כד הקמח/עצרת
עצרת
[עריכה]אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי (תהלים ק"א) הודיענו המלך דוד ע׳יה בכתוב הזה כי כונת הלב הוא העיקרשהרי הלב משכן הנפש וידוע שכל פעולות האדם התכלית הוא לתועלת הנפש לא לתועלת הגוף כי הגוף נברא לשמש הנפש ולהיות לה עזר במעשה הפעולות השכליות כמו שנבראת האשה להיות עזר לאדם הוא שכתוב (בראשית ב') אעשה לו עזר כנגדו ואמרו רבותינו ז״ל זכה עזר לא זכה כנגדו להלחם כי אם הגוף עוזר את הנפש הנה שניהם בהסכמה אחת בעבודת השי״ת ובודאי זכה זכות גדול ואם אין הגוף עוזר לנפש ואיננו נמשך אחריה ובא כנגדה אין לו זכות כלל זה שאמרו לא זכה כנגדו להלחם והנה הנפש בדמיון הזכר והגוף בדמיון הנקבה ומזה המשיל שלמה החומר לאשה הוא שאמר (משלי ב') להצילך מאשה זרה. ואמר (שם ה) נפת תטפנה שפתי זרה וזה מדבר על תענוגי העולם שהחומר מבקש וידוע כי כל פעולות האדם הנמשכות אחר דרכי השם יתברך הן באות מכח השכל והפעולות הטבעיות באות מכח הטבע והטבע הוא המטעה אותו והטורדו מן העולם כמאמר רבותינו ז״ל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות ואמנם אפשר לו לעשות הפעולות הטבעיות בענין שיהיו בכלל דרכי השם יתברך כגון ההכרחיות שאי אפשר לו לעמוד זולתן כגון המאכל והמשתה שיכוין במזונותיו להיותו בריא בגופו כדי שיוכל לעבוד את השי״ת כי בהיותו חולה לא יוכל לעבדו לא שיכוין להשיג הדברים המתוקים להנאת הגוף ולחוש הטעם אלא ראוי שתהי׳ כונתו שיהי׳ בלי חולי לבד גם בפעולת המשגל אין ראוי לו שיכון להנאת עצמו רק לפריה ורביה כדי שיהיו לו בנים עובדי השם יתברך וידריכם בדרך ישרה ושתהיה כונתו בזה אולי יהי׳ לו בן חכם וגדול בישראל.
וזאת כונתו בשאר פעולותיו כשיתעסק בסחורה שלא תהי׳ כונתו להיות לו שפע הממון והעושר ויקנה בתים ומגדלים אלא שיהי׳ לו לחם חוקו כדי שלא יטרידנו חסרונו מעבודת השי״ת ושיהי׳ לו פנאי ואפי׳ כשהוא ישן אפשר שהוא לשם שמים ונמצאת השינה עבודה לשם יתברך ואין ספק כי פעולות אלו אף על פי שהן טבעיות ונמשכות אחר הטבע בכלל דרכי השי״ת הן ועל זה ארז״ל (אבות פרק ב יב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים ואמר הכתוב (משלי ט"ז) גול אל ה׳ מעשיך ויכונו מחשבותיך וכבר התפלל דוד ואמר (תהלים נ"א) לב טהור ברא לי אלהים וגו׳. בקש מאת השי״ת שיחדש לו לב טהור ושתהי' טהרת המחשבה דבקה בלבו כי כשם שענפי האילן משתרגין מן השרש כן ענפי החטא משתרגים מן הלב שהוא שרש המחשבה ועל זה אמר שלמה (משלי כ') מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי כלומר מי יאמר זכיתי לבי ולא נשארה בי מדה רעה ובכן טהרתי מחטאתי כי אחרי שזכה האדם את לבו יטהר מחטאתו אבל עד שלא יזכה לבו לא יטהר מחטאתו כי ענש יענש על מדות הלב הרעות ועוד כי המדות הרעות יולידו הפעולות הנשחתות. וכתיב אחריו (שם) אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה׳ גם שניהם כלומר אחת גדולה