קטגוריה:משלי ח כא

המילה יֵש באה, בדרך כלל, בתחילת המשפט, בתפקיד הפועל (הנשוא), כמו (בראשית כח טז): "אָכֵן, יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה"*. מה משמעותה כאשר היא באה בסוף המשפט, כמו כאן? כמה פירושים:

1. משמעות המילה יש זהה למשמעות הרגילה, כאילו היה כתוב "יש להנחיל אוהביי", בדומה לפסוקים המעטים שבהם המילה "יש" באה בסוף המשפט (שמואל א כא5, ישעיהו מג8). לפי זה, משמעות המשפט היא "יש איתי נחלה רבה להנחיל לאוהביי " (ע"פ רש"י).

- אולם, לפי זה חסר המושא של "יש", והיה ראוי לכתוב "להנחיל אוהבי יש לי" או "להנחיל אוהבי יש איתי", או לפחות "נחלה לאוהביי יש".

2. המילה יש היא שם עצם, ומשמעותה "דבר קיים וממשי". החכמה מאפשרת לאדם לזהות ולהשקיע בנחלה ממשית שתתקיים בידו לאורך זמן, וכמו שכתב הרמב"ם: "לא ימכור שדה ויקנה בית, ולא בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו, אבל מוכר הוא מטלטלין וקונה שדה. כללו של דבר, ישים מגמתו להצליח נכסיו ולהחליף הכלה בקיים, ולא תהיה כוונתו ליהנות מעט לפי שה או ליהנות מעט ויפסיד הרבה" (רמב"ם הלכות דעות ה יב).

אמנם משמעות זו של המילה "יש" לא נמצאת בשום פסוק אחר בתנ"ך, ולכן יש שפירשו שהכוונה לישות מחוץ לעולם המוכר לנו, כגון נחלה בעולם הבא: "יש, בעולם הבא. ואוצרותיהם אמלא, בעולם הזה" (ברטנורא על משנה אבות ה יט, ודומה לזה הגר"א על פסוקנו), "דבר גדול = מעשה מרכבה, דבר קטן = הויות דאביי ורבא" (נאמר על רבן יוחנן בן זכאי, בבלי סוכה כח א, בבא בתרא קלד א), "הוויית הנפש השכלית הנעלמת מן החושים... שיש לשכל הוויה ומציאות גם בלי הגוף... לחזות בנועם ה'" (הרב יעקב שכטר בספר "דברי יעקב").

3. המילה מציינת את הכישרון לזהות מה יש במציאות - להבחין בין מציאות לבין אשליה, בין מה שיש למה שאין: "יש הוא דעת המסכים לנמצא, כי בו תגיע ההצלחה האנושית, והיפך זה יהיה בדעת אשר לא יסכים לנמצא" (רלב"ג). אוהבי החכמה משקיעים הרבה בחקירה ובדיקה, ולכן יש להם כישרון לזהות מה יש להם, לעשות "ספירת מלאי". הדבר נכון בתחום החומרי, למשל לדעת כמה כסף יש בבנק כדי להשתמש בו בחכמה; וגם בתחום הנפשי, למשל לדעת מה הם הכישרונות שלי כדי להשתמש בהם בחכמה.

4. המילה מציינת את התחושה הסובייקטיבית של האדם, המרגיש שיש לו כל מה שהוא צריך, כדברי יעקב, (בראשית לג יא): "כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל"*: "חז"ל רמזו בדבריהם על מידת ההסתפקות שתתפשט לעתיד, כי הלא בהווה מתלוננים כל בני האדם על חוסר, ואם גם יצברו כעפר כסף - גם אז לא תשבענה עיניהם מלבקש עוד.... ולעתיד ימלא ה' את החיסרון" (הרב יעקב שכטר בספר "דברי יעקב", בשם הרב זאב וואלף מישל בספר "דברי חכמים").

חז"ל פירשו את המילה הייחודית יש גם בדרך הדרש והרמז:

5. יש בגימטריה 310, ומכאן: "עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל וצדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות" (ע"פ ר' יהושע בן לוי, משנה עוקצים ג יב ומסכת גן עדן). מדוע 310? - כי יש 613 מצוות מהתורה ועוד 7 מצוות מדרבנן, סה"כ 620 מצוות, אבל אף אדם אינו יכול לקיים את כל המצוות לבדו, הוא צריך להיעזר באשתו, בקרוביו, בחבריו ובכל שאר עם ישראל. ולכן בסופו של דבר הוא נשאר רק עם חצי - 310 (ע"פ הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, ג אלול ה'תשס"ט).

6. ויונתן בן עוזיאל, כנראה, פירש יש כראשי תיבות - "ימים ושנים" - ותרגם "להנחיל לאוהביי ימים ארוכים" (ראו 'דעת מקרא').

1. ע"פ הפשט, הפסוק מלמד שהחכמה נותנת לאוהביה נחלה ואוצרות (יש = רכוש חומרי ממשי), והמשמעות המעשית של הפסוק היא שכדאי לאהוב חכמה כדי לזכות לעושר חומרי.

2. ואפשר גם להסיק מכאן, שאחד ממאפייניו של האדם החכם הוא הנתינה - אדם חכם אוהב להנחיל את מה שיש לו לאוהביו, ולמלא את אוצרותיהם החומריים והרוחניים; אדם חכם מנחיל לאוהביו דברים שבאמת מועילים להם - דברים שהם יש אמיתי וממשי (ע"פ גליה).