ילקוט שמעוני על בראשית ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · ילקוט שמעוני על בראשית · ו · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהי כי החל האדם לרוב. מלמד שהיו שופכין את זרעם על העצים ועל האבנים. ולפי שהיו שטופין בזנות ריבה להן הקב"ה בנקבות, דכתיב: ובנות יולדו להן. רבי שמעון ברבי ילדה לו אשתו נקבה. חמתיה רבי חייא רבה, אמר לו: התחיל הקב"ה לברכך. אמר לו: מה הן? אמר לו, דכתיב: ויהי כי החל האדם לרוב וגו'. עלה אצל אביו, אמר לו: שמחך הבבלי; אף על פי כן, צורך ליין וצורך לחומץ, צורך ליין יותר מחומץ. צורך לחטין וצורך לשעורין, צורך לחטין יותר מן השעורין. משאדם משיא את בתו ומוציא את יציאותיו הוא אומר לה: לא יהא ליך מחזורי להכא. רבן גמליאל אסיב ברתיה, אמרה ליה: אבא צלי עלי. אמר לה: לא יהא לך מחזורי להכא. ילדה בן זכר, אמרה ליה: אבא צלי עלי. אמר לה: לא ישלה ווי מפומך. אמרה לו: אבא, בשתי שמחות שבאו לי את מקללני? אמר לה, תרויהון צליין אינון: מן גו דאת הויא שלם בביתך לא יהא לך מחזורי להכא, ומן גו דהוי בריך קיים לא ישלה ווי מן פומך: ווי דלא אכל ברי, ווי דלא שתי ברי, ווי דלא אזיל ברי לבי כנשתא.

דבר אחר: ויהי כי החל האדם לרוב. אמר ר' יוחנן: רביה באה לעולם, וריש לקיש אמר: מריבה באה לעולם. אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן: לדידך דאמרת רביה, מפני מה לא הוכפלו בנותיו של איוב? אמר לו: אף על פי שלא הוכפלו בשמות הוכפלו ביופי, דכתיב: "ויקרא שם האחת ימימה", שדומה ליום. "קציעה", שריחה נודף כקציעה. "קרן הפוך", ככורכמא דרישקא. תרגום נרדים רשקין. רבי שמעון ברבי אתילידא ליה ברתא. אמר ליה אבוה: רביה נולד לך. אמר ליה בר קפרא: תנחומין של הבל נחמך אבוך, דתניא: אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות; אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות:

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויראו בני האלהים, בני דיינא. כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה. כומריא גנבין אלהיא, מאן מומי ביה או מאן מקרב? ולמה הוא קורא אותן בני האלהים? שהרבו ימים בלא צער ובלא יסורין. וכל כך למה? כדי לעמוד על התקופות ועל המזלות, וכדי שיטלו את שלהן ושל דורות הבאין אחריהן. רבי שמעון בר יוחאי מקלל לכל מאן דקרי להון בני אלהיא.

כי טובות הנה, טבת כתיב; משהיו מטיבין אשה לבעלה, הגדול מהן נכנס ובועלה תחלה. כי טובות הנה, אלו הפנויות. ויקחו להם נשים, אלו נשי אנשים. מכל אשר בחרו, זה זכור ובהמה; ולא נמחו מן העולם עד שכתבו גממסיות לזכור ולבהמה. בכל מקום שאת מוצא זנות, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת הטובים והרעים. על הכל הקב"ה מאריך אפו חוץ מן הזנות; מה טעם? ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, וכתיב בתריה: "ויאמר ה' אמחה את האדם":

כל אותה הלילה היה לוט מבקש רחמים על הסדומיים והיו מקבלין מידו כיון שאמרו איה האנשים הוציאם אלינו ונדעה אותם לתשמיש מיד אמרו לו עוד מי לך פה עד כאן היה לך רשות ללמד סניגוריא מכאן ואילך אין לך רשות. שאלו תלמידיו את רב יוסף מהו עזאל א"ל כיון שעמדו דור המבול ועבדו עבודה זרה היה הקב"ה מתעצב מיד עמדו שני מלאכים שמחזאי ועזאל ואמרו לפניו רבונו של עולם הלא אמרנו לפניך כשבראת את עולמך מה אנוש כי תזכרנו א"ל ועולם מה יהא עליו א"ל רבונו של עולם היינו מסתפקין בו א"ל גלוי וידוע לפני אם אתם שרויין בארץ היה שולט בכם יצר הרע והייתם קשים מבני אדם א"ל תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשין שמך א"ל רדו ותדורו עמהן מיד קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות ולא יכלו לכבוש את יצרן מיד ראה שמחזאי ריבה אחת ושמה איסטהר נתן עיניו בה אמר השמעי לי א"ל איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו לרקיע בשעה שאתה זוכרהו למדה אותו שם הזכירה אותו ועלתה לרקיע ולא קלקלה אמר הקב"ה הואיל ופרשה עצמה מן העבירה לכו וקבעוה בין שבעה כוכבים הללו כדי שתזכו בהן לעולם ונקבעה בכימה כיון שראו שמחזאי ועזאל כך עמדו ונשאו נשים והולידו בנים היווא והייא ועזאל היה על מיני צבעונין ועל מיני תכשיטין של נשים שמפתים את בני אדם להרהור עבירה מיד שגר מטטרון שליח לשמחזאי וא"ל עתיד הקב"ה להחריב עולמו ולהביא מבול לעולם מיד עמד בבכי והיה מצטער על העולם ועל בניו מה יעשו בניו ממה יאכלו אם העולם חרב שכל אחד ואחד היה אוכל בכל יום אלף גמלים ואלף סוסים ואלף שורים. בלילה ראו היווא והייא שניהם חלומות אחד מהן ראה אבן גדולה פרוסה על הארץ כשלחן והיתה הארץ חרותה וכתובה שיטות שיטות והיה מלאך יורד מן הרקיע ובידיו כמין סכין והיה גורר ומוחק כל אותן השיטות ולא היה משייר בה אלא ארבע תיבות והאחד ראה פרדס גדול משובח נטוע מכל מיני אילנות והיו בו מלאכים ובידן קרדומות והיו מקצצין כל האילנות ולא שיירו בו אלא אילן אחד של שלשה ענפים כיון שננערו עמדו בבהלה ובאו אצל אביהם אמר להם עתיד הקב"ה להביא מבול ולא ישייר אלא נח ובניו כיון ששמעו כך היו צועקין ובוכין אמר להם אל תצטערו ששמותיכם לא יכלו מן הבריות שכל זמן שגוזר גזירות או מעלין אבנים או ספינות שמותיכם הן מזכירין היווא והייא מיד נתקררו דעתן. שמחזאי חזר בתשובה ותלה עצמו בין שמים לארץ ראשו למטה ורגליו למעלה ועדיין הוא תלוי בתשובה עזאל לא חזר בתשובה ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביום הכפורים איל אחד לה' שיכפר על ישראל ואיל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל והוא עזאזל שבתורה:

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

לא ידון רוחי באדם לעולם. איני נותן רוחי בהן, בשעה שאני נותן מתן שכרן של צדיקים וכו'. דבר אחר: אין הרוחות הללו נידונות לפני העולם. דבר אחר: בשעה שאני מחזיר רוחן לנדניהן, איני מחזיר רוחן. אמר ר' חייא בר אבא: איני ממלא רוחי בהן בשעה שאני ממלא רוחי באדם, לפי שבעולם הזה הרוח היא נבזקת באחד מאבריו, אבל לעתיד לבוא היא נבזקת בכל הגוף כדכתיב: "ואת רוחי אתן בקרבכם". אמר ר' יודן בן בתירא: עוד איני דן בדין הזה לעולם. רבי הונא בשם רבי יוסף אמר: "לא אוסיף... לא אוסיף", ליסגי ליסגי. רבנן אמרין: לא אוסיף לבני נח, לא אוסיף לדורות. אני אמרתי שתהא רוחי דנה בהן, והן לא בקשו, הריני משגמן ביסורין. אני אמרתי שתהא רוחי דנה בהן והן לא בקשו, הריני משגמן אלו באלו, דאמר רבי אלעזר: אין לך שמתחייב באדם אלא אדם כיוצא בו. רבי נתן אומר: אפילו כלב אפילו זאב. רבי הונא בר גוריון אמר: אפילו מקל אפילו רצועה, דכתיב: "כי את עול סבלו ואת מטה שכמו שבט הנוגש בו החתות כיום מדין", כיום הדין. אמר ר' אחא: אפילו אילני סרק עתידין ליתן דין וחשבון, דכתיב: "כי האדם עץ השדה"; מה האדם נותן דין וחשבון, אף העצים נותנין דין וחשבון. אמר ר' יהושע בר נחמיה: איני דן רוחן בעצמן שבשר ודם הן, אלא הריני מביא עליהן מיעוט שנים שקצבתי להן בעולם הזה ואחר כך אני משגמן ביסורין. מי גרם שימרדו בי? לא על ידי שלא שגמתי אותן ביסורין? הדלת הזה מי מעמידו שגמיו?

אמר רבי אלעזר: בכל מקום שאין דין, יש דין. רב ביבי בריה דרב אמי בשיטת רבי אליעזר: לא ידון רוחי. אמר ר' מאיר: הן לא עשו מדת הדין למטה, אני עושה להן מדת הדין למעלה; הדא הוא דכתיב: "הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה", בלא חכמת התורה; "מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו", ואין "משים" אלא דין, שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". עוד איני דן מדת הדין כנגד מדת רחמים. אפילו נח שנשתייר מהן, לא שהיה כדאי, אלא שצפה הקב"ה שמשה עתיד לעמוד ממנו, שנאמר בשגם זה משה, דחושבניה דדין הוא חושבניה דדין. רבנן מייתי לה מהכא: והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ומשה חיה ק"כ שנה.

תנו רבנן: דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "וימח את כל היקום", בעולם הזה; "וימחו", לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. רבי יהודה אומר: לא חיין ולא נידונין, שנאמר: לא ידון רוחי באדם, לא דין ולא רוח. דבר אחר: לא ידון, שלא תהא נשמתן חוזרת לנדנה. רבי מנחם ברבי יוסי אומר: אפילו בשעה שהקב"ה מחזיר נשמות לפגרים מתים, קשה להם בגיהנם, שנאמר: "תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלכם":

ששה נקראו בשמותם עד שלא נולדו, ואלו הן: ישמעאל, ויצחק, ומשה, ושלמה, ויאשיהו, ומלך המשיח. ישמעאל מניין? שנאמר: "הנך הרה ויולדת בן" וגו'. ולמה נקרא שמו ישמעאל? שעתיד הקב"ה לשמוע באנקת העם ממה שבני ישמעאל עושין להם באחרית הימים. יצחק, שנאמר: "אבל שרה אשתך" וגו'; ולמה נקרא יצחק? י', על י' נסיונות. צ', שרה היתה בת צ' כשהולידה. ח', שנימול לח'. ק', ק' שנים היה אברהם כשהוליד. משה, לא ידון רוחי... בשגם, בגימטריא משה. שלמה, "הנה בן נולד לך ושלמה שמו", על שם שלום ושקט שהיה בימיו. יאשיהו, "הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו", שנרצה כשה על גבי המזבח. מלך המשיח, "יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו", שהוא עתיד ליאנן לעכו"ם:

מנין למשה מן התורה? שנאמר: בשגם הוא בשר. מנין להמן מן התורה? שנאמר: "המן העץ". מנין לאסתר מן התורה? דכתיב: "ואנכי הסתר אסתיר". מנין למרדכי מן התורה? דכתיב: "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור" וגו', ומתרגמינן "מירא דכיא":

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

הנפילים היו בארץ. שבעה שמות נקראו להם: אמים, רפאים, גבורים, זמזומים, ענקים, עוים, נפילים. אמים, שכל מי שרואה אותם אימתן נופלת עליו. רפאים, שכל מי שראה אותם היה לבו רפה כשעוה. גבורים, רבי אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן אמר: מוח קוליתו של אחד מהם היתה נמדדת י"ב אמה. זמזומים, אמר רבי יוסי בר חנינא: מנטרומין מגיסטי מלחמה. ענקים, רבנן ורבי אחא. רבנן אמרי: שהיו מרבים ענקים על גבי ענקים. רבי אחא אמר: שהיו עונקים גלגל חמה ואומרים: הורד לנו גשמים. עוים, שצדו את העולם ושהוצדו מן העולם, ושגרמו לעולם שיצוד, כמה דאת אמר: "עוה עוה עוה אשימנה". אמר ר' אלעזר ברבי שמעון: שהיו בקיאין בעפרות כנחשים; בגלילא צווחין לחויא "עויא". נפילים, שהפילו את העולם ושנפלו מן העולם, ושמלאו את העולם נפלים בזנות שלהם.

וגם אחרי כן. בתראי לא ילפי מקדמאי, דור המבול מדור אנוש, ודור הפלגה מדור המבול.

וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם. אמר ר' ברכיה: היתה אשה יוצאה בשוק וכו', והיתה הולכת ומשמשת מטתה והיתה מעמדת בחור כיוצא בו.

אנשי השם. אמר ר' אחא: "בני נבל גם בני בלי שם", ואת אמרת אנשי השם? אלא שהשימו את העולם ושהושמו מן העולם ושגרמו לעולם שישום. רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן אמר: אנשים שנתפרשו שמותן למעלן, דאמר רבי יהושע בן לוי: כל השמות הללו לשון מרדות הן. עירד, עורדן אני מן העולם. מתושאל, מתישן אני מן העולם. למך, מה לי ללמך ולתולדותיו?

אמר ר' יוחנן: המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. ומי פירש מעשיהן? אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי. רבי אומר: אילו לא בא איוב לעולם אלא לפרט לנו מעשה המבול, דיו. אמר ר' חנין: אילו לא בא אֱלִיהוּ אלא לפרש לנו מעשה ירידת גשמים, דיו, דאמר ר' יוחנן: כל אורה שנאמר באליהו אינה אלא בירידת גשמים. רבי הושעיה רבה אמר: אינה אלא במתן תורה, כמה דאת אמר: "כי נר מצוה ותורה אור".

רבי אחא בשם רבי יהושע בן לוי אמר: קשה היא המחלוקת כדור המבול. נאמר כאן אנשי השם, ונאמר להלן: "נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם"; מה אנשי שם שנאמר להלן מחלוקת אף אנשי השם שנאמר כאן מחלוקת.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

וירא ה' כי רבה רעת האדם. רבה והולכת. שמענו בדור המבול שנידונו במים, והסדומיים שנידונו באש; מניין ליתן את האמור כאן להלן ואת האמור להלן כאן? תלמוד לומר רבה רבה לגזרה שוה.

וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. משהיתה חמה זורחת ועד שהיתה שוקעת לא היתה בהן תוחלת, הדא הוא דכתיב: "לאור יקום רוצח ובלילה יהי כגנב". קשה יצר הרע, שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר: "כי יצר לב האדם רע". אמר ר' יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר: רק רע כל היום.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. אמר הקב"ה: יפה עשיתי שתקנתי להם קבורה; כתיב הכא וינחם, וכתיב התם: "וינחם אותם וידבר על לבם". דבר אחר: וינחם ה' כי עשה את האדם, תהות היתה לפני, שבראתי אותו מלמטה, שאילו בראתי אותו מלמעלה לא היה מורד בי. רבי נחמיה אומר: מתנחם אני שבראתי אותו מלמטה, שאילו בראתי אותו מלמעלה, כשם שהמריד בי את התחתונים כך היה ממריד בי את העליונים. תהות היתה בלבי שבראתי בו יצר הרע, שאלולי לא בראתי בו לא היה מורד בי. מתנחם אני שעשיתי אותו, וניתן בארץ.

ויתעצב אל לבו. גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, א"ל: אי אתם אומרים שהקב"ה רואה את הנולד? א"ל הין. והא כתיב: ויתעצב אל לבו? א"ל: נולד לך בן זכר מימיך? א"ל: הין. א"ל: ומה עשית? א"ל: שמחתי ושימחתי את הכל. א"ל: ולא היית יודע שסופו למות? א"ל: בשעת חדוה חדוה, בשעת אבלא אבלא. א"ל: כך היה מעשה לפני הקב"ה. שבעת ימים נתאבל הקב"ה על עולמו קודם שלא הביא המבול, מה טעם? ויתעצב אל לבו, ואין עציבה אלא אבלות, כמה דאת אמר: "נעצב המלך על בנו".

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

הנפילים היו בארץ. שבעה שמות נקראו להם: אמים, רפאים, גבורים, זמזומים, ענקים, עוים, נפילים. אמים, שכל מי שרואה אותם אימתן נופלת עליו. רפאים, שכל מי שראה אותם היה לבו רפה כשעוה. גבורים, רבי אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן אמר: מוח קוליתו של אחד מהם היתה נמדדת י"ב אמה. זמזומים, אמר רבי יוסי בר חנינא: מנטרומין מגיסטי מלחמה. ענקים, רבנן ורבי אחא. רבנן אמרי: שהיו מרבים ענקים על גבי ענקים. רבי אחא אמר: שהיו עונקים גלגל חמה ואומרים: הורד לנו גשמים. עוים, שצדו את העולם ושהוצדו מן העולם, ושגרמו לעולם שיצוד, כמה דאת אמר: "עוה עוה עוה אשימנה". אמר ר' אלעזר ברבי שמעון: שהיו בקיאין בעפרות כנחשים; בגלילא צווחין לחויא "עויא". נפילים, שהפילו את העולם ושנפלו מן העולם, ושמלאו את העולם נפלים בזנות שלהם.

וגם אחרי כן. בתראי לא ילפי מקדמאי, דור המבול מדור אנוש, ודור הפלגה מדור המבול.

וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם. אמר ר' ברכיה: היתה אשה יוצאה בשוק וכו', והיתה הולכת ומשמשת מטתה והיתה מעמדת בחור כיוצא בו.

אנשי השם. אמר ר' אחא: "בני נבל גם בני בלי שם", ואת אמרת אנשי השם? אלא שהשימו את העולם ושהושמו מן העולם ושגרמו לעולם שישום. רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן אמר: אנשים שנתפרשו שמותן למעלן, דאמר רבי יהושע בן לוי: כל השמות הללו לשון מרדות הן. עירד, עורדן אני מן העולם. מתושאל, מתישן אני מן העולם. למך, מה לי ללמך ולתולדותיו?

אמר ר' יוחנן: המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. ומי פירש מעשיהן? אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי. רבי אומר: אילו לא בא איוב לעולם אלא לפרט לנו מעשה המבול, דיו. אמר ר' חנין: אילו לא בא אֱלִיהוּ אלא לפרש לנו מעשה ירידת גשמים, דיו, דאמר ר' יוחנן: כל אורה שנאמר באליהו אינה אלא בירידת גשמים. רבי הושעיה רבה אמר: אינה אלא במתן תורה, כמה דאת אמר: "כי נר מצוה ותורה אור".

רבי אחא בשם רבי יהושע בן לוי אמר: קשה היא המחלוקת כדור המבול. נאמר כאן אנשי השם, ונאמר להלן: "נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם"; מה אנשי שם שנאמר להלן מחלוקת אף אנשי השם שנאמר כאן מחלוקת.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ימלט אי נקי", אונקיא אחת ביד נח. אם כן למה נמלט? אלא "בבור כפיך", שמצאת חן.

ג' מציאות מצא הקב"ה: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", "מצאתי דוד עבדי", "כענבים במדבר מצאתי ישראל". והכתיב ונח מצא חן? א"ל: הוא מצא, והקב"ה לא מצא. לאחד שהיה בדרך וראה אחד ודבקו, עד היכן? עד דקשר עמו אהבה; נאמר כאן חן, ונאמר להלן "וימצא יוסף חן". דבר אחר: לאחד שהיה מהלך וראה אחד ודבקו, עד היכן? עד שהשליטו; נאמר כאן חן, ונאמר להלן "ותהי אסתר נושאת חן". לאחד שהיה מהלך בדרך וראה אחד ודבקו, עד היכן? עד שנתן לו בתו; נאמר כאן חן, ונאמר להלן "ושפכתי על בית דוד" וגו' "רוח חן ותחנונים", עד שיודע להבחין איזו חיה נזונית בשתי שעות ביום ואיזו חיה נזונית בג' שעות ביום.

מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, ומנין שהקב"ה עושה חסד עם הראשונים בזכות האחרונים? ונח מצא חן בעיני ה', באיזה זכות? בזכות תולדותיו; אלה תולדות נח. אנוש בן שת, בימיו התחילו הבריות להכעיס ליוצרן בעבודה זרה, והוא היה הדור השלישי והכעיסו בג' עבירות, שנאמר: "אבי ישב אהל ומקנה", ומקנה בסתר. חזרו להכעיס בגלוי ומשמיעים את קולם, שנאמר: "אבי כל תופש כנור ועוגב". חזרו להיות עושין צלמים וקוראין אותן בשם בוראן, שנאמר: "אז הוחל לקרוא בשם ה'". חזרו מתבלין בכל כעס, שנאמר "תובל קין". "ואחות תובל קין", שחזרו להתבל בזנות, כענין שנאמר "תבל עשו". ונגזר עליהן ג' גזירות כנגד הכעס שהכעיסו: אחת שנקרע אוקינוס והציף שליש היבשה, ואחת שהיה כל העולם כלו מישור וערבה ונעשה הרים וטרשיים וגימיות, ועתיד לעתיד לבוא לחזור למישור שנאמר: "יסוב כל הארץ כערבה", כמו שהיה. ואחת שנתמעטה קומתן, כמה שנאמר: "והגבוהים ישפלו". "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", שהרבה היה הקב"ה מצטער על דורו של מבול שלא יאבדו, לפיכך התרה בהן ק"כ שנה, והיו מכעיסין יותר מדאי.

דרש רבי שמעון בן לקיש, שבעה חנוכות הן: הראשון, "בראשית ברא, ויאמר אלהים יהי אור", הרי נר אחד. וביום השני, "ויהי ערב ויהי בקר". משל לארכיטקטי שהיה מבקש לקבוע תלמיוס, ונטל נר והאירה, כך האירה התורה, שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור". ביום ג' נבראו האילנות ושמן זית מאיר, שנאמר: "ויקחו אליך שמן זית" וגו'. ביום ד' נבראו המאורות וכסאו של דוד, שנאמר: "וכסאו כשמש נגדי", וכתיב: "אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי". ביום חמישי נבראו ברקים, שנאמר: "קול רעמך בגלגל האירו ברקים". ביום ו' נבראו אדם וחוה, שנאמר: "נר ה' נשמת אדם". ביום ז' אי אתה מוצא נר. אמר רבי שמעון בן לקיש: משל למלך שהיה מארס את בתו, והיה עומד בתוך החופה; צריך אתה לשאול אם היה כולו אור? ומנין אתה אומר שכל שבעת הימים היה אור? שנאמר: "והיה אור הלבנה" וגו'.

פעם אחת היה רבי אבהו מהלך בדרך, ונתלוו לו גוים. אמרו לו, כתוב בתורה: "ויצו ה' אלהים על האדם"; אדם נצטוה שלא יחטא, אבל האשה לא נצטותה. אמר להם: מה אמר הכתוב? "על האדם לאמר", מהו "לאמר"? לאבריו, וחוה נבראת מצלעותיו.

"ויכל אלהים ביום השביעי", אין את מוצא בשבת לילה. בכל יום ויום כתיב "ויהי ערב", וערב שם לילה. למה? שכולה אור:

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

אלה תולדות. בכל מקום שנאמר "אלה", פסל את הראשונים; "ואלה", מוסיף על הראשונים. כאן שנאמר אלה, מה פסל? פסל לדור המבול.

אלה תולדות, זה שאמר הכתוב: "קל הוא על פני מים"; גזרה נגזרה שיאבדו במים. "תקולל חלקתם בארץ", "מי שפרע מדור המבול". כל כך למה? "לא יפנה דרך כרמים", לא היתה כוונתן אלא למטעת כרמים. אבל נח לא היתה כוונתו אלא לפרות ולהרבות בעולם ולהעמיד בנים:

אלה תולדות נח נח. כל מי שנכפל שמו יש לו בעולם הזה ויש לו לעולם הבא. מתיבין, והכתיב: "ואלה תולדות תרח תרח", יש לו לעולם הזה ויש לו לעולם הבא? אף היא לא תברא, דכתיב: "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום", בשרו שיש לאביו חלק לעולם הבא. "תקבר בשיבה טובה", בשרו שישמעאל עושה תשובה. אלה תולדות נח נח, אתמהא, לא הוה צריך קרא למימר אלא "אלה תולדות נח שם"? אלא נייחא לו, נייחא לעולם; נייחא לאבות, נייחא לבנים; נייחא לעליונים, נייחא לתחתונים; נייחא בעולם הזה, נייחא לעולם הבא.

אלה תולדות נח נח איש צדיק. הדא הוא דכתיב: "פרי צדיק עץ חיים", צדיק מה פירותיו? מצוות ומעשים טובים; "ולוקח נפשות חכם", שזן ומפרנס כל הבריות י"ב חדש בתיבה. אחר כל השבח הזה, "הן צדיק בארץ ישולם", בא לצאת ונשתלם, אתמהא, דאמר רבי הונא משום רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: נח כשהוא יצא מן התיבה הכישו ארי ושברו, ולא היה כשר להקריב והקריב שם בנו תחתיו. "אף כי רשע וחוטא", זה דור המבול.

איש. כל מקום שנאמר "איש", צדיק מומחה, שכל ק"כ שנה היה נוטע ארזים וקוצצן. אמרין ליה: למה כדין? אמר להן: כך אמר לי מרי עלמא, דהוא מייתי מבולא על עלמא. אמרין: אי אתי מבולא לא אתי אלא על ביתיה דההוא גברא. כיון שמת מתושלח אמרי ליה: הא לא אתי מבולא אלא ביתיה דההוא גברא.

תמים, כל מי שנאמר בו "תמים" השלים שנותיו למדת שבוע. היה, כל מי שנאמר בו "היה", מתחילתו ועד סופו הוא צדיק. התיבון ליה, והכתיב: "אחד היה אברהם"? א"ל, אף היא לא תברא, דרבי חנינא ורבי יוחנן תרווייהו אמרי: בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו; ריש לקיש אמר: בן ג' שנים, שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקולי", מנין עק"ב. ומה אני מקיים "היה"? שהיה מתוקן להדריך את כל העולם כולו בתשובה. "הן האדם היה", מתוקן למיתה. "והנחש היה", מתוקן לפורענות. "קין היה", מתוקן לגלות. "משה היה", מתוקן לגואל. "מרדכי היה", מתוקן לגאולה. "איוב היה", מתוקן ליסורין. נח היה, מתוקן לנס:

ר' לוי ורבנן, ר' לוי אמר: כל מי שנאמר בו "היה", ראה עולם חדש.

אמר רבי שמואל חמשה הן. נח, אתמול "אבנים שחקו מים", דאמר רבי לוי בשם רבי יוחנן: אפילו אצטרובולין של רחים נמחה במים, והכא את אמר "ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה", אתמהא? אלא ראה עולם חדש. יוסף, אתמול "ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו", ועכשיו "ויוסף הוא השליט על הארץ"? אלא שראה עולם חדש. משה, אתמול בורח מפני פרעה, ועכשיו משקעו בים? אלא שראה עולם חדש. איוב, אתמול "ישפוך לארץ מררתי", ועכשיו "ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה"? אלא שראה עולם חדש. מרדכי, אתמול היה מתוקן לצליבה, ועכשיו הוא צולב את צולביו? אלא שראה עולם חדש.

רבנין אמרי: כל מי שנאמר בו היה, זן ופרנס. נח זן ופרנס כל י"ב חודש בתיבה. יוסף זן ופרנס, "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו". משה זן ופרנס כל מ' שנה במדבר. איוב זן ופרנס, "ואוכל פתי לבדי", שמא "לא אכל יתום ממנה"? מרדכי זן ומפרנס, פעם אחת חוזר על המניקות ולא מצא לאסתר מניקה והיה הוא מניקה. כד דרשה רבי אבהו בציבורא, גחיך ציבורא לקליה. אמר להון, ולאו מתניתא היא: חלב הזכר טהור?

בדורותיו. רבי יהודה אומר: בדורותיו היה צדיק, הא בדורות משה ושמואל לא היה צדיק. בשוק סמיא, צווחין לעוירא "סגי נהור". משל לאחד שהיה לו מרתף של יין, פתח חבית ראשונה ומצאה חומץ וכן שניה, (וכן) שלישית ומצאה תוסס, אמר: לית (אית) הכא טב מינה. כך בדורותיו היה צדיק, הא אילו היה בדורו של משה ושמואל לא היה צדיק. רבי נחמיה אומר: מה אם בדורותיו היה צדיק, אילו היה בדורו של משה על אחת כמה וכמה! משל לצלוחית של פליטון מוקפת בצמיד פתיל ומונחת בבית הקברות, והיתה ריחה נודף; אילו היתה חוץ לבית הקברות, על אחת כמה וכמה! משל לבתולה שהיתה שרויה בשוק של זונות, ולא יצא עליה שם רע; אילו היתה בשוק של כשרות, על אחת כמה וכמה:

את האלהים התהלך נח. רבי יהודה אומר: למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן, ואמר לקטן: הלך עמי, ולגדול אמר: הלך לפני. כך אברהם שהיה כחו יפה, "התהלך לפני והיה תמים"; אבל נח שהיה כחו רע, את האלהים התהלך נח. ר' נחמיה אומר: לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט, הציץ המלך וראה אותו. אמר לו: עד שאתה משתקע בטיט, בוא והלך עמי. הדא הוא דכתיב: את האלהים התהלך נח. ולמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות אפלים, והתחיל מאיר לו דרך החלון. אמר לו: עד שאתה מאיר לי דרך החלון, בוא והאר לפני. כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: עד שאתה מאיר לי מאספמיא וחברותיה, בוא והאר לי בארץ ישראל. הדא הוא דכתיב: "ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק". רבי יוחנן אמר: לרועה שהיה עומד ומביט בצאנו. ריש לקיש אמר: לנשיא שהיה מהלך וזקנים לפניו. על דעתיה דר' יוחנן, אנו צריכין לכבודו; על דעתיה דריש לקיש, הוא צריך לכבודנו.

נח איש צדיק תמים. מלמד שנולד מהול. למה נכתב ג' פעמים נח בפסוק? שזה אחד מג' בני אדם שעברו עליהן ג' עולמות, לפיכך הכתוב מזווגן: "נח דניאל ואיוב".

את האלהים התהלך נח. כיון שאבד דור המבול, תפס בידו של נח והיה מטייל עמו, ואמר הקב"ה: בני, נח צדיק היה והייתי תופס בידו ומטייל עמו; אף אתם שנקראתם צדיקים, שנאמר: "ועמך כולם צדיקים" וגו', לעתיד לבוא אף אני עתיד להיות מטייל עמכם, שנאמר: "והתהלכתי בתוככם". אמר הקב"ה: לבהמה ולחיה שאינן כלום יחסתי משפחותיהם, שנאמר: "למשפחותיהם יצאו מן התבה"; ולנח ולבניו איני מייחס? מה עשה? קפץ על בניו ויחסם, שנאמר: "ויהיו בני נח היוצאים מן התבה":

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת. דרך חכמתן קא חשיב להו, דכתיב: "ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם" וגו', שם גדול מיפת שנה, נמצא שם גדול מיפת שתי שנים, וכתיב: "ונח בן שש מאות שנה והמבול היה", וכתיב: "ואלה תולדות שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול". בר מאה ותרתין הוה? אלא דרך חכמתן קא חשיב להו. רב כהנא אמר, אנן מהכא מתנינן לה: "ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול".

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותשחת הארץ. תנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר השחתה, אינו אלא עבודה זרה וגילוי עריות. עבודה זרה דכתיב: "פן תשחיתון" וגו'; גילוי עריות דכתיב: ותשחת הארץ וגו' כי השחית כל בשר. מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל. אמר ר' אבא: וכולן חזרו, חוץ מתושלמי דלא הדר.

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

רבי אלעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם, שנאמר: כי השחית כל בשר. אמר ר' יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר: "וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו". רבי יצחק דבי רבי אמר: כאילו שופך דמים, שנאמר: "הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים", אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. רב אשי אמר, כאילו עובד עבודה זרה; כתיב הכא "תחת כל עץ רענן", וכתיב התם: "על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן". אמר רב אסי: כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, כתיב הכא "וירע בעיני ה'", וכתיב "לא יגורך רע". מאי דכתיב: "ידיכם דמים מלאו"? אלו המנאפים ביד, כדתנא דבי רבי ישמעאל: "לא תנאף", לא יהיה בך נאוף, בין ביד בין ברגל. רבי אמי אמר: המקשה עצמו לדעת נקרא עובד אלילים, שכך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, למחר אומר לו לך עבוד עבודה זרה:

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס. אמר ר' אלעזר: כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נתחתם עליהם גזר דין עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר: כי מלאה הארץ חמס, וכתיב: "החמס קם למטה רשע". מלמד שזקף עצמו כמקל ועמד לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם, "לא מהם ולא מהמהם ולא נה בהם", ואף על נח נתחתם גזר דין, שנאמר: "נחמתי כי עשיתם ונח":

ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני. הגיע זמנן ליקצץ, הגיע זמנן ליעשות בוסר, הגיע קטיגוריא שלהן, הגיע זמנן ליעשות בתה. כל כך למה? כי מלאה הארץ חמס מפניהם. חמס, שוה פרוטה; גזל, פחות משוה פרוטה. היה אחד מהם מוצא קופתו מלאה תורמסין, היה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציא ממנו בדין. אמר להם הקב"ה: אתם עשיתם שלא כשורה, אף אני אעשה עמכם שלא כשורה, הדא הוא דכתיב: "הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה", בחכמת תורה. "מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו", ואין משים אלא דין, שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם".

דבר אחר: כי מלאה הארץ חמס. חמס זה עבודה זרה, דכתיב: כי מלאה הארץ חמס. חמס זו גלוי עריות, "חמסי ושארי על בבל". חמס זו שפיכות דמים, "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם". חמס, כמשמעו.

והנני משחיתם את הארץ. אפילו ג' טפחים של מחרשה נמחו. לבן מלכים שהיה לו פדגוג, כל זמן שהיה סורח, היה פדגוג שלו נרדה. ולבן מלכים שהיה לו מניקה, כל זמן שהיה סורח, היתה מניקתו נרדית. כך הנני משחיתם את הארץ, הא אנא מחבלהון ומחבל ארעא עמהון:

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

עשה לך תיבת עצי גפר. בד' מקומות נאמר בלשון הזה, בג' נתפרש, באחד לא נתפרש. עשה לך תיבת עצי גפר, אעי דקרדוס. "עשה לך חרבות צורים", גלבין דטינרין. "עשה לך שתי חצוצרות כסף", נתפרש. "עשה לך שרף" לא נתפרש. "ישמע חכם ויוסף לקח" זה משה, אמר: אם אני עושה אותו של זהב, אין הלשון הזה נופל על הלשון הזה, וכן של כסף; אלא הריני עושה אותו של נחושת, למה? שהלשון הזה נופל על הלשון הזה: "ויעש משה נחש נחשת". מכאן שנתנה תורה בלשון הקודש, וכשם שנתנה בלשון הקודש כך נברא העולם בלשון הקודש. שמעת מימיך אומר גיני גיניא, אנתרופי אנתרופתא, גבר גברתא? אלא איש ואשה; מכאן שנברא בלשון הקדש.

קנים תעשה את התיבה. מה הקן הזה מטהר את המצורע, אף תיבתך מטהרתך:

וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר. ולהלן את אמר: "ותחמרה בחמר ובזפת"? אלא להלן, על ידי שהיו המים תשין, "ותחמרה בחמר ובזפת": "בחמר" – מפני הריח, "ובזפת" – מפני המים.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

וזה אשר תעשה אותה. זה וזה, עתיד אחד למוד באמתך, הדא הוא דכתיב: ["הארך אמות] במדה הראשונה אמות [ששים] ורוחב אמות עשרים". ולמה הוא קורא אותה תביקין? שהיו מתביאות בה. ורבנין אמרין: על שם תיבתו של נח.

שלש מאות אמה ארך התבה וגו'. בר חוניא אמר: בפקודיך אשיחה, בחקותיך אשתעשע. למדתך תורה דרך ארץ, שאם יעשה ספינה, שתהא עומדת בלמן, יעשה רחבה אחד מששה בארכה, וגבהה אחד מעשרה בארכה.

וזה אשר תעשה אותה. באצבע הראה הקב"ה לנח: כזה וכזה תעשה. ועד שלא באו ימי המבול היו הטמאין מרובין מטהורין; ציוה הקב"ה להרבות הטהורין ולמעט הטמאין, ואמר לו: "מכל הבהמה הטהורה" וגו'.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

צהר תעשה לתבה. ר' מאיר אומר: אבן אחת של מרגלית היתה תלויה בתיבה, והיתה מאירה לכל הבריות שבתוכה כנר שהוא מאיר בתוך הבית, וכשמש הזה שהוא מאיר בצהרים. אמר ר' יוחנן, א"ל הקב"ה לנח: קבע בה אבנים טובות ומרגליות, שיהו מאירות להן כצהרים.

ואל אמה תכלנה מלמעלה, דבהכי קיימא. תחתיים לזבלים, שניים לאדם, שלישים לבהמה:

צהר תעשה לתבה. ר' אבא בר כהנא אמר, חלון; רבי לוי אומר, מרגלית. כל י"ב חדש שהיה נח בתיבה לא היה צריך לא לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה, אלא מרגלית היתה לו; בשעה שהיתה כהה היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיתה מבהקת היה יודע שהוא לילה. אמר ר' הונא: ערקין הוינן מקמי גונדיא בהדא ביטסא דטבריה, והיו בידינו נרות; בשעה שהיו כהין היינו יודעים שהוא יום וכו'.

ואל אמה תכלנה מלמעלה. ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר: שלש מאות וששים קילין, כל קיל וקיל עשר אמות על עשר אמות, ושתי פלטיאות של ארבע אמות, וקילין מכאן וקילין מכאן, ושתי אמות לצדדין. רבי נחמיה אומר: תשע מאות קילין היו בה, כל קיל וקיל שש אמות על שש, ארבע קילין באמצע, ושלש פלטיאות של ארבע ארבע, וקיל מכאן ומכאן, ושתי אמות לצדדין. על דעתיה דרבי יהודה ניחא, ועל דעתיה דרבי נחמיה לא ניחא. רבי יהודה אומר: כאמתא מלמטה כך אמתא מלמעלה:

ואל אמה תכלנה מלמעלה. ר' נחמיה אומר: כמין קמרוטין היתה, והיה משקיף בה ועולה ומשקיף בה ועולה עד שהעמידה על אמתא, שנאמר: ואל אמה תכלנה מלמעלה (ואית דאמרי ר' יהודה אומר ש"ל קילים היו בה ומפרש ד' קילין היו ברחבה ד' פעמים ל' יעלו ק"כ קילין תחתיים ק"כ ושניים ק"כ יעלו ר"מ שלישים העליונים לא היו אלא ג' שורות שהיה מצר ועולה ולא היה רוחב התיבה אלא מ' אמות וג' שורות עולין צ' ור"מ הנה ש"ל קילין לדברי ר' יהודה. לר' יהודה ניחא כי גובה הקילין עד לגג ור' נחמיה כמין קמרוטין היה משפע ויורד כגג המשופע).

ופתח התבה בצדה תשים. לימדתך תורה דרך ארץ, שאם עשה אדם טרקלין עשר על עשר, יהא עושה פתחו מן הצד.

תחתיים שניים ושלישים. תחתיים לזבלים, והשניים לו ולבניו ולטהורין, והעליונים לטמאים; ויש שמחלפין, תחתיים לטמאים, והשניים לו ולבניו ולטהורין, והעליונים לזבלים. כיצד היה עושה? אלא כמין קטרקטון היה לו והיה פותחן מן הצד.

תעשה. אף היא מסייעת את עצמה:

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואני הנני מביא. הנני מסכים לדברי מלאכים שאמרו: "מה אנוש כי תזכרנו".

את המבול מים על הארץ. מים היו, וכיון שהיו יורדין על הארץ היו נעשין מבול. כל אשר בארץ יגוע, יצמוק.

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

והקימותי את בריתי אתך, ברית אתה צריך. הגבורים, אחד מהן היה נותן את רגלו על התהום וסותמו ונותן ידו על חלון וסותמו, והיה בא ליכנס לתיבה, והיו רגליו מתערכלות. הדא הוא דכתיב: "הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם". ארי היה בא ליכנס לתיבה והיו שניו קהות, הדא הוא דכתיב: "שאגת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו". ברית אתה צריך מפני פירות שאתה כונס, שלא יעפשו ושלא ירקבו ושלא ישתנו.

ובאת אל התיבה. אמר ר' חייא בר אבא: נגר היית, ואילולי בריתי שהיתה אתך לא היית יכול לכנוס, הדא הוא דכתיב: והקימותי את בריתי אתך, אימתי? כשבאת אל התיבה.

אתה ובניך. ר' יהודה בר סימון ור' חנין בשם רב שמואל בר יצחק: נח כיון שנכנס אל התבה נאסר לו פריה ורביה, הדא הוא דכתיב: אתה ובניך לעצמן, ואשתך ונשי בניך לעצמן. "בחסר ובכפן גלמוד": אם ראית חסרון בא לעולם, הוי רואה את אשתך כאילו היא גלמודה, שכן בכרכי הים קורין לנדה גלמודה. אמר ר' הונא: "וליוסף יולד שני בנים", אימתי? "בטרם תבוא שנת הרעב". כיון שיצא, התיר לו הקב"ה, הדא הוא דכתיב: "צא מן התבה אתה ואשתך".

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ומכל החי מכל בשר. אפילו רוחות נכנסו לתיבה, שנאמר: ומכל החי; אותן שנבראו להם נפשות ולא נבראו להן גופים. ר' יהודה אומר: ראם לא נכנס בתיבה, אבל גוריו נכנסו. ר' נחמיה אומר: לא הוא ולא גוריו; אלא קשרו נח בתיבה, והיה מתלם תלמיות כמן טבריא לסוסיתא, הדא הוא דכתיב: "התקשר רים בתלם עבותו אם ישדד עמקים אחריך". בימי ר' חייא בר אבא עלה גור אחד בארץ ישראל, ולא הניח אילן עומד עד שעקרו. ועשו תענית והתפלל ר' חייא, וגעת אמו מן המדבר וירד לקולה:

זכר ונקבה יהיו. אם ראית זכר רץ אחר נקבה קבלהו, ואם נקבה רצה אחר זכר אל תקבלהו. בשלמא לרבי יוחנן דאמר: לא ירד מבול לארץ ישראל, היינו דקם רימא התם; אלא לריש לקיש היכא קם רימא? אמר ר' ינאי: גוראות הראם הכניסו לתוכה. והאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי אורזילא דרימא בר יומא והוי כהר תבור, והר תבור כמה הוי? מ' פרסה, משכא דצוואריה תלתא פרסה, בי מרבעתא דרישיה פרסה ופלגא, רמא ככא סכריה לירדנא? אמר ר' יוחנן: ראשו הכניסו לתיבה. סוף סוף הא אמרת בי מרבעתא דרישיה פרסה ופלגא? אלא חוטמו הכניסו לתיבה. והאמר רבי יוחנן לא ירד מבול לארץ ישראל? לדבריו דריש לקיש קאמר. [והא קסגיא תיבה?] קרניו קשרו לתיבה. והאמר רב חסדא: בני דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נידונו? ולטעמיך תיבה היכי סגיא, עוג מלך הבשן היכי קם? אלא נס נעשה ונצטננו צדי התיבה.

אמר רבי אלעזר: מניין למחוסר אבר שאסור לבני נח? שנאמר: ומכל החי מכל בשר; אמרה תורה: הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה. האי מיבעיא ליה למעוטי טרפה? טרפה מלחיות זרע נפקא. הניחא למאן דאמר טרפה אינה יולדת, אלא למאן דאמר טרפה יולדת מאי איכא למימר? אמר קרא: אתך, בדומין לך. ודילמא נח גופיה טרפה הוה? "תמים" כתיב ביה. ודילמא תמים בדרכיו? "צדיק" כתיב ביה. ודילמא תמים בדרכיו וצדיק במעשיו? לא סלקא דעתך; דאי סלקא דעתך נח טרפה הוה, אמר ליה רחמנא "דכוותך עייל, שלמים לא תעייל"? והשתא דנפקא ליה מאתך, לחיות זרע למה לי? אי מאתך הוה אמינא לצוותא בעלמא ואפילו סריס, כתב רחמנא לחיות זרע:

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואתה קח לך מכל מאכל. רבי אבא בר כהנא אמר: הכניס עמו דבילה. תני משום ר' נחמיה: רוב מכניסו דבילה. רבי אבא בר כהנא אמר: הכניס עמו זמורות לפילים, חצובות לצבאים, זכוכיות לנעמיות. רבי לוי אומר: הכניס עמו זמורות לנטיעה, יחורים לתאנה, גרופיות לזיתים. על דעתיה דרבי אבא בר כהנא, והיה לך ולהם, דבר שהוא לך ולהם. על דעתיה דרבי לוי, והיה לך ולהם, אתה עיקר והם טפלים לך.

ואספת אליך. אין אדם כונס דבר אלא אם כן היה צריך לו.

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויעש נח. זה שיכון לעשית התיבה.