ואחת קטנה ולוקח בגדולה ומוכר בקטנה תועבת ה׳ גם שניהם עונש הגדולה יותר על עונש הקטנה כי עונש הלוקח גדול בהונאת המוכר וכן יאמרו המושלים כאשר לקחת קנית וכאשר מכרת האבדת קניניך ועל כן אמר גם שניהם כי נענש גם על הקטנה והנה אונאת אבן ואבן גדולה מאונאת איפה ואיפה כי יכול האדם להסתכל ולהתבונן בעומק חלל האיפה ולהבחין שיעורה על כן אמר גם שניהם כי יענש גם על איפה ואיפה והזכיר שהם תועבת ה׳ אף על פי שלא שקל בהם כי הם סבה והזמנה לחטוא בהנה. ולפי שהכתוב שלמעלה מדבר על זכות הלב נסמך הכתוב הזה אחריו, והביא מופת כי הלב שבו המדות הרעות אין לשם יתב' חפץ בו כי נכון למועדי רגל בעליו ולהכשילו בפעולותיו, כי מחשבות הלב יביאו הפעולות הרעות, וכתיב (דברים כ"ט, י"ז) פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה יקרא הכתוב הלב הרע שרש פרה ראש הוא שרש המחשבה, ובא לבאר כי אם השם יתברך יתעב האיש שבידו מדות רעות של עץ ואבן אע"פ שלא חטא בהן מפני שהן מזומנות להכשיל אף כי נתעב האיש שבידו מדות רעות אע"פ שלא חטא בהן שהנה מועדות להכשילו ולא יתכן שיטהר מחטאתו עמהן כן כתב הר"ר יונה ז"ל, ולמדנו מכל זה שהעיקר תלוי בלב ואם הלב שלם עם השי"ת הכל שלם עם השי"ת ואם לב חסר הכל חסר וכמו שאמרו רחמנא ליבא בעי, ולכך אמר דוד בכאן אשכילה בדרך תמים וכו'. היה דוד ע"ה מדביק שכלו ברוה"ק ואומר אשכילה ופירושו אמליך עלי אור השכל ואאציל עלי רוה"ק ופירש ואמר ועל ידי מה אדביק שכלי ואמשיך רוה"ק בדרך תמים כלומר שתהיה בהשויית האיפות והמדות וכל היום אני ממתין מתי תבא אלי כלומר שתהיה חברתך עמי היה דוד ע"ה עושה נפשו מרכבה לשי"ת כאבות העולם והיה אומר מתי תבא אלי שאדבק ברוה"ק. והוסיף לפרש ואמר אההלך בתם לבבי כלומר אעמוד ביחוד הלב ובכונה זכה וביאר לנו כי הלב הוא העיקר לכל דבר כענין שכתוב (תהלים י', י"ז) תכין לבם תקשיב אזנך. ומצינו גם כן שהזהיר את שלמה בנו על כונת הלב הוא שאמר (דברי הימים א כ"א) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וגו'. הזהירו תחלה על ידיעת השי"ת ואמר דע את אלהי אביך לפי שהוא תכלית המבוקש מן האדם שעליה נשאל לע"ל שא"ל עסקת בתורה פלפלת בחכמה, והחכמה הזאת היא ידיעה כי תורה והחכמה ב' דברים הם והידיעה הזאת היא תכלית השלימות כאמרו (ירמיהו ט"ו) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. ומן הידוע שכל החכמות שבעולם אינן אלא הצעות אל הידיעה הזאת ומדרגות וסולם לעלות אליה, ולא החכמות בלבד אלא אף המצות המעשיות, והידיעה הזאת היא מצות עשה שבתורה שנ' (דברים ד', ל"ט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו' והעד על זה שהמחשבה אל הלב הוא עיון השכל מה שאמר הכתוב (ישעיהו מ"ד, י"ט) ולא ישיב אל לבו לא דעת ולא תבונה לאמר. ואה"כ אמר ועבדהו שהעבודה לא תתכן מבלתי הידיעה וראוי שתקדם הידיעה לעבודה שאלו לא ידענו איך יעבדנו ולשון עבודה כולל התפלה והקרבנות ואם לא ידענו איך יתפלל לפניו או איך יקריב לו קרבן. ומפורש אמרו בתורת כהנים כל כהן שאינו יודע לשם מי מקריב או לשם מי מקטיר אין עבודתו עבודה ועל כן אמר ועבדהו בלב שלם לפי ששלמה היה עתיד לבנות בית המקדש שהוא מקום הקרבנות לפיכך אמר לו כן כי עבודת התפלה והקרבנות צריכין כונה, התפלה ממה שכתוב תכין לבם תקשיב אזנך. ביאור הכתוב כי התפלה הנשמעת היא הנעשית בכונת הלב. הקרבנות הוא מה שאמרו רז"ל במסכת סוכה (פ"ה דף נה ב) שבעים פרים למה כנגד שבעים אומות פר יחידי למה כנגד אומה יחידה. וביאור הענין כי בשבעת ימי הסוכות היו ישראל מקריבים שבעים פרים. ביום הראשון היו מקריבים י"ג פרים וי"ד כבשים, ביום ב' היו מקריבים י"ב פרים וי"ד כבשים, ביום ג' היו מקריבים י"א פרים וי"ד כבשים, ביום ד' י' פרים וי"ד כבשים וכו'. וכן בכל יום עד יום הז' שהיו מקריבין ז' פרים וי"ד כבשים, הפרים היו מתמעטין והולכין והכבשים קבועים וקיימים. ומה שאמרו כנגד ע' אומות כנגד שבעים שרי האומות לפי שכל אומה יש לה שר למעלה ומתוך אותו קרבן של ע' פרים שהיו ישראל מקריבין להקב"ה היו שרי האומות מתעלין ברוה"ק כמו שעשה המלאך בקרבן מנוח שכתוב בו (שופטים י"ג, כ') ויעל מלאך ה' בלהב המזבח והיו משלימין פעולתם שנתמנו עליה כדי שיתיחד השי"ת על הכל לפי שכל כח וכח יש כח אחד למעלה ממנו והוא מכיר הטובה הבאה אליו ממי שלמעלה ממנו וכן חברו זה מזה וזה למעלה מזה וכמו שכתוב (קהלת ה', ז') כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, וכן מסבה לסבה עד הסבה העליונה שהוא סבת הכחות כלם וכלם מתאחדים בו והוא משפיע בהם כחו, ועל כן היו מקריבים ע' פרים לש"י כנגד ע' שרים הללו ועל זה כל כח מהם מכיר הכח שהוא עליון ממנו ומתקרב אליו להגדיל כחו ואותו העליון אצל הגבוה וכן מכח לכח עד הסבה העליונה ונמצא שכל אחד מהם נתיחד בשם האחד העליון שככולן וכלן מודים ומיחדים ומכירים שאין כחם אלא מכחו יתברך וזהו היחוד השלם שכלם מודים באחד למי שמקבלים כח ממנו. ועל כן נקרא קרבן שהוא מקריב הכחות וזהו לשון (במדבר כ"ח, ב') להקריב לי. ולא תמצא בתורה בשבעת הימים האלה שיזכיר בהן הכתוב לה' כי אם ביום הראשון בלבד להורות שאע"פ שאנו מקריבין ע' פרים כנגד ע' שרים אין הכונה אלא לראש הממשלה, כי ישראל היו מקריבים ע' פרים אלו לשם ית' כנגד ע' שרי האומות לכפר על האומות. וזה שארז"ל (סוכה פ"ה דף נה ב) אוי להם לאומות העולם שאבדו ואין יודעים מה אבדו בזמן שבית המקדש קים היה מזבח מכפר עליהם האידנא מאן מכפר עליהם, לומר שהיו ישראל בקרבנות הללו במקום האומות וזה שאמר הכתוב (תהלים ק"ט, ד') תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה. ואמר במדרש תחת אהבתי ישטנוני. אתה מוצא בחג ישראל מקריבים ע' פרים על אומות העולם והיו ראוין לאהוב אותנו ולא די שאין אוהבים אותנו אלא ששונאים אותנו הדא הוא דכתיב תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה, אני מתפלל ומביא קרבן עליהם. וכן בז' ימים אלו היו עושין אותו בכל יום ויום ניסוך היין וניסוך המים. ניסוך היין היו עושין בכל יום ויום מימות השנה עם התמידין שהיו מקריבין בכל יום ויום וכענין שכתוב (ויקרא כ"ג, י"ג) ונסכו יין רביעית ההין לכבש האחד וגו'. היו עושין נסוך היין ב' פעמים בכל יום אחד עם כל כבש וכבש אבל בשבעת ימי הסוכות שהוא יום הדין על המים היו עושין נסוך המים מרמז הכתוב, וכמו שאמרו ז"ל במסכת תענית (פ"ק דף ב ב) נאמר בשני ונסכיהם בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם במ"ם, הרי כאן מים מכאן רמז לנסוך המים מן התורה והיו עושין נסוך היין גם כן שכן כתיב בכל יום ויום משבעה אלו (במדבר כ"ח, כ"ד) מלבד עולת התמיד ומנחתה ונסכה. וזה הוא ששנינו (סוכה פ"ד דף מב) סוכה וניסוך המים שבעה כי לא היה נעשה ניסוך המים כי אם בז' ימי הסכות וזהו שכתוב (שיר השירים ב', י"ב) הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וכו'. ופירשו ז"ל הנצנים הניסוכין שאינן באין אלא משנה לשנה כנץ הזה שיוצא משנה לשנה ועת הזמיר הגיע זמירת החג וקול התור נשמע בארצנו וקול מלאך שדומה לעגל ממונה על הגשמים, ודע כי כשם שהקרבנות צריכות כונה כך ניסוך היין וניסוך המים, והוא שדרשו ז"ל (תענית פ"ג דף טו) בשעה שמנסכין מים בחג תהום אומר לחבירו אבע מימיך ועילאה אומר החשיר מימיך קול שני רעים אני שומע שנאמר (תהלים מ"ב, ח') תהום אל תהום קורא לקול צינוריך. וסוד שני רעים הללו הן שני מלאכים שהיו עומדים שם בשעת ניסוך והיו צריכין לכוין אליהם, ומה שהיו פרי החג מתמעטים והולכים היה סימן כליה לאומות, והכבשים הקבועים היו כנגד ישראל הנקראים (ירמיהו כ') שה פזורה והיו צ"ח כבשים בכל שבעה ימי סוכות כדי לכלות בהן הקללות שבמשנה תורה שהן צ"ח. הרמז בז' ימי סוכות וז' ימי פסח אחד הוא אלא שהפסח מורה על מהירות ענין ודבר נחוץ והסוכות שהוא כמין בית ודירה מורה על קביעות מקום וענין שצריך ישוב הדעת הוא הסוכה שהוא מלשון סוכה. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה מאי סכות בית דכתיב (בראשית ל"ג, י"ז) ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית וכן אמר הכתוב (תהלים ס"ח, י"ח) ה' בם סיני בקדש קדש בסיני לא נאמר אלא סיני בקדש מכאן שהקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. ביום שמיני של חג היו מקריבין פר אחד כנגד הסוכה העליונה וכנגד אומה יתירה שלא למסרה ביד מזל או כוכב או מלאך, וזהו שאמר הכתוב (במדבר כ"ט, ל"ה) ביום השמיני עצרת תהיה לכם כלומר עצרתי אתכם לפני. משל למלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים כיון שהגיע זמנן לילך אמר להם בבקשה מכם עכבו עמי יום א' שקשה עלי פרידתכם, ולכך נקרא היום הזה עצרת ע"ש השכינה שהיא עצרת לישראל שהן אומה להקריב לפניו קרבן ביחוד וע"כ היה היום הזה חלוק מז' ימי הסוכות כמו שדרז"ל הכא פרים והכא פר אחד, הכא כתיב וביום השמיני וזהו שאמרו שמיני פז"ר קש"ב. פייס בפני עצמו, זמן בפני עצמו, רגל בפני עצמו. קרבן בפני עצמו, שיר בפני עצמו, ברכה בפני עצמה:
והנה ז' ימי הסכות שמיני של חג אחריהם הרי הוא כז' ימי הפסח שממנו אנו מונין שבעה שבועות ויום חמשים של מתן תורה אחריהם והימים הספורים באמצע הם כחולו של מועד בין הראשון והשמיני ועל כן קורין רז"ל לחג שבועות עצרת כח' של חג שקראו הכתוב כן. הא למדת ששמיני של חג זה שקול כיום מתן תורה ושניהם נקראים עצרת. היום הזה קראו הכתוב עצרת על שם שהשכינה עוצרת לישראל להקריב לפניו פר אחד כי צדיק אוכל לשובע נפשו. ויום מתן תורה קורין אותו חכמי האמת עצרת לפי שבו ביום נגלית שכינה על הר סיני וישראל שקבלו התורה היו נעצרים לחלקו וקבלו עליהם אלהותו וגזירותיו, ועל כן הוקבע החג הזה ביום שמיני לפי שהוא שמינית אע"פ שהיא העשירית, והמשכיל יבין כי כנסת ישראל בת זוגו של שבת ומזה תמצא סוד הכתוב האומר עצרת היא פירושו עצרת של היא כלומר של שבת הנקראת היא שנא' (שמות ל"א, י"ז) ביני ובין בני ישראל אות היא כי היא אצולה מן השבת הגדול. ומה שהיה עצרת של מתן תורה רחוק מז' ימי הפסח ויהיה עצרת של שמיני חג סמוך לשבעת ימי הסכות כבר משלו רז"ל משל נאה למלך שהיו לו בנות נשואות במקום קרוב אית ביומיא דייזלון וייתון אמר המלך אני ואתם נשמח יום אחר, כך בפסח על ידי שישראל יוצאין מן החורף לקיץ לפיכך רחוקה ממנו נ' יום דאית ביומיא דייזלון וייתון אבל בחג על ידי שישראל יוצאין מן הקיץ לחורף טרחות דרכים קשה לפיכך אינה רחוקה ממנו חמשים יום דלית ביומא דייזלון וייתון:
חייב האדם לשמוח שמיני של חג זה כשאר ז' ימי החג אע"פ שבז' ימי החג הזכיר הכתוב (ויקרא כ"ג, מ') ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ובח' זה לא הזכיר כן, ושמחה זה של יום טוב אינה שינעול אדם דלתות ביתו אחריו ויאכל וישתה כל מיני מעדנים הוא לבדו עם אשתו ובניו שאין זו שמחת המצוה אלא שמחת כריסו ועליו נאמר (מלאכי ב', ג') וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, אבל עיקר השמחה שיהא אדם אוכל ושותה ומאכיל על שלחנו העניים האמללים, ואותן שאינם משגיחין על הענין אלא עיקר כל השתדלותם בחגים להנאת גרונם לא לתת חלק לעניים עליהם הכתוב אומר (הושע ד') זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו וגו' ואין זה שמחה אלא קלות ראש ואין עיקר השמחה אלא כשיש בה צד לעבודת השי"ת:
שנינו במסכת סוכה (פ"ד דף מ"ח) ההלל והשמחה שמונה וזו היא שמחת השואבה שהיו שמחין בה חכמי ישראל (פ"ה דף נא) חסידים ואנשי מעשה וראשי ישיבות היו מרקדין באבוקות של אור ואומרין דברי תשבחות והלוים היו מנגנים בכנורות ובכל כלי שיר ועל שמחה זו אמרו רבותינו ז"ל שם (דף נא ב) מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם, מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם. מאי היא זה בנין הורדוס במאי בנייה אמר רבא באבני שישא ומרמרא, איכא דאמרי באבני שישא כוחלא ומרמרא אפיק שפה ועייל שפה כי היכי דליקביל סידא סבר למישעייה בדהבא אמרי ליה רבנן שבקיה דהכי שפיר טפי דמיחזי כאדוותא דימא, רבי יהודה אומר מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל מעולם כמין בסילקי גדולה היתה סטיו לפנים מסטיו והיו בה ששים רבוא כפלים כיוצאי מצרים וע"א קתדראות של זהב היו שם כנגד ע"א זקנים וכל אחת מהן אינה פחותה מכ"ה אלף דינרי זהב, ובימה של זהב בנויה באמצע וחזן הכנסת עומד עליה והסודרים בידו כיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודרין ועונין אמן ולא היו יושבין מעורבבין אלא זהבים בפני עצמן. טרסיים בפני עצמן, גרדיים בפני עצמן, כספים בפני עצמן, נפחין בפני עצמן, כדי שיהא עני מכיר את בני אומנותו ונפנה לשם ומשם מתפרנס ויוצא. אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל ח' אבוקות של אור בידו וזורקן כלפי מעלה ומקבל אחת וזורק אחת ואין אחת נוגעת בחברתה וכשמשתחוה נועץ שני גודליו בקרקע ושוחה ונושק את הרצפה וזוקף ואין כל בריה יכולה לעשות כן וזו היא קידה. אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה אומר אם אני כאן הכל כאן אם אני אין כאן מי כאן, והנה הלל הזקן היה גדול בחכמה וכמו שארז"ל כי שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן שלשים מהם ראוים שתשרה שכינה עליהם כמשה רבינו ושלשים מהם ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון עשרים בינונים, גדול שבכלם יונתן בן עוזיאל אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף, קטן שבכולם רבן יוחנן בן זכאי אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות אגדות דקדוקי סופרים גזרות שוות תקופות וגימטריאות משלות כובסים ומשלות שועלים שיחת שדים שיחת דקלים שיחת מלאכי השרת מעשה מרכבה הויות דאביי ורבא לקיים מה שנאמר (משלי ח', כ"א) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. וכשם שהיה גדול בחכמה כן היה מופלג בחסידות ובענוה והיה עושה נפשו מרכבה לש"י כמו שאמרנו למעלה בדוד המלך שאמר אשכילה בדרך תמים. ועל כן אמר (סוכה פ"ה מד) אם אני כאן הכל כאן, ואין כונתו על עצמו דווקא אלא על האדם השלם כענין שאמרו (אבות פ"ק ז) אם אין אני לי מי לי. והיתה כונתו שהשכינה שורה עם האדם השלם זהו שאמר הכל כאן שהוא רמז לשכינה אף הקב"ה אומר לו אם תבא לביתי אני אבוא לביתך ואם לא תבוא לביתי אני לא אבא לביתך, וביאור זה אם אתה תבוא לביתי אם יש לך ידיעה שתדע ליחד שמי הרי שמו של הקב"ה נקרא עליך ומתיחד בך אני אבוא לביתך כלומר אתקרב אצלך ואדבק עמך וזו היא שאלת דוד (תהלים ק"א, ב') מתי תבוא אלי כי היה ממתין שיתיחד שכלו באור העליון, וכשם שאמר דוד בכאן מתי תבוא אלי כך המאמר בהלל אם אתה תבוא לביתי אני אבוא לביתך, והוכיח זה מן הכתוב שאמר (שמות ב') בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך: