קטגוריה:בראשית ו יח

עריכה

• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

(יז) ונבא אל הענין כי אמרה מדת הדין, הלא צויתיך תצטער בצער תיבה, דע לך כי כל זה איננו שוה לך להצילך - אם לא בהצטרף מדת רחמים שאסכים עם ה' שמצאת חן בעיניו - ואמר לא ידון רוחי באדם שהוא רוח אלהים לבדו, וזהו "ואני" שהוא הצטרפות השתי מדות יחד, שעל ידי כן "הנני מביא" כו', ימשך מזה כי (יח) "והקימותי את בריתי כו' ובאת אל התיבה", מה שאין כן על ידי מדת הדין לבדה. ועל כן יתיישב מה שהוצרך קיום ברית, שהוא לבל תקטרג מדת הדין. ובזה לא יקשה אומרו למעלה ויאמר ה' אמחה את האדם שהוא רחמים, ופה נאמר ויאמר אלהים כו' והנני משחיתם כו' ואני הנני מביא כו' שהוא מדת הדין, אך הוא שתי המדות יחד כאמור:

ואחר גמר דבור מדת אלהים אל נח, נתייחד לו דבור בחינת מדת רחמים, ויאמר לו בא אתה כו' וזהו "ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך" כו', והוא לומר אל תקוץ אם תצטרך להצטער בצער תיבה, ולא תנצל בדרך אחרת בלי צער תיבה, כי הוא על "כי אותך ראיתי צדיק לפני" בלבד ולא בפני מדת הדין, על כן תצטיך להנצל בצער:

והנה אין כל זה רק על נח, אמנם הבאים זכר ונקבה שהם כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קח ב) שלא נזקקו לשאינן מינן, הנה בדין היו זוכים להנצל גם לפי מדת הדין, וזהו אומרו "והבאים זכר ונקבה מכל בשר כו' כאשר צוה אותו אלהים", כי גם מדת אלהים עמדה להם. אמנם נח "ויסגור ה' בעדו" מצד עצמו במדת רחמים בלבד. ויתכן באומרו לשון סגירה, מה שהוצרך ליסגר בתיבה לא בעד החיות רק בעדו. וגם זה על פי מדת הרחמים, מה שאין כן בעלי חיים שגם בדין זכו בלי צער:

אמנם אחר שנשפך כאש תחת הרוגז ועברו ימים רבים שנצטער בהם נח, אחר שויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום שנתמרק ביסורין. אז "ויזכור אלהים את נח", שאפילו מדת הדין זכר אותו וריחם עליו, וזהו "ויזכור אלהים את נח" כו', ואז על ידי מדת הדין סילק הרעה. וזהו "ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים", שעל ידי רוח מדת אלהים שככו המים:

והנה זה הוא דרך כלל. ונחזור אל ענין המשך הכתובים, "אלה תולדות" כו' והנה כתבנו בדרך הקודם, שענין הכתוב הוא כי כל צדקותיו לא היו רק שלילת עון, אך לא כשרון קנייני בעצם:

עוד יתכן לפרש "אלה תולדות" וכו' והוא בהעיר קצת הערות הראוייות להעיר, עם שנזכרו בדרכים הקודמים.

1. אומרו נח זה פעמים.
2. כי הלא תולדותיו הוזכרו בפרשה הקודמת.
3. שהיה לו לומר אלה תולדות נח שם חם ויפת.
4. אומרו ויולד נח בוא"ו כמוסיף על תולדות הקודמים ואינם.
5. אומרו שלשה בנים, וכי מניינא אתא לאשמועינן.
6. הטילו "את" בין כל אחד מהבנים.
7. הקדימו את חם הקטן ליפת הגדול ממנו.
8. אומרו וירא אלהים את הארץ וכו' כי הלא גם החמס ראה אלהים.
9. למה לנח לא הזכיר רק החמס.
10. אומרו עשה לך תיבת וכו' כי מלת לך מיותרת.
11. למה הצריכו יתברך עשות תיבה, כי התמו הצלות לפניו יתברך על הר גבוה ותלול:

אמנם נקדים כי הנה שלשה המה תולדות אשר לאיש צדיק תמים, שתים הנה תולדות הנפש ואחד תולדות הגוף. יש שלם בשלשתן, ויש בשתיהן, ויש באחד. והנה השתים של נפש, האחד היא ממצות ומעשים טובים, כי הן הם בניו באמת, כי כל מצוה ומצוה נעשית ממנה מלאך פרקליט אחד, ואין לך בנים גדולים וטובים מהם. והשנית הם הנפשות שיעשה, כאברהם ושרה, מאשר ידריך ויישיר ויחזיר אנשים בתשובה, או ילמד תלמידים, כי הם בנים אמתיים באמת. והשלישית הם הבנים אשר יוליד עם האשה אשר לקח. ואמר "אלה תולדות" כו' לומר הלא אמרתי לך ונח מצא חן, שיורה כי לא היה כדאי לפי הדין, אל תתמה על החפץ, כי דע איפה כי משלשה מיני תולדות אשר לצדיק השנים נפשיים והאחד חומרי, מן הנפשיים לא היו לו רק אחד, וגם החומרי לא היה שלם בעצם. כי הנה "אלה תולדות נח" אשר נזכיר, והנה "נח איש צדיק תמים היה", שהוא בכשרותו בודד בעצמו שהוא הסוג האחד שהוא כשרון בעצמותו ולא בזולת, וזהו אומרו "נח" פעם שנית, ואומר "איש" שהוא עליו בעצמו. אמנם "את האלהים התהלך" ולא עם האנשים להחזירם בתשובה, רק כל כשרותו היה ממנו אל האלהים בלבד, הנה כי מן הנפשיים אחד היה לו בלבד. ומהחומרי "ויולד נח שלשה בנים" וכו'. על דרך מאמרם ז"ל (ויקרא רבה ל יא) ארבע מינים שבלולב שהאחד הוא האתרוג יש בו טעם וריח, והלולב הוא תמר יש בו טעם ולא ריח, ועבות ריח ולא טעם, והערבה לא טעם ולא ריח. כך בישראל יש מי שיש לו תורה ומצות, ומי שיש בו תורה ולא מצות, ומי שיש לו מעשים טובים ולא תורה, ומי שאין בו לא זה ולא זה, אמר הקב"ה יצטרפו אלו עם אלו, כלומר ויגינו אלו על אלו. וכן אחשוב ענין הכתוב הזה, כי הנה מזרע נח היה חם בלתי כשר, ויוכיח סופו שראה ערות אביו, יש אומרים סרסו ויש אומרים רבעו (סנהדרין ע א). וגם כי באשר הוא שם עדיין לא חטא, עם כל זה לא היתה הכנתו טוב. ויפת היה בינוני. ושם היה שלם. על כן מה עשה למען הגין עליהם, עשאם אגודה אחת וכללם יחד באומרו שלשה בנים, שאם לא כן למה הודיענו המנין, אך הוא להורות כי שלמים לא היו בעצם, אם לא בהגין זה על זה בהעשותם אגודה וכללות אחת. ועם כל זה להורות צד העדר ההשואה, הטיל "את" בין כל אחד לחבירו, כדרך מאמרם ז"ל בקצת מקומות (בבא קמא סה ב ועוד) את לאפסוקי אתא. ומכלל ההתערבות להגין זה על זה, היה הכתיב את חם הקטן בין השנים הגדולים ממנו, שהוא להורות כי אחיו הגינו עליו, ועל כן מזה ומזה הם נזכרים והוא בתוכם נאחז משניהם, כאילו נבלע בין הדבקים, הנה כי הוא לא שלם בעצם היה לינצל:

ובזה נבא אל ענין מאמרם ז"ל בבראשית רבה (ל י) וז"ל, רב יהודה ורב נחמיה, רבי יהודה אומר בדורותיו היה צדיק הא אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק. בשוק סמיא צווחין לעווריא סגיא נהור, משל לאחד שהיה לו מרתף אחד של יין, פתח חבית אחת ומצאה של חומץ, שניה כן, שלישית ומצאה תוסס, אמרין ליה תוסס הוא, אמר להון ואית הכא טב מיניה, אמרי ליה לא, כך בדורותיו היה צדיק הא אילו היה בדורו של משה או של שמואל לא היה צדיק. ורבי נחמיה אמר ומה אם בדורותיו היה צדיק, הא אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל על אחת כמה וכמה, משל לצלוחית של אפרסמון מוקפת צמיד פתיל ומונחת בין הקברות, והיה ריחה נודף, ואילו היה חוץ לקברות על אחת כמה וכמה. משל לבתולה שהיתה שרויה בשוק של זונות ולא יצא עליה שם רע, אילו היתה בשוקן של כשרות על אחת כמה וכמה, ומה אם בדורותיו היה צדיק, אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל על אחת כמה וכמה ע"כ:

ולבא אל כונתם, נעיר א. בדברי רבי יהודה בדורותיו היה צדיק הא אילו היה בדורו של משה כו', כי הלא נהפוך הוא, ומה אם בדור רשעים הוא צדיק, מה גם עתה בדור צדיקים. ב. כי הלא כל עוד שאפשר לדרוש לשבח, ומה גם על איש צדיק, לא יאות לדרוש לגנאי ודאי, ומה זה היה לחסיד קדוש כרבי יהודה ע"ה, ומי הכריחו להניח דרש רבי נחמיה הטובה, ובחר בהפכה להקל בכבוד צדיק תמים. ג. למה ייחד דורו של משה ודורו של שמואל מדורות זולתם. ד. מה צורך אל המשל, והענין מובן בלתו. ה. לרבי נחמיה כי בלי ישא משלו יובן עניינו, ומה צורך אל המשל, ולא עוד אלא שהוא ממשל שני משלים:

אמנם הצד השוה שבשניהם, הוא כי יפרשו הפסוק כמאמרנו למעלה, שכל צדקתו לא היה כשרון קנייני רק שלילת עון, או על פי הדרך הזה האחרון, שאמרו את האלהים התהלך נח - שלא שם פניו להיישיר את הזולת לעשות נפשות רבות או להשיבם מדרכם הרעה, כי כל צדקו לא היה רק ממנו בלבד, וזהו את האלהים התהלך נח כלומר ממנו ואליו, וזהו אומרו נח פעם שלישית, לומר כי לא השיב מעון רק את עצמו לבדו. על כן מצא מקום רבי יהודה לדרוש כך, נוסף על אומרו למעלה מצא חן - שיורה כי דרך מציאה היה ולא בדין. וזהו אומרו אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל כו'. והוא כי שתים הנה מיני היישרת הרבים, או שיבואו העם איש ממקומו אל המדריך וידרוש להם ויורם דרך ה', או ילך הוא אליהם במושבותם במקומותם להיישירם. והנה הסוג הראשון היה במשה שהיה כל העם נצב עליו מבקר עד ערב להודיעם את חוקי האלהים ואת תורותיו, והשני היה בשמואל שהיה סובב סובב הולך בכל מקומות ישראל מעיר אל עיר לשופטם ולהדריכם. על כן אמר אילו היה כו', כי לא עשה נח שום אחד מאלה, על כן אמר אילו היה בדורו של משה שהיה מוכיח את הרבים ומודיעם דרך ה' לא היה צדיק. ולשמא תאמר אולי לא יבואו אצלו, ומה גם בשומעם כי יחפוץ להדריכם והמה תוכחת נאץ לבם, ואיך יעשה כמשה שאליו יבואו וכל העם נצב עליו, לזה אמר או בדורו של שמואל, לומר אם הם לא יבואו אליו יבא הוא אליהם ויחזור אחריהם כאשר עשה שמואל, כי אילו במשה רבינו אם היו מתעכבים מלבא אליו, גם הוא היה עושה כשמואל:

עוד שנית - דעת רבי יהודה - כי כל טובו של נח לא היה רק העדר עונות וחטאים, אך לא מציאות קנייני, וזהו אומרו במשלו מצאה תוסס שהוא לא יין ולא חומץ, כי כל טובו אינו רק שלילת היותו חומץ. ושמא תאמר מי הגיד לו כי כן הוא, על כן המתיק דברו במשל שבעל המרתף מצאה תוסס, ושאמרו לו תוסס הוא, ושהשיב אית לן טב מינה, ולא אמר שגם הם אמרו כדברי בעל המרתף. כי אמנם הוא ראה מאמר הכתוב ונח מצא חן בעיני ה', שיורה אך לא בעיני הזולת - כמדת הדין או מלאכים משמאילים, והלא קשה הדבר מי שהוא צדיק תמים, איך לא ימצא חן גם בעיני הכל, כי הלא מי שאין לו עונות ועושה מצוה אחת כדאי הוא לינצל, כמאמר התנא (קדושין לט ב) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו את ימיו ונוחל את הארץ כו', ומאומרו מטיבין לו לשון רבים, יורה שגם מדת הדין תסכים ואין מעכב על ידו. על כן גזר אומר שכל צדקתו לא היה רק העדר עבירות אשר נכשלו בם בני דורו, שלא היה חומץ כהם, וקטרוג מדת הדין או המשמאילים לא היתה רק כי תוסס הוא ולא יין, כי אין טובו רק שלילת חמוץ עבירה. ועם כל זה מצא חן בעיני ה', שהוא נמשל אל המרתף שמצאו אותו תוסס, שזולת המלך היו גועלים בו ואמרו תוסס הוא, אלא שהמלך בחר בו על שאין טוב ממנו, כך בנמשל לא היו מסכימים מדת הדין או המקטרגים להניחו, באומרם שאין טובתו שלמה על העדר כשרון קנייני, אלא שהוא יתברך אמר לית לן טב מניה שעל כן מצא חן:

ולתת טוב טעם אל התפייסו יתברך על העדר עונות בלבד, ומה גם בעידן ריתחא רבה, ולא אמר שיבטל ברוב כי אחד היה בקרב עם רב כחול הים עושי רשעה, ועוד שהבלתי מזהיר את זולתו חטא הזולת תלוי בו, ונפשו מידו יבקש, כמאמרו יתברך אל יחזקאל (יחזקאל ג יט), ולמה את נפשו הציל הוא יתברך. על כן נשא משל המרתף, והוא, כי כאשר מצא בעל מרתף היין בכל חביותיו אין בהם יין לשתות כלל, ימנע ממנו, כי מה בצע לו במרתף אם אין לו בו יין לשתות. כן הוא יתברך שהעולם מרתף שלו, שעל ידי מה שנהנה ויערבו לו צדקות הצדיק מקיימו, ואם לאו היה העולם בטל, על כן אם לא היה מתפייס בנח היה העולם אבד. נמצא כי כיוון בהביאו המשל שלשה ענינים. אחד כי כל צדקו לא היה רק העדר חובה. שנית מה שהכריחו לפרש כן. שלישית למה נתרצה בו הוא יתברך, עם היות שלא הכשיר את זולתו, וגם הוא לא היה לו זכות קניני:

אמנם רבי נחמיה דן קל וחומר ומה כו'. ועל שני הדברים אשר עליהם בנה רבי יהודה יסוד דבריו, אחד שלא הזהיר רשע, שנית שלא היתה צדקתו רק תמימות העדר עבירות. על כן להשיב על האחד הביא משל הצלוחית של אפרסמון מוקפת צמיד פתיל במקום ריח רע והיה ריחו נודף. והענין כי אילו לא היה פי הצלוחית מוקף צמיד פתיל ולא היה ריחו נודף, בהיות נתון במקום ריח רע, אין לתת דופי באפרסמון, שלא מבלתי היות טוב איבד ריחו, רק מהיותו בבית הקברות ופיו פתוח שעל ידי כן הפיג ריחו. אמנם אם עם היות פיו סתום והוא בבית הקברות עדיין ריחו נודף, עם כל זה יש להחזיק לו טובה שלא הספיק ריח רע של בית הקברות להפסיד טעמו. כן הדבר הזה, כי הנה הדור ההוא הלא ידמו לבית הקברות שריח מעשיהם רע ומר, קל ליאבד הקרוב אליהם בלמוד ממעשיהם, ונח היה כצלוחית של אפרסמון, והנה אם היה פותח פיו להוכיחם ולהיישירם ולהזהירם, והוא אחד בין כללות העולם ואין אחד מתחזק עמו, הלא יאכלוהו בכל פה, ולא יעצור כח לעמוד ולהחזיק סברתו הטובה נגד כל ההמון הרב, ואדרבא יגרוהו בחרמם יאספוהו במכמרתם לימשך אחר דעותם, ואם יש אפשרות לו לעמוד בסברתו ואין מכלים, הלא הוא כי ישתוק וישים לאל מלתו, כצלוחית אפרסמון מוקפת צמיד פתיל, ועם כל זה יש להחזיק לו טובה אם שתיקתו תעמוד לו שלא יזיזוהו מצדקתו. ובדבר הזה נחה שקטה תלונת למה לא יצא לישע עמו להדריכם וללמד דעת את העם כמשה או כשמואל, כי הלא בשתיקתו יש להחזיק לו טובה שלא למד ממעשיהם שקרוב ללמוד להם, כאשר קרוב להפיג ריח אפרסמון בבית הקברות, ומה גם עתה אם היה פותח פיו, שאז ודאי היו מאבדים אותו, ועל כן ימצא חן ושכל טוב על מנוע עצמו מלדבר דבר, כי לאנשים ההם לא מצא טוב משתיקה. ועל הענין השני שעליו בנה רבי יהודה בנין דבריו, והוא כי כל צדקת תמימותו לא היתה רק בשב ואל תעשה בהעדר עבירות, על כן נשא המשל השני, משל לבתולה שהיתה שרויה בשוק של זונות כו', כי כאשר יש לבתולה ההיא להחזיק לה טובה שלא למדה ממעשי שכינותיה הרעות, עם שכל טובה היא שלילת עבירה, כי לפני המקום שקול זה כמצות מעשיות, כן יש להחזיק לו טובה על העדר מעשים רעים כעושה מעשים טובים. ולא אמר לאשה שהיתה שרויה רק לבתולה כו', לרמוז שלא תאמר חטא ושב ורפא לו בתשובה, רק שמתחלתו היה צדיק. והוא מה שכתבנו למעלה באומרו איש צדיק תמים, כי מעודו איש היה צדיק, כמאמרם ז"ל (עבודה זרה יט א) על פסוק (תהלים קיב) אשרי איש ירא את ה' שהוא מן הבחרות, שמהיותו איש ירא את ה':

כלל הדברים, כי הצד השוה שבהם כי כעת לא היה שלם, כי גם למזכה אותו אומר הא אילו היה בדורו של כו', אך עדן לא היה. ושמא תאמר אם כן איפה איך הספיק זה בעת קצף גדול לינצל, לזה אמר "ותשחת הארץ", שהוא כי למה שלא היה זולתו בעולם טוב ממנו ולא דומה לו, כי הלא "ותשחת הארץ" שהיא כולה, ואינו חפץ הוא יתברך בהשחתת עולם, על כן השאירו:

והנה לא היתה ההשחתה הזאת שהיא מהזנות נכרת רק "לפני האלהים", אך בעיני ההמון לא דבר רע היתה, להתיחס להשחתת הארץ. אמנם החמס היה רע בעיני הכל כי "ותמלא הארץ חמס". ומה גם למאמרם ז"ל שלא היה איש שלא היה צועק חמס, כי כל אחד היה גוזל ונגזל, וכלם צועקים על מה שנגזל מהם, והם עצמם הגזלנים שהיתה הצעקה על עצמם, הנה גם הגוזל היה נראה לו הגזל דבר רע, וצועק על מה שגזלו ממנו, ולא יביט אל מה שגזל הוא:

ותדע למה "וירא אלהים" לבדו "את הארץ והנה נשחתה" בזמה, ולא ראו האנשים כי כן הוא, עם היות הזנות גם הוא רע ומר בעיני אלהים ואדם, הלא הוא על שכל כך הורגלו בכך שנעשה להם כדבר טבעי, עד גדר "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", על כן לא היתה נשחתת הארץ רק לפני האלהים. על כן "ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני", וזה על "כי מלאה הארץ חמס". ומה שלא נחתם על הזנות, הוא "מפניהם", והוא כי לא רצה הוא יתברך לחתום גזר דינם רק על מה שגם בעיניהם היה קשה, וזה אומרו "מפניהם", מה שאין כן על הזנות כי בפניהם לא כמו זר נחשב:

ועם כל זה דע איפה כי גם שאצילך על כי אין זולתך טוב ממך, אל יעלה על רוחך ארגיע לך שאשאיר לך מקום בארץ אשר אצוה מהמטיר עליו מי המבול, ושם תנצל בהר גבוה וכיוצא, כי אמציא מנוח לכף רגלך. כי דע איפה כי "והנני משחיתם" כו', שלא ישאר מהארץ מקום בלתי נשחת. והוא כי גם לאומר (זבחים קיג ב) כי ארץ ישראל לא גושמה ביום זעם, הנה כתב הרמב"ן ז"ל (פרשת נח ח יא): כי הן אמת שלא גושמה, אך מאשר המטיר ה' חוצה לה, הציף על פני כולה ומת כל אשר בה רוח חיים, או מההבל, באופן כי דרך כלל כל הארץ נשחתה. על כן "עשה לך תבת עצי גופר" מדה כנגד מדה. את האלהים בינך לבינו היית, ולא יצאת לישע עמך להדריכם ולהיישירם, גם עתה הצלתך תהיה על ידי הסגר, וזהו "עשה לך" כלומר בשבילך. ומה גם למאמרם ז"ל (בראשית רבה לד א) שהיה כחבוש בבית האסורין, צועק ואומר לפניו יתברך, הוציאה ממסגר נפשי כמדובר. ועל כן אמר לו "ואני הנני מביא את המבול כו' כל אשר בארץ יגוע", כי הלא יקשה כי אחר אומרו לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים, אם כן ודאי שכל אשר בארץ יגוע. ועוד שהיה לו לומר כל אשר בארץ ישחת או ימות, אך לשון גויעה לא יצדק רק בצדיקים. אך יאמר אל יעלה על רוחך לומר כי אבקש מנוח לכף רגלך באחד המקומות אשר בארץ המה, כי הלא דע לך כי גם שאני הנני מביא את המבול לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים בעלמא, ולא את איש צדיק כמוך בעל נשמה, עם כל זה דע שכל אשר בארץ גם איש צדיק יהיה כמוך, שמיתתו תתייחס לגויעה, "יגוע" ולא ימלט. כי לא תזכה לינצל רק על ידי צער הסגר כנגד מדתך שלא יצאת ממחיצתך למחות. וזה מאמרו יתברך אחרי כן, "בא אתה וכל ביתך אל התיבה" כו', והענין מה שאושיבך בצער תיבה שתהיה כאסור על בור, הלא הוא על "כי אותך ראיתי צדיק לפני", כלומר ממך ולפני ולא ממך אל הבריות לזכותם, על כן תסגר גם אתה כמדובר. ועל כן צוהו יכסנה בכופר ותהיה מעצי גופר, כמפורש בדרך הקודם: