קטגוריה:בראשית ו יג
נוסח המקרא
ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ.
וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כׇּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ׃
וַ/יֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְ/נֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְ/פָנַ֔/י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָ/אָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִ/פְּנֵי/הֶ֑ם וְ/הִנְ/נִ֥י מַשְׁחִיתָ֖/ם אֶת־הָ/אָֽרֶץ׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ קִצָּא דְּכָל בִּסְרָא עָאל לִקְדָמַי אֲרֵי אִתְמְלִיאַת אַרְעָא חָטוֹפִין מִן קֳדָם עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא וְהָאֲנָא מְחַבֵּילְהוֹן עִם אַרְעָא׃ |
אונקלוס (דפוס): | וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ קִצָּא דְּכָל בִּסְרָא עָל לִקְדָמַי אֲרֵי אִתְמְלִיאַת אַרְעָא חָטוֹפִין מִן קֳדָם עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא וְהָא אֲנָא מְחַבֵּילְהוֹן עִם אַרְעָא׃ |
ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר יְיָ לְנחַ סוֹפָא דְכָל בִּשְרָא מָטָא מִן קֳדָמַי אֲרוּם אִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטוּפִין מִן עוֹבְדֵיהוֹן בִּישַׁיָא וְהָא אֲנָא מְחַבֵּלְהוֹן עִם אַרְעָא: |
רש"י
"כי מלאה הארץ חמס" - לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (סנהדרין קח)
"את הארץ" - כמו מן הארץ ודומה לו (שמות ט) כצאתי את העיר מן העיר (מ"א טו) חלה את רגליו מן רגליו ד"א את הארץ עם הארץ שאף ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו
[כו] אנדרל מוסיא. פירש בערוך (ערך אנדרולימוס) - דבר. אף על גב דהכא לא היה דבר, יש במדרש שהמלאך המות היה הולך במי המבול, ולפיכך ציוה הקב"ה לנח לעשות תיבה להיות נסתר בתיבה, על דרך "לא תצא מן הפתח" (ר' שמות יב, כב):
[כז] והורגת טובים ורעים. אף על גב דכאן לא הרג את נח, אדרבא היה ניצול, הכי פירושו - "קץ כל בשר בא לפני" והורגת טובים ורעים אם הצדיק והרשע יחד, לכך "עשה לך תיבת וגו'" (פסוק יד) שתהיה אתה נבדל מהם, ולא תהיה אצלם, ולכך לא תאבד עמהם. שלא אמרנו ש'הורגת טובים ורעים' אלא כאשר הצדיק עם הרשע יחד, מטעם כיון שניתן רשות למשחית שוב אינו מבחין בין רע לטוב (רש"י שמות יב, כב), אבל אם אין הצדיק עם הרשע - אינו נהרג עם הרשע. ומה שעל ידי זנות בא הדבר לעולם והורג צדיקים ורשעים הוא דבר נפלא מאד, כמו שאמרנו למעלה (אות כב) כי יצר הרע הוא השחתה, וכאשר יש יצרא דזנות שהוא השחתה יש רשות למשחית גם כן, וכל השחתה משחית הכל ואינו מניח שורש ויסוד, והם הצדיקים שהם יסוד ועיקר בעולם, והכל ביחד משחית - בין הצדיקים ובין רשעים. ואף על גב דגבי עבודה זרה נמי שייך השחתה כדלעיל (אות כב), דכתיב (דברים ד', ט"ז) "פן תשחיתון", זה אינו קשיא, שאין הדבר שהוא על ידי המשחית בא לעובדי עבודה זרה, כי העובד עבודה זרה חוטא בו יתברך, לכך השם יתעלה נפרע ממנו בעצמו, ולפיכך אף על גב שעבודה זרה נקרא 'השחתה' מכל מקום בזה לא נתן רשות למשחית, רק השם יתברך בעצמו נפרע ממנו, שהוא מבחין בין טוב לרע. ולפיכך בעריות כיון שנתן רשות למשחית - שוב אין מבחין בין טוב לרע. ויש לפרש גם כן שהעריות הוא בגוף האדם, וכאשר יחטא האדם בגוף בא דבר לכלות הגופים, ואין מבחין בין טוב ובין רע כי מצד הגוף אין חילוק בין טוב ובין רע, רק מצד הנפש יבא הבדל בין צדיק ובין רשע, שהגוף בשניהם אחד, רק שנשמת הצדיק יותר חשובה וזכה מן הרשע:
[כח] לא נתחתם גזר דינם וכו'. אף על גב דלעיל פירש 'כל מקום שאתה מוצא זנות' דמשמע בשביל זנות היה ולא היה בשביל חמס (קושית הרא"ם), הכא פירושו - בשביל הזנות הוא הורג טובים ורעים, שאין מבחין בין צדיק לרשע, מכל מקום אין כאן גזר דין, שהרי לא נאמר אלא "קץ כל בשר בא לפני", אבל גזר דין שלהם לא נחתם אלא על הגזל, ומפני גזל נתחתם גזר דין להביא הדין בעולם. ומפני כך חתימת הגזירה על הגזל, שהגזל הוא השחתת העולם הזה, דהיינו הגזלנין מחריבין את העולם, שאין משא ומתן בעולם, והשם יתברך כאשר גוזר גזירה אינו ממהר להביא אותה, שהוא חס על העולם, ואין הגזירה נחתמת להביא הדין, וכאשר הגזלן אינו חס על העולם ומחריב את העולם - אין השם יתברך חס גם כן, והגזירה באה:
ועוד יש בזה דבר נפלא מאוד מאוד [כי] כל גזירה שבאה מן השם יתברך ואינה באה במדת הדין מתוחה כל כך בחוזק, היא גזירה שאפשר לבטל אותו, וכאשר מדת הדין מתוחה בחוזק אז הגזרה נחתם, ואין להשיב. וכאשר החטא הוא למטה בגזילה, שהגזילה הוא שגוזל ומאנס בחוזק את אשר לחבירו, וכמו שהוא חוטא למטה - הוא מתעורר למעלה גזירת מדת הדין החזקה והקשה, וגזירה מדת הדין החזקה והקשה אין לו חזרה, והיא גזירה חתומה. ושמעתי גם כן כי לכך חתימת גזר דין על הגזל, מפני שהחתימה [היא] שאין להשיב הגזירה, וכל זמן שהיה אפשר להם בתשובה לא נתחתם גזר דין שלהם, שכל עבירה על ידי תשובה [השם יתברך] מוחל להם, אבל גזלן דכתיב (פסוק יא) "ותמלא הארץ חמס", וקשה גזל הרבים שאין לו תשובה, וכיון שאין להם תשובה נחתם גזר דין שלהם גם כן, שהרי אין תשובה להם, ולמה לא יחתום גזר דין שלהם. אמנם דרך האמת התבאר לך, והוא אמת ברור:
[כט] כמו מן הארץ וכו'. וקשיא דלא לכתוב כלל "את הארץ", דיודע אני שמן הארץ הם נשחתים, לכך פירש 'דבר אחר את הארץ - עם הארץ'. ואם תאמר למה השחית הארץ עמהם, ויש לתרץ דכתיב (תהלים קט"ו, ט"ז) "והארץ נתן לבני אדם", ומאחר שהאדם חטא, כפי אשר הוא צריך האדם אל האדמה - דהיינו ג' טפחים של עומק המחרישה (בבא בתרא דף כו.) - השחית הקב"ה עמהם, וכך מוכח בב"ר בפירוש:קץ וכו' כל מקום וכו' - בא ליישב הפ' שאין לו הבנה דמה ר"ל שהקץ בא לפניו לכך פי' כדאיתא נמי בזהר שיש רוח א' שנקרא קץ כל בשר והוא הממונה לקטרג על הזנות וקאמר דנקרא קץ כל בשר לפי שדרכו להמית הכל טובים ורעים. וז"ש הקדוש ב"ה לנח קץ כל בשר דהיינו זה הרוח ונקרא במדרש אנדרולמוסיא בא לפני כלומר בא לפני כבר זה זמן לקטרג ואעפ"כ לא השגחתי בו ולא נחתם גז"ד אלא עתה על הגזל וכיון שהגז"ד היה על הגזל לכן לא השחית האנדרולומסי' טובים ורעים לגמרי אף במין האנושי שהרי נשארו נח ובניו ובזה מובן הדיבור שאח"ז:את הארץ וכו' ד"א וכו' - דלפי' א' ק' דמה היה המקרא חסר אילו לא כתב אלא והנני משחיתם ומה הוסיף באמרו את הארץ .ולפי' ב' נמי ק' דלא שייך לפ' עם כיון שלא היתה ההשחתה ביחד שהרי הבריות מתו מיד במים משא"כ הארץ שלא נמוחה אלא בהמשך הזמן ע"י תדירות ותגבורת המים. ובטעם מחיית הארץ אמרו בב"ר משל לבן מלכים שהי"ל פדגוג כל זמן שסרח היה פדגוגו נלקה ע"כ וכוונתם לפי שהפדגוג חייב ללמד לבן תרבות ודרך ארץ ובהיות הבן סורח זה מורה שפדגוגו לא יצא ידי חובתו עמו ואדרבא מחזיק בידו דמסתמא ממנו למד שהרי הוא גידלו ולכך הפדגוג בדין שילקה וכך היה גם בזמן המבול כמ"ש שם בב"ר בס"פ בראשית שגם הארץ זנתה זורעין חטים ומוציאה זונין נמצא שהארץ היתה מחזקת ידי עוברי עבירה ולכך לקתה. והנח"י אחר המחילה לא דק בלשון המדרש ע"ש:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס – לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם אֶלָּא עַל הַגֶּזֶל.
אֶת הָאָרֶץ – כְּמוֹ "מִן הָאָרֶץ". וְדוֹמֶה לוֹ: "כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר" (שמות ט,כט), מִן הָעִיר; "חָלָה אֶת רַגְלָיו" (מל"א טו,כג), מִן רַגְלָיו. דָּבָר אַחֵר: "אֶת הָאָרֶץ" – עִם הָאָרֶץ, שֶׁאַף שְׁלֹשָׁה טְפָחִים שֶׁל עֹמֶק הַמַּחֲרֵישָׁה נִמּוֹחוּ וְנִטַּשְׁטְּשׁוּ.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
וטעם בא — הגיע קץ אידם:
את הארץ — מן הארץ. וכן: "כצאתי את העיר" (שמות ט כט). או 'עִם', כמו: "את יעקב איש וביתו" (שמות א א). והנכון בעיני, שמלת "משחיתם" מושכת עצמה ואחרת עמה, וכן: "אלהים צבאות"; "כסאך אלהים" (תהלים מה ז). והנה כן, 'והנני משחיתם ומשחית את הארץ':רמב"ן
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" בא לפני" שקבעתי להם לתשובה: "כי מלאה הארץ חמס מפניהם" שכלם גוזלים זה את זה הבעלים גוזלים את האריס בכח והאריס גוזל את הבעלים במרמה באופן שהארץ נותנת כל פירותיה לגזלנים:
" והנני משחיתם את הארץ" אשחיתם יחדיו עם הארץ שאשחית מזג הארץ והאויר בנטית גלגל חמה שהטה ממשוה היום מן המבול ואילך כמו שפיר' הוא ית' במענהו לאיוב ולכן נמעטו שני חיי המין האנושי תכף אחר המבול כי לא היו עוד המזגים והפירות על שלמותם הראשון. ולזה הותר למין האנושי אכילת בעלי חיים אחר המבול:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
וטעם הודעת כל דבר זה לנח הוא לצוותו לעשות תיבה לשמירת קיום המין. ויש לתת לב מדוע העלים עין מעשות צדקה בבני דורו לבקש רחמים עליהם מלפני ה':
ועוד תגדל הקושיא שראינו כי אבינו הגדול הוא אברהם למד ממנו כאומרם ז"ל (ב"ר פמ"ט) שלא בקש רחמים על פחות מעשרה ממה שראה שנח לא בקש וכו', וקשה כי מי אמר לו שאם היה מבקש לא היה מתקבל:
אכן מדברי ה' אשר דיבר לנח גילה דעתו לנח כי הדבר מוחלט בעיני ה' להשחית ולא נתן מקום לנח להתפלל, כאומרו קץ כל בשר וגו' והנני משחיתם בהחלט, מה מקום לו להתפלל, מה שאין כן כשדבר דבריו לאברהם לא מצאנוהו שדבר כדברים האלה אלא נתן לו מקום להתפלל דכתיב (וירא יח) ארדה נא ואראה הכצעקתה וגו'. והגם שאחר האמת גם שם עלתה להם הגזירה. אף על פי כן עשה ה' אשר זמם להראות לאברהם הנהגתו, וכמו שפירשנוהו במקומו, ואמר דברים שישמע מהם אברהם שיש לו רשות לבקש רחמים. וכן תמצא בדברו למשה בתוכחות על עון ישראל לא החליט הגזרה ובזה מצא מקום להתפלל וכמו שפירשנוהו במקומו (שלח יד יא), מה שאין כן נח סתם ה' תפלתו:
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס. אמר ר' אלעזר: כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נתחתם עליהם גזר דין עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר: כי מלאה הארץ חמס, וכתיב: "החמס קם למטה רשע". מלמד שזקף עצמו כמקל ועמד לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם, "לא מהם ולא מהמהם ולא נה בהם", ואף על נח נתחתם גזר דין, שנאמר: "נחמתי כי עשיתם ונח":
ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני. הגיע זמנן ליקצץ, הגיע זמנן ליעשות בוסר, הגיע קטיגוריא שלהן, הגיע זמנן ליעשות בתה. כל כך למה? כי מלאה הארץ חמס מפניהם. חמס, שוה פרוטה; גזל, פחות משוה פרוטה. היה אחד מהם מוצא קופתו מלאה תורמסין, היה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציא ממנו בדין. אמר להם הקב"ה: אתם עשיתם שלא כשורה, אף אני אעשה עמכם שלא כשורה, הדא הוא דכתיב: "הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה", בחכמת תורה. "מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו", ואין משים אלא דין, שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם".
דבר אחר: כי מלאה הארץ חמס. חמס זה עבודה זרה, דכתיב: כי מלאה הארץ חמס. חמס זו גלוי עריות, "חמסי ושארי על בבל". חמס זו שפיכות דמים, "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם". חמס, כמשמעו.
והנני משחיתם את הארץ. אפילו ג' טפחים של מחרשה נמחו. לבן מלכים שהיה לו פדגוג, כל זמן שהיה סורח, היה פדגוג שלו נרדה. ולבן מלכים שהיה לו מניקה, כל זמן שהיה סורח, היתה מניקתו נרדית. כך הנני משחיתם את הארץ, הא אנא מחבלהון ומחבל ארעא עמהון:רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
קץ כל בשר בא לפני כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. צריך לישב שהרי אנו רואין שנמלט נח ובניו. ועוד איך יצא כזאת מלפניו להרוג הטובים. ונראה לפרש שלכך לא אמר צדיקים ורשעים אלא רעים וטובים. ור"ל התינוקות הקטנים לכך האנדרולומוסיא באה והורגת אותם לפי שכיון שהזנות מצדיהם כולם ממזרים ואינם ידועים וכמו שאמרו רז"ל במסכת יבמות ממזר ודאי חיי ממזר ספק לא חיי ולכך לא קאמר כל מקום שאתה מוצא גזל משום דלא הוו מתים הקטנים בעבור הגזל: כי מלאה הארץ חמס לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל וכו'. קשה והלא אמר למעלה כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. י"ל דאין הכי נמי שכל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים דאנשים אבל לא נחתם גזר דינם על הארץ כלו' תשחת הארץ עמהם ויטשטשו ג' טפחים של עומק המחרישה אלא על הגזל: את הארץ מן הארץ וכו' ד"א עם הארץ וכו'. קשה מאי ד"א. יש לפרש שני פי' הראשון את הארץ יתר הוא שאין צריך לומר מן הארץ כי ידענו שהם היו בארץ ולכך עשה ד"א שר"ל שנשחתו עם הארץ ג' טפחים וכו':
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ו יג.
קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי
אלוהים אומר שהוא ימית "כָּל בָּשָׂר", כלומר את כל החיות בנוסף לבני אדם.
אלוהים מודע שהוא עומד להמית הרבה חיות שלא חטאו.
אלוהים מציג את הכחדה כאילו שהוא מתבונן חצוני, זה "בָּא לְפָנַי", ולא שהוא עומד לגרום לזה.
כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם
אלוהים אמר שהוא ימית אל כל החיות, אולם ההסבר "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם" פונה רק לחמס שבני אדם עשו, הן החיות לא חומסות ושודדות.
אלהים עכשו מסביר לנוח מה הוא כבר אמר לעצמו מספר פעמים: (ביאור:בראשית ו ה, ו, ז, יא ,יב).
נוח חי עם שאר בני האדם, וידע מה הם עושים. אלוהים לא היה צריך להסביר לו כדי שאנחנו נבין. נוח היה צדיק תמים, ויחסית עליו כולם היו חוטאים, כך שהוא החליט לא לדרוש הסבר, ואנחנו הפסדנו את ההזדמנות להבין מה בני אדם עשו.
לא נאמר שבני האדם עינו אחד את השני, או עינו זרים שבאו לבקר, כמו שקרה בסדום (ביאור:בראשית יט ט). בני האדם לא התקיפו את נוח כאשר הוא בנה את התיבה. לא נאמר שאלוהים שמע את צעקת הנפגעים ואת קול הדמים מן האדמה (בראשית ד י).
מִפְּנֵיהֶם
גם נוח היה בן אדם, וגם הוא היה חלק מהחומסים. אלוהים השתמש בצורת המילה - "מִפְּנֵיהֶם" ולא 'מפניכם', ובצורה זאת אלוהים מרגיע את נוח שהוא לא כלול בחומסים, והוא לא ימות כאשר אלוהים יביא "קֵץ כָּל בָּשָׂר".
וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ
אלוהים מוסיף ומסביר את משמעות "קֵץ כָּל בָּשָׂר" ואומר: "וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ".
'להשחית' - לקלקל, להרוס, לבזבז (מילוג).
אלוהים בעצם התכוון: להמית, להרוג, לאבד, אולם הוא משתמש במילה עדינה כדי לשמור על כבודו.
"וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" - המשפט לא בנוי ברור: האם הכוונה 'מעל פני הארץ', או 'אותם ואת הארץ"? סביר שהמשפט היה שלם ומספר מילים אבדו.
"וְהִנְנִי" - המילה הזאת מופיעה מספר פעמים להראות נכונות שלמה להקשיב ולהיות נוכח. אברהם לאלוהים, אברהם ליצחק, אברהם למלאך, עשו ליעקב, יעקב ליצחק, יעקב למלאך, יוסף ליעקב, פרעה לאנשיו, יעקב לאלוהים.
כאשר אלוהים אומר 'הִנְנִי', זאת מילת שבועה. אלוהים נשבע שכך יהיה:
- "הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ" (ביאור:בראשית ו יז).
- "הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם" (ביאור:בראשית ט ט).
- "הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים" (ביאור:בראשית מח ד).
איום
אלוהים מסביר לנוח שהוא עומד להרוג ולהביא קץ לכל בשר. עצם העובדה שהוא מדבר עם נוח, והאשים את האנשים האחרים, לימדה את נוח שייתכן והוא לא כלול במומתים. כמובן אם נוח יסרב או יפעל נגד אלוהים, גם הוא יוסף למומתים. לנוח לא היתה ברירה אלא להמשיך להקשיב.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "בראשית ו יג"
קטגוריה זו מכילה את 20 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 20 דפים.