ביאור:בראשית ו יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בראשית ו יב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ."



הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ[עריכה]

הִשְׁחִית[עריכה]

ישנם מספר תאורים שונים מה עשו בני האדם על הארץ:

  1. "וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (ביאור:בראשית ו ה).
  2. "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (ביאור:בראשית ו יא).
  3. "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ".

לרוב כאשר עד משנה את הסיפור שלו, ניתן להבין, שיש גרעין של אמת, אבל נטיה חזקה להסתיר דבר בושה.

ניתן להבין שהארץ, האדמה, האגמים, הימים והאויר לא נהרסו או התקלקלו.
ניתן להבין, שחוץ מבני האדם, כל החיות, שגם הם בשר, לא השחיתו את דרכם.

מה שקרה זה ש"כָּל בָּשָׂר" (בני האדם בלבד) חטאו לאלוהים, כפי שאלוהים כעס: "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר" (ביאור:בראשית ו ג).
הם חמסו ושדדו מאלוהים דבר, ולא רצו להחזיר אותו לאלוהים - את רוחו של אלוהים - את הגניים האלוהיים שאלוהים נטע באדם כדי שיחיה זמן רב.

אֶת דַּרְכּוֹ[עריכה]

ראו את התרשים של אורך החיים של בני האדם.

"אֶת דַּרְכּוֹ" - את מעשיו, את התנהגותו, את יחסיו לאחרים ולאלוהים, כפי שאלוהים הגדיר: "דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (ביאור:בראשית יח יט). בני האדם לא הלכו בדרך שאלוהים קיווה שהם ילכו. בני האדם רצו לחיות לנצח, וגם בהמשך הם ירצו לבנות מגדל, ואלוהים כעס פעם נוספת ואמר: "הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בראשית יא ו).

אחרי מספר נסיונות להסביר מה היא הבעיה, נאמר "הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ", כלומר ההתנהגות של בני האדם על הארץ היא זו שגרמה לאלוהים לטעון שהם חומסים ומשחיתים את הארץ. סביר שכאשר אנשים חיים 900 שנה, וכל אדם רואה את בניו לעשר ויותר דורות, נוצרת אוכלוסיה הולכת וגדלה. האדמה נעשית צפופה באנשים, הדרישות של אוכל ומים, והררי פסולת ושפכין מקלקלים את האדמה, אפילו בלי אלימות והתנהגות רעה.

דרך התהגותו של בני האדם נבעה מאורך החיים שלהם. בני האדם רצו לשמור על חיים ארוכים, אפילו אם זה לא חיי נצח, הן אלוהים נבהל שהם אכלו מעץ פרי הדעת ומיד גרש את אדם וחוה מגן עדן לפני שהם יאכלו מעץ החיים, ככתוב: "וְעַתָּה, פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם" (בראשית ג כב).

אלוהים העניק לאדם גניים מיוחדים כדי שהם יהיו כצלמו וכדמותו. הגניים האלוהיים האלה איפשרו לאדם לחיות זמן רב כדי שילמד להיות בן אדם, יחנך את אשתו, ויחד הם יחנכו את ילדיהם ונכדיהם. ואכן השלב הזה של בריאת העולם הצליח.

אלוהים חשב שבני אדם ינהגו ככל החיות, ומיד כאשר הם יגיעו לבגרות מינית הם יתחתנו ויעשו ילדים, ואז תוך זמן קצר יולדו ילדים עם פגמים גנטיים שיעברו לילדיהם, ובני האדם ימותו מוקדם ממחלה זאת או אחרת לפני גיל 120. אולם בני האדם בחרו להתחתן בגיל מאוחר, ורק עם אישה מבוגרת, כך הם ווידאו שהם נושאים גנים מושלמים, ויחיו כ900 שנה. אלוהים בחר את נוח והמית את כל האחרים, וכך כל הגניים האלוהיים חדלו ואבדו.