו לנו הנביאים במצב התרבותי של בעה"ח הדורסים (ישעיהו יא ז): "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה, כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".

ובערך ובמסגרת רוממות ערכם במהלך ההתפתחות המסובב מהתעלות הרוח בכלל, שפועל גם על החושים וההרגשות לחדדם ולבררם, הנה הצביון הנכון בא בזה "וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה - בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ, אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה" (ישעיהו ל כד), כי לפי התרוממות נפשם, יתפתח גם חוש הטעם שלהם באופן מפונק מאד לפי ערכם, בערך שאר רוחם.

טו. על המתנגדים לקרבנות[עריכה]

ובקול דממה דקה אומרת חכמת ישראל, הקבלה (שער המצות לארי ז"ל דפו"י דף צט, דפו"י דף מב): "מדרגת החי דלעתיד לבא תהיה כבחינת המדבר בני האדם (הנבדלים מהחיות בכך שיש להם יכולת הדיבור מפותחת) דעכשיו, ע"י עליית העולמות".

מי לא יבין, שאי אפשר להעלות על הדעת, שיקח האדם את בניו ברוח ?? אשר יטפחם וירבה אותם להיטיב ולהשכיל, ויזבחם וישפך דמם.

אמנם הזמנים רחבים, שונים וארוכים ועת לכל חפץ. כל זמן שהמעמד המוסרי של האדם מכל צדדיו,

בין מצד חלישות החומר שהיא תולדה ישרה יוצאת מהחולשה המוסרית, שצריכה גם כן אליה, "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא, וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם" (תהלים צ), הפגעים האנושיים ככללם, תולדות נאמנות הנה מעונותינו ועונות אבותינו, נצרכים הם לבל ירום לב האדם בגאותו, לבלע ולהשחית כל קושט דבר אמת ודת, לנאץ כל קדש, כל צדק ויושר,
בין מצד עצם מדרגת המוסר הנמוכה שלא הגיע זמנה כלל להיות אפילו רשאה להטפל להתחבר עם הצד המוסרי של משפטי בע"ח,
על כן כל אותו הזמן הגדול והארוך שהאדם עודנו נזקק ונדרש לאכילת בשר, לזביחת בע"ח לצרכיו,
כל הזמן שעוד יש חפץ צורך, רצון בהחזקת החיץ המבדיל בין האדם ובין יתר החיים, מצד צורך שמירת מעלתו המוסרית שלא תתחבל ותתטשטש -
כל הזמן הזה -

כמה מגונה יהיה, וכמה שפלות ערך והריסת מצב של התרוממות הנפש תביא לאדם דליגה פחזנית קפיצה פזיזה כזאת, אם כל זמן בזמן שלצרכיו החומריים יזבח בכל אות נפשו בע"ח לאכול את בשרם, ולהורות אבל בשביל להורות ההכרה הפנימית בחסדי ד' טובו ורוממות כבודו, אשר כפי הנטיה הטבעית החזקה מתבלטת היא בהקרבת קרבנות, "עֹלוֹת מֵחִים, וזבחי רצון" (תהלים סו טו ומהסידור) פה בִּמקום הצורך לפתח את מקור האורה, של התנשאות האנושות בכלל, תִמצָא החמלה מקום; כאן יעשה האדם רחמני, ולא יוכל להתאכזר על בע"ח להעלותם קרבן? פה יאמר "שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל" (מלאכי א יב)? נטיה כזאת איננה מורה רושם של התעלות רגש האדם לטובה, כי אם על נפילתו המדעית והמוסרית בכללה. מה שפל ונבזה יהיה האדם עם טענה כזאת.

בעת אשר יגיע מצב המוסרי של האדם ער מעלה זו, עד כדי להכיר בהכרת אמת פנימית את צד העול שיש בנטילת חיי בע"ח, צריכה ההערה השכלית לעשות ראשית דרכה לעסוק בתחילה, בהוראת פעולתה על הצרכים החומריים של האדם, שתכליתם שפל ונבזה, ושרשם פתוח אל יסוד זוללות האדם השפלה.

אמנם הקרבנות שהם באים לתעודה למטרה נעלה, להוציא אל הפועל את רגש הכרת הטוב, למקור הטוב, לאדון עולם הטוב והמטיב, יתברך שמו, שכֹח הכרת טובה היא כח מוסרי אביר ונאור המסתתר בנפש, ומבקש את תפקידו לצאת בפעולות מורגשות מוחשיות (כמו הקרבת קורבן), שהפעולות הללו המה האותיות והתיבות המילים שהמיות הנפש הזכה מתכנסות בהן, למען תוכל לשוב למנוחתה מעֹצמת געגועיה, להורות את תורתה העמוקה, המתפרצת כפרץ מים רבים, כשטף נחלים גדולים רחבי ידים הזורמים בשאון דֹכים, "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם, אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְהוָה - עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד... יְהוָה לְאֹרֶךְ יָמִים" (תהלים צג ד) לפי הרגש הבריא והחזק, לפי רגש האנושי הטבעי, שלא נחלש כלל מרפיון לב ונקיפת נפש מפקפוקים של פחד המצויים אצל חוטאים ופושעים היודעים מרת נפשם, "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים" (ישעיהו לג) אבל ההרגשה הבריאה להכרת טובה לשם ד' אלהי עולם, יוצאת אל הפועל על פי טבעה בזביחת זבחי קדש, בהקרבת קרבנות -

בשביל תעודה רמת ערך כזאת, ראוי יותר לותר על חיי החי, ולמצא בה בתעודה, במטרה חשובה זאת את תעודת חייו מטרת חייו של אותו בעל חי שהועלה הקורבן, כאותה התעודה השמחה של קדושי עליון שמצאו תעודת חייהם במותם על קדושת השם יתברך. ויותר הרבה ראוי לותר חיי בעה"ח בשביל מטרה נשאה זאת, ממה שראוי לותר עליהם בשביל אכילתו החומרית, בשביל תאותו ל"בשר תאוה" (חולין פד א).

על כן אינו בדין שיהיה "שלחנו מלא ושלחן רבו ריקן" (עיין חגיגה ז א).

ובהשתלם והתנשא האדם למעלה זו שיכיר לא מצד רפיון נפש והכמרת רחמים הבאים מחולשה ומורך לב, כי אם מצד ההכרה המלאה של יסוד הצדק האלהי את הדופי שיש בזביחת בע"ח, צריכה להיות ראשית תחילת דרך קיום ההערה השכלית הטהורה הזאת, בהִנזרו משחיטתם לצורך אכילתו החילונית שאינה למטרות קדושה, לקורבנות. מהלך התעודה השלמה תבא עם הדעה החזקה והאמתית שהתפתחות המוסרית האנושית בכללה תבא בהנהגתה ע"י מסילתה מונהגת בה מיד ד'.

על כן כל זמן שלא התרוממה האנושות עדֵנה עדיין עד למִדה זו שתהיה ראויה להגדיל את ערך יחסה רמת ההתייחסות שלה עִם בע"ח במשקל המוסר הטהור - עד אז, לא ויתור הוא, כי אם גם זבחי צדק, זביחת בע"ח במקום הראוי. ובהקבץ עמים יחדו, וממלכות לעבוד את ד', יביעו מעומק נפשם, ההודאה היותר עמוקה, היותר מרושמת לפי טבעו של אדם ורגשו. ואם הרגש יהיה מעט סולד מזביחת בע"ח, לא מפני שכבר בא הזמן של ההכרה השלמה של המוסר המתיחש לבע"ח להעשות, כי אם מפני הצִפִּיה הגנוזה בטבע נפשו של אדם, אע"פ שלא יצאה אל הפועל, שזהו שורש לשאיפות רבות, שהם באות להגלות יותר מערך הזמן והתקופה, אין בזה רע. כי אם עוד יחזק בנפש רושם של דעת ידיעה הבאה מצד ההיגיון, שחובת הכרת טובת ד' והודעת גודל ערך כבודו, היא צריכה להתגבר באופן נעלה כזה, עד שתכריע את כל הכחות האנושיות המתנגדות לה אליה. ואפילו המעולה שבכחות, רגש הלב הנוטה לשאיפת הצדק, גם הוא ראוי להיות עולה כליל על כביכול מוקרב כמו קורבן עולה הנשרף כולו על מזבח יסוד הכרת אמתת כבוד ד' וטובו, מפני שהכרת דעת ד' וכבודו היא עמוד יסודי לשכלול המעלה האנושית היותר רמה, שכדאי להרבות במחירה, ודבר נעלה מאד הוא שירשם באדם רגש חזק, שיותר ממה שיוכלו תכונותיו הטבעיות לשאת בציורם, ראויה שתהיה עומדת אצלו ערך הכרת כבוד שם ד', המרומם על כל ברכה ותהלה.

אמנם בהגיע תור האנושות לצעדים היותר רמים, בהרפא כליל המח ?? של הנפילה המוסרית, שגרמה את הצורך של שימת איבה בין הגזעים לכך שה' הפריד בין העמים (במגדל בבל), למקום שהיתה ראויה להתכונן להיבנות דרך סלולה, של יחש אהבה ואחוה בין האדם לכל החי, אז מברכת הטבע, מיתרון המוסר וטוב ההנהגה, ויותר מכל, מעונג החכמה, משמחת הצדק והמישרים התמידית, מאור דעת ד' והתענג על טובו, ימלא האדם אֹמץ וחָיִל, ער לאין צורך לשימוש אכילת בשר מצד העמדת חוזק כחות גופו. ותכונת המוסר תתרומם כל כך עד כדי הערת הצד החיובי של משפט הבע"ח ביחשו של האדם אליהם. על העת ההיא, שהיא ראש פסגת הגעת הקולתורה הטהורה, אמרו חז"ל דברם הגדול, שהוא גדול ומפליא "כל הקרבנות בטלין לעתיד לבא" (תנחומא אמור יט).

והכתוב אומר על קץ החזון: "וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם" (מלאכי ג ד), הבליט מנחה מן הצמחים הבאה מהצומח במקום הקרבנות על פני יתר הקורבנות הבאים מהחי.

ורמוזה גם כן בתורה "וְנֶפֶשׁ" גבי מנחה (למשל ויקרא ב א) בניגוד הזבחים שכתוב בהם "אָדָם" (למשל ויקרא א ב), להורות על סִבָּת החסרון, כלומר "האדם" המסופר במעשי בראשית בירידתו ונפילתו, הצריך להקמה משפלותו המוסרית.

ויִחד צד צפון הפרוץ ומיוחס כמפורסם באומה כידוע בעם ישראל ומקובל לצד הרעה כמו למשל בירמיהו א יד: "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה" וחסרון ההשלמה לחשובי הקרבנות "קדשי קדשים שחיטתן בצפון" וכו' (זבחים פרק ה משנה א), להורות שחסרון ההשלמה הכללית, הוא הוא מן המקום האמתי ??? לתכלית הקרבנות כדי להשלים למען מלאת את החסר.

והגביל "לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ" (ויקרא יט ה), שיהיה אפשר וראוי לומר 'רוצה אני'.

ראו גם[עריכה]