אבן עזרא על בראשית ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אבן עזרא על בראשית · ו · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

ומלת החל — מתחילה, והוא מבניין הפעיל.

לרב — שם הפועל.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

בני האלהים — בני השופטים, שהיו עושים בארץ משפט אלהים. ויש אומרים כי האלהים במקום הזה קודש, והבנים הם הקדושים אשר בארץ, כטעם "בנים אתם" (דברים יד א). ויש אומרים, כי בני האלהים – בני שת, ובנות האדם – בנות משפחת קין. והישר בעיני, להיות בני האלהים היודעים דעת עליון, בחרו להם נשים שהיתה מערכת שמים כל אחת נמשלת לכל אחד, והתולדות כתולדות, על כן יצאו מהם גבורים. ויתכן שלקחו הנשים גם בחזקה:

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

לא ידון רוחי — יש אומר שהוא כמו "וישב חרבו אל נדנה" (דברי הימים א כא כז), כי הגוף לרוח כנדן; והעד, "אתכרית רוחי" (דניאל ז טו). רק יהיה ידון שורש אחר, כמו "אם יעלה לשמים שיאו" (איוב כ ו), שהוא מנחי העין, וכמוהו "נשא", ורבים אחרים. ויש אומרים שמשקלו כמו "וישב העפר" (קהלת יב ז), והיא מגזרת 'דין', כי הרוח דיין בגוף:

בשגם — השי"ן כמו "שככה" (תהלים קמד טו), ויהיה טעמו: לא יעמד רוחי, שמאתו היתה, וכן קהלת אמר: "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". רק רוח האדם לבדו, בעבור זה החמס; ועוד, בעבור שהאדם בשר, והוא יגיע עד עת ויחסר, כאשר ינצח העשוי לעושה:

והיו ימיו — יש אומרים שזה קצב כל האדם. ואם מצאנו יותר, כן מצאנו מעט, רק על הרוב ידבר. ואין זה אמת, כי הנה שם חיה שש מאות, וכל הדורות אחריו חיו שנים רבות, ובימי פלג חסרו השנים, ומימות דוד עד היום שבעים או שמונים שנה. והאמת, מה שאמר המתרגם ארמית, שנתן קץ לאדם, כטעם "עוד ארבעים יום" (יונה ג ד), ואם ישובו ימלטו, ואם לא ישובו וימותו. ואל תשים לבך אל מספר "ויהי נח בן חמש מאות שנה", כי אין מוקדם ומאוחר בתורה. והנה כתוב: "וימת תרח בחרן" (בראשית יא לב), ואחריו: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך", ואנחנו נדע כי לא מת תרח עד שהיה יצחק בן חמש ושלשים שנה, ורבים כמוהו:

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

ופירוש נפילים — שיפול לב הרואה אותם, שיתמה מגובה קומתם:

וטעם אחרי כן — אחר המבול. והנה בני ענק בתחילה היו ממשפחת בני האלהים:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

וינחם ה' — ידוע כי לא אדם הוא להינחם, רק דיברה תורה כלשון בני אדם, כי המשחית מה שעשה, ייראה שניחם:

וטעם ויתעצב אל לבו — הפך "ישמח ה' במעשיו" (תהלים קד לא), כי טוב בעיניו שיקבלו נבראיו חסדיו. ויש אומרים כי וינחם, כמו "מתנחם לך להרגך" (בראשית כז מב), ויפרשוהו 'ויעד', ואמרו כי לבו הוא הנביא. ואלו היה כן, לא היה אחר ויתעצב מלת אל. ואנה מצאנו שנקרא הנביא לב?

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר — אל לבו, או אמירה למלאכים. ויש אומרים, לנח. והנכון בעיני, שהוא דבוק עם "לבו" הכתוב למעלה (בראשית ו ו):

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

חן — מגזרת 'רחמים', וממנה "תחנה" (יהושע יא כ; או: מלכים א ח לח), ומשקלו "קֵץ", ושניהם מפעלי הכפל. וטעם מציאת חן, כמו "לא חסה עליך עין" (יחזקאל טז ה):

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותשחת הארץ — הטעם, אנשי הארץ, וכן: "ארץ כי תחטא לי" (יחזקאל יד יג); "וכל הארץ באו" (בראשית מא נז).

ויש אומרים כי טעם לפני האלהים — בפרהסיא. ואחרים אמרו, כי הטעם, שנשחתו בסתר ובדברים מכוסים שלא ידעם כי אם השם. והקרוב אלי, שהתורה דיברה כלשון בני אדם על דרך שיבינו השומעים, כעבד שיעשה עבירה לפני רבו ולא ייראנו. והאומרים כי האלהים במקום הזה אינו קדש, לא אמרו מאומה:

חמס — בגזל ועושק, וקחת גם הנשים בחזקה:

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ומה שאמרו קדמונינו ז"ל, כי טעם השחית כל בשר את דרכו, שכל חי לא שמר דרך תולדתו, ועיוות הנתיב הנטוע הידוע, נכון הוא. ומה נכבד דרש דרשו, שהשחיתו במים ודנם השם במים; וכאשר מימיהם ממעל ומתחת, כן היו המים שהשחיתם בם:

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר. קץ כל בשר — הוא הגוף:

וטעם בא — הגיע קץ אידם:

את הארץ — מן הארץ. וכן: "כצאתי את העיר" (שמות ט כט). או 'עִם', כמו: "את יעקב איש וביתו" (שמות א א). והנכון בעיני, שמלת "משחיתם" מושכת עצמה ואחרת עמה, וכן: "אלהים צבאות"; "כסאך אלהים" (תהלים מה ז). והנה כן, 'והנני משחיתם ומשחית את הארץ':

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

גופר — שם עץ, קל הוא על פני מים, ואין ריע לו במקרא:

קנים — להיות כל חיה ועוף ובהמה איש ואשתו, שהם זכר ונקבה לבדו:

ושם תיבה ולא ספינה, כי איננה על צורת אניה, ואין לה משוטים:

וכפרת אותה — יש אומרים שהיא מגזרת 'כפורת'. והטעם, מכסה משיחה. ויש אומרים שהכופר כדמות זפת. ויש אומרים שיש טיט בארץ מהעפר, והוא מדביק ועומד כזפת. ויש אומרים שהוא הנקרא בלשון ישמעאל, בתמורת הכ"ף בקו"ף. והנכון שמלת וכפרת מגזרת בכופר:

מבית — כמו לפנים:

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

וזה אשר תעשה — טעמו, וזה השיעור אשר תעשה. והנה קומתה עשירית ארכה, שתהיה צפה על פני המים ולא יהפכנה רוח:

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

צהר — מקום שיכנס ממנו האור. והוא מגזרת "צהרים". והוא נעשה למעלה, כמשפט.

ואחר שהיה למעלה אמה אחת באורך, היה ברוחב שישית אמה. והנה התיבה כדמות משולש וראשו חד, וכן מקצעותיו, על כן לא תתהפך. והפתח בצד האחד, והיה עולה אליו בסולם. וידענו כי התיבה גדולה מאד. גם יתכן להיות קומת נח גדולה מקומתנו, כי האמה היא כמידתו. ויתכן היותה כאשר היא נחלקת על שלש, גובה התחתיים עשר אמות. ויש אומרים כי רבים היו, והכתוב אחז בדרך קצרה:

תחתים — תואר השם, וכן שניים, וכן שלשים. והשואלים: למה לא אמר 'ושלישיים'? עינים להם ולא יראו; הלא יראו "סלח", "קשת", "גנב", תואר השם. ו"נגיד" ו"פקיד" ו"חסיד" ו"חכם" ו"נבון", תואר השם. וכל מלה כפי משקלה ומערכתה. ומשקל שלשים כמשקל "נגידים", "חסידים", כי האחד הוא "שליש" כמו "חסיד". או יתכן שיו"ד שניים משמשת עצמה ומלת שלישים עמה. אולי תנוח דעת השואלים:

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואני — מלת מבול, יש אומרים שהדגש תחת הנו"ן מובלע, כמו "מבוע" (קהלת יב ו), והוא מגזרת "אבלה נבלה הארץ" (ישעיהו כד כד). ויש אומרים שהוא מגזרת "בלולה בשמן" (ויקרא ב ה), והיה ראוי להיות על משקל "מסלול" (ישעיהו לה ח). וכמוהו המשור, והחולם והשורק מתחלפים:

וטעם המבול מים — דרך קצרה, וכן הוא: המבול מבול מים, וכן: "למן היום הוסדה" (שמות ט יח), שטעמו: "ולמן היום יום הוסדה":

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

והקימותי את בריתי — לאות שהשם נשבע לו שלא ימות הוא ובניו במבול, ואם לא נמצא בתחילה מפורש, כאשר מצאנו במשנה התורה "נשלחה אנשים לפנינו" (דברים א כב). ומלת והקימותי, שאקיים את שבועתי. והקרוב אלי, שזאת הברית רמז לקשת. וטעם ברית, הסכמה ודבר שבחרו שנים, והוא מגזרת "ברו לכם איש" (שמואל א יז ח). והמלה בסמוך ובמוכרת שוה, וכן: "שבית יעקב" (תהלים פה ב); "ובנותיו בשבית" (במדבר כא כט). ויש אומרים שברית גבול כרות:

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואחר שאמר שנים, ביאר שיהיו זכר ונקבה. ואחר שאמר כלל: מכל החי מכל בשר, פרט אחר כן: מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה ומכל רמש שהוא על האדמה, זה כלל לחיות השדה. וכן קטן וגדול, שהוא נולד מזכר ונקבה, ויצאו כל הנולדים בלי התחברות שנים. וכן חיות המים, שגם הדג יקרא בשר. והעד, שאמר משה: "ואתה אמרת בשר אתן להם הצאן ובקר וגו' אם את כל דגי הים" וגו' (במדבר יא כא):

ומלת תביא אל התיבה — מצוה על נח שלא יעזבם, רק יביאם עמו להחיות זרע כל מין:

ומלת יבאו אליך — שהם יבואו מעצמם, ולא ייגע לבקש אותם באיים ולצוד כל מיני העוף. וצוה שיתקן מיני מאכל לכל. ותועי רוח ישאלו: מה אכל כל עוף דורס וכל חיה כמו האריה, שלא יחיה כי אם מבשר? וזאת איננה שאלה, כי מי שלא ימצא בשר, יאכל העשב ופרי העץ כאשר ירעב. וכן דרש שיש בבהמות גדול, והוא רועה אלף הרים, טוב הוא להשמעת אזנים. וכן עוף שיכסה אור השמש בכנפיו, יש לו סוד ואיננו כמשמעו. והשם ציווה אל נח לעשות התיבה ימים רבים קודם בוא המבול, וכאשר קרבו הימים, ציווהו השם הנכבד שילך נח הוא וביתו אל התיבה. ובעבור צריכת הקרבן ציווה השם הנכבד שיקח מן הבהמה הטהורה ומן העוף הטהור שבעה זכרים ושבעה נקבות